מראה הפנים/חגיגה/ג/ד

מראה הפנים חגיגה ג ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תיפתר במביא גרגרים וכותשן שם. למאי דכתבו התוס' בדף כ"ה ד"ה שרצועה של כותים מפסקת. הקשה ה"ר אלחנן היאך היו מביאין אפר פרה בגליל דאי אפשר לעשות אלא בירושלים. וא"כ נטמא בהבאת דרך ארץ העמים ושמא דבשביל קטן איכא להביא דרך שם אבל להביא יין ושמן לנסכים בעי שביל גדול. לפ"ז היה צריך לומר גם כן כעין זה לתרץ הא דלא הביאו גרגרים מגליל ולכותשן בארץ יהודה ולהביאן לירושלים דאפשר נמי דבעי שביל גדול אבל זה דוחק לומר שאפר פרה היה אפשר להביא דרך השביל קטן וגרגרים בסל לא היה אפשר להביאן לכך נראה כמו שתירצתי בפנים דאותן שהן מן המובחר כמו מרגב בעבר הירדן שהיו שניים לתקוע היו יכולין להביא הגרגרים ולא היו מתקלקלין בדרך אבל לא מאותן שבגליל. ומה שסיימו התוס' וכתבו אבל צ"ע היאך עולין לרגל מן הגליל כיון דאפסקי' ליה רצועה נטמא ובעי הזאה ג' וז' כדאמרינן בפרק כ"ג ונזיר דף ג' ד' החליטו דבריהם דבעו הזאה ג' וז' ואע"ג דהתם אמרינן מעיקרא כי קתני ומזה וכו' אשארא ולא על ארץ העמים מ"מ סבירא להו הואיל דלא אמר הכי אלא לדחות פשיטותא דהבעיא דבעי התם ארץ העמים משום אוירא גזרו עליה או דלמא משום גושא ובעי מעיקרא למיפשט מדקתני במתני' שם ומזה בג' וז' ואי משום אוירא הזאה למה לי ודחי לה לעולם אימא לך משום אוירא וכי קתני ומזה אשארא ה"נ מסתברא מדקתני וכלים הנוגעים במת הני כלים בני הזאה נינהו בתמיה אלא ש"מ אשארא. והנה לכאורה משמע מדקאמר ה"נ מסתברא וכו' וא"כ קאי הכי למסקנא דארץ העמים לא בעי הזאה ג' וז' וזה היה קשה על דברי התוס' דכאן שהחליטו דארץ העמים בעי הזאה ג' וז' אלא דבאמת כך הוא הצעה של דבר הזה דודאי אי משום אוירא לא בעי הזאה ואי משום גושא בעי הזאה ולהמסקנא דפ"ק דשבת דף ט"ו תרוייהו בכלל גזירה הוו דמעיקרא גזרו על גושה בלבד והדר גזרו אף על אוירה וכדכתב הרמב"ם בריש פרק י"א מהלכות טומאות מת והשתא אע"פ שהנטמא באוירה בלבד ולא היה צריך הזאה ג' וז' מ"מ כשנטמא בגושה בעי הזאה ג' וז' כדביאר הרמב"ם שם בהלכה ב' ואם כן אלו שהיו רוצין לעלות לרגל ע"כ שנטמאו בטומאה דבעי הזאה ג' וז' שהרי באוירה לא היו יכולין להלך ואי בשידה תיבה ומגדל הא קי"ל כרבי דס"ל אהל זרוק לאו שמיה אהל ולא הוי הפסק וכמאן דמהלך בקרקע דמי וכדמוקי התם וקאמר לימא כתנאי וכו' ואע"ג דקאמר התם אלא דכ"ע משום אוירה וכו' היינו דלא תוקמי פלוגתייהו בהכי אבל מ"מ מכיון דקי"ל כרבי בהא דאהל זרוק לאו שמיה אהל א"כ לא היה להן תקנה שלא יטמאו בטומאה דבעי הזאה ג' וז' וזהו פשוט התוס' וכן למסקנא לדינא ולדעת הרמב"ם והשתא קושייתם בדוכתיה קאי האיך היו עולין לרגל מן הגליל דזה ודאי אין לומר דהיו יכולין לילך באותו שביל קטן זה אחר זה במקום שהיו מהלכין להביא אפר פרה לגליל דלאו מילתא היא שהרי היו עולין לרגל עם נשותיהן ובניהן וזה דבר שא"א בשביל קטן. והתי"ט כתב לתרץ שהקילו בעליית הרגל וכדאשכחן לקמן משנה ו' וכו' ואין זו ראיה מוכרחת דשם אמרו מפני הטעם שהיו הכל מטהרין עצמן ברגל וכדכתב הרמב"ם והביא הוא בעצמו שם. ולדידי חזינא דאין זו קושיא כלל דאם נטמאו מחמת אותה רצועה מארץ עמים וצריכין הזאה ג' וז' א"כ לאחר שגזרו טומאה על ארץ העמים היו נזהרים להקדים עלייתן לירושלים בכדי שיוכלו לטהר עצמן וההזאה ג' וז' קודם הרגל. ועיין בתוס' ריש פסחים דף ג' גבי ההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים וכו' דכתבו שם ור' יהודה בן בתירה שלא עלה לרגל וכו' א"נ נציבין חוץ לארץ היה וכו' דמשמע מתירוצם זה דאותן שבחו"ל פטורין מן הראייה ואם דלא מצינו זה בהדיא נראה דהטעם משום שהן נטמאו מארץ העמים ור' יהודה בן בתירה לאחר גזירה היה והרי היה יכול לטהר עצמו ובהזאה ג' וז' קודם הרגל ואפשר משום דזקן היה ולא היה יכול להקדים עלייתו כ"כ אלא כד אתינן להכי א"כ נסמוך על תירוצם שם בתחלה שהוא העיקר שזקן היה ואינו יכול להלוך ברגליו דפטור מפסח כמו מהראייה ור"ל דכיון דפטור מראייה כדתנינן בריש מכלתין אם כן ממילא פטור גם מפסח כדין מי שהיה בדרך רחוקה וזה אין צריך לפנים:

וביהודה נאמנין על היין אבל לא על הקנקנים. משמע דאקנקנים דקודש קאי והיינו בקנקנים ריקנים אינן נאמנין לומר שהן טהורים לקדש דאי במלאים מיגו דמהימן אקדש שבהן מהימן נמי אקנקנים וכדאמר בבבלי פרקין בדף כ"ה בפשיטות כן וכ"כ הרמב"ם בפרק י"א מהלכות משכב ומושב בהלכה ד' שאין נאמנים לעולם על כלי ריקם לומר שהוא טהור לקדש והא דמסיים הכא ובגליל אינן נאמנין וכו' היינו מפני שאינן יכולין להביא מגליל כדלעיל ואינן נאמנין דקאמר שאפילו אמר מדרום הבאתיה כדר' סימון דלקמיה. ומ"ש הרמב"ם שם אפי' בשעת הגיתות והבדים שעמי הארץ נאמנים על התרומה אינן נאמנין על כלי הריקם לומר שהוא טהור לתרומה. ולכאורה משמע מהתם מדקאמר אלא בריקנים דקודש ובשאר ימות השנה ובמלאים דתרומה ובשעת הגיתות א"כ אפילו במלאין דתרומה אינו נאמן ומטעמא דלא אמרינן מיגו אלא בקדש דגנאי היה לקדש שיהו קנקנים שעירוהו ממנו בחזקת טומאה והוא קרב כדפירש"י שם אבל בתרומה לא אמרינן האי מיגו וא"כ קשה למה כתב על כלי ריקם בדוקא והכ"מ כתב שם שלא היה גורם במלאים דתרומה אלא בתרומה ובשעת הגיתות ותו לא אבל קשה וכו' וע"ש ובמ"ש בשם הר"י קורקוס ואין להאריך בדוחקים ולדידי קשיא טובא וכדאמרן דאף אם היה גורס כדברי הכ"מ מהיכן שמענו לחלק בתרומה בין מלאים ובין ריקנים אם לא שנאמר דהיינו טעמא דהא דאמרינן דבשעת הגתות והבדים נאמנים אף על התרומה היינו משום שכל העם מטהרין עצמן וכליהן כדי לעשות יינם ושמנם בטהרה ולפיכך במלאים דתרומה מסתמא היה מטהר גם הכלי כדי ליתן בתוכו בטהרה אבל כלי שנשאר ריקם אפשר לא היה נזהר בו לטהרו ולכן הניחו כך וראיה נכונה לדבריו ולגרסתו דהתם מהא דאמר הכא לקמן בהני ספיקי דהש"ס דשקיל וטרי נגעו בו טהרות בשעת גתות והבדים וכו' אלא כיני נגעו בו טהרות כשהוא מלא הטהרות טהורות וכו' אלא כיני נגעו בו טהרות בשעה שהוא ריקן הטהרות טמאות ומדקאמר הכי בפשיטות אלמא דאף בתרומה בשעת הגיתות והבדים לא טהרו חכמים אלא בקנקנים מלאים ומשום מיגו אבל בקנקן ריקם לא טהרו ואם נגעו בו טהרות טמאות וזהו ממש כדברי הרמב"ם ותו לא מידי:

אלא כיני נגעו בו טהרות בשעה שהוא מלא הטהרות טהורות וכו' אלא כיני וכו'. כבר נתבאר בדבור דלעיל דמכאן למד הרמב"ם לומר כדבריו בפרק י"א מטמאי משכב ומושב בהל' ד' וזהו ראיה נכונה לגרסתו דהתם:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף