מראה הפנים/דמאי/א/א

מראה הפנים דמאי א א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הקלים שבדמאי. וביהודה האוג והחומץ והכסבור ובנוסחת המשניות וביהודה האוג והחומץ שביהודה והכסבר. ולפ"ז הכסבר שבכל המקומות קאמר וכך היתה גירסת הרמב"ם ז"ל במשנה. ומפני כך הזכיר הכסבר בריש פ' י"ג ממעשר ולא הזכיר האוג שלא מנה אלא דברים הנוהגות בכל מקום ועיין לקמן בד"ה מה בין ביהודה בין בגליל. ובענין דין תרומות מעשר של דמאי פשוט הוא שצריך ליתנו לכהן בלא דמים וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מהלכות מעשר בהלכה ה' שביאר כיצד מעשרין את הדמאי מפריש כדי תרומת מעשר וכו' ונוטל אותה ונותנה לכהן וכו' ולא כתב שיתן לו דמים והרא"ש כתב בזה והובא בהגהת פי' הר"ש ולא רצה לתקן שימכור תרומת מעשר לכהן דחיישינן אי משהי ליה ישראל גביה עד שיזדמן לו כהן שיקנה דילמא אתי ביה לידי תקלה וכו' ולענ"ד נראה טעם אחר לזה משום דכללא הוא כל שהחמירו בו חכמים מחמת ספיקא דאורייתא הרי הוא כודאי והגע עצמך מה יעשה בו הישראל אם לא ימצא לשום כהן שיתן לו דמים שהרי לאכלו אי אפשר דיש בו ספק עון מיתה ולשמרו להסקה נמי אינו יכול דשמא מתחייב הוא מן התורה ואסור לשרוף תרומה טהורה הלכך ע"כ צריך ליתנו לכהן בחנם וזהו הטעם בתרומת מעשר דמאי ובספק חלה ובכל ספק אם יש כאן חיוב תרומה מלבד בדין דתרם וצריך לחזור ולתרום כהאי דריש פרק ג' דתרומות וכל כיוצא בזה דכבר נתרמה והויא תרומה גמורה מדאורייתא אלא שחכמים החמירו לחזור ולתרום מספק בכל כה"ג הוא דצריך הכהן ליתן דמים בשביל אחת מהן וכמו שביאר הרמב"ם לזה בפ"ה מהל' תרומה וטעמא דכאן אי אתה יכול לומר עשו הספק כודאי שהרי אין כאן ספק עון מיתה לפי שכבר נתרמה ממנה תרומה גמורה מן התורה ומזה תדע דדעת הרמב"ם בזה הוא עיקר ולא כמ"ש הר"ש בפ"ג דחלה שנסתפק בזה והביאו כאן התי"ט וכן במקומו ועיין במ"ש בשם התוס' וכל הדברים אינם מוכרחים כ"א כמו שזכרנו בשם הרמב"ם וראיה לזה מההיא דחולין (דף קלד) והבאתי במקומו לקמן בפ"ג דחלה בהלכה ה' ע"ש ד"ה תמן את אומר ספק פטור וכו' וכן בהלכה ז' שם ד"ה ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל. ומכל המקומות יתבאר לך שדעת הרמב"ם הוא עיקר:

רבי יוחנן אמר לא שנייא בין בדמאי בין ודאי פטורין. כ"פ הרמב"ם ז"ל שם. אפי' אמר לו ע"ה אינם מעושרין הרי אילו פטורין מן המעשרות עד שיודע לו שהן מן השמור וזה כפשטא דהתוספתא דסייעתא היא לר"י וקשיא לר"ל ואע"ג דמשני הכא אליביה דר"ל לא סמיך על הני שיויי. ומיהו לכאורה קשיא אהך פסקא מסוגיית הש"ס דילן בפ' כיצד מברכין (דף מ' ע"ב) דפליגי התם ר' אילעא ור' זעירא בפירושא דנובלות תמרה דמתני' חד אמר בושלי כמרא וחד אמר תמרי זיקא ופריך בשלמא למ"ד בושלי כמרא היינו דקתני הקלין שבדמאי ספיקן הוא דפטור הא ודאן חייב אלא למ"ד תמרי זיקא ודאן חייב הפקירא נינהו. הב"ע שעשאן גורן וכו' ומדדייק בפשיטות הא ודאן חייב משמע כדר"ל וכ"כ כאן הר"ש ז"ל דסוגיא דגמרא דכיצד מברכין כוותיה דר"ל היא והנראה בזה לדעת הרמב"ם דלא סמיך אהאי דיוקא דלישנא קמא דכיצד מברכין אלא על איכא דאמרי דהתם דמדייק איפכא בשלמא למ"ד תמרי זיקא היינו דהכא קרי לה נובלות סתמא והתם קרי לה תמרה אלא למ"ד בושלי כמרא ניתני אידי ואידי נובלת תמרה או אידי ואידי נובלות סתמא קשיא ומשמע ליה מדקאמר בפשיטות בהאי לישנא דלמ"ד תמרי זיקא ניחא ולא צריכין לאוקימתא דחיקא דלישנא קמא דמתני' בשעשאן גורן מיירי ומשום דלקושטא דמילתא אף בודאן פטור דהפקירא נינהו והא דנקט שבדמאי משום דהך מכילתין לא מיירי אלא בדמאי וכדמתרץ הכא לר' יוחנן וא"כ נאמר דהני תרי לישני דהתם פליגי בהך דיוקא גופה כדפליגי ר"י ור"ל הכא דללישנא קמא מדייק ליה הא דנקט הקלין שבדמאי לדוקא הוא דנקט כסברת ר"ל וללישנא בתרא ס"ל דלאו דוקא נקט דמאי וה"ה בודאן וכדמפרש ר' יוחנן ופסק כאיכא דאמרי דאזלא בשיטת ר' יוחנן בענין דיוקא דמתני' אבל לא בפירושא כדלקמן. ובענין פירושא דנובלות תמרה נראה שהוא ז"ל לא סמיך אהא דמשמע מהתם להאי לישנא כמ"ד תמרי זיקא שהרי כתב שם ונובלות תמרה והן שעדיין לא הטילו שאור והיינו כחכמים דהתוספתא וכדמסיק הכא לקמן וחכ"א לא כדברי זה וכו' וכמו שהבאתי בפנים ואי דמפרשינן תמרי זיקא אף אם נפלו לאחר שהטילו שאור הפקירא נינהו אלא נובלות הן שלא נתבשלו ואינם מתבשלים באילן וכך פי' להנובלות דהתם שכתב בפ"ח מהל' ברכות בהלכה ח' והנובלות שהן פגין וזהו שם הכולל לכל שלא נתבשלו וה"ה בתמרה ואע"ג דאסיק בקשיא להאי מ"ד דלא מפרש תמרי זיקא הא לא איכפת לן וכדנקטינן מסוגיית הש"ס בכל מקום דקשיא אינה מבטלת הלכה כ"א תיובתא והיינו נובלות והיינו נובלות תמרה. ועוד היותר נראה לן בהאי ענינא דר' אילעא ור"ז דפליגי התם בפירושא דנובלות תמרה היינו ר"ז ור' הילא דהכא דפליגי לקמן בפלוגתא דר' מנא ור' חנינא ואליבא דר' יוסי בר' יהודה דהתוספתא כמבואר לקמן והלכך נמי למאן דמפרש דר' יוסי בר"י בשהטילו שאור מיירי ודוקא במעורבות מחייב הא לאו הכי פטור איהו הוא דמפרש תמרי זיקא וכדקאמר בהדיא לית יכיל דא"ר יוחנן וכו' וא"כ לעולם הפקר הן ור' יוסי בר"י לא מחייב אלא במעורבות ומאן דמפרש להא דר"י בר"י בשלא הטילו שאור והיינו שלא נתבשלו או בושלי כמרא דהיינו הך וכדפירש"י ז"ל שם שרופי חמה והן אינן מתבשלות לעולם וזכינו מזה דהך פלוגתא דהתם היא פלוגתא דהני אמוראי גופייהו דהכא וזה תליא בפלוגתא דפליגי אליבא דר' יוסי בר' יהודה וכיון שכן למאי דמסקינן כחכמים דהתוספתא דבשהטילו שאור תליא מילתא א"כ ממילא אזדא לה האי פירושא דתמרי זיקי זהו טעמו של הרמב"ם בהך דינא ובהך פירושא כנ"ל:

שנייא היא מכזיב להלן בין דמאי בין ודאי וכו'. ומש"ס דילן מהרבה מקומות משמע דמקום שהחזיקו עולי מצרים בלבד נוהגין בתרומה ומעשרות מדבריהם כ"א בדמאי הוא דלא גזרו וכך הוא דעת הרמב"ם ועיין בפ' דלקמן בה"א ד"ה רבי התיר בית שאן מה שנתבאר שם בס"ד:

תני נכנס לעיר שרובה עכו"ם וכו'. לפי גי' הספר ברישא ד"ה חייבין והיה צריך לומר משום דהעכו"ם מסתמא לא עישרו וקסברי אין קנין לעכו"ם בא"י לפוטרו ממעשר והלכך אף לר"י חייבין הואיל ואיכא ספיקא דרוב משמרין ולאו הפקר הן אלא דקשיא מציעתא בעיר שרובה ישראל ד"ה פטורין הא מסיק לר"ל לעיל דבספק אם הוא הפקר או לא בודאי אינו מעושר מיהת חייבין ולמאי שהגהתי בפנים טפי ניחא הואי. ובענין אין קנין וכו' עיין לעיל בפ"ד דפאה הלכה ו' ד"ה ר' יוסי בשם ר' יוחנן מה שנתבאר מזה בס"ד:

הבכורות והמסוייפות וכו'. בתוספתא גרים בגינה חייבות בבקעה פטורות וכ"פ הרמב"ם ז"ל שם הל"ב וטעמא דבגינה בחזקת המשתמר הוו טפי מבבקעה שרגלי כל אדם מצויין בה ואע"ג דבדין הסיאה והאזוב וכו' דמייתי לקמן דוקא בחצר הוא אבל לא בגינה התם טעמא משום דהן עולין מאליהן הואי ובחצר סתמן לאדם קיימי וכדרב אשי פ' בא סימן (דף נא). נסתייפו התאנים וכו' הך תוספתא מייתי לה בבבלי פ"ק דפסחים (דף ו' ע"ב) וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ק מהל' מעשר הלכה יב ואע"ג דנראה מהאי עובדא דלקמיה דרבי פליג עלה מ"מ מסיק הכא דר' יוחנן יאות הוא מקשי דכיון שהושיב שומר הרי הבעה"ב מקפיד עליהן וכסתמא דהתוספתא.

רבי זעירא ור' הילא חד אמר כהדין וחד אמר כהדין. עיין לעיל בד"ה ר' יוחנן אמר וכו' מה שנתבאר מהאי ענינא:

מה בין ביהודה בין בגליל וכו'. כדפרישית דנראה להאי תלמודא לפי הנוסחא ששנו במשנה וביהודה האוג והחומץ והכסבר דהך דקתני לעיל מינה הגופנין והנצפה בגליל הוא דשנו. והתי"ט הביא להא דמדייק אבתרה גבי כסבור מה בין ביהודה וכו' וכתב לא ידעתי ליישב הירושלמי לדעת הרמב"ם שכתב להכסבר סתם ומשמע בכל מקום. ואם נדייק זה להרמב"ם א"כ אמאי לא דקדק בהקודם דלפי האי תלמודא הגופנין והנצפה בגליל דוקא נשנה והרמב"ם מנה שם גם להגופנין והנצפה סתם ומשמע בכל מקום אלא דנראה דהרמב"ם היה סובר דהך דיוקא לא אתיא אלא לפי הנוסחא אשר היה לפניהם ומביא ראיה מהני מתלי דאף דאין ראיה לדינא ממתלי דאינשי מ"מ סמך הוי לפי הנוסחא שלפניהם אבל לפי נוסחת הספרים אשר לפנינו בכל נוסחאות המשנה כתוב וביהודה האוג והחומץ שביהודה וא"כ אין ראיה לא להגופנין והנצפה ולא לכסבר אלא דבכ"מ נשנו כ"א האוג והחומץ בראשונה שביהודה ולפיכך לא הזכיר הרמב"ם לאוג דביהודה דוקא נשנית ולא מנה אלא הנוהגים בכל מקום וזה פשוט והחומץ של התמד כתב שם לקמן דפטור כדמשמע מהאי דהכא לקמן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף