מראה הפנים/חלה/ג/א

מראה הפנים חלה ג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אוכלין עראי מן העיסה וכו'. כדפרישי' וכ"כ הרמב"ם בהדיא בחיבורו בפ"ח מהל' ביכורי' בהל' ד' מאימתי תתחייב העיסה בחלה משתגלגל בחטים ויתערב הקמח במים או שתטמטם בשעורים ותעשה כולו גוף אחד. וא"כ גילגול הוא משתערב הקמח כולו במים ואע"פ שלא נעשה גוף אחד ואסור לאכול עראי בחטים וי"מ גלגול הוא שתדבק העיסה ונעשה גוף אחד וכך הם דברי הטור י"ד בריש סימן שכ"ז ויש ראיה ברורה לפי' הרמב"ם מהא דתני בתוספתא סוף פ"ק אמרו משום ר"י בן בתירא משתעשה מקרצות ומייתי לה הכא בהסוגיא ומפרש טעמיה דר"י בן בתירא משום דהוקשה לתרומת הגורן ואינה ניטלת אלא מדבר הגמור וא"כ ע"כ דסתמא דמתני' דפליגא על ר"י בן בתיר אלא בעייא מדבר הגמור ממש ואי ס"ד גילגול הוא משתעשה גוף אחד א"כ יותר גמור הוא ממה שתעשה מקרצות שהרי זה דבר ידוע שעד שלא תיעשה העיסה גוף אחד עושה היא מקרצות מקרצות וזה פשוט דשיעורא דר"י בן בתירא מאוחר הוא משיעורא דתנא דמתני' ואי אתה יכול לפרש שיהא מוקדם דהא עליה הוא דפריך הש"ס מעתה לכשתאפה וכו' ולא אמילתיה דתנא דמתניתין. וכן לישנא דקרא מסייעא להך פירושא דגלגול הוא עירוב הקמח במים ולא משתעשה גוף אחד דעריסותיכם כתיב וזהו העירוב במים ולא נמצא בחלה לשון אחר כ"א עריסה וכן ביחזקאל וראשית עריסותיכם תתנו לכהן וכל שנילוש ונעשה גוף אחד נקרא בצק בלשון המקרא כמו שתמצא בכל המקומות בתורה וכן בנביאים מלוש בצק עד חומצתו ובצק שבלשון המקרא הוא עיסה בלשון חכמים. ועיין בדבור דלקמן:

כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה. מלישנא דמתני' משמע שלכתחלה המצוה היא להפריש החלה מיד שנותנת המים בקמח והיינו מתחילת דבר הנילוש ממנה שהרי א"א להפריש החלה מהקמח שנתערב והכי מוכח בהדיא בגמרא דלכתחילה קתני דמיד שנותנת המים מגבהת חלתה דהא פריך בפשיטות על הא דבעי ר"ל מעיקרא לאוקמי הך סיפא כר"ע דהנוטל חלה מן הקב חלה ומקשי עלה כלום אמר ר"ע אלא לשעבר וכו' והכא בתחילה אנן קיימין וכו' הרי דהש"ס מפרש להסיפא בפשיטות דמגבהת חלה לכתחלה משמע וא"כ הא דמסיק ר' יוחנן וקאמר דברי הכל הוא דמכיון שהיא נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם ה"ק דהכא הכל מודים דלא בעינן שיתערב כל שיעור הקמח במים אלא אפי' לא נתערב אלא מקצת ממנו חל עליו המצוה להפריש החלה דזו היא ראשית עריסותיכם ור"ל דהתורה ציותה כך שיפריש מראשית העירוב ולישנא דקרא דייק הכי מראשית העירוס תרימו וכמ"ש בדבור דלעיל אלא שאין איסור לאכול ממנה אכילת עראי עד שתגלגל כל שיעור הקמח משיעור חיוב חלה ואז הוקבעה העיסה לחלה ואסור אף באכילת עראי עד שיפריש החלה. ומזה נבין דעת הרמב"ם וכמשמעות לשונו שכתב בפ"ח שם בהל' ב' אימתי מפרישין חלה כשיתן את הקמח במים ויתערב הקמח במים מפריש החלה וכו' ור"ל כשיתערב אף מקצת הקמח במים חל עליו מצות הפרשת חלה אם יש שם הנילוש מתחילת הדבר וכדמסיים והוא שלא ישאר שם בעריבה קמח וכו' וכדתנינן במתני' הרי דלא איירי אלא בשנתערב מקצת הקמח במים ובהל"ד שכתב מאימתי תתחייב העיסה בחלה משיתגלגל בחטים ויתערב הקמח במים והיינו שנתערב כולו במים וזהו הגלגול בעיסת החטים כדפרישית בדבור דלעיל ואז הוקבעה העיסה לחיוב חלה ואסור לאכול ממנה אף אכילת עראי כדמסיים שם זהו הבנת דברי הרמב"ם וכך הבין הראב"ד דבריו ומה שהשיג שם וכתב אין יפה לעשות כן וכו' ואם חיוב הוא לעשות כן איך יאכל ממנה עראי עד שתגלגל והוא טבל יש לתמוה על קושיא זו וכי מה שנה דין זה לדין דמעשרות דתנינן בפ"ק דמעשרות מאימתי הפירות חייבין במעשרות וכו' ובתר הכי תנינן איזהו גרנן למעשרות וכו' ולענין שיהא אסיר לאכול מהן אפי' אכילת עראי וכו' ולמה לא הוקשה לו ג"כ כאן ואיך יאכל מהן עראי עד שלא הגיע גרנן הא כבר נתחייבו במעשר משהגיעו לעונת מעשרות והרי הוא טבל ואם יתישב הדבר במעשרות דכשהגיעו לעונת המעשרות חל עליהן חיוב המעשרות לענין שאם הפריש חל שם המעשרות עליהן אבל טבל לא מיקרי עד שיוקבע למעשרות כל א' וא' לפי דינו ואז הוא דאסור אף באכילת עראי א"כ ניישב כעין זה ממש כאן לענין דין חלה בענין חיוב הפרשת חלה ובענין קביעות להחלה שתחול עליה שם טבל עד שיפריש החלה שהן ג"כ בב' זמנים נפרדים והרי מבואר לך דלא הטעהו לשון הירושלמי כמ"ש הראב"ד עליו אלא דלשון הירושלמי מלמדהו דכן מוכרח מלשון הירושלמי ומלשון המתני' דלכתחלה מצוה להפריש החלה מידי כשנותנת את המים מתחלת הדבר שנילוש כמו שבארתי לעיל וכן מוכרח נמי דהך סיפא דמתני' בשלא נתערב אלא מקצת הקמח במים הוא דאיירי דהא משום הכי בעי ר"ל לאוקמי להסיפא כר"ע וקאמר ר' יוחנן דברי הכל הוא דאף שלא נתערב אלא מקצת זו היא ראשית עריסותיכם וזה פשוט. והכ"מ הסיב כאן להבנת דברי הרמב"ם שלא כהבנת הראב"ד בדבריו וכ"כ בב"י סי' שכ"ז אחר שהביא דברי הרא"ש והסוברים דכוותיה דהא דקתני שמגבהת חלתה וכו' לא שיהא זה עיקר המצוה דטוב יותר שתמתין עד אחר גמר לישה ותעשה גוף אחד אלא תקנת חכמים הוא בעיסה טהורה למהר להפרישה חלתה בטהרה שמא תטמא העיסה וכו' והביא לדברי הרמב"ם וכתב וצריך לפרש דבריו כדברי הני רבוותא ולפי שלא הבין הראב"ד כן בדבריו השיגו וכו' עכ"ל וכבר ביארנו שהבנת הראב"ד בדברי הרמב"ם יפה הבין שכך הוא דעת הרמב"ם ומשמעות לשונו מוכח כן ומה שהקשה הראב"ד מבואר הוא ג"כ דאין כאן קושיא בענין זה וכדלעיל. ומה שהביאו הני רבוותא לסיועא לסברתייהו מההוא דירושלמי פ' ואלו עוברין ופ"ק דביצה וכמה שהביא הכ"מ כאן וכן בב"י שם וראיתי שהם לא הביאו אלא קצת מסוף הסוגיא ורצו ללמוד משם דהתקנה שהוזכרה התם על חלה דעלמא קאי והנני מעתיק כל הסוגיא דאתמר התם ומפרשה כדמוכרח מענינא דהסוגיא ויראה הרואה שאין כאן ראיה מבוררת לדבריהם משם דגרסינן התם בהל"ג על המתניתין כיצד מפרישין חלה טמאה ביו"ט מתניתא בשניטמאת לאחר גלגולה אבל נטמאת קודה לגלגולה יעשנה קבין בלשה בי"ט אבל אם לשה מעי"ט כהדא דתני הלש עיסה בי"ט מפריש חלתה בי"ט לשה מעי"ט ושכח להפריש חלתה אסור לטלטלה ואין צורך לומר ליטול ממנה עירס לא אמר אלא לש הא עירס לא אמר ר' שמואל אחוי דר' ברכיה תיפתר בעיסה טמאה שאינו מפריש חלתה אלא לבסוף אמר ר' יוסי בר' בון בדין היה בעיסה טהורה שלא יפריש חלתה אלא בסוף תקנה תיקנו בה שיפרישנה תחילה שלא תטמא את העיסה ע"כ הסוגיא שם וכך הוא ממש בפ"ק דביצה. וזה ביאורה מתניתא דפליגי תנאי התם כיצד מפרישין את החלה בטומאה בי"ט מכיון דהחלה לא חזיא לאכילה ומר אמר הכי ומר אמר הכי דוקא בשנטמאת לאחר גלגולה שכבר הוקבעה לחיוב הפרשת חלה אבל אם נטמאה מקודם לגלגולה דאכתי לא חל עליה קביעות חיוב חלה א"כ הדין בה שיעשנה קבין קבין בפחות מכשיעור כדי שלא יצטרך להפריש חלה וה"ז דומה למאי דתנינן בפ' דלעיל בהל"ג מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין ואל יעשנה בטמאה וכת"ק דהלכתא כוותיה וה"נ מכיון שנטמאת מקודם ואינו יכול לעשותה בטהרה א"כ לכ"ע הכא יעשנה קבין שלא יבוא לידי שיעור חיוב חלה כדי שלא יצטרך לעשותה בטומאה ולא יכול להתעסק בחלתה בי"ט מכיון דלא חזיא לאכילה. בלשה בי"ט. והא דקתני כיצד מפרישין דמשמע דמיהת יכול להפריש החלה אלא דפליגי בתקנתא דוקא בשלשה להעיסה בי"ט היום דלא הוה אפשר ליה להפרישה מעי"ט אבל אם לשה להעיסה מעי"ט הדרינן להאי דינא כהדא דתני בתוספתא דביצה בפ"ק הלש עיסה בי"ט מפריש חלתה בי"ט. והתם גריס הלש עיסה בי"ט בין טמאה ובין טהורה וכו' והאי תלמודא לא גריס לה אלא כדמייתי לה כדמוכח מדלקמן. לשה מעי"ט ושכח להפריש חלתה מעי"ט אסור הוא לטלטלה בי"ט דטבל הוא וקסבר דאין טבל מוכן לי"ט ואצ"ל ליטול ממנה החלה בי"ט וש"מ דמתני' דקתני כיצד מפרישין בשלשה בי"ט דוקא מיירי. עירס לא אמר ומדייק הש"ס להרישא דברייתא עירס את העיסה בי"ט לא אמר וכי היכי דנשמע מינה לגוונ' דסיפא דהוה מיבעי לאסוקי אבל עירס מעי"ט אסור לטלטלה ואצ"ל ליטול ממנה דהא בשעירס אותה בלבד כבר נתחייבה בחלה מעי"ט אפי' לא גמר הלישה ומדלא קתני עירס אלא הלש ש"מ דבעירס לא מצי למיתני משום הסיפא דאפי' העירוס היה מעי"ט יכול הוא להפריש חלתה בי"ט בתמיה דאי הכי קשיא לן הא אנן תנינן בפ"ג דחלה דכשנתגלגלה העיסה והיינו עירס שנתערב כל שיעור הקמח במים כבר הוקבעה לחלה והשתא ליתני הכא עירס לאשמועינן רבותא טפי בסיפא דאף אם העירוס היה מעי"ט אינו יכול להפריש חלתה בי"ט. א"ר שמואל אחוי דר' ברכיה. דלא קשיא דתיפתר דהך ברייתא מיירי בעיסה טמאה שאינו מפריש חלתה בי"ט אלא לבסוף והיינו לאחר שתאפה וכר"א דמתני' דהלכתא כוותיה דס"ל לא תקרא לה שם עד שתאפה ולאו דוקא בי"ט של פסח איירי אלא ה"ה בעצרת ובחג כדמסיק התם דבכל יו"ט אסור להתעסק ולהפריש חלה מעיסה טמאה מקודם שתאפה דמכיון דלא חזיא לאכילה אסור אף ללוש אותה משום כל מלאכה לא יעשה והלכך לא יפריש החל' עד אחר שתאפ' דעד שלא קרא שם חלה כל חדא וחדא חזיא ליה והשתא לא תידוק לש אין עירס לא דלאו לדיוקא מיתני אלא משום היא גופא קמ"ל ולרבותא קתני הלש דאפילו אם נטמאת העיסה קודם הלישה לש אותה בי"ט ואינו מפריש חלתה אלא בסוף לאחר שתאפה. אמר ר' יוסי בר' בון וכו' לא פליג אדר' שמואל אלא מוסיף הוא דבדין היה דאף בעיסה טהורה שעושה אותה בי"ט שלא יפריש חלתה אלא בסוף לאחר שתאפה ולא יפרישנה מקודם דהא מתקן הוא העיסה בי"ט ועד שלא הפריש החלה מותר להתעסק בה בכל ללוש ולאפות דאמרינן כל מקצת ומקצת מהעיסה חזיא ליה ולאחר שתאפה קורא לה שם חלה שזה יהיה לחלה ויכול הוא ליתנה לכהן מתי שירצה ואין כאן מתקן בי"ט. תקנה תיקנו בה. כלומר ואלא מפני מה התירו להפריש חלה בי"ט בתחלה אחר שהוקבעה העיסה לחיוב חלה ומקודם שתאפה משום דתקנה תקנו בה שלא תטמא את העיסה כלומר שלא יארע לה איזה טומאה ותיטמא העיסה ואם לא יפריש החלה בתחילה שוב אינו יכול להתעסק בהעיסה דהרי טבל טמא הוא והחלה שבה לא חזיא לאכילה דלשריפה עומדת לפיכך התירו להפריש החלה בתחילה בי"ט משום הך חששא. זהו ביאורה ופירושה דהסוגיא בפ"ג דפסחים ובפ"ק דביצה. והנה אחר מחילת גודל כבוד תורתם דהני רבוותא ובנשיקת ידים אומר אני דלא זה הדרך ולא זו העיר ללמוד מכאן לדין חלה דעלמא ולא זה הוא הפירוש כפי שפירשו בה לפי שיטתם דלבסוף אחר שתגמר לישת העיסה הוא דלא מיירי כאן אלא בענין הפרשת חלה בי"ט ופירוש דבסוף לאחר שתאפה הוא וכל המעיין והמדקדק בהאי סוגיא ובענינא דמתני' דהתם דעלה קאי יודה שזה הוא הדרך הנכון בעי' הסוגיא כדפרישית וזהו דרך הרמב"ם והשתא ל"ק הני סוגיות אהדדי דאלו לפי' הני רבוותא דאחלה דעלמא קאי א"כ הסוגיא דפסחים ודביצה סותרת לסוגיא דהכא דבהדיא מפרש להסיפא דמתני' דהכא דלכתחילה אנן קיימין ולא נחית כאן כלל להך תקנתא כמו שרצו לפרש אלא דהך תקנתא בחלה שמפריש מן העיסה שנעשית בי"ט הוא דאיתמר וזה ברור ונכון ומיוסד על היסוד האמת והישר בס"ד:

אף מה שבלגין לא נטבל וכו'. הך מילתא שנויה כמה פעמים בסדר הזה כמו שתמצא במקום אשר ציינתי בפנים וע' לעיל בפ"ג דמעשרות בהלכה ג' ד"ה והחרובין עד שלא כנסן לראש הגג במה שביארתי בענין דין דמחזיר את המותר:

עשה עיסה מן החטים ומן השעורים אחר מי אתה מהלך וכו'. כדפרישית. ופשוט הוא דמכיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא ומיהו ע"כ דמיירי דאין בעיסה מן החטים כשיעור אלא בצירוף של השעורים עמה דאל"כ מאי קא מבעיא ליה הא ודאי הגלגול מחייב בה מכיון שיש בהחטים כשיעור ולא אזלא האי בעיא אלא למ"ד דהחטין מצטרפין עם השעורים לענין שיעור חיוב חלה ולפיכך לא זכר הרמב"ם מזה כלום מכיון דאנן קי"ל דבעיסת נשוך אין החטים מצטרפות אלא עם הכוסמין בלבד ועיין בריש מכלתין ד"ה ומצטרפין זע"ז ולקמן בפ"ד בהל' ב' ד"ה ר"י בן נורי:

זו היא ראשית עריסותיכם. כבר מבואר הכל לעיל בד"ה כיון שהיא נותנת את המים ע"ש ותדע קושטא דמילת' ברירא ואין מן הצורך לעשות כאן שום ט"ס כמה שרצה הר"ש לומר בהא דבעי לאוקמי מעיקרא דר"ע היא כמו שתראה בדבריו ולפי מה שנתבאר הכל ניחא בס"ד:

מעשר טבל שנתערב בחולין וכו'. עיין מזה לעיל בפ"ז דדמאי בהל' ו' ובהלכה שלאחריה מה שיתבאר מענין זה בס"ד:

הרי זו חלה על העיסה הזאת ועל השאור וכו'. הכ"מ כתב בריש פ"ח שם ולא ידעתי למה השמיט רבינו ועל הקרץ וכו' וזה פשוט שלא הוצרך להאריך בזה דזה בכלל העיסה הזאת ועוד דלאו בכל העיסות יש קרצות קרצות תחתיה ואם נמצא מקרצות תחתיה פשיטא דהכל בכלל וזה הי' צריך לדקדק מפני מה לא הזכיר הרמב"ם מהא דקאמר הכא חוץ מן הטמא שבה אלא דזה כבר מתיישב ממה דפרישית בפנים דלשיטתם דחכמים דסוף פ' דלעיל היא וכבר מבואר שם במה דפוסק הרמב"ם הלכה כר"א דהתם וטעמו לזה:

תיקנו בחלה שתהא ניטלת מן הטהור על הטמא וכו'. כדפרישית ואם דכל האי שקלא וטריא לא קאי אלא כדמסיק ר' שמואל בר אבדומא ולא למפרע היא קדישה וכו' מ"מ מדקאמר הכי בפשיטות תיקנו בחלה יש ראיה נמי מהכא להך פיסקא של הרמב"ם בחבורו כר"א דסוף פרק דלעיל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף