מראה הפנים/דמאי/ה/ה

מראה הפנים דמאי ה ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רבי יונה בשם חזקיה אין בלילה אלא ליין ושמן בלבד. כשמואל בבבלי פ"ק דר"ה (דף יג) לכל אין בילה חוץ מיין ושמן ועי' לקמן ד"ה דבית ר' ינאי אמרי בגורן שנו:

מתניתין פליגא על ר' יוחנן. לכאורה קשה דהא טפי פליגא על חזקיה דאמר אין בלילה כלל ביבש וי"ל דודאי לחזקיה ידע המקשה דשאני במתני' דבדמאי התירו אלא לר' יוחנן דס"ל דיש בילה ביבש ובלבד שיהו כזיתים וא"כ פריך הא במתני' קתני דאפי' ביתר מכזיתים נבללין וכלומר דאם ר' יוחנן מפרש ג"כ להמתני' משום טעמא דבדמאי הקילו או לא וע"ז משני דאיכא למיפתר למתני' בעד שיכתוש אותן ויהיו כזיתים וה"ט נמי דר' זעירא מדחי לה להאי אוקימתא דהא על כרחך אליבא דחזקיה מי בעית לשנויי דבדמאי הקילו ולמה לא תשני נמי לר' יוחנן הכי והאי שינויא מוכרח הוא כדמסיק כר' יודה דמחלק בין מתנה מרובה למתנה מועטת ואי אמרת דמטעמא דיש בילה ביבש א"כ מאי שנא מרובה ומ"ש מועטת הרי הכל נבלל זה בזה אלא על כרחך דטעמא דבדמאי הקילו ולא רצו להקל כ"א במתנה מרובה ומטעמא שיתבאר בדיבור דלקמן:

דבית ר' ינאי אמרי בגורן שנו. הר"ש ז"ל מביא ראיה מכאן לפירושו דפי' בהא דר' יודה דמתנה מרובה אם הכל נותנין כך והואיל והמתנות שוות מועלת בילה אבל אם האחד נותן מתנה מרובה ואחד נתן מועטת לא מהני בילה דחיישינין שמא מרוב מפריש על המיעוט ובאמת מההיא דבית ר' ינאי משמע כפירושו וסיים עוד הר"ש ואין טעם ברור להתיר בודאי בכה"ג שלא התירו אלא בדמאי כדאמרינן בירושלמי ר' יוסי בשם ר' זעירא וכו' והרמב"ם ז"ל בחבורו בסוף פ' י"ד מהל' מעשר סתם וכתב כל' המשנה וכר"י דאימתי לפרש הוא ונראה דדעתו ז"ל בפי' זה כמו שכתב בפי' המשנה והבאתי בפי' הא' במתני' דבמתנה גדולה אמרינן הואיל ונדיב הוא מסתמא הוציא גם המעשרות ויתעשר הכל דמאי דמ"מ ספק הוא אבל במתנה מועטת ונחשב שהוא כילי ולא עישר לא יתערב הכל שמא יפריש מדמאי על הודאי ובענין ההיא דבית ר' ינאי נראה דהוא ז"ל היה מפרש דההיא פליגא אהא דר' יוסי בשם ר' זעירא דקאמר דטעמא דמתני' דבדמאי התירו אבל בעלמא אין בילה ביבש וכדמייתי ראיה מהא דמחלק ר' יהודה בין מתנה מרובה למועטת דאי אמרת דיש בילה ביבש מ"ט דמחלק ולטעמא דבדמאי הקילו ניחא דהואיל דהכל מתנה מרובה יש לתלות שמא ג"כ עישר וכסברת הרמב"ם ועלה קאמרי דבית ר' ינאי דאין ראיה מדר' יהודה דאיכא למימר דהיינו טעמא דבעינן שיהו המתנות שוות דבהא הוא דמהני בילה והשתא מדפליגי בסברא דיש בילה או לא וכדילפינן מטעמייהו הכריע הוא ז"ל כהאי דר' יוסי בשם ר' זעירא נגד ההיא דבית ר' ינאי מתרי טעמי חדא דאי אמרינן יש בילה ביבש אלא דבעינן שיהו שוות קשיא דמאי איכפת לן אם הם שוות או לא והא הן נבללין הכל זה עם זה ולא אשכחן האי סברא למ"ד יש בילה לאיפלוגי בין מעט להרבה ואיפכא שמעינן מההיא דזבחים (ד' פ) גבי צלותית של חטאת שנפלו לתוכה מים כל שהוא דבעי לאוקמי פלוגתייהו דר"א ורבנן ביש בילה או לא וכו' עיי"ש והתם בלח הוא. וה"ה למ"ד יש בילה ביבש נמי אי יש בילה א"כ אפי' מעט בהרבה נבללין הכל זה עם זה דמ"ש. ועוד הא לסברת דבי ר' ינאי שמעינן מיהת דיש בילה ביבש סבירא להו וזהו דלא כהלכתא דהא קי"ל כשמואל דאין בילה חוץ מיין ושמן וכחזקיה דלעיל דהכא דהכין מסקינן בר"ה שם דשמואל אמר הלכה כר"ש שזורי דפול המצרי וכו' אבל לא כטעמיה דאיהו סבר יש בילה ביבש אלא מטעמא אחרינא דהכל הולך אחר גמר פרי כדאיתא התם וכ"פ הרמב"ם בפ"א מהל' מעשר שני בהלכה ח' בדין הנזכר שם דטעמא שהכל הולך אחר גמר הפרי וכיון שכן הוא דברי ר' יוסי בשם ר' זעירא עיקר הן כמו שנתבאר דאיהו ס"ל נמי כשמואל וכחזקיה דבעלמא אין בילה ביבש אלא דהכא בדמאי התירו וכדמייתי ראיה מדמחלק ר' יודה בין מתנה מרובה למועטת וכדאמרן וא"כ שמעינן דהאי טעמא כהלכתא הוא למאי דקיי"ל אין בילה ביבש זהו טעמו של הרמב"ם לפי סברתו ופירושו כדמוכרח מהסוגיא. ובענין האי דינא דר"ש שזורי יתבאר עוד במקומו בפ"ב דשביעית בס"ד:

אפילו השביח לו מקחו וכו'. נראה דלא חש הש"ס לבעיא זו ואף דלא פשיט ליה בהדיא ממילא איפשטא וממתני' גופה דייקינן לה דהא הכא בסיטון חבר עסקינן שהתירו לו למכור דמאי כדלעיל בפ"ב וא"כ מאי קמ"ל דנאמן לומר משל אחד הן וכי נאמנות של חבר אשמועינן כאן אלא ודאי קמ"ל דאפי' זה אומר מה שלקחתי ממך אתמול היה משובח משל היום לא חיישינן דשמא הסיטון בעצמו הוא טועה ומרוב טרדתו שכח שזה הוא של אדם אחר להכי קתני דאפ"ה כשאומר של אדם אחד הוא משים אל לבו לידע שהוא כן ונאמן. ויש לפרש נמי הא דקמסיים מאינין אינון לאו מלשון הבעיא דר' ירמיה הוא אלא פשיטותא דפשיט ליה הש"ס דאפ"ה נאמן לומר מאינין אינון מאותו אדם בעצמו אינין אינון וכדייקינן מלישנא יתירא דמתני' תני הלוקח מן החנווני וכו'. ובתוספתא פ"ה שנויה לא כך אלא הכי תני התם הלוקח מן חנווני וחזר ולקח ממנו שניה אע"פ שמכיר את החבית שהיא היא לא יעשר מזה על זה וכך פסק הרמב"ם ז"ל בריש פי"ד מהל' מעשר בהלוקח מן הסיטון וכו' אע"פ שמכיר את החבית שהיא היא וכו' והיינו הך דחנווני שגם הוא לוקח מבני אדם הרבה. והכ"מ ציין שם על זה מירושלמי ולא כן הוא אלא מהתוספתא הוא דנלמד ומיהו צריך טעם למה לא פסק כהך נוסחא דהכא ודרכו של הרמב"ם לתפוס הברייתא כמו שהיא שנויה בהש"ס ואם הוא נגד התוספתא כמו שמצינו לעיל בפ"ו דפאה בדין העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש וכן בהרבה מקומות. ונראה שהוא ז"ל היה מפרש להדא דתימר וכו' דארישא דברייתא קאי דאם הדרך הוא שמפנין את היין מחבית אל חבית אפי' מכיר הוא את החבית אינו כלום שאני אומר אחר שנחסר מעט מן החבית שפכו יין אחר לתוכה למלאותה ושמא היין של חבית אחרת מאדם אחר הוא. וא"כ סתמא דהתוספתא מיירי בסתם יין שדרכו להריקו מחבית לחבית ולמלאות את החבית ולא פליג הש"ס על נוסחת התוספתא לפי הך מסקנא ובהכי מיירי ג"כ דבריו ז"ל לפי שסתם יין דרכו בכך ולפיכך הכרת החבית לא מהני מידי:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף