מראה הפנים/יומא/ו/א

מראה הפנים יומא ו א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שני שעירי יוה"כ. בבבלי ריש פירקין קאמר שני שני שני למה לי חד למראה וחד לקומה וחד לדמים. וכתב התי"ט וקשיא לקיחתן כאחד מנלן וכו' וכתבתי בפנים דאפשר דנפקא מדכתיב ולקח את שני וגו' ובת"י כתבו דאיכא דגרסי חד למראה וקומה וחד לדמים וחד ללקיחתו כאחת ואפילו לפי הגי' שלפנינו נפקא ליה לקיחתו כאחת מדסמיך שני ליקח עכ"ל. ונראה דעוד איכא נ"מ בין הגי' השונות וזה למאי דקאמר הכא בגמרא משובח בגופו משובח במראיו מי קודם. ופשיט ר' ירמיה מסברא דמשובח בגופו קודם דומיא דאביב קצור קודם דיבש לקצור ולפ"ז איכא דגרסי דמראה וקומה מחד קרא נפקא איכא למימר או דשניהן שוין הן לדינא אלא דמסברא בעלמא אמרינן דמשובח בקומה קודם למשובח במראה למצוה וכדר' ירמיה או דמכיון דליכא אלא חד קרא א"כ אפשר דלא קפיד רחמנא אלא שיהו שוין בא' מהן או במראה או בקומה והשתא אם לפניו שלשה א' משובח בגופו ובקומה והשנים משובחין הן במראה ושוין הן א"כ מסתברא שיקח אותן השוין במראה שאם יקח לאחד המשובח בגופו וצריך ליקח להשני מאותן שנים האחרים אינם שוין הן ומצותן שיהיו שוין וטפי עדיף שיקיים המצוה ליקח השוין משיקח אחד המשובח בגופו ואינו שוה עם השני וזה פשוט אלא שאם אחד מהן משובח בגופו הוא ושוה הוא במראה עם השנים אחרים השוין במראה בזה יש לומר שיש להסתפק או שיקח אותו המשובח בגופו ואחד מהשנים האחרים דמיהת שוין במראה הן ומקיים ג"כ המצוה שלוקח המשובח בגופו ואשוין בקומה לא קפדינן דליכא קרא יתירא להכי או דנימא שלוקח אלו השנים האחרים שהן שוין במראה ואעפ"י שבגופן אינן משובחים הם כמו השלישי מ"מ שוין הן ג"כ בקומה. ומכיון דליכא קרא יתרא להכי היכי דעביד עביד וליכא קפידא אף למצוה בהכי. אבל לפי' גי' הספרים דדריש מקרא יתרא לקומה א"כ כל היכא דאיכא שוין במראה ושוין בקומה לא משגחינן על זה שהוא משובח יותר בגופו ובקומה ואעפ"י שהוא שוה במראה עם אלו אלא דצריך הוא ליקח לכתחלה לאותן השנים השוין במראה וקומה. ואמרינן תו בגמ' שם תניא נמי הכי גבי כבשי מצורע יקח שני כבשים וכו' ותנן נמי גבי צפרים כה"ג וכו' אי הכי גבי תמידים נמי נימא כבשים מיעוע כבשים שנים וכו' ההוא מיבעיא ליה לכדתניא שנים ליום כנגד היום וכו' מוספים של שבת ודאי צריכין שיהיו שניהם שוין וגי' רש"י ז"ל בזה למצוה והתוס' מקיימים גי' הספרים הישנים שנים לעכוב וע"ש. והרמב"ם לא זכר מזה כלום שיהו המוספין שוין ולא למצוה ונראה דלא גריס לה כלל וכדברי רש"י שכתב ושיטתא דתלמידי תרביצא היא. והלכך לא למד ממנה כלל ואפילו למצוה לא אלא דמיהת צריך טעם למה כתוב בהן שני הא מיעוט כבשים שנים ולעכב זה את זה נמי לא מצינן דבהדיא תנינן בפ' התכלת דף מט דאין המוספין מעכבין זה את זה וכ"פ הרמב"ם בפ"ק מהל' תמידין ומוספין בהל' יט ואפשר לומר דדרשינן מיתורא דשני למעט מוספין מביקור וכדאמרי' שם ע"ב דתמידין הוא דצריכין בקור ד' ימים קודם שחיטה ולא מוספין ומנא לן ושמא כדאמרן מדכתיב שני מיותר לומר שני כבשים מכל מקום. וכבשי מצורע ג"כ לא זכר הרמב"ם בשום מקום דמצותן שיהו שוין כ"א בצפרי מצורע כתב בפי"א מטהרת צרעת דמצותן שיהיה שוין כדתנן במתני' בפ' י"ד דנגעים. ושמא דלא סמיך אהאי ברייתא הואיל ולא תני במתני' אלא בצפרים בלבד ויתורא דשני אתא לומר דבמצורע עשיר מעכבין זה את זה וכדתנן בנגעים שם מצורע עשיר שהביא קרבן עני לא יצא:

איזה מהן קרב תחלה רב אמר שני שבין זוג שני וכו'. מוחלפת השיטה בבבלי פרקין דף ס"ד דרב סבר שני שבזוג ראשון יקרב דס"ל בעלי חיים אינן נדחין ור' יוחנן ס"ל בעלי חיים נדחין ופסק הרמב"ם בפ"ה מהל' עבודת יה"כ בהל' טו השני שבזוג שני ירעה וכרב דפסק כוותיה בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות ובהרבה מקומות דבעלי חיים אינן נדחין ונתן הכ"מ שם הטעם משום דמסקינן התם בשמעתין דייקא מתני' כוותיה דרב ואני כתבתי בגיטין פ"ז בהלכה א' דאע"ג דבכל המקומות בחילופי השיטות דמהתם להכא נקטינן כש"ס הבבלי למאי דקי"ל הלכתא כמר לגבי דמר מ"מ הכא גי' דהאי תלמודא עיקרית הוא וכדגריס בגיטין שם איפכא דר' יוחנן הוא דס"ל בעלי חיים אינן נדחין וכדקדאמר שם גבי נתחרש או נשתטה או שהורו ב"ד לאכול חלב ר' יוחנן אמר נדחית חטאתו ריש לקיש אמר לא נדחית תטאתו. ר' יוסי בר' בון אמר ר' אחא מחליף שמועתא דלא תהא מלתא דר' יוחנן פליגא על מילתיה דאמר ר' שמואל בר אבא בשם ר' יוחנן הגוסס זורקין עליו מדם חטאתו ומדם אשמו וכן גריס עוד בהאי תלמודא בפ"ק דהוריות בהל' ב'. ואף דבבבלי בזבחים דף יב בהאי דיניה גופיה דלעיל גריס אמר ר' יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר דת וחזר בו הואיל ונדחה ידחה וכו' וכן עוד בכמה מקומות שם שמעינן לר' יוחנן דס"ל בעלי חיים נדחין מכל מקום הואיל דבהאי ש"ס קאמר בהדיא דמיחלף שמעתייהו א"כ מה דאמרי שם אליבא דר' יוחנן היינו כדאמר מעיקרא ולבסוף חזר בו וכדמוכח הש"ס דאל"כ קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן והשתא לר' יוחנן דמהדורא בתרא דיליה שמעינן דס"ל בעלי חיים אינן נדחין ואין נדחין דקאמר היינו דלעולם אינן נדחין ואפילו בדחיה בתר דחיה ולא כהאי דקאמר הכא אתא ר' בא וכו' דבעלמא סתמא קאמר אינן נדחין ולפיכך סתם הרמב"ם ג"כ וכתב אינן נדחין דמשמע דלעולם אינן נדחין כשהן חוזרין ונראין:

וקשיא על דר' יהודה וכו'. היינו כהא דקס"ד התם מעיקרא דר' יהודה אשני שבזוג ' שני קאמר דימות ופריך לרב אליבא דר' יהודה במאי מיכפר והכא פריך פרכא אחריתא ויש אדם מגריל וכו' ולבתר הכי דקאמר מי סברת ר' יהודה אשני שבזוג שני קאי ר' יהודה אשני שבזוג ראשון קאי ובהאי הוא דקאמר ימות וא"כ תו לא קשיא נמי לר' יהודה מאי דמקשה הכא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף