מראה הפנים/בבא קמא/ו/ד

מראה הפנים בבא קמא ו ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

חזקיה אמר בשמסר לו גחלת. פלוגתא דר"י ור"ל התם דף נ"ט ע"ב ופסקו הפוסקים כר"ל משמיה דחזקיה. וכבר ביארתי היטב בפנים סוגיא דהכא אחר העיון ומאוקמתא דהכא דמוקי בשל הפקר ניחא לי מה דקשיא מסוגיא דחרר' בפ"ב דמוקי התם כששימר גחלתו ואי לאו הכי בעל הגחלת חייב וה"נ מי גרע מהכלב שנטל את החבר' וכו' והדלי' הגדיש אם פשע בעל הגחלת חייב הוא ג"כ כדאמר התם וא"כ הכא אמאי לא אשכחן חיובא בבעל הגחלת לכל הפחות בשלהבת לכ"ע ולהא דקאמר הכא ניחא. ועיין לעיל בפ"ב הלכה ד' והני ה' שם נתבאר במרא' מסוגיו' ודברי המפרשים והפוסקים השייכים לזה ובמה שחדשתי בדינים אלו בס"ד:

מאן דאמר וניבה והיה בלבי כאש בוערת. נראה דאיכא נ"מ לדינא בהני דרשות דהני תנאי ובפירוש דהאי דרשא מקרא דירמיהו. וזה דלמ"ד וליבה וכדכתיב בלבת אש משמעות דרש זה שליבה ברוח שבפיו כדרך המלבה להבעיר האש שמוציא רוח קר מפיו ובזה מוסיף הלהב כעין שהרוח הקר כנושב ומנפח באש ומגדיל המדורה והיינו נמי דמייתי ראיה מקרא דהסנה דבלבת האש דהתם בהכי מישתעי שההבערה היתה מתחזקת והולכת כדכתיב והנה הסנה בער באש וגו'. ומאן דתני וניבה ומייתי לה מקרא דוהיה וגו' ואם דלא הוזכר משמעות זה הלשון הכוונה בזה למי שהוא מוציא חום ההבל שבפיו וטבע הבל הזה שהוא בא מקירות לבו ומוסיף חמימות באויר ואינו מצטרף עם אויר הקר. היינו דמייתי מקרא דירמיהו דבהכי מישתעי התם ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי ונלאיתי כלכל ולא אוכל. כטבע האדם שמוציא ברוח שפתיו התמימות הבאה מן הדאגה שבלבו לנוח לו. וה"נ בכעין זה. והשתא נ"מ לדינא איכא בדין ליבה ולבתו הרוח עמו דלחד מ"ד כל היכא שלא נשב ברוח שבפיו כ"א הוציא חום ההבל וכדאמר ר' זירא התם דצמר' צמורי וזה אינו מצטרף לפעולת הרוח המנשב וכדכתבו התוס' שם שהצימור חם והרוח קר ולא שכיח כ"כ שיסייעו זה לזה וא"כ בזה הוא פטור בכה"ג שלא עשה כלום כ"א בשליבה הוא לבדו ודאי חייב שעכ"פ מכחו בא. אבל אם היה מנשב ברוח פיו כדרך המנשבין מצטרף הוא בסיוע הרוח והוי כזורה ורוח מסייעתו להאי מ"ד. וא"כ בהא פליגי מאן דתני וליבה מפרש לבתה הרוח דסיפא הכי אם לבתה הרוח לבדו פטור אבל ליבה וליבתה הרוח עמו דמשכחת לה לפי האי מ"ד איכא למימר דמיחייב. ומאן דתני וליבה כוונתו בזה דס"ל דהתנא דמתניתין השמיענו בזה דלא משכחת לה שיסייע עם הרוח ואם עשה באופן שיצטרף עם הרוח ס"ל נמי דפטור וכהאי מ"ד דס"ל שם הכי וה"ק ובא אחר וליבה חייב לבת' הרוח לעול' פטור דסיועו לאו כלום היא כמו אם ליבה עם הרוח דודאי לא שכיח' שיסייע ויעשה איזה פעולה בהצטרפו וה"נ פטור הוא אפי' עשה באופן שיכול להצטרף והא קמ"ל ועיין בדיבור דלקמן:

תמן אמרין ברוח של אונסין הוא מתניתא. וכן מסקו התוס' שם ד"ה ליבתה הרוח וכו' מהאי דהכא דברוח שאינה מצויה מיירי ולא כמה שרצה הר"י לפרש מתחילה וברייתא דליבה וליבתו הרוח בין מצויה בין אין מצויה וכו' ע"ש. וכן פי' הרשב"א ז"ל להמתני'. ובגמרא שם לקמן ת"ר ליבה וליבתו הרוח אם יש בליבויו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור וכו' עד רב אשי אמר וכו' וגרמא בנזקין פטור והרמב"ם ז"ל כתב בפי"ד הל' ז' א' הביא את האור כו' ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם וכל הגורם להזיק משלם נ"ש מן היפה שבנכסיו כשאר כל המזיקין ע"כ. וכבר עמדו על דבריו המפרשים ז"ל בענין קושית הראב"ד מ"מ לא חילק כדברי הברייתא והה"מ כתב דדעת רבינו לפרש כא' האוקימתא וכו' ופסק דלא כרב אשי דלדידיה פטור בכל גוונא וגרמא בנזקין הוא אלא שקשה מההיא דפי"א דנ"ש ותירץ הכ"מ וכן בב"י דהתם אין הנזק בא מכח מזיק עצמו וכו' ע"ש והש"ך בסי' תי"ח הקשה ע"ז דאכתי למה לא פסק הדין דהני אוקימתו' וכו' וכתב שכולן לא ירדו לסוף דעת הרמב"ם יע"ש שהאריך ותוכן דבריו סובב על מ"ש לדעת הרמב"ם דס"ל דאין חילוק בין גרמי לגרמא ולעולם חייב וא"כ לא קי"ל כהאי דרב אשי וכו' ולבסוף הביא ראיה משי' הראב"ן ז"ל לדעת הרמב"ם ע"ש. והנה כיון בדבריו שזה ברור לדעת הרמב"ם וירד לסוף דעתו וכאלו גנוב הוא אתו אבל לא נמצא בידו הגניבה. ומתחילה אני אומר שיסוד הבנין בדבריו לדעת הרמב"ם נופל ונהרס וממילא נסתרו כל דבריו. ונעלם ממנו דבני הרמב"ם בהלכות האלו שכתב בריש פ"ד הפורץ גדר לפני בהמת חבירו וכו' אם היה הכותל בריא חייב ואם היה כותל רעוע פטור מדיני אדם וכו' ע"ש. וכבר כתבתי מזה בריש פרקין במה שנתן הוא ז"ל בעצמו טעם לדבריו בתשובתו לחכמי לוניל הובא במ"ע. ושם מפורש להדיא דס"ל גרמא בנזקין פטור והילכך בכותל רעוע פטור אלא שבדיני שמים חייב ובכותל בריא דחייב ע"כ מפני שהוא בידיה ממש והוא לבדו המזיק וה"ל דינא דגרמי. וכ"כ הרב המאירי ז"ל לחזק דבריו בטעם הזה וכתב שזה הוא החילוק לדעת הרמב"ם ז"ל בין גרמי לגרמא דבעינן כוונתו להזיק ושעל ידו לבדו יבא הנזק. הובא דבריו בשיטת מהר"ב אשכנזי ז"ל וע"ש שחיזק בראיות ואין כאן מקומו להאריך בזה ויתבאר אי"ה עוד במקומו פ' שבועת הדיינים מדינים האלו ועכ"פ די בזה עכשיו שברור הוא דהרמב"ם מחלק בין גרמי לגרמא כמה שטרחו המפרשים לחלק בזה ומטעם הנזכר וא"כ אמאי לא יפסוק הכא כדברי רב אשי במה שנתן טעם לסיפא דברייתא שאם אין בליבויו שלו לבד כדי ללבותה שהוא פטור מטעם דלא הוי אלא גרמא ולא הוא המזיק לבדו ואם בכותל רעוע פוטר מדיני אדם מטעם זה ואע"פ שבשעת מעשה נראה שהוא עושה הנזק לבדו מ"מ הואיל ואפילו לא היה הפורץ מאיליו היה נופל לא נקרא מזיק לבדו מכ"ש כאן שבשעת מעשה הנזק לא הוא הגורם לבדו. וזה אינו צריך לפנים יותר שאמת ונכון הוא כאן לדעת הרמב"ם ז"ל כן. אבל עיקרן של דברים כך הן דבאמת דעתו של הרמב"ם כאן ג"כ כמו דמוכרח משם ובאמת כרב אשי פסק וזה מלמדינו בדבריו המדוקדקים שהרי צריך לדקדק בדבריו הנראים לכאורה כשפת יתר והש"ך התחיל לדקדק אבל לא גמר. ואנתנו בע"ה נגמור עד נרד לכוין דעתו הרחבה. כתב שם שהרי הוא גרם וכל הגורם בכפילת דברים ולכאורה לא היה צריך יותר לסיים כן ועוד מה זה בא להשמיענו במה שכתב משלם נ"ש וכו' וכי דין אדם מועד לעולם בא להשמיענו כאן וכבר מבואר הוא במקומו בהלכות חובל אלא ודאי כך הצעתן של דבריו ז"ל. ובתחלה אביא במה שהקשה הרשב"א ז"ל ותירץ בענין זה להמתיק הדברים ביותר שהוא ז"ל פירש הברייתא והסוגיא בענין זה וז"ל בקיצור ליבה וליבתו הרוח כלומר שליבה וכבר בא הרוח רוח שאינה מצויה אם יש בליבויו כדי ללבות חייב שהרי אפי' בלא סיוע הרוח היה בליבויו כדי להדליק ומתכוין הוא להדליק ולפיכך חייב ומדקתני חייב סתם משמע שחייב בכל וקשיא לי אמאי חייב בכל כיון שיש גם בליבוי הרוח כדי ללבות להוו כשנים שהביאו האש והעצים ששניהם חייבין וכדאמרינן בפ"ק דמכלתין במרבה בחבילות וי"ל דאתיא כר' נתן דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי א"נ י"ל דכיון שבא הרוח בשעת ליבויו ויש בליבויו כדי ללבות מטילין עליו את הכל דהוה ליה כמביא את האש ויש בו כדי לילך ברוח מצויה ולהזיק ואם לאו שאין בו כדי ללבות פטור שאין במעשיו כלום ופריך ואמאי להו כזורה והרוח מסייעתו כיון שכבר בא הרוח ואוקמה אביי בשלבה מצד זה וכו' ורבא אמר לא כמו שהיינו סבורין שכבר בא הרוח שאינה מצויה בשעת ליבויו אלא כשהתחיל ללבות עדיין לא בא ואח"כ בא דלאו פושע הוא דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה עכ"ל הרשב"א ז"ל. והשתא ממילא מרווח לן שמעתתא דרב אשי אוקי לעולם כדאמרינן מעיקרא שכבר בא רוח שאינה מצויה בשעת ליבויו וטעמא דחיובא דרישא מבואר ובסיפא דפטור מטעמא דהוי גרמא בנזקין ואין במעשיו כלום. והן הן דברי הרמב"ם ז"ל ממש אות באות כפירושו בברייתא כפירוש הרשב"א ולא כפירוש התוס' בד"ה ליבה וליבתו הרוח וכו' ע"ש וכפי טעמו וסברתו ופסק כרב אשי בענין גרמא ואין לנו להוסיף בזה כ"א להראות רמז כוונתו בדבריו כדרכו ז"ל שלפעמים מבאר בפירוש ולפעמים מרמז לנו בסיבוב דברים ללמדינו כוונתו שבתחלה כתב ליבתו הרוח שאינה מצויה תמיד הרי כולן פטורין ליבה וליבתו רוח רוח זה שאינו מצויה דאיירינן בה וכבר בא חייב שהרי הוא גרם כלומר ללמדינו שיש בליבויו כדי ללבות דאי לאו הכי לא קרינן ליה הוא גרם והשמיענו בזה שאע"פ שהרוח שאינה מצויה כבר בא הוא חייב דה"ל כמביא את האש ברוח מצויה וכדלעיל והיינו דסיים דלא תקשי מ"מ הוא מתחייב בכל הא גם בליבוי הרוח יש בו כדי ללבות לזה אמר מפני שכן הדין כל הגורם להזיק משלם נ"ש וכו' כדין שאר כל המזיקין ר"ל אע"פ שהיה לכאורה נראה שלא בלבדו הוא המזיק מ"מ אני אומר לך הטעם דהוא הגורם דמכיון שליבה ויש בליבויו כדי ללבות מתחייב בכל ומשלם נ"ש כשאר כל המזיקין לבדן שהוא ג"כ לבדו נקרא מזיק כמבואר לעיל. וא"כ ממילא נלמד שאם לא היה בליבויו כדי ללבות שהוא פטור שלא עשה הוא הנזק לבדו אלא גרמא בנזקין הוא ואינו כשאר כל המזיקין. ובסוף דבריו אלו הורה לנו כוונתו ודעתו המבואר במקום אחר כפי אשר הכרחנו מדין הפורץ גדר הנזכר. ויתבאר עוד במקומו אי"ה בדין דגרמי ודגרמא לכל השיטות. ועכ"פ נתבאר לנו עכשיו היטב דעת הרמב"ם בחילוק דין זה. ומה"ט פסק בהאי דפי"ג מנ"ש דפטור דאינו בא מכח עצמו. וזהו כדברי הכ"מ במקצת. אלא שצריך להוסיף דיש עוד טעם לזה לפי שאין כוונתו להזיק כדאיירי התם. ואלו שני התנאים צריך בדינא דגרמי לדעתו ז"ל כפי אשר נתבאר. ונקטינן השתא לפי מה שבארנו ואחר העיון היטב בדברי הרמב"ם ובמקומות השייכים למקור דינים אלו שפסק כאן כדינא דברייתא וכאוקימתא דרב אשי וכטעמיה בדינא דגרמי וחילוקי' בדינא דגרמא. ומבואר הכל בטוב טעם וברמז דבריו הנחמדים ובמתק שפתיו הנוטפות שושני' כפי אשר הורגלנו לדקדק וללמוד מרמזי דבריו והוא הדרך הישר והאמת לא תו וכל המעיין ומבין ומודה על האמת יודה בזה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >

מעבר לתחילת הדף