מראה הפנים/ברכות/ב/ג

מראה הפנים ברכות ב ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתניתא מסייעא לרב. והתם דף י"ד ע"ב דחי לה דאימור דאמר ר' יהושע בן קרחה להקדים קריאה לקריאה קריאה לעשייה מי שמעת ליה וכו' ומסיק דשלוחא הוא דעוית ודרך מקרה הוה אבל באמת ס"ל לרב כר' יוחנן מניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל:

מפני מה לא החזיקו בהן מפני הרמאין. כך פירשו התוס' בשבת דף מ"ט ע"א כמו שהבאתי בפנים והיפ"מ הקשה על פירושם דהיכן מצינו שלא החזיקו הנאמנות בהם ופי' למה לא החזיקו בתפילין להניחם כל היום וקאמר מפני הרמאין שיעשו כן להחזיק עצמן חסידים וזה דחוק ורחוק דא"כ יחושו מפני הרמאין בכל המצות ובענין דקדוקו על פי' התוס' יש לומר למאי דתנינן בברייתא והובאה בבבלי פ' שלשה שאכלו דף מ"ז ע"ב איזהו עם הארץ כל שאינו קורא ק"ש וכו' ר' יהושע אומר כל שאינו מניח תפילין וכו' ודברי ר' יהושע נשנו בפ"ג דסוטה דף כ"ב בלישנא דחכמים דס"ל הכי וא"כ נוכל לומר דאהאי ברייתא קאי הכא דלמה לא אמרו ואם מניח תפילין אינו בכלל עם הארץ דששה דברים נאמרו בעם הארץ אין מקבלין ממנו עדות ואין מוסרין לו עדות וכו' כדקתני בברייתא הובאה בבבלי פ' אלו עוברין דף מט והיה לנו להחזיק אותו כנאמן לכל דבר ומ"ט דשאר תנאי דפליגי עליה דר' יהושע שם ואין מחזיקין לנאמן ע"י תפילין וקאמר מפני הרמאין וחששי בתפילין יותר משארי דברים לכל הני תנאי דהתם מפני שהם נראין תמיד כל היום ובהן בוחרין האנשים האלה ביותר להסתיר מעשיהם ולהראות עצמן לעין כל ככשרים ומדקדקים במצות והשתא אתיא שפיר כפי' התוספות:

רבי יוחנן בסיתוא דהוה חזיק רישיה וכו'. גי' האחרת שכתבתי בפנים כן משמע שהיה גורס הרשב"א ז"ל בקיצור תשובותיו הביאו הב"י בסי' כ"ז ומה שפי' היפ"מ כאן לפי הכתוב בספרים אחר זה הא דפריך ואינו אסור משום ערוה דכיון דר' יוחנן בעל בשר הוה אין ספק שהיה פושט בגדיו בקיץ מפני החום והאיך היה לובש תפילין כל היום כולו כשלבו רואה את הערוה ומשני אפיקרסין היה לבוש מבפנים וזהו פי' זר מאד דלא הוזכר כאן כלל מזה ועוד וכי ס"ד דר' יוחנן היה יושב ערום כל היום בימות הקיץ והיה לו להקשות וכי לא היה שונה בימי הקיץ ומ"ש תפילין דנקט והנכון כדפרישית בפנים דנתחלפו השיטות והאי קושיא לא שייכא הכא כ"א לקמן מקומה על הא דקאמר וכד נפקין מסחי הוו יהבין ליה. ואין זה תימא דמצוי הוא הרבה מחילופי התיבות ושיטות בהעתקת הש"ס הזה וזה ידוע למאן דרגיל ביה ולמאן דמפרשיה כסדר בהלכה ובאגדה בלי שום דילוג ממקום למקום כ"א בפירושא כולא מילתא די סיפוקא ולא בסירוגין והפסקה:

עד יעקב תרמוסרא היה לובשן. גם בכאן פי' היפ"מ פירוש הפוך שכתב נראה שהוא שם בלן ועד שמגיע עדיו לא היה חולצן והוא מקום שרוב בני אדם ערומין אבל לר' חייא משהגיע אצל הבלנין היה חולצן והכי איתא התם תני מקצתן ערומין ומקצתן לבושין אינו חולץ תפילין ודא מסייע לר' יצחק דקאמר כגון ר' יוחנן עד יעקב תרמוסרא היה לובשן ע"כ ואינו כן ובכל הספרים שלפנינו לא נכתב האי ודא מסייעא כ"א עלה דקאמר אבל אינו לובשן עד שיצא מאותה רשות וכו' ודברי הש"ס הן כדפרישית בפנים ואינם בתוספתא ועוד דאי על התוספתא הוה קאי ה"ל למימר ודא מתניתא מסייעא וכו' כדרך הש"ס הזה בכל מקום גם מה שפי' שם בהא דקאמר קנטורין הוון ע"ש ולא כן הוא דאם הם לא היו נזהרין בתפילין כל היום מי היה רוצה לבטל זה ממנו ואין כאן רמז ולא כיוון לפי' הזה וכבר אמרתי כמה פעמים בחיבורי לא לילך אחר המחברים ולא לדקדק בדבריהם והרי יצאתי מגדרי ודי במקום הזה:

כשהוא נותן על יד מהו אומר אקב"ו על מצות תפילין. ס"ל דהואיל ושתי מצות הן שהרי אין מעכבין זא"ז הלכך יש לברך על מצות בשתיהן ועל של ראש על מצות הנחת תפילין מפני שהוא גמר הנחת תפילין ובפ' הקומץ דף ל"ו אמרי' על של יד להניח ועל של ראש על מצות תפילין ויש לגרוס כאן נמי כן על של יד הנחת תפילין ועל של ראש מצות תפילין ונתחלפו השיטות מיהו בהך פלוגתא ישנה שבין רש"י וסייעתיה ובין ר"ת וסייעתיה בהא דאמרי' התם אביי ורבא דאמרי תרווייהו לא סח מברך אחת סח מברך שתים דלרש"י לא סח אינו מברך אלא על של יד בלבד ור"ת מפרש דעל של ראש קאי לא סח מברך אחת על של ראש על מצות תפילין דזו היא ברכתו סח מברך שתים על של ראש נראה דלכאורה מהכא סייעתא לפי' ר"ת דהא בפשיטות קאמר דמברך שתי ברכות עליהן ולא מיירי מידי אם סח או לא ולא ראיתי להראשונים שפלפלו בהך דינא כמו שהביא הב"י בסי' כ"ה שאחד מהן הזכיר להירושלמי בהאי מילתא וראיתי בסמ"ג עשין כ"ב דפוסק שם כדעת ר"ת וכתב וז"ל לא סח וכו' פירש רב יהודאי גאון ורב עמרם ורבינו יעקב לא סח אינו מברך אלא אחת על של ראש אבל סח מברך שתים על של ראש וכן ראיתי בפירוש בילמדינו שאפי' מניח זה אחר זה בלא סיחה שמברך על של יד להניח ועל של ראש על מצות תפילין ולא כדברי המפרשים לא סח מברך אחת כלומר יוצא בברכה שבירך על של יד אע"פ שישנו בירושלמי תלמוד שלנו עיקר ועוד יכול להיות שאותה דירושלמי נאמרת קודם דשלח רבה בר בר חנה משמיה דר' יוחנן שמברך שתים עכ"ל וכן הובא בהג"מ בפ"ד מהל' תפילין שדרכו להביא דברי הסמ"ג וכתב שם על הסוברים כדעת רש"י וכן איתא בירושלמי כדבריהם אבל רבינו תם וכו' עכ"ל ולא מצאתי לא כאן ולא במקום אחר דמשמע כדברי רש"י והסוברים כוותיה דאם שאפשר לפרש להא דקאמר כשהוא נותן על יד וכו' היינו אם אין לו אלא אחת מהן וכמ"ש הרמב"ם שם אבל אם הניח שתיהן אינו מברך אלא ברכה אחת מ"מ אינו מפורש בהדיא כדבריהם ונוכל לפרש ג"כ כדברי ר"ת והסוברים כוותיה ופשטות השמועה נראה כן. ובפ' הרואה דמדבר ג"כ מענין ברכות תפילין ובענין החילוק אם עושה לעצמו או לאחרים גם שם אינו מבואר לא כדברי זה ולא כדברי זה דהא גרסי' התם העושה לעצמו אומר אקב"ו לעשות תפילין לאחרים לעשות תפילין לשמו כשהוא לובש אומר על מצות תפילין ע"כ ואין משם ראיה לא לברכה א' ולא לשתים דלא נחית התם אלא לאשמעינן הברכה בשעת עשיה למאן דס"ל הכי והברכה בשעת לבישה ולמנין הברכות לא נחית כלל וסמיך אדהכא ובמקום אחר לא נמצא בהאי ש"ס מענין זה וכמדומה דעל ההיא דפ' הרואה סמכו לומר כן דהאי תלמודא ס"ל כדעת רש"י שלא הובא שם אלא הברכה לשל יד לפי נוסחא דיליה שהוא על מצות תפילין ומיהו אף מזה אינו מוכרח גם מהתם כדאמרן ועיין לקמן פ' הרואה בהלכה ג' ד"ה ושל ראש כו' תמצא מבואר דאיפכא מוכרח משם מהא דלקמן דע"כ דהאי ש"ס סובר כדעת ר"ת וסייעתיה:

ברם כמ"ד בחקת הפסח הכתוב מדבר לא בדא פלוגתא דתנאי היא בברייתא הובאה בבבלי פ' המוצא תפילין ובפ' הקומץ דף ל"ו תניא ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות מימים ולא כל ימים פרט לשבתות וי"ט דברי ר' יוסי הגלילי ר"ע אומר לא נאמרה חקה זו אלא לפסח בלבד ואמרי' התם דר"ע ס"ל לילה זמן תפילין ושבתות וי"ט נפקא ליה למעט מקרא דוהיה לך לאות וכו' ופסק הרי"ף ז"ל בהלכות תפילין כן דלילה זמן תפלין דכתב הלכתא כרב אשי דאמר הלכה ואין מורין כן לכתחילה וכן דעת התוס' והרא"ש והר"פ ז"ל הובא בטור סי' ל' מלבד הרמב"ם ז"ל דפסק לילה לאו זמן תפילין שכתב בפ"ד מהל' תפילין הל' י' זמן הנחת תפילין ביום ולא בלילה שנאמר מימים ימימה חקה זו היא מצות תפילין וכן שבתות וי"ט אינן זמן תפילין שנא' והיה לאות וכו' ונתן הכ"מ הטעם דלא פסק כר"ע בדין דלילה משום דמשמע התם לעיל דתנאי ס"ל כר"י הגלילי ואין הלכה כר"י מחביריו ועל מה שכתב למעט שבתות וי"ט מדרשא דר"ע נתן שם הטעם דאע"ג דפסק דלא כוותיה היינו דוקא במה דאמר לילה זמן תפילין הוא משום דכל הנך רבנן פליגי עליה אבל בשבתות וי"ט כ"ע מודו לענין דינא אלא דר"י הגלילי מייתי ליה מחד קרא ור"ע מייתי ליה מחד קרא והלכה כר"ע מחבירו עכ"ל ולכאורה לא שייכא הלכה בדרשא דקראי כיון דלענין דינא ליכא נפקא מינה ולדעת הרמב"ם דחוקה זו היא מצות תפילין אם כן מאי טעמא לא אימעיט ליה מדרשא דרבי יוסי הגלילי לשבתות וימים טובים כי היכי דאימעיט ליה לילה מהתם ומיהו בהא יש לומר דשפיר אשכחן נפקא מינה לדינא בין הני מיעוטי דשבתות וי"ט וזהו אם מניחין תפילין בחולו של מועד דלדרשא דר"י הגלילי מימים ולא כל ימים איכא למימר דלא אימעוט אלא שבתות וי"ט בלבד לפי שאסורין בעשיית מלאכה אבל חוה"מ דמן התורה מותר בעשיית מלאכה לאו בכלל הוא ומיעוטא דלא כל ימים אשבת וי"ט בדוקא קאי ולדרשא דר"ע דאימעוט מוהיה לך לאות חה"מ נמי אימעוט וכדכתבו התוס' פ' הקומץ שם ד"ה יצאו שבתות וי"ט שהן עצמן קרוין אות לא משום דאסירי בעשיית מלאכה דאפי' חש"מ דשרי בעשיית מלאכה איכא אות בפסח דאסור באכילת חמץ ובסוכות דחייב בסוכה והלכך נקט הרמב"ם לדרשא דר"ע אלא דאנן חזינן דהרמב"ם סתם דעתו בזה אם מניחין תפילין בחה"מ והכ"מ שם רוצה לומר דנראה מדעת הרמב"ם שמניחין מדכתב בפ"ז מהל' י"ט כותב אדם תפילין לעצמו ושם חזר בו וכתב דנראה שטעמו דלא התיר לכתוב לאחרים אא"כ אין לו מה יאכל מפני שהוא סובר שאין מניחין תפילין בחה"מ דבכלל י"ט הוא וא"כ אין להתיר בכתיבת תפילין יותר מבמלאכה אחרת ובאמת דעת הרמב"ם סתום בזה. ונראה דהיינו טעמיה דנקט לדרשא דר"ע למיעוטא בשבתות וי"ט כדאמר הכא להאי אית דבעי מימר דדריש מוהיה לך לאות ופריך ולא כן כתב מימים ימימה דלכאורה מאי קשיא ליה דילמא האי מ"ד לא סבירא ליה דחוקה זו תפילין אלא כהאי דאמר לעיל דבפסח הכתוב מדבר וכר"ע דברייתא אלא ודאי דלא קאי הכא אלא אליבא דהאי מ"ד דאמר חוקה זו תפילין היא וה"פ דודאי אליבא דאידך דס"ל דחוקה זו הוא פסח לק"מ כי קמיבעיא לן אליבא דמ"ד דחוקה זו היא תפילין אי איצטריך אליביה נמי להאי דרשה דאות ולא הני בימימה או לא ועלה קאמר אין דאפי' להאי מ"ד לית לך אלא כהאי דאמר ר' יוחנן כל מילא דלא מחוורא וכו' משום דהאי דרשה מקרא דימים וגו' לא סגי דימים מימים לא משמע לן וכן ימימה כנוסחא דהכא לא משמע ליה ואיצטריך נמי לדרשא דוהיה לך לאות וכו' וכיון דהאי דרשא עיקרית ומוסכמת לכ"ע כדמשמע הכא הלכך נקט לה הרמב"ם וזהו טעמו וכן בענין דפסק שם הרמב"ם בהלכה י"א מי שהניח תפילין קודם שתשקע החמה וחשכה עליו אפי' הן עליו כל הלילה מותר ואין מורין דבר זה לרבים וכו' וכל המניח תפלין לכתחילה עובר בלאו וכו' וכתב הכ"מ דזהו שאמרו בעובדא דרב אשי קסבר הלכה ואין מורין כן ומאחר שרבינו פוסק כמ"ד לילה לאו זמן תפילין הוצרך לפרש דהיינו דוקא שלא יניחם לכתחילה אבל אם כבר הם בראשו אינו חייב לחלצן כי היכי דלא תיקשי הלכתא אעובדא דרב אשי וכ"כ בב"י שם עכ"ל הנה כתב הוצרך לפרש וכו' ומאין למד כן אלא דמסתברא דגם זה למד מדקאמר הכא לר' אבהו אית דבעי מימר לא אמר אלא הנותן אבל אם היו עליו מבעוד יום מותר וזה פשוט ובהא דכתב עובר בלאו זהו כר' יוחנן דהתם דהשמר דעשה נמי לאו הוא. ועיין בזה בתוס' עירובין דף צ"ו ד"ה השמר דעשה עשה ובחיבורי פני המנורה הארכתי בזה ואין כאן מקומו ונראה עוד דגם בעיקרא דדינא דפסק דלילה לאו זמן תפילין לא מטעם דפסק כר"י הגלילי דהתם בזה אלא סתמא דברייתא היא במכילתא פ' בא והכי איתא התם ושמרת את החקה הזאת זו חקת תפילין אתה אומר חוקת תפילין או אינו אלא חקת המצות אמרת במה הענין מדבר בתפילין מימים ימימה בימים אתה נותן ולא בלילות ע"כ ובזה מבואר כל דבריו בהאי דינא:

נשים מנין. אע"ג דאמר לעיל למעוטי לילה ושבתות וי"ט לאו זמן תפילין ואם כן תיפוק ליה דמצות עשה שהזמן גרמא הוא יש לומר למאי דאמרי' בסוף פ"ק דקידושין דהא דפטורות הן בהזמן גרמא משום דילפינן מתפילין ובעי הכא תפילין גופייהו מנין דפטורות ומה דקאמר הכא אשתו של יונה הושבה וכו' התוס' פ' המוצא תפילין שם מביאין לזה בשם הפסיקתא וכמדומה שט"ס הוא וצ"ל בירושלמי דהא אמוראי קאמרי להא וכן הביאו שם:

תני נכנס למרחץ וכו'. תוספתא היא עד ואינו חולץ תפיליו ואינו נותן והכי הובאה בבבלי פ"ק דשבת דף י' והאי אבל אינו לובשן וכו' דברי הש"ס הן ולחומרא בעלמא ועלה קאמר ודא מסייעא וכו' וכבר כתבתי מזה לעיל בד"ה עד יעקב תרמוסרה ע"ש:

מרחץ ואע"פ שאינה מרחצת וכו'. כל זה מוסכם הוא בבבלי דף כ"ו ולעיל בדף כ"ה פי חזיר כצואה עוברת דמי ואע"ג דסליק מנהרא והאי דקאמר הכא באהן צררא וכו' והיינו צואה יבישה דלא סמכין עלוי דר' ירמיה דהורי מעביר ליה הא אתיא כמ"ד התם צואה כחרס מותרת ורבא פסק שם הלכתא צואה כחרס אסורה עד שאם זורקה היא נפרכת כדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ג מק"ש ולדעת הרא"ש והטור סי' פ"ב עד שתהא נפרכת ע"י גלילה ואפשר לפרש הא דהכא ג"כ בענין זה הורי ר' ירמיה מעבר ליה בפיליוס לגלול אותה ע"י מטפחת אם תפרוך מותר לקרות ק"ש כנגדה ולא סמכינן עילוי דלא צריך שתהא נפרכת ע"י גלילה דוקא אלא אפי' בזריקה ולפ"ז היה עולה כדעת הרמב"ם וכל זה אם אנחנו מפרשין צררה מלשון צרור ואבן וא"כ אינו מתפרש אלא בענין שאמרנו אבל נראה דענין אחר הוא וצררה כמו סררה דהצ' מתחלף בס' ומלשון גנבא סריא הוא מוסרח וה"נ על חזיר הים קאמר והיינו צררה דעל גיף ימא ששכיח על שפת הים והורי ר' ירמיה להעבירו מלפניו במטפחת וכלומר דדעתיה דהוי כחזיר היבשה ואסור לקרות כנגדו וקאמר הש"ס ולא סמכין עילוי דשאני חזיר הים דלית ביה חששא דחזיר היבשה וזה הפי' עיקר דדין צואה יבישה נתבאר כאן בסוף פ"ג ע"ש:

אוכל בהן אכילת עראי. וכך פסק הרמב"ם בפ"ד מתפילין בהל' ט"ז ואינו אוכל בהם אלא אכילת עראי והכי דייק לישנא דר' יצחק התם בדף כ"ג ע"ב הנכנס לסעודת קבע חולץ תפיליו דמשמע הא לעראי א"צ לחלוץ ואוכל בהן:

ישן בהם שינת עראי. מדקתני להו הכא גבי הדדי אוכל וישן משמע לכאורה דבחדא מחתא נינהו דכמו אוכל בהן עראי ודאי כשהם מונחין על ראשו איירי וכדמוכח נמי להדיא מדלקמן דקאמר הא אכל ואינון עילוי ומוקי לה באכילת עראי וזהו לכ"ע וא"כ בישן נמי אפי' הן על ראשו ישן בהן עראי וזה היה עולה כשיטת רש"י ז"ל בפ"ב דסוכה דף כ"ו דהא דקתני התם ישן בהם שינת עראי אבל לא שינת קבע במנחו ברישיה וכן הוא דעת הרא"ש ז"ל אבל לדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ד מתפילין בהל' ט"ו דאוסר לישן בהם בין קבע בין עראי כשהן על ראשו אא"כ הניח עליהן סודר דאז מותר שינת עראי וכו'. כמו שהובא בב"י בסי' מ"ד ולשיטתו דמפרש בגמ' כמבואר שם איכא למימר דלא היה מפרש גם להא דהכא בחדא מחתא אלא דישן בהן לאו במונחין עליו איירי ומיהו לישנא דבהן לא משמע הכי ועוד דבלאו הכי אינו מסכים שיטתו להא דהכא דהא הוא ז"ל הצריך כשהן בידו להיות כרוכין בידו דוקא לפי פי' הכ"מ ואז מותר בין קבע בין עראי וברייתא דקתני לא יאחוז אדם תפילין בידו וכו' ולא ישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי בשאינן כרוכין מיירי ואין להאריך:

לא יכנס אדם לבית המים וכו'. לכאורה נראה דאפי' בבית הכסא עראי איירי דקאמר בית המים וכפי' רש"י ז"ל בדף כ"ג ע"ב שפי' בית הכסא עראי כגון להשתין שאין אדם הולך בשבילן לבית הכסא ובתפילין בראשו מבואר הוא בטור ובב"י סי' מ"ג דפלוגתת הפוסקים היא אם מותר להשתין ולדעת הרמב"ם אסור בין בבה"כ קבוע בין בעראי ומ"מ אין ראיה מכאן דהא הכא בידיו קאמר אלא דנראה דבית המים דנקט לאו דוקא הוא בבית הכסא ממש איירי והכי משמע מדלקמן מדקאמר בראשונה וכו' וזהו ממש כדאמר התם וכן בענין החילוק אם יש שהות ביום ללובשן וכו' דהכל בבית הכסא קבוע הוא כדמפורש שם:

לא יכנס אדם לבית הקברות וכו'. זהו בכלל מה ששנינו בברייתא בפ"ד דמגילה דף כ"ט בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש וכו'. וענין עובדא דר' חייא ור' יונתן היא קצת בנוסחא אחרת בריש פ"ג דמכלתין דף י"ח:

ומנין שהצדיקים אפי' במיתתן קרוין חיים דכתיב וכו'. והתם יליף לה מדכתיב ובניהו בן יהוידע בן איש חי שאטו כ"ע בני מתים נינהו אלא בן איש חי שאפי' במיתתו קרוי חי ונראה הא דלא יליף להא מהאי קרא דיליף הכא משום דבענין שיקראו חי לעולם איכא למידחי דשאני אבות ומשה מכ"ע והלכך לא יליף לה התם מהאי קרא כ"א בהא דהמתים ידעי דבזה לא שייך לחלק כ"כ ביניהם ובין צדיקי דכ"ע ומבן איש חי שפיר ילפינן דכל הצדיקים קרוין חיים:

עירב את האותיות וכו'. כן הוא בתשו' הרשב"א שהביא הב"י בסי' ל"ב וכתב וכן הוא בתשו' המיוחסות להרמב"ן ז"ל סי' רל"ו ומפני שאין תשו' אלו מצוין כ"כ אעתיק לשונו שם שכתב וז"ל ודרך קצרה אני כותב לך אם נדבקה האות לאחר שנגמרה צורתה כגון שנדבקו ברגליהם אין דבוק זה פסול וא"צ לא לגרור ולא להפריד אבל אם נדבקה בראשה קודם שנכתב אותו הראש צריך לגרור את הכל שהרי לא נעשה בה דבר בהכשר ואם נדבקה באמצעיתה כגון רגל הך' הארוכה או רגל הקו"ף אותו הצד הדבוק צריך גרירה וכן אמר בירושלמי שאם נדבקו למטה כגון ארצנו תפארתנו שרגל הוי"ו דבוקה אצל הנ' כשר ארצך צריכה תפארתך צריכה כלומר שנדבק רגל הך' באמצעיתה לצ' או לת' צריכה עיון דשמא נאמר שהרגל כבר נגמר כשמגיע עד רגל הצ' והוא כרגל קטן או שמא אינו נחשב כנגמר והרי הוא דבוק קודם שנגמר ולפיכך צריך לחזור ולגרור הרגל עכ"ל ומדבריו משמע שתפס הירושלמי הזה להלכה ובב"י שם הביא בשם המרדכי פ' הקומץ שכתב אמנם בתלמודינו לא מפליג בין נוגע למטה או למעלה ופוסל בכל ענין אם אינה מוקפת גויל ואין לסמוך כל הירושלמי וכו' עכ"ל ומיהו אם נמצא דבוקה כמו ארצנו וכיוצא בזה בשבת ובענין נמצא דבוק באותיות יש מחלוקת באחרונים לדעת הב"ח אין מוציאין אחרת ולכנה"ג מוציאין עיין סי' קמ"ג נראה דבכה"ג יש לצרף דעת הגדולה של הרמב"ן ז"ל דסמיך אהא דהכא ואין מוציאין אחרת:

הדא דתימר בדקים וכו'. ובבבלי דף כ"ג אינו מחלק בזה כ"א אם יכול לשהות בעצמו עד פרסה תפלתו תפלה ומשמע בין גדולים בין קטנים וכ"נ מסתימת הפוסקים וכתב הרשב"א ז"ל בתשו' סי' קל"א ואם בשעת ק"ש וברכותיה נתעורר בין לקטנים בין לגדולים ויכול להעמיד על עצמו קורא כדרכו ואם רצה להרחיק ולהטיל את המים איפשר לו לעשות כן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף