מראה הפנים/בבא קמא/ג/א

מראה הפנים בבא קמא ג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

המניח. ואפילו אינה ממלא וכו'. כדפרישית בפנים דס"ל לר' לעזר שאין דרך אדם להיות מניח כלים בר"ה ואם הניתן איהו הוא דאפסיד אנפשיה אם העובר עליהן שברן לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים וכדאמרי במערבא משמיה דר' עילאי בבבלי דף כ"ז ע"ב. ואפי' אינה נתונה בקרן זוית ואינה באפיל' כאוקימתא דר' יוחנן ודשמואל התם. וזה דוקא בשאין לזה רשות להניח כליו בר"ה אבל במקום שיש לזה רשות להניח כליו וכהאי אוקימתא דרב פפא התם בקרנא דעצרי דבכה"ג חייב הוא אם שברה ומ"מ אם היה במקום אפילה פטור שהרי אנוס הוא וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ג מנ"מ הלכה ז' ע"ש. וכך מתפרשים דברי הרי"ף והרא"ש ז"ל. והא דכתב הרא"ש ז"ל מדמתמה גמרא לימא רבא כשמואל ס"ל אלמא ליתא לדשמואל וכו' וכ"ש דליתיה לדרב היינו בגוונא דלאו ברשות קעביד האי שהניח כליו. וליתא דקאמר דל"צ לאוקמתייהו בכה"ג. וזה מוכרח בפי' דבריהם שהרי התוספ' ד"ה ושמואל אמר וכו' כתבו הטעם דבאפילה פטור משום דאונס גמור לא רבי רחמנא מפצע וגו' שיהא כרצון דהא בירושלמי פוטר אותו שישן ראשון וכו' ע"ש. והרי הרי"ף והרא"ש מביאין לעיל בסוף פ"ב לההיא דירושלמי להלכה. ומהיכי תיתי לומר דהרי"ף והרא"ש ס"ל לחלק בין מקום אפילה לישן ראשון ופליג אסברת התוס' שהחליטו דאפילה אונס גמור הוא. וראיתי למהרש"ל בפרקין סי' ב' שהאריך להוכיח ולפרש דברי הרי"ף והרא"ש דס"ל דליתי' לדשמואל והעלה שם דבקרנא דעצרי אפילו באפילה חייב וחולק על הרמב"ם והטור בזה ואינם דברים מוכרחים. ואנו רואים שהטור לא היה מפרש דברי אביו ז"ל כן. גם מה שהביא שם קצת ראיה מהאי ירושלמי דאם באפילה פטור ק"ו לישן ומה היה צריך להשמיענו. זה תמוה דהירושלמי לפרושי מתני' קאתי דקתני בין ישן ומוקי לה דווקא בשניהם ישנים וכו' כדאיתא בסוף פרק דלעיל. ובירושלמי לא הוזכר כלל דין דאפילה נלמוד ממנו ק"ו. ואדרבה משם ומדברי התוס' ראיה לדברי הרמב"ם והטור כמ"ש וכן נראה מדברי הרשב"א ואין להאריך בזה. ובממלא כל ר"ה ודאי לכ"ע פטור ואפילו במקום דברשות קעביד וכמסקנת הפוסקים ומכאן נמי הוכחה דאין לנו לפרש דברי הרא"ש דליתיה לדשמואל כלל שהרי הוא ז"ל כתב ג"כ וכ"ש דליתיה דרב אלא ודאי אהיכא דלאו ברשות קעביד קאי. ובענין ממלא בר"ה אם מותר לו לשבר בכוונה או דוקא דרך הליכה עיין בדיבור דלקמן מה שכתבתי בזה בס"ד:

היתה ממלא כל רשות הרבים וכו'. מלישנא דהאי ש"ס משמע דבכל הסוגיא מיירי בחדא חבית שהיתה ממלא וכדנקט נמי לעיל בהאי לישנא שתהא נתונה. אינה ממלא וכו'. ואם דלכאורה אין נ"מ בזה מ"מ כי דייקינן נ"מ לדינא איכא דמלישנא דהש"ס דילן בממלא ר"ה כולה חביות א"כ נהי דפסיד' ליכא כדבעינן למימר לקמן מ"מ טירחא איכא אם היה צריך לסדרן זה על זה כדי שיוכל לעבור וכדמשמע מדברי התוס' דקרו לכה"ג טירחא וללישנא דהאי ש"ס לא משכחת לה למימר נפקותא וטעמא משום טירחא דהא בלאו הכי אי אפשר לו לזוז אותה ממקומה למקום אחר שלא יעשנה בור ויתחייב הוא בתקלתה אם יוזק בה אחר ועיקר הבעיא דהכא משמע דה"פ אם יטילנה וכו' כלומר הא ודאי לא מצית אמרת שיטלינה ויתננה למקום אחר שלא יעשה הוא בור והא לא מיבעיא לן אלא יטול המקל וכו' כי קא מיבעיא לן אם מותר לו לשברנה בכוונה ובידים ממש דעביד אינש דינא לנפשיה או יעבור עליה וכלומר לשברן בכוונה אסור אלא בדרך הליכה הוא דשרי ואם נשברה נשברה. ורצה לפשוט מהאי ברייתא ודחי לה דשאני התם דאיכא פסיד' ואם במועד עכ"פ טירחא איכא ליזל קמיה דיינא אבל הכא לא פסידא ולא טירחא איכא ואם הוא צריך לעבור דרך שם יעבור ואם נשברה נשברה ובמקל בכוונה לא ישבור דלא עביד איניש דינא לנפשי' במקום דאפי' טירחא ליכא. ועכ"פ שמעינן דפסידא ודאי לא שייכא בדינא דמתני'. ורש"י ז"ל פי' דף כ"ז ע"א הא שובר חייב ואוקמא רב לעיל בממלא אלמא לא עביד אינש דינא לנפשיה במקום פסידא ולכאורה קשיא דמאי פסידא שייכא הכא להאי ומי הכריחו ז"ל לפרש דפריך אתרווייהו דילמא ארב נחמן לחוד הוא דפריך דהכא פסידא ליכא וטירחא הוא דאיכא לסדרן זע"ז ואפ"ה דוקא נתקל קתני וקשיא לרב נחמן וכן פירשו התוספות שם ד"ה טעמא דנתקל וכו' דלאו לתרווייהו פריך. ואפשר ליישב לדעת רש"י דס"ל דבממלא שייך פסידא דאדהכי שיסדר חבית זע"ז או שיעבור בדרך אחרת יתעכב ויפסיד עסקיו וכיוצא בזה והא דהכריחו לפרש כן י"ל דלמד זה מרב פפא לעיל דאמר אי כרב מאי אריא נתקל אפי' נשבר נמי ומאי קשיא ליה דילמא רב כר' יהודה ס"ל דלא עביד אינש דינא לנפשי' במקום טירחא אלא במקום פסידא דוקא והילכך נתקל דוקא. אלא ודאי דהכא נמי שייכא פסידא ואי נתקל דוקא אתייא מילתי' דרב דלא כתרווייהו כנ"ל לדעת רש"י ז"ל. מכל הלין משמע דדעת רש"י לפרש דאין חילוק בין שברו דרך הליכה לשברו בכוונה בממלא והכל נכלל בעביד אינש דינא לנפשיה. אבל אין דעת הרמב"ם ז"ל כן וכמה שלמדנו מדבריו בנ"מ שכתב שם בדין אם ברשות קעביד ואם היתה אפילה או שמילא כל הדרך כדים פטור על שבירתה וכו' על שבירתה דקאמר היינו בדרך הליכה דוקא שהרי בהל' חובל פ"ו הל' ה' כתב בהדיא הרי שמילא חצר חבירו וכו' ואם שברן בכוונה אפילו הכניסה בעל הכדים שלא ברשות ה"ז חייב ע"ש וא"כ מכ"ש בגוונא דלעיל היכא דברשות קעביד. וטעמו דגם לפי המסקנא דמסקינן הה"ד אפילו שברה וכו' היינו בדרך הליכתה דאפילו למאי דקי"ל כר"נ דעביד אינש דינא לנפשיה במקום טירחא מ"מ למה לו לשברן בידים בכה"ג יעבור כדרכו ואם נשברו נשברו. וכדמשמע מסוגיא דהכא בהדיא דאף דלא נפשטה הבעיא הכא. וכן למ"ש לעיל דמשמע דס"ל להאי ש"ס דאפילו טירחא ליכא (וזה יש לדחות דעכ"פ יש לו טורח לעבור משם ולהקיף בדרך אחר) עכ"פ למדנו האי סברא מהסוגיא דבמקום שיכול כדרכי לילך ואם ישברו ישברו למה נתירו לשבור בכוונה אפשר שיעבור ולא ישברו וזה מבואר. וגם בסוגיא דהתם למאי דס"ד מעיקרא יש לפרש לדעתו ז"ל דהכי פריך מאי אריא נתקל דוקא אפילו שבר בדרך הליכתה פטור ופריק ליה דאה"נ ואיידי וכו'. אבל לשבר בכוונה לכ"ע לא. ומ"ש הטור בסי' תי"ב ואם מילא כל הדרך כדים שאי אפשר לעבור אפילו שברו בידים פטור במקום דא"א לעבור אפשר גם הרמב"ם יודה בזה ומש"ה הביא הב"י בש"ע דברי הטור אחר לשון הרמב"ם דדעת שניהם שוין בזה:

ותישמע מינה ראה אמת המים שוטפת וכו'. נלמד מהכא בדין מציל עצמו בשל חבירו דחייב הנזכר בבבלי דף קי"ז ע"ב. דדוקא אם בא כבר ההפסד עליו ורוצה להבריח ממנו במה שגורם היזק לחבירו. וכן הדין באנסוהו נכרים לענין זה כמבואר מהני דיני דמייתי. ומה דנקט לשון מותר ואסור לאו דוקא דהא מהאי ברייתא נלמד והתם פטור חייב קתני. ועיקרא דמילתא יתבאר לקמן סוף פרק החובל ובפ' הגוזל בתרא בס"ד:

כיני מתניתא בעל הבור נותן שלשה חלקים. דיניה דר' נתן ובמה דאיכא לחלק לפי הדעות חולקין והסברות נתבאר בפרק דלעיל סוף הלכה ד' ע"ש ד"ה סוג שנתון. וכן יש ללמוד לענין הדין דבעיא דהכא שהרי כאן שניהן גורמין ההיזק הן ישניהן בני תשלומין בשוה הן וכעין דין המוזכר בטור סי' ת"י וכענין שכתב שם בשם הר"ר יחזקיהו וכן בענין שאם אין לאחד מהן לשלם כמבואר הכל לעיל שם:

הניח אבנו בר"ה ובאת רוח וכו'. דינים אלו אינם מבוארים להדיא בבבלי ונתבאר לעיל בפ"ב מהרבה מקומות דנקטינן דבתר תקלה שהניחה אזלינן וכן בדין הבעיא השניה ואחר הראשון הולך דלא מיקרו כאן שותפין בנזק הא למה זה דומה לבור המתגלגל ברגלי אדם שאם הזיק לאחר שנח בעל התקלה חייב הכל. ועיין לעיל פ"ב ריש הלכה ב' בסוגיא דדליל שם נתבאר היטב:

מילתיה דר' יוחנן אמר בור של נזקין פטור על הכלים. עיין לקמן פרק ה' הלכה ז' ד"ה וכשהוא בא. וכן בדין הטיח בצלוחית מתבאר שם:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף