מראה הפנים/כלאים/ח/א

מראה הפנים כלאים ח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כלאי הכרם אסורין מלזרוע ומלקיים וכו'. בדין היה להשמיענו בכלאי בהמה שהן מותרין באכילה דהא כלאי זרעים לא ידעינן שמותרין באכילה אלא מדילפינן מכלאי בהמה כדאמרי' בפ' כל הבשר (דף קטו) כלאי זרעים ליתסרו דהא תעבתי לך הוא וקאמר משום דאיתקש לכלאי בהמה דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך היוצא ממנה מותרת אף שדך היוצא ממנה מותר וכלאי בהמה גופייהו מנא לן מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וא"כ היה צריך לשנות להמלמד קודם ששנה הלמד אלא משום דבכלאי בהמה נכלל ג"כ כלאי בהמה טמאה הלכך תני דבר הכולל לשניהם וביתורא דלקיימן קמ"ל דכמו דכלאי בהמה טהורה מיתר לקיים לסחורה דהא מותרין באכילה ולא אסרה התורה לסחורה אלא בדבר האסור לאכילה מן התורה ועומדת לאכילה כך כלאי בהמה טמאה מותר לקיים לסחורה ואף במינים שדרכם שלהם לאוכלן וכדפרישית בפנים דהא הוא דקמ"ל ביתורא דלקמן והתי"ט עביד צריכותא בענין אחר וע"ש וע' בסוף פ' מרובה מה שכתבתי בענין איסור סחורה שמוסכם הוא שאסור מן התורה באיסורי אכילה ועומדות לאכילה כדמוכח שם:

הכל מודים באיסור שהוא אסיר וכו'. הכי משמע נמי בבבלי פ' אלו הן הלוקין (דף כא ע"ב) דלא פליגי רבנן אדר"ע אלא במקיים לחוד בלא מעשה אבל המחפה וכן המנכש בכלאים לוקה לד"ה וכ"פ הרמב"ם בריש הלכות כלאים ועיין לקמן ד"ה בתר כל אלין קילוסייא מה שיתבאר מענין זה בס"ד:

ונאמר להלן פן תוקש בו. כך העתיק הר"ש ועל האי ג"ש פשיטא קשה כדמקשי בבבלי קידושין (דף נו ע"ב) דחזקיה יליף מפן תוקדש פן תוקד אש ורב אשי אמר פן יהיה קדש ופריך אי מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף כלאי הכרם כן ואנן תנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אלא מחוורתא כדחזקיה ולמאי דיליף הכא מע"ז א"כ מה ע"ז תופסת את דמיה לעולם והכל אסור בהנאה וה"נ בן אלא מחוורתא כדר' חנינא לקמיה וכדחזקיה:

מלמד שאינו חייב עד שיזרע ב' מינין בכרם דברי ר' יאשיה. הכא לא קאמר בהדיא במפולת יד ובבבלי פ"ג דברכות (דף כב) ובכמה דוכתי בש"ס אמרינן דקי"ל כר' יאשיה ועד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכדפירש"י ז"ל בקידושיו (דף לט) דמפולת יד נפקא ליה מדכתיב לא תזרע כרמך כלאים משמע שתהיה זריעת הכרם עצמה בכלאים והא דבעי ג' מינים בכלאי הכרם פירשו התוס' שם ד"ה לא קיי"ל כר' יאשיה משום דמשמע ליה דקרא ה"ק כרמך לא תזרע כלאים דבעינן שיהו כלאים קודם שיבואו בכרם אבל גבי כלאי זרעים דכתיב שדך וגוף הקרקע קרוי שדך מתחייב בב' מינין כשזורען בקרקע וכתבו שם דאף ר' יאשיה מודה בכלאי זרעים דמתחייב בשני מינין וכו' וכן מוכח בירושלמי דקאמר התם על דעתיה דר' יאשיה וכו' וזה הכל מבואר ואף אם נפרש להתרייה וקאמר היינו שאם התרו בו משום זה או משום זה כדמשמע לישנא דקאמר שאם התרו בו משום שדך לוקה וכו' וכדפרישית בפנים מ"מ ממילא שמעת מינה דמתחייב בכלאי זרעים בב' מינין דאף דלא התרו בו משום הכרם אלא משום שדך לוקה וכשהתרו בו משום שתיהן לוקה שתים ודע דלפי הדיוק דפירש"י ז"ל דמפולת יד נפקא לן מלישנא דקרא לא תזרע א"כ גם בכלאי זרעים בעינן שיזרע הב' מינין במפולת יד דאז הוא דלוקה אע"פ שאסר לזורען גם בזה אחר זה וזה פשוט ואף דלא הוזכר בהדיא בש"ס בכל מקום במפולת יד כ"א במקום שהזכיר כלאי הכרם מ"מ לענין זה שוין הן וכדכתב הרמב"ם בריש הלכות כלאים הזורע שני מיני זרעים כאחד בא"י לוקה שנאמר שדך לא תזרע כלאים ובכלאי הכרם דפסק כדקי"ל כר' יאשיה במ"ש בריש פ"ה והיינו נמי לענין מלקות אבל לענין איסור פסק שם בהדיא דאף במין א' אסור כדכתב שם בהלכה ז' אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או תבואה ואם עשה כן אף על פי שאינו לוקה ה"ז קידש ונאסרו שניהן בהנאה הירק או התבואה והגפנים. ובדפוסים חדשים כתוב או הגפנים וטעות דמוכח הוא וכ"כ הר"ן מביאו הכ"מ שם דדעת הרמב"ם לענין איסור אפי' בחד מינא סגי אלא דמ"ש לענין איסור הפירות לאו דוקא דאף איסור זריעה לכתחילה בא"י הוא דאיכא ומ"ש הכ"מ בזה איני רואה מנין לו לומר כן בדברי רבינו זהו תמוה דהא בהדיא כתב כן דאם היה רוצה לפרש בריש דבריו ירקות או תבואה דקאמר היינו שני מיני ירקות או תבואה מה נאמר בסוף דבריו דכתב או ליטע גפן בצד הירק ואין להאריך בזה. ובמה שהקשה הר"ן מהאי עובדא בקידושין שם רב חנן ורב ענן הוו שקלי ואזלי באורחא חזיוה לההוא גברא דקזרע חיטי ושערי בי גופני וכו' לא צהריתו לא קיי"ל כר' יאשיה וכו' (וגי' הר"ן היתה חיטי ביני גופני) ומדלא אסר ליה הפירות ש"מ דאיו נאסרים אלא בשני מינין וע"ז תירץ הכ"מ בתירוץ הב' דהתם בח"ל הוה ודברי רבינו כאן בא"י האמת הוא כן אבל לענין הקושיא אכתי לא הועיל דהא הרמב"ם פסק בהדיא בסוף פ"ח שאע"פ שבחו"ל מותר לזרוע בצד הגפנים בתוך הכרם לכתחילה ולא אסרו בחו"ל אלא לזרוע שני מיני ירק או תבואה עם החרצן במפולת יד מ"מ אם זרע הירק בצד הכרם בחו"ל הרי אותו הירק הזרוע שם אסור באכילה ואפילו בחו"ל וא"כ הקושיא במקומה עומדת לפי גי' הר"ן דמ"ט לא אסר ליה החיטין באכילה והכ"מ הביא שם דברי הרא"ש ומפלפל עליו באריכות ועיי"ש ואומר אני דודאי קושית הר"ן בלא"ה אינה קושיא דהתם אהדר ליה על הא דקאמר ניתי מר ונשמתיה כלומר עכשיו כבר חל עליו ומבעי ליה לשמתיה על שעת הזריעה ואהא קאמר ליה לא צהריתו לא קיי"ל כר' יאשיה וכו' והכא בחו"ל דאפי' לכתחילה מותרת הזריעה עכ"פ ואין לנו למחות בידו מלזרוע ומה שדקדקו בענין שלא הודיע לו שאסור באכילה וכתב הכ"מ בפ"ח בזה דאפשר שזרעם כדי למוכרם לעכו"ם וכו' עיי"ש ואין צורך לכל זה דדעת הרמב"ם מבואר הוא בדין זה שפירש להא דאמר ליה לוי לשמואל אריוך ספק לי ואנא איכול כדאמרו בקידושין שם ולדעתו אערלה וכלאי הכרם קאי וכדפרש בפי' המשנה להמתני' דסוף מסכת ערלה דתנינן ספק ערלה וכו' כרם נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בא"י אסור ובסוריא מותר ובח"ל יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד וכתב שם ואמרם ובלבד שלא ילקוט ביד ענינו שזה האוכל לא ילקט הוא בעצמו ויאכל אבל ילקט לו זולתו זהו דבריו בפירושו לפי משמעות לישנא דמתני' אבל בחיבורו חזר בו וכתב בפ"י מהל' מ"א בהלכה י"א כלשון הזה ספק ערלה בא"י אסור וכו' ובחו"ל אפי' ראה הענבים יוצאות מכרם ערלה או ירק יוצא מהכרם לוקח מהן והוא שלא יראה אותו בוצר מן הערלה או לוקט הירק בידו ובהלכה י"ב כתב כרם שהוא ספק ערלה או ספק כלאים בא"י אסור ובסוריא מותר ואצ"ל בח"ל וא"כ מ"ש בהלכה י"א ובח"ל אפי' ראה הענבים וכו' או ירק יוצא מהכרם וכו' פשוט הוא דבודאי איירי וכמשמעות לישנא דמתני' כרם נטוע ירק וכו' ואבאר לך טעמו דחזר בו בחיבורו ממה שפי' בהמשנה בענין יורד ולוקח וכו' דכלאי הכרם ומתוך כך יתבאר לך האי עובדא דרב חנן ורב ענן ותבין דממילא אזדא לה הקושיא מ"ט לא הודיע לזה שפירותיו אסורין באכילה דלעיל בקידושין שם גרסי' על סיפא דהאי מתניתין דערלה דתנינן החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מד"ס מאי הלכה א"ר יהודה אמר שמואל הילכתא מדינה. ופירש"י הנהיגוהו הם עליהם בחו"ל עולא א"ר יוחנן הלכה למשה מסיני ואקשי ליה עולא לרב יהודה מרישא דמתני' ספק ערלה וכו' דלדידך דערלה בחו"ל אינו אלא מהלכות מדינה א"כ מ"ט החמירו בספק ערלה יותר מספק כלאי הכרם וניתני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט ומשני הא א"ל שמואל לרב ענן תני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט מר בריה דרבינא מתני ליה לקולא זה וזה יורד ולוקט ובלבד שלא ילקט ביד א"ל לוי לשמואל אריוך ספק לי ואנא איכול ופירש"י לקט שלא בפני שיהיה ספק אצלי ואנא איכול ואערלה קאי ונבאר טעמו ז"ל דדקדק לכתוב דאערלה קאי ואע"ג דלמר בריה דרבינא דמתני לקולא שניהן שוין מ"מ לשמואלגופיה קיל ליה ערלה בח"ל דאינה אלא ממנהג מדינה בלבד יותר מכלאי הכרם בחו"ל שהן מד"ס שגזרו עליהן וא"כ מסתמא כשאמר ליה לוי לשמואל לפי שיטתו אמר ליה והרמב"ם בפי' המשנה סמך עצמו על מר בריה דרבינא דמתני לקולא ואם כן בכלאי כרם מיהת יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט האוכל בעצמו ומילתיה דלוי לשמואל יש לפרש לפי זה דאתרויהו אמר ליה כן דהא שמואל נמי אמר תני או זה וזה יורד ולוקט זהו טעמו בפירושו ובחיבורו שחזר בו משום דהלכה כר' יוחנן לגבי שמואל בענין הפי' דערלה הנ"מ הוא וכדאמרנן נמי שם לקמן דכך נאמרה הלכה דספיקה מותר ודאה אסור וכדפסק שם בהלכה י' ולפיכך בחר לו להכריע כהך לישנא דשמואל דתני זה וזה יורד ולוקח דלא מקילינן כולי האי בערלה דהא מיהת ודאי הל"מ היא ומר בריה דרבינא איכא למימר דכשמואל ס"ל דערלה הלכתא מדינה היא והלכך מתני לקולא והלכך פסק בשניהם דאף בודאי כמ"ש שראה הענבים יוצאות מכרם ערלה וכו' מ"מ בשאינו רואה אותו בוצר מן הערלה או לוקט הירק מהכרם מותר דהשתא כספק הוה אבל אם הכרם בעצמו הוא ספק כלאים או ספק ערלה בזה ודאי מותר בח"ל לכתחילה כמ"ש בכלכה י"ב דכך נאמרה הלכה גם בערלה דספיקה מותר בחו"ל ובזה מבוארין דבריו שכתב בהלכת מ"א ואין צריך לאריכות דברים של הכ"מ גם שם וממילא מבוארין דבריו גם בסוף פ"ח מהל' כלאים שאנו פוסקין בו שכתב ואע"פ שמותר לזרוע הירק בצד הכרם בחו"ל הרי אותו הירק הזרוע שם אסור באכילה והוא שיראה אותו לוקט ומוכר לוקט ומוכר משום שלא אסרו באכילה בח"ל אלא כשרואה אותו לוקט מן הכרם אבל אם אינו רואה אותו לוקט בספק מחשבינן ליה וזהו שסיים אבל ספיקו מותר כמו שבארנו בהלכות מ"א ר"ל בזה לכלול שתי עניני הספיקות דכל זמן שאין אנו רואין אותו לוקט כספק הויא ואף שאנו יודעין שיש שם בודאי כלאי הכרם דכך שנינו בשתיהן בערלה ובכלאי הכרם יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט וכן אם הכרם הוא בעצמו ספק כלאים דפשיטא דמותר כמ"ש בהלכת מ"א שם בהלכה י"ב ואחר שנתבאר לנו דברי הרמב"ם ודעתו וטעמו בחיבורו וראה להוסיף עוד לטעמא דמילתא דמפני מה התירו כשאינו רואה אותו לוקט ובערלה אין אנו צריכין לחזר אחר הטעם דכך נאמרה הל"מ דבחוץ לארץ ודאה אסור וספיקה מותר וקיבלו כך שזהו ג"כ ספיקא מיקריא אלא דבכלאי הכרם יש לומר דהיינו טעמא דהא עיקר הדין דאסרו הזרע באכילה לכאורה קשה הוא דק"ו מכלאי זרעים שאסור מן התורה בא"י ואפ"ה כשעבר וזרע מותר באכילה אף לזה שעבר וזרע כמ"ש הרמב"ם בפ"א ובארנו לעיל הטעם ומהיכן הוא נלמד כלאי הכרם שהן בח"ל מדרבנן בעלמא ודוקא במפולת יד ושלא במפולת יד מותר אף בזריעה לכתחילה לכ"ש שבדין הוא שיהא מותר באכילה וזה לא עבר כלל בזריעה דכה"ג אלא הטעם שראו חכמים להחמיר בכלאי הכרם אף בח"ל הואיל דחמירי דאסירי אף בהנאה בא"י דמה"ט אסרו לזרוע במפולת יד אף בחו"ל כדאמרינן שם כלאי הכרם דבארץ אסורין בהנאה בח"ל נמי גזרו בהו רבנן והיינו בזריעת ב' מינין עם החרצן במפולת יד כמבואר לעיל והילכך נמי אם זריע בצד הכרם בח"ל דהזריעה היא שמותרת אף לכתחילה משום דלא הזהירה התורה אפי' בא"י אלא בכה"ג ולענין מלקות כדלעיל ואף שאסור לזרוע בא"י גם בלא מפולת יד מ"מ לא רצו להחמיר בזרעים בח"ל דשעת הזריעה נופלת היא אם היא כך או כך אבל באכילה החמירו' לאסור אף בח"ל ואף שלא נזרע במפולת יד מ"מ שעת אכילה אינה ניכרת אם היא מזרע שנזרע כך או כך וכיון שכן הוא לא ראו להחמיר אף באכילה אלא כשרואה שהוא לוקט מן זה כרם דכולא מילתא היא אינה אלא מפני מראית העין כך נ"ל ואגב פירשתי הטעם להאי דינא ואם שאין זה מהצורך להענין שאינו עוסקין בו. הדרינן למאי דאתינן עלה בענין הקושיא שהקשה הר"ן לדעת הרמב"ם מ"ט לא הודיעו לו שהוא אסיר באכילה באותן הפירות וכן דקדק הרא"ש בזה ומתחילה נאמר דמה שפירשו הר"ש והר"ב אחריו להאי מתני' דספק ערלה דמיירי בנכרי שיש לו נטיעות של ערלה וכו' לא כן דעת הרמב"ם לא בפירושו ולא בחיבורו אלא אף בשל ישראל מיתפרשא כמבואר מדבריו ולפ"ז היינו יכולין לתרץ הקושיא הנזכרת אף להמסקנא דדינא דבשתיהן יורד וליקח ובלבד שלא יראנו לוקט וא"כ למה יאמרו לו לאסור הפירות הלא יש תקנה למכרן אפי' לישראל שאינו רואה לקיטתן ובכגון זה התירו חכמים דכספיקא משוינן לה כמבואר אלא שהקו האמת מורה לנו הדרך אשר נלך בה דמעיקרא לק"מ דהא האי עובדא ברב חנן ורב ענן הוא דהוה ואמרינן לעיל דשמואל א"ל לרב עין תני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט וכד שמיע ליה לרב ענן להאי מילתא משמיאל רביה נקט ליה למיתני לקולא כהאי דמר בריה דרבינא ומשום דקיבל נמי משמואל רביה דמאי הלכה דקאמר בערלה הלכתא מדינה והלכך הוי מתני לקולא כדלעיל וכשאמר לו רב חנן ניתי מר ונשמתיה והשיב לו בעיקר הדין לא צהריתו וכו' ותו לא הוה למימר ליה מידי דאמאי היה לו לומר לזה דהפירות מזריעה זו אסורין באכילה ואיהו גופיה ס"ל בפשיטות להתירא דזה וזה יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד וא"כ יכול הוא ללקוט וליתן לאחרים לאכול ומהיכי תיתי יאמר לו איזה צד איסור לשיטתו דס"ל כשמואל וכמר בריה דרבינא וזה ברור ואמת נכון הדבר דאין אנו למדין שום דבר עוד ממילתיה דרב ענן כ"א במאי דאמר בהמוסכם לכ"ע לא קיי"ל כר' יאשיה וכו' ותו לא מידי בזה ובענין מה שאנו למדין לדינא ממאי דאהדר ליה לא קיי"ל כר' יאשיה ולא אהדר ליה דכל המיקל בא"י הלכה כמותו בח"ל וכקושית הרר"י בברכות פ"ו והבאתי לעיל במקומו ובפ"ק דפאה ובפ"ז דפאה ולעיל סוף פ"ד דמכילתין העיקר הוא כמה שתרצתי בתירוץ הב' בסוף פ"ד דלעיל ובארתי עוד דלמדין אנו מדאהדר ליה בל' תמיה דש"מ תרתי חדא דבא"י איכא איסורא אפי' במין אחד בצד הגפנים וכגי' הר"ן חיטי ביני גופני וכך היתה גי' הרמב"ם השנית דבח"ל מותר לזרוע אף לכתחילה בכלאי הכרם במין אחד או בב' מינים בצד הגפנים ובלבד שלא יזרע עם החרצן במפולת יד וע"ש ובמקומות המצויינים ותמצא מבואר הכל עם היוצא מזה לשארי מקומות וביאור לתרץ קושיות מאיזה ענינים ושם תראה דברים נאותים לכל השיטות כפי מה שהוצאתי אחר העיון ומצאתי הכל בס"ד:

עיקר כרמך כלאים לא תזרע. יש לפרש נמי דבמפולת יד קאמר דהקפידה התורה שלא יהא העיקר מכרמך והוא החרצן כלאים בשעת זריעה ובכה"ג הוא דלוקה אם זרעו עם הכלאים של שני מינין כאחד ועיין לעיל בפ"ק דפאה בהלכה ד' ד"ה תני זורעין זרעים וזרעי אילן כאחת מה שנתבאר מענין זה בס"ד:

בתר כל אלין קלוסיא יכול אנא פתר לה כר"ע. כה"ג אמר נמי בבבלי פ' אלו הן הלוקין (דף כא ע"ב) דא"ל ר"ל לר"י אי לאו דקילסך גברא רבה הוה אמינא מתני' מני ר"ע היא. ומשמע דלר"ע לוקה במקיים ואפי' אינו עושה מעשה ולא כדמדחי ליה הכא ויש לפרש נמי להא דהכא דהכי קמדחי ליה ר' יוחנן כלום אמר ר"ע וכו' ועוד דאפי' את"ל דר"ע לוקה ס"ל הא תנינן שביעית אית לך מימר שביעית וכו' והיינו דר' יוחנן לשיטתיה דהכא כדקאמר לקמן הוא דמהדר ליה ס"ל דאין לוקין על חרישה בשביעית ואי לאו דשמיע ליה דר"ע ס"ל הכי לא הוה פליג אדר"ע דהלכה כר"ע מחבירו והא דלא מהדר ליה התם כך משום דלשיטת הבבלי איפכא הואי דר' יוחנן הוא דס"ל לוקין על החרישה בשביעית כדגריס בריש מו"ק (דף ג' ע"ב) לפלוגתייהו דר"א ור"י איפכא וכן משמע מהתם דר"ע ס"ל דלוקין על החרישה וכדכתבו התוס' שם ד"ה שהרי כבר נאמר וכו' ובמה דכתבו התוס' בפרק ג' דפסחים (דף מ"ז ע"ב) ד"ה ושביעית דלמ"ד בפ"ק דמו"ק חורש בשביעית אינו לוקה מוקי הך דהכא בחורש ומחפה דמחפה חייב משום זורע למאי דאמרן אתי שפיר הני תרתי סוגיות דהכא לשיטתא דר"י דס"ל אינו לוקה על החרישה בשביעית א"כ היינו דקא מהדר ליה אית לך מימר שביעית דר"ע וע"כ דמוקמינן במחפה וא"כ ה"ה בכלאים וסוגיא דהתם ס"ל אליבא דר' יוחנן דלוקה על החרישה כדאמרן אלא במה שפירשו דמחפה משום זורע לא משמע הכי מהסוגיא ובהדיא קאמר לעיל דמתחייב משום מקיים כלאים ע"י מעשה וכך הוא דעת הרמב"ם וכך הוא מפרש להסוגיא דהתם וכבר כתבתי ובארתי מזה בחיבורי על סדר נזיקין בסוף מסכת מכות עיי"ש בד"ה יש חורש תלם אחד ושם בארתי ג"כ מפני מה השמיט הרמב"ם למתני' דיש חורש כמו שתראה שם ומה דלא פסק הרמב"ם כר"ע וכר' יוחנן דהתם בענין חרישה בשביעית מבואר הוא משום דמסיק במ"ק שם דר"ג ובית דינו כר' ישמעאל ס"ל ואיהו פסק כר"ג ובית דינו ובחיבורי הנזכר במסכת סנהדריו פ"ז בהלכה ה' תמצא מבואר הכל מה דשייך לכל הסוגיא וע"ש מ"ש בהשמטות מענין זה בס"ד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף