מראה הפנים/חלה/ג/ד

מראה הפנים חלה ג ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מה בינה לבין עיסת ארנונא שמא אינה חייבת בחלה. פשוט הוא דהאי קושיא ארישא דמתני' קאי כדפרישית בפנים דלא איירי הכא מענינא דסיפא עד לבתר הכי דקאמר ר' בון בר חייה בעי קומי ר' זעירא וכו' ועד כאן מרישא דמתני' הוא דמדייק הש"ס וכדגריס לקמן בהאי דר' יוסי אוף אנן תנינן וכו' וזה הכל מהרישא דמתני'. וראיתי בב"י י"ד סי' ש"ל שכתב וז"ל ואהא דתנן בפ"ג דחלה העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה מן החלה אמרינן בירושלמי ומה בינה לעיסת ארנונא שמא אינה חייבת בחלה תמן ברשות ישראל עומדת שמא ימלך הגוי שלא יטול הכא בדעת הגוי היא תלויה ומשמע דאפי' אין שיעור חלה בשל ישראל חייבת וכ"כ הרא"ש ז"ל עכ"ל בזה וכ"ה בדברי הרא"ש בפ"ק דפסחים ודברים הללו אינם מובנים דאם על עיסת ארנונא קאי דאפי' אין בשל ישראל כשיעור חייבת מה שייך הכא כשיעור בשל ישראל או אין בה כשיעור וכי עיסת ארנונא בשותפות היא הלא אין עיקר הטעם לפי שיטתא דהאי ש"ס דחייבת אלא שמא ימלך המלך ולא יטול חלק הארנונא מעיסה זו ותשאר כל העיסה של ישראל ואין להאריך במבואר. ומוכרח דקושית הש"ס והתירוץ לא שייך כאן אסיפא דמתני' כלל אלא ארישא הוא דקאי. ומיהו בעיקר דין דעיסת ארנונא משמע הכא מפשיטות הקושיא והתירוץ דחייבת היא בחלה וכן הוא בתוספתא בפ"ק וכך הוא הגי' בספרים שלפנינו בפ"ק דפסחי' דף ו' ע"א כלישנא בתרא אמר רבא בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה ואע"ג דמצי מסלק ליה עיסת ארנונא חייבת בחלה ואע"ג דלא מצי מסלק ליה מ"ט בהמה אית לה קלא עיסה לית לה קלא וכך הביא הרי"ף שם והר"ן כתב שם על פי ההיא דהכא וג"כ כדברי הרא"ש דהקושיא והתירוץ מיוסדים על הסיפא דמתניתין ואפשר שכך היתה הגי' לפניהם ולפי הגי' שלפנינו משמע כדפרישית וכך נראה שהוא גי' הרמב"ם ופירושו בההיא דהכא שכתב דין דהסיפא דמתני' בפ"ו מהל' בכורים בהל' ט' כפשטה וכמשמעה היו ישראל ונכרי שותפין בעיסה אם היה בחלק הישראל שיעור עיסה החייבת בחלה ה"ז חייבת בחלה ומשמע שאין זה כדין עיסת ארנונא ודין דרישא דמתני' כתב בפ"ח שם בהל"ח וג"כ כפשטה וכמשמעה ובדין עיסת ארנונא לא מצינו בדבריו שזכר מזה כלום ולא בדין בהמת ארנונא בהל' בכורות שבפ"ד שזכר שם מדין בכורה בשותפות נכרי שפטורה ושארי חלוקי דינים שנאמרו שם ודין ארנונא לא הוזכר בהדיא ואפשר שגי' אחרת היתה לו בההיא דפ"ק דפסחים וכמו שהביא הב"י שם בשם ס' התרומות דגריס עיסת ארנונא פטורה מן החלה ומ"מ איך שיהיה למה לא ביאר הדין הזה בהדיא אם לא שנאמר דלדעתו ארנונא כשותפות הנכרי הוא וא"כ בדין חלה צריך שיהא בשל ישראל כשיעור דוקא ולא כדעת הסוברים להוכיח מכאן דאפי' אין בשל ישראל כשיעור חייבת דבזה נראה שפי' הוא ז"ל להקושיא והתירוץ ארישא דמתני' דוקא כדלעיל ולשיטת הש"ס דהכא החיוב בה מטעמא אחרינא שמא ימלך וכו' ובדין בכורה הרי היא כשותפות עם הנכרי ופטורה. ובהאי דר"ז בסוף הלכה שכתבתי שיש גורסין ואינו מעורב ע"י גידין זו היא גי' ס' התרומה שהביא ב"י שם וכ"ה הגי' לקמן בסוף פרקין:

ואם ספק חייב. כתב הר"ב ומוכרה לכהן וכן דעת הר"ש וכתב דהכי קאמר בירושלמי והרמב"ם מפ"ח מבכורים בהל"ט סתם וכתב בזה ואם ספק חייבת בחלה ומשמע שנותנה לכהן בחנם כמו שכתב בדין ספק תרומה בכמה מקומות וזכרתי מזה לעיל בפ"ק דתרומות בהל"ז ועיין שם בד"ה תני שניה לא תאכל וכו' שדעתו ז"ל דבכל מקום שהחיוב הוא מצד הספק מדאורייתא ויש בהספק עון מיתה אע"פ שהחיוב עצמו אינו אלא מדבריהם כגון בתרומת מעשר של דמאי וכן כל כיוצא בו צריך ליתנו לכהן בלא דמים ועיין עוד בדבור דלקמן:

תמן את אומר ספק פטור והכא את אומר ספק חייב וכו' נוטל הוא דמיו מן השבט. ובבבלי חולין דף קלד דרמי נמי מת י' דהכא אמתני' דהתם ומשני ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא ולא שמעינן מהתם בהדיא דצריך הכהן שיתן לו הדמים בשביל החלה ואע"ג דמסיים התם דאמר רב חסדא וכן תני ר"ח שמנה ספיקות נאמרו בגר ארבע לחיוב קרבן אשתו וחלה ובכור בהמה טמאה ובכור בהמה טהורה לחיוב וכו' וא"כ לכאורה מדחשבינהו כחדא דמיין הן אהדדי ובכור בהמה טהורה הדין בו דאם ספק הוא יאכל במומו לבעלים ואין הכהן יכול להוציא מידו וא"כ אפשר דה"ה בחלה אבל הא ליתא דאדרבה משם נלמד דלא דמי ספק חלה לספק בכור כ"א בזה דספיק' דידהו לחיובא אבל לא לענין שיכול לעכב לעצמו עד שיתן לו הכהן דמים דהתם אין האיסור אלא כ"ז שיש בו הספק וכדפירש"י ז"ל שהוא ספק כרת לשוחטו בחוץ וצריך להמתין עד שיסתאב דתו לית ביה אלא דין ממון ואוכלו הוא במומו הרי דכשנפל בו המום פקע האיסור ואין הכהן יכול להוציא ממנו דהוא בעצמו יכול לאוכלו במומו אבל בספק חלה וספק תרומה וכיוצא בהן הרי אי אפשר להבעלים עצמן לאכלן לעולם דהספק עון מיתה לעולם עליהן ועל כרחו צריך ליתנו להכהן והיאך יתחייב הכהן ליתן לו הדמים בשבילן דעכ"פ צריך הוא להפריש וא"כ מה יעשה בהן והרי חמור בהן ספיקן כודאן לענין זה דאם אינו נותנו לכהן זה יתננו לכהן אחר דלדידיה לא חזו ליה ואפי' בהסקה לא אפשר ליה משום ספיקא דאיסורא דשמא היא חלה גמורה ואסור לשרוף לתרומה ולחלה טהורה. וזהו טעמו של הרמב"ם בתרומת מעשר של דמאי ובכל ספק תרומה וספק חלה וכיוצא בהן שדין ודאי יש להן לענין שצריך ליתנו להכהן בחנם וסברא זו שמעינן מדלא הוזכר בש"ס דילן בשום מקום בכל כיוצא בזה שיטול דמים מן הכהן היכא דלא חזי לדידיה מחמת ספק איסור עון מיתה והלכך לא סמיך הרמב"ם אהאי דהכא וכבר בארתי מזה בריש מס' דמאי ועיין עוד לקמן בהל"ז ד"ה ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל:

שני גוים שעשו שני קבין וכו'. במאי דפירשתי בפני' לטעם חלוקי דינים שנאמרו בזה תמצא מבואר כל דברי הרמב"ם בדיני' הללו כמ"ש בפ"ז מהל' בכורים מהל"ח עד סוף הל"י וא"צ לשבש הגי' בשום אופן אלא כמה שהיא לפנינו הכל ובמילתא בטעמא וממילא מתיישב כל מה שטען הראב"ד בהשגתו שם ופשיטא במה שהיה בדעתו לדחות דברי הש"ס בדין שהוזכר שם בהל' ט' דכבר מתורץ הוא בדברינו דמה שהקשה ומה בין זה לעושה עיסתו קבין והשיכן זה פשוט הוא דלא דמי דהתם לא היה שעת חובה על העיסה מעולם אבל הכא בשעה שעשאוה בשותפות היתה על העיסה שעת חובה דעיסת השותפין חייבת בחלה ומכיון שחלקוה נפטרה וכיון שנפטרה נפטרה ולא מהני השלמה של כל א' וא' על חלקו וזהו כוונת דברי הרמב"ם בדין זה שכתב הרי זה פטורה שכבר היתה לה שעת חובה ור"ל בעת שעשאוה והיה בה כשיעור בשותפות שניהם ומה שסיים וכתב והן היו פטורין באותה שעה מפני שעשאוה לחלק. ר"ל בזה ליתן טעם אגב דלמה לא הפרישו מאז החלה מאחר שחל עליה חובת חלה הלכך מסיים ואומר שמכל מקום הן השותפין היו פטורין מלהפריש מפני שבתחילה עשאיה לחלק ואין זה נתינת טעם למה דלא מהני כאן השלמה שלאח"כ אלא כדי ליתן טעם על שלא הפרישו החלה מקודם שחלקוה ועיקר הטעם דלא מהני כאן השלמה שלאח"כ אינו אלא משום שהיתה להעיסה שעת חובה בתחילה ושוב נפטרה כשחלקוה וכיון שנפטרה נפטרה ולא מהני בה השלמה של כל א' וא' דכבר נדחה חלק של כל א' וא' מחיוב חלה. ובמה שהקשה הראב"ד בקושיא הב' שכתב ועוד דקי"ל אין דיחוי אצל מצות וכ' הכ"מ בזה ואין זה ענין אצל דיחוי המצות במח"כ אומר אני דאף דהראב"ד דחה לדברי הש"ס בגילא דחיטתא מ"מ אנן לא משוינן ליה להראב"ד טועה דודאי יש ויש ענין זה לענין דיחוי המצות וכדי להתלמד במקום אחר אבאר לך תוכן דעת הרמב"ם ודעת הראב"ד בענין אין דיחוי אצל המצות במה שמחולקין הן בפי' סוגיא אחת. הא דנקטינן אין דיחוי אצל המצות נלמד מהא דרב פפא בפ' כיסוי הדם דף פ"ז בהא דתנן כסהו ונתגלה פטור מלכפות כסהו הרוח חייב לכסות וא"ר יוחנן לא שנו אלא שחזר ונתגלה אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות ופריך כי חזר ונתגלה מאי הוי הואיל ואידחי אידחי אמר רב פפא זאת אומרת אין דיחוי אצל המצות. והא דרב פפא מייתי ליה בפ' לולב הגזול דף ל"ג גבי בעייא דר' ירמיה בהדס שנקטם ראשו מעי"ט ועלתה בו תמרה בי"ט מהו יש דיחוי אצל מצות או לא ובעי מעיקרא למיפשט מהא דרב פפא ודחי לה משום דלר' ירמיה הא דרב פפא גופיה מספקא ליה אי מפשט פשיטא ליה דאין דיחוי ל"ש לקולא ול"ש לחומרא או דילמא ספוקי מספקא ליה ולחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן תיקו ושמעינן מיהת דלחומרא אמרינן אין דיחוי אצל מצות דלא קאי בתיקו אלא אי אמרינן נמי לקולא וא"כ הכא בדין חלה דלחומרא דעת הראב"ד דאין ראוי לסמוך על הירושלמי בזה דהרי אין דיחוי למצות היכא דלחומרא מיהו בעיקר סברת הראב"ד במאי דשמעינן מענין הסוגיא דסוכה יש לדקדק עליו דהא התם דיחוי מעיקרא הוא דהוי דעלתה בו תמרה בי"ט א"כ בתחילת י"ט לא הוי חזי וכדכתבו התוס' שם וא"כ נהי דשפיר שמעינן דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי אצל המצות לחומרא וכדמדמי לה התם לההיא דכיסוי הדם דהתם נמי דיחוי מעיקרא הויא שהרי מיד כיסהו הרוח והלכך כי חזר ונתגלה לא נדחה ממצות כיסוי אבל נראה ונדחה אם חוזר ונראה אצל המצות לא שמעינן מידי מהתם ואדרבה מסוגיא דהתם דלקמן איפכא שמעינן לה דגריס על הא דתנינן או שהיו ענביו מרובות וכו' ואין ממעטין בי"ט הא עבר ולקטן מאי כשר דאשחור אימת אילימא דאשחור מאתמול דיחוי מעיקרא הוא תפשוט מינה דיחוי מעיקרא דלא הוי דיחוי אלא לאו דאשחור בי"ט נראה ונדחה הוא ש"מ נראה ונדחה חוזר ונראה לא לעולם דאשחור מעיקרא דיחוי מעיקרא דלא הוי דיחוי תפשוט מינה אבל נראה ונדחה חוזר ונראה לא תפשוט ומשמע דה"ק לא תפשוט משום דלקושטא דמילתא לא אמרינן דנראה ונדחה חוזר ונראה אפי' אצל המצות ומזה הוה קשיא להראב"ד דמשיג כאן מדין אין דיחוי אצל מצות ולא איפשט לן להא אלא גבי דיחוי מעיקרא וצ"ל לדעת הראב"ד דמפרש דה"ק נראה ונדחה חוזר ונראה לא תפשוט מינה דאיכא למימר דאין חוזר ונראה ואכתי בספיקא דאבעיא דלעיל קאי דאפשר היכא דהוי לחומרא אמרינן דחוזר ונראה זהו פי' הראב"ד בהסוגיא דהתם אבל הרמב"ם לא היה מפרש כן אלא דהש"ס פריך בלשון בתמיה ואי דאשחור בי"ט א"כ וכי ש"מ דנראה ונדחה חוזר ונראה בתמיה והא מסתברא דלאו הכי הוא אלא כיון דאידחי אידחי ואפי' לגבי מצוה ומהדר ליה דאין ה"נ דדיחוי מעיקרא דלא הוי דיחוי אצל המצות הוא דתפשוט מינה אבל נראה ונדחה דחוזר ונראה לא תפשוט משום דבכה"ג אמרינן בכל מקום דמכיון דאידחי אידחי ואפי' לגבי המצות. זהו פירושו של הרמב"ם בהסוגיא וכך נראה מפרש"י ז"ל שפי' להא דשמעת מינה בתמיה וכו' ע"ש. ובזה מבואר לן דעת הראב"ד במה שהשיג בענין קושיא הב' ונתיישב על נכון דעת הרמב"ם לפי פירושו בהסוגיא דסוכה ומסייע ליה לפירושו סוגיא דהאי ש"ס דש"מ דאפי' אצל המצות כל שנראה ונדחה אינו חוזר ונראה דכיון דאדחי אדחי. דוק ותשכח דבכל דין דיחוי לא פסק הרמב"ם דאין דיחוי דמצוה אלא היכא דהוי דיחוי מעיקרא כמו בכיסוי הדם דמוכרח הוא דזה הוי דיחוי מעיקרא דמיירי שכסהו הרוח מיד דהא מדמי לה לנקטה הדס מעי"ט ועלתה התמרה בי"ט ואף דבעיקר הדין דנקטם לא כתב הרמב"ם כלום בענין הבעיא דר' ירמיה ומשוה דלשיט' דפסק גבי נקטם כר' טרפון ולא כסתמא דמתני' ובעי' דר' ירמיה אליבא תנא דמתני' הוא מ"מ למדנו מהסוגיא דהש"ס דכסהו הרוח דחוי מעיקרא הוא דהויא וזה פשוט ומבואר ולדעת הראב"ד אפשר לומר דהוא ז"ל מפרש להא דכסהו הרוח דמיירי אף לאחר שהיה הדם ראוי לכסותו בעי למיפשט מדרב פפא דאם התם לא הוי דיחוי מכ"ש בההיא דר' ירמיה ודחי לה דילמא לחומרא דוקא הוא דלא הוי דיחוי וא"כ ההיא סוגיא דלקמן שם דקאמר נראה ונדחה לא תפשוט מינה אלא דסלקא בתיקו כהאי דלעיל אבל דעת הרמב"ם אינו כן אלא ההיא דכסהו הרוח משמע מיד והשתא מתפרשא הסוגיא כדלעיל וכן בהאי דפסק בפ"ז דסוכה בענין המיעוט ענבי הדם פשוט הוא דאשתור מעיו"ט הוא דאיירי כמסקנת הסוגיא דהתם בזה לפי פירושו דלעיל באופן דזה ברור הוא לנו דדעת הרמב"ם דהא דאמרינן אין דיחוי אצל המצות דוקא בדיחוי דמעיקרא הוא דאיתמר דלא הוי דיחוי אבל היכא דנראה ונדחה אינו חוזר ונראה אפי' אצל המצות. ושארי דינים שלמד מכאן בענין זה כבר הכל מבואר בפנים ואין אנו צריכין להאריך ולכפול בדברים:

מודה ר"ע לחכמים בעיסת הקדש שגלגול' פוטרה וכו'. כעין האי שקלא וטריא דהכא בענין זה הכי נמי שקלו וטרו בסוגית הבבלי במנחות פ' ר' ישמעאל דף ס"ו דאם מ"ד גלגול פוטר בהקדש מירוח נמי פוטר או לא וכן בנכרי והמסקנא דבהקדש גלגול פוטר וכן מירוח לכ"ע ואפי' לר"ע דהתם וטעמיה דמחייב בחלה ובמעשרות במותר העומר משום דלא ניתנו מעות הקדש אלא לצורך להן ובדנכרי ג"כ אמרינן דמ"ד גלגול פוטר מירוח נמי פוטר והא דמצינו לברייתות דסברי דגלגול הנכרי פוטר כתנא דמתניתין דהכא ואפ"ה סברי במירוח דאין מירוח הנכרי פוטר ממעשרות התם משום חומרא דרבנן בעלמא גזירה משום בעלי כיסין שיש להם קרקעות הרבה ורוצים להפקיע ממעשרות ומקנין אותם לנכרי שימרחם ולפיכך גזרו ואמרו דאין מירוח הנכרי פוטר אבל בחלה לא חיישינן להכי משום דאי בעי לפטורי נפשיה להפקיע מחיוב חלה בלאו הכי הוא יכול דאפשר דאפי לה פחות מכשיעור והואיל דבצנעא הוא לא זילא ביה מילתא וכ"פ הרמב"ם וביאר לזה בפ"י מהל' תרומות וכבר נתבאר לעיל שם כל חלוקי דינים מענין זה ומענין דפסק כמ"ד אין קנין לנכרי בא"י והיינו בקרקע אבל קנין פירות יש לו וכמסקנא דהאי סתמא דהש"ס שעולה כמסקנת הש"ס הבבלי דגיטין סוף פ' השולח ועיין לעיל בפ"ה דדמאי ובמקומות המצוינים שמה תמצא מבואר הכל בס"ד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף