מראה הפנים/בבא קמא/ד/ה

מראה הפנים בבא קמא ד ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תיפתר בשעבר ושחטו. והא דר"א לא משני ליה הכי מפרק לה בבבלי דף מ"ב ע"ב משום דס"ל לר"א דאכתי להכי לא איצטריך קרא דמכיון דמעיקרא בר קטלא הוא לאו בר תשלומין הוא משום דמעיקרא איכא למימר הביאהו לב"ד ואשלם הילכך אע"ג דקדם ושחטיה מיפטר. והא דאקשי' לי' ר"ע לר"א ולא ניחא לי' אליביה דר"א בהאי שינויא דמשני אליבא דנפשיה מפרק לה התם דסבר דילמא אית ליה טעמא אחרינא דעדיף מהאי ונימא ליה. ולשיטתא דהאי תלמודא לאית דאמרי דמן דילפה מן דר"א עוד הוא אומר כן ניחא טפי. ואיכא למימר דהיינו טעמא דאית בעי מימר משום דללי' קמא אכתי קשה מאי מקשי ליה ר"ע לר"א. והתוס' שם בד"ה ונימא ר"ע לנפשיה כתבו דלא בעי הש"ס התם למימר הכי דאחר ששמע מר"א וקיבל ממנו אמר לדינים משום דמסתמא היה יודע ר"ע מהני שינויי אלא שלא היה חושש להם משום דר"ע ס"ל כרבה דאמר לקמן אם אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר. וא"כ אכתי קרא ל"ל למעוטי בתם הא בכה"ג אפי' מועד אינו משלם כופר. ולקמן בד"ה מה כשחייב בבן חורין וכו' כתבו להוכיח זה דר"ע לא קיבל תשובה דר"א דהא לא דריש ר"ע נקי מחצי כופר ואפ"ה פוטר כאן בתם והיינו משום דכי לא מחייב סקילה פשיטא דפטור מכופר. פי' דבריהם כך הוא. דלכאורה קשה הא ע"כ הכא במתכוין איירי והשור בסקילה דהא ר"ע קאמר התם בברייתא מה כשחייב בב"ח חלקת בו בין תם למועד ואי בשאין מתכוין אף במועד פטור מכופר אי ס"ל כרבה. ועוד מאי האי דקאמרי דהא לא דריש ר"ע נקי מחצי כופר ואפ"ה פוטר כאן בתם למה לי דרשא הא בתם מסברא ידעינן דפטור מכופר והיינו דאקשי ליה ר"ע לר"א הביאהו לב"ד וכולה הך ברייתא במתכוין איירי. אבל באמת לק"מ דמהאי גופא הוכיחו לומר כן. דהוה קשיא להו הא דקאמר ר"ע והלא דין הוא וכו' מה בב"ח חלקת בו בין תם למועד וכו' מה ראיה היא זו דמה שחלקנו בין תם למועד הוא דבמועד אפשר לשלם כופר מן העליה ובתם לא שייכא תשלומין דהביאהו לב"ד ואי דאה"נ קאמר דמש"ה גם בדמי עבד נאמר כן. א"כ קשה למה לו לר"ע להאריך ולסבר בדברים וללמוד בדרך בנין אב ה"ל לאקשויי בפשיטות והלא דין הוא דהביאהו לב"ד וכדאקשי לעיל לר"א ועוד דלישנא חלקת בו וכו' לא שייך מה"ט דע"כ לחלק בו. אלא ע"כ דה"ק מה בבן חורין חלקת בו בין תם למועד דלא אשכחן בשום פנים כופר בתם ולא אמרינן דכל חד משלם כופר היכא דשייך ביה מועד אפילו במתכוין ותם בשאינו מתכוין וקשה מהיכן למד זה ר"ע דהא לא דריש נקי מחצי כופר אלא ע"כ דס"ל כרבה דכי לא מחייב סקילה פשיטא דפטור מכופר ומועד במתכוין דוקא ובתם לא משכחת לה כלל ומש"ה נמי לא דריש נקי מחצי כופר אשאינו מתכוין כר"א. וכן מדמי עבד לא דריש כ"א משום טעמיה דמסיק מחמירני בעבד וכו' וא"כ לא קיבל ר"ע תשובת ר"א. והמהרש"א כתב דבריהם תמוהים והניח בצ"ע. ולענ"ד הדברים מבוארין. ולהאי שיטתא דהכא לאית דבעי מימר דס"ל דר"ע קיבלה להתשובה מר"א והילכך דריש מנקי לדמי עבד בשאינו מתכוין לא קשיא האי ברייתא דחלקת בו וכו' דלשיטתא דהכא גם ר"ע ס"ל דתם פטור מחצי כופר דדריש לה מואם כופר יושת עליו דבמועד דוקא כדקאמר לקמיה ולא צריך לדחוק דר"ע ס"ל דרבה. ומזה ודאי קשה על התוס' דהשתא לא מוכחא האי ברייתא דר"ע לא קיבל מר"א ומדלא בעי למימר התם שלא היה יודע וכו' כדכתבו בדיבור דלעיל ודאי אינו הוכחה דכל כמה דאיכא לשנויי בשינויא כל דהוא משנינן ולא בעינן למימר דלא ידע ר"ע וביותר אני תמה על הרשב"א ז"ל דנהירין ליה שבילי דרקיע דהאי תלמודא והוא פי' הברייתא כדברי התוס' והכא מבואר בהדיא דקיבלה מיניה ר"ע מדר"א וכופר דריש לה מאם כופר וגו' עליו דוקא. ולמה לנו לעשות מחלוקת בין הסוגיות בחנם והתם אינו נזכר כלל וגם לא מוכחא דלא קיבלה ר"ע. והברייתא מתפרשת כפשטה. ועכ"פ נשמע מהאי סוגיא דהכא דכ"ע מודים בחצי כופר וכן בדמי עבד אלא דמר דריש לה מהאי קרא ומר דריש מקרא אחרינא. ור"ע שפיר קיבלה התשובה מר"א לענין דמשני בהכי לדרשא דידיה כדמשני ר"א לדידיה. וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק עשירי מנ"מ הל' י"ג דתם לעולם פטור מן הכופר ומן קנס של עבד וזה כר"ע. כדקאמר הכא בהדיא. דאית ליה תרווייהו. ובענין שפסק שם דשלא בכוונה חייב בחצי דמי העבד עיין לקמן ד"ה לא תהא תוספת וכו'. ובענין דמי ולדות בלאו הכי לא שייך בשוורים דאנשים כתיב ולא שוורים ועיין לקמן ד"ה אלא כיני. ודע דבענין התשובה שהשיב ר"א לר"ע גרסינן בבבלי דף מ"א ע"ב עוד אחרת שהשיב לו אין דיני אלא כשהמית את האדם ע"פ עד אחד וכו' וקאמר התם הי' א"ל ברישא רב כהנא משמיה דרבא אמר מתכוין א"ל ברישא משל לצייד וכו' משכח רברבי וכו' ע"ש. ובאמת טעמא בעי להני מתלי דמתלי להו כמילי דעלמא וחכמי הש"ס לא נקטו למילתייהו בפטומי כשאר אינשי. וכן לא איכא נ"מ רבתא בהי א"ל ברישא לפי' רש"י והרמב"ן ז"ל אם הדר ביה ר"א מקדמייתא או לא. ואדרבה לכאורה נראה. נ"מ טפי לפי' בעל המאור ז"ל דפי' לרב טביומי היה צריך ר"א לחדודי לר"ע ולרב כהנא לא הוה צריך ע"ש וזה ללמדינו בענין תשובת הרב לתלמיד דכל היכא דידע ביה דלא בעי תו לחדודיה מיבעי ליה למימר מילתיה להדיא בהדיה. ולכל הפירושים עדיין דוגמת המשלים מבלתי מובן הם. וראיתי בזה דרכים מאיזה מחבר על דרך דרוש ודרך רחוקה ואם לדברים כאלה באנו כבר נוכל לסבב ולהקיף בחבילי תילתין לתלות חבל בחבל עד נאמר דפליגי בפז"ר קש"ב ובשני פעמים לשוא לשוא הצפרדע והצב. ולענ"ד הדברים מתבארים במקומן באמת לאמיתו ובמדת סאה גדושה מדד כל א' וא' סאתו לרמז לנו סברתו ודעתו. ובמקום דבעלמא בעי הש"ס קיבלה מיניה או לא קיבלה מיניה למילתא הדא רמזו לנו כאן בדרך משל וחידה. ובהא פליגי דרב טביומי סבר המית א"ל ברישא דאכתי לא אשכח ר"א טעמא אחרינא וסבור שיקבל' ר"ע ממנו לפי התשובה הזאת וכשראה שלא קיבלה מפני דמוקשה הוא דפשיטא דפטור הוא ול"צ קרא למעוטי וכדפרש"י ז"ל אהדר ר"א בתר טעמא דעדיף טפי וא"ל מכוין וזו התשוב' קיבלה מיניה ר"ע משל לצייד וכו' דמעיקרא שקיל זוטרי ואפילו מסופק הוא אם ימצא קונים למינים קטנים דאכתי לית ליה אחריני וכדמשכח רברבי שדי לזוטרי דלרברבי שהן מינים משובחי' שכיחי קונים ומחמת שאין הכלי מחזיק לכולן משליך ומוציא את הספק מפני הודאי. ובזה רמז לנו רב טביומי דודאי קיבלה ר"ע מר"א לתשובה זו. ורב כהנא סבר דמתכוין א"ל ברישא ואפ"ה לא קיבלה מיניה ר"ע וא"כ למה אמר לו עוד לטעמא דהמית דגריע מינה לזה אמר משל לצייד וכו' משכח רברבי שקיל זוטרי שקיל וכלומר ודאי דלא קיבל ר"ע התשובה אלא דדמיא מילתיה דר"א להצייד דבתר דאשכח רברבי ועדיין לא מכרם ומטריח עצמו לחזור אחר מינים הקטנים ופחותין מפני שמחשב בדעתו אם עדיין לא מצאתי קונים להחשובים מה איכפת לי אם יהיה לי גם מאלו ואפשר כשאמצא קונים איכא דניחא להו בהני ואיכא דניחא להו בהני וכך מילתיה דר"א אע"פ שלא קיבלה ר"ע מיניה מ"מ לפי דרכו מהדר בתר אחריתא ואם דלא עדיפא כקדמייתא. הרי שרמזו לנו הני אמוראי בהני מתלי במה דפליגי אליבא דר"ע ואיכא נ"מ רבתא לדינא דאם נאמר שלא קיבלה צ"ל דאית ליה לר"ע הא דרבה דכל שאינו בסקילה הבעלים פטורין מכופר וכדעת התוס' ומפרשינן להברייתא לא חלקת בו וכו' כפירוש התוס' הנזכר. ואם אמרינן דקיבלה מיניה ובדעת האי תלמודא שלא העתיקו כאן אלא התשובה דנתכוין וכו' מפני שהיא אחרונה ועיקרית א"כ ר"ע לית ליה דרבה ומתפרשת הברייתא כפשטה ובתר דקיבלה אית ליה נמי הא דר"א בדין כופר ומדרשא אחריתא כדאמר הכא ומהטעם והסברא אשר בארנו לעיל. ודע דלמאי דקאמר התם בהא קדמייתא כשהמית ע"פ עד או ע"פ בעלים ע"פ בעלים מודה בקנס הוא קסבר כופרא כפרה. משמע מדקאמר בפשיטות הכי דלמ"ד כופרא כפרה לא מיפטר משום מודה בקנס והא ודאי למ"ד ממונא פשיטא דלא שייך מודה בקנס אלא דקאמר הכי למאי דקיימינן הכא בתם דכולא מילתיה קנסא הוא כדכתבו התוספות דקי"ל פלגא נזקא קנסא. ועכ"פ נשמע מפשיטות הש"ס דאפילו למ"ד כופרא כפרה לא שייך גביה מודה בקנס ומזה לכאורה קשה על מה שפירש רש"י ז"ל במתניתין דסוף פ' אלו נערות דף מ"א ע"א המית שורי את פלוני וכו' קסבר כופרא ממונא הוא וכן דעת התוספות שם דמה שכתבו בד"ה זה הכלל וכו' לא שייך לפלוגתא אי כפרה או ממונא דהתוספות לא כתבו זה אלא דלכ"ע כמה שהזיק הוא ולמ"ד דמי מזיק פדיון נפשו הוא נותן ור"ל אע"פ שלפעמים הוא שוה יותר מהניזק משלם לפי מה שהזיק בנפשו ופדיון שלו הוא נותן. תדע דלמאי דקאמר התם דכ"ע כפרה והכא בשיימינן קמיפלגי ובדרשא דקראי וא"כ אפי' אם נאמר דכ"ע כופרא ממונא היה יכול לתרץ כן אלא דקאמר הכי משום דקאי אבריית' דהתם דס"ל דכופרא כפרה ובעי רב חסדא לאוקמא כתנאי קאמר רב פפא עלה דכ"ע כפרה והך ברייתא ככ"ע אתיא ומ"מ עיקר פלוגתייהו לא שייכא להא אי משום כפרה אי משום ממונא ורב פפא מוקי לה לכ"ע אליביה דאמת ומשום דהכי מוכחא מכמה מקומות בש"ס דכופרא כפרה כדקאמר התם לקמן בפשיטות חייבי כופרין מאי כיון דכפרה הוא וכו' וכן הכא קסבר כופרא כפרה ור"ע לא השיב לו ע"ז וכן בריש פ"ק דמכות גבי ברייתא ד' דברים נאמרו בעדים זוממין וכו'. וכבר כתבתי בחיבורי מסדר נשים בסוף פ' אלו נערות דמהאי תלמודא סייעתא לדעת רש"י דקאמר התם בפשיטות ואין כמ"ד דמי מזיק כולו קנס הוא ולענין דאינו משלם ע"פ עצמו איתמר התם ע"ש ובד"ה ואין כמ"ד וכו' ומסוגיא דהכא הוה קשה לרש"י ושם הקשיתי לדעת הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות סנהדרין הלכה י"ד דפסק דכופר משלם ע"פ עצמו אבל לק"מ דמהאי סוגיא למד לומר כן דהא בפשיטות קאמר הכא דכופרא כפרה הוא ולא מיפטר משום מודה בקנס ור"ע לא השיב כלום ש"מ דר"ע נמי אית ליה האי סברא דאף אם כופרא כפרה וכדמצינו לר"ע בפ"ק דמכות שם דקאמר משום ר"ע אמרו אף וכו' ש"מ דמודה בקמייתא דהתם אפ"ה לא מיפטר בהודא' עצמו. ולמאי דנתבאר לעיל ניחא גם לרש"י שהרי משמע מסוגיא דהתם דר"א חזר בו מקמייתא לרב טביומי משמיה דרבא וזהו מטעמא דקדמייתא פריכא היא וכפי' רש"י לעיל דראיה קטנה היא דאיכא לאותבי' מודה בקנס פטור ואע"ג דשני להא דקאמר קסבר כופרא כפרה ע"כ אם אמרינן דחזר בו ר"א משום דהדר ביה מהאי סברא הוא דלמאי דס"ל כופרא כפרה כקנס הוי ואינו משלם ע"פ עצמו דלאו ממונו הוא וכסברת האי ש"ס בכתובות ולפיכך פי' רש"י בכתובות כן דמשמע ממסקנא דהכא דראיה קטנה עכ"פ לכ"ע הוי ואיכא לאותביה. וכל זה לשיטת רש"י דהכא בפירושו וכן בכתובות הילך לשיטתו כמה שפירש שם וכמבואר. אבל לשיטת הרמב"ם אין אנו צריכין לזה דכבר נתבאר דאיהו סבירא ליה דרבי עקיבא קיבלה להא מדר"א כדמוכח מש"ס דהכא ואע"ג דלא הביא האי ש"ס אלא האי בתרייתא משום דהיא ראיה פשוטה ביותר מכל מקום איכא למימר דגם להאי קדמייתא קיבל ועוד דאף אם נאמר דלא קיבלה לקדמייתא הוא מטעמא דאמר לו בדבריו נמי בעד א' והא ודאי פריכא היא דתרי בעינן לאפוקי ממונא ועכ"פ בסברא דר"א דאף אם כופרא כפרה לא מיפטר על פי עצמו מודה בה ר"ע אלא דניחא ליה טפי טעמא דבתרייתא בעיקרא דמילתא ותני לה הכי:

החזיר את שניהן לנזקין. האי טעמא אליבא דר"ע היא דסבירא ליה לעיל בפ"ג אף תם שחבל באדם משלם נזק שלם והיינו החזיר את שניהן לנזקין דבנזקי אדם שוין הן דאע"ג דלענין שישלם מן העליה לא משוי ליה ר"ע לתם כמועד כדאמר התם בסוגיא דף הנזכר ובכמה מקומות דתברי' ר"ע לגזיזיה מ"מ לענין נ"ש שוין הן וכבר נתבאר דלשיטתא דהכא דקיבלה ר"ע להתשובה מר"א ואם כן מגופו לק"מ דבשאינו מתכוין מיתוקמא ולר"א דהכא דמודה נמי דפטור מדמי עבד כדדריש לה מג"ש ולא מצינו לר"א דס"ל דמועד ותם שוין בנזקי אדם הן. לדידיה נ"ל דטעמא דאיצטריך ג"ש כר' אילא לקמיה דבכל אתר את מחמי' בעבד כדברי ר"ע דהתם. והני אמוראי ר' שמואל ור' אילא לא פליגא בטעמייהו אלא מר מפרש לה אליבא דר"ע ומר מפרש לה אליבא דר"א ועיין לקמן ד"ה לא תהא תוספת:

אלא כיני אנשים שאינן מתכוונין וכו'. האי דיוקא דהכא אתייא כדיוקיה דרב אדא בר אהבה בבבלי דף מ"ב ע"א. במקצת ולא בכוליה. ועיין בקונטרס אחרון בביאור הסוגיות סי' ה':

שלא תהא תוספת יתירה על העיקר. התוס' כתבו דף מ"ב ע"ב ד"ה נקי מירמי עבד פירוש משלשים של עבד ויש מפרשים דאפילו דמים לא משלם וכ"ש קנס. ומבואר הוא דהכא פלוגתא דאמוראי היא. ונראה דהני אמוראי פליגי במה דפליגי ר' שמואל ור' אילא לעיל במה דאיצטריך מיעוטא לדמי עבד בתם דלמר דס"ל משום דבכל אתר מחמיר בעבד וזה לענין קנס הוא דמחמרינן והילכך מיעוטא נמי לענין קנס הוא דאימעיט אבל לא מדמים ולמר דס"ל דטעמא הוי משום דהחזיר את שניהן לנזקין וזה בדמים איירי והילכך מיעוטא נמי אפילו לענין דמים ומכ"ש לענין קנס. ומזה הטעם היה אפשר לומר דהכריע הרמב"ם בסוף פ"י מנ"מ וכתב שם נראה לי וכו' אם המית שלא בכוונה משלם חצי דמי העבד. וזה כהאי מ"ד דטעמא משום דמחמירנן וכו' וכדר"ע בסוגית הבבלי והוא ז"ל הוסיף בסברא כאלו המית שור חבירו או חמורו. ומזה היה אפשר ג"כ לבאר בענין השגת הראב"ד ז"ל דלמה לא נאמר בב"ח כן וכבר העיר הה"מ בזה ואין להאריך יותר בהלכה זו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף