מראה הפנים/בבא קמא/ט/ז

מראה הפנים בבא קמא ט ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ונשבע לו ומת. אביו ואחר מיתת האב הודה. כן פי' רש"י ז"ל ונראה דרצה לפרש הכי למאי דס"ד בסוגיא שם דף ק"ט ע"א דלר"י הגלילי זקפו לאו דוקא ואם הודה קודם מיתת אב הוה מצי מחיל לנפשיה ופי' המתני' למאי דס"ד כדרכו לפעמים וככ"ע דהרי עכ"פ הודה בעינן אפילו לר"י הגלילי וא"כ במתני' מיירי שלא הודה עד שמת האב ולכ"ע צריך להחזיר והא דפי' בגמ' ד"ה ל"ש לנפשיה וכו' וה"ה גוזל את אביו וכו' היינו נמי כשהודה לו קודם שמת האב דאי לאו הכי לא שייך מחיל לנפשיה כיון שעדיין בכפירתו הוא עומד בשעת מיתת האב ואם הודה אח"כ צריך השבה ועי' במהרש"א ואין להאריך ועיין בשי' מב"א ז"ל שהביא כפי' רש"י די"ל אפי' להמסקנא כן וע"ש:

לבניו או לאחיו. משמעות לשון המשנה משמע כפי' רש"י דלבניו אבני הנגזל קאי דהן קודמין לאחי אביו הן ג"כ קודמין לבניו של גזלן וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח הל' ב' ע"ש ואין להאריך בזה כאן:

אין מקבלין פקדון מנשים וכו'. ברייתא זו הובאה בבבלי פ' חזקת הבתים דף נ"ח ע"ב ושם גריס וכולן שאמרו וכו' יעשה כפירושן ואם לאו יעשה פירוש לפירושן ופירש רשב"ם ז"ל ואם לאו דלא מהימני לההוא נפקד אלא מתוך בושה אומרים כך יעשה פירוש אחר לפירושן ויחזיר לבעליהם של אלו. ומייתי נמי התם האי עובדא דדביתהו דרבה בר בר חנה וכו' אתא לקמיה דרב א"ל אי מהימנת לך עשה כפירושה וא"ל עשה פירוש לפרושה ותחזיק לעצמך. וא"ד הכי א"ל אם אמידא לך וכו' ודברי הרמב"ם ז"ל בפכ"ב מהלכות אישות הל' ל"ב ופ"ז מהלכות שאלה ופקדון הל' י' אין מקבלין פקדונות וכו' וכולן שאמרו בשעת מיתתן וכו' אם היו נאמנים אצל זה שהפקדון אצלו יעשה כמו שצוו ואם לאו יתן ליורשיהם וזהו כלישנא קמא והב"י באה"ע סי' פ"ו כתב שדעת הטור כדעת הרמב"ם וע"ש. וריש דבריו בודאי שלא כדעת הרמב"ם הן אלא כדעת אביו הרא"ש ז"ל שכתב אם היתה בריאה נאמנת ומטעם מגו שאם היתה רוצה תקחנה ותתנו לו ואם היתה חולה דליכא מגו אם היתה נאמנת וכו' ואין זה כדברי הרמב"ם אלא בענין שכתב אם היתה נאמנת וכלישנא קמא. והרמב"ם לא נחית כלל לטעם מגו ולהאמינה אם אמרה בשעת בריאותה ומשום דהוי מגו במקום חזקה דחזקה מה שבידם אינם אלא של בעליהן ואם דמגו במקום חזקה ספקא הוא ובעיא דלא איפשיטא היא ברפ"ק דב"ב מ"מ כאן נמי להוציא היא דמכיון שחזקה מה שבידם של בעליהן הן אפי' הם אצל הנפקד הרי הם כעומדים ברשות בעלים דמטעם זה אסור לקבל מהן בתחלה ומגו כזה בודאי לא אמרינן. וזהו עיקר הטעם של הרמב"ם ומסולקת הקושיא של הב"ש ע"ש ומ"מ צריך טעם לדבריו במה שפסק כל' קמא בענין אמרו בשעת מיתתן ודרכו לפסוק בכ"מ כל' בתרא. והרמב"ן ז"ל כתב בפ' חזקת ונתן טעם לל' בתרא וא"ת אי אמידא למה נאמנת בשביל זה מפרש בירושלמי פ' הגוזל משום שאין אדם עשוי לשקר בשעת מיתה והואיל ויש רגלים לדבר שהיא אמידה נאמנת עכ"ל מבואר הוא דלדעתו ז"ל משום דהכא חזקה נגד חזקה הוי דחזקה מה שבידם אינו שלהן סותרת לחזקה שאין אדם עשוי לשקר וכו' והלכך צריך רגלים לדבר ולדעת הרמב"ם י"ל דס"ל מה"ט דאין אנו סומכין על חזקה שאין אדם עשוי ועו' נגד ההיא חזקה מה שבידם וכו' וכיון שמתו בחזקת יורשיהן קיימא והילכך צריך שיהיו בחזקת נאמנין מעולם אצל זה ובהא הוא דסומכין עליהן להוציא מחזקת יורשיהן ודוקא בכה"ג קאמר הכא אין אדם מצוי וכו' וכלומר מכיון שהיא בחזקת נאמנת אצלך כל ימי חייה לא תשקר עכשיו דהשתא אלימתא האי חזקה טפי שאין אדם מצוי וכו' והילכך פסק כליש' קמא דהתם. ועכ"פ מבואר דעתו וטעמו וללמוד בזה בענין דאין סומכין על רגלים לדבר במקום דאיכא חזקה נגדה ולהוציא מחזקת יורשין או כיוצא בזה ויתבאר עוד במקום אחר מזה אי"ה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף