מראה הפנים/בבא מציעא/ג/א

מראה הפנים בבא מציעא ג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

המפקיד מנן תיתי ליה וכו'. מסוגיא דהכא דדריש לה דמקני ליה כפילא לשומר מקראי יתירי וטעמיה דלשיטתיה אזיל האי ש"ס דס"ל דהני קראי דכתיבי בפ' ש"ח אם ימצא הגנב. ואם לא ימצא הגנב תרווייהו בטוען טענת גנב מישתעו וחד מינייהו למעוטי טוען טענת אבד בפקדון דאינו משלם תשלומי כפל וכמ"ד דס"ל בבבלי הכי בריש פ' מרובה וא"כ קרא דהמצא תמצא לגנב עצמו אתא וכדרשא דתנא דבי חזקיה כמבואר התם וכבר ביארתי שם מהסוגיות להני תנאי דפליגי בהא והיוצא מזה ע"ש. ולא נבא כאן אלא מה דשייך לדינא דהכא בהנ"מ מדרשי דקראי לכל חד כדאית ליה. דלכאורה קשה הא להאי מ"ד שנים ישלם דכתיב בהאי קרא לגנב גופיה איצטריך ומק"ו מטוען טענת גנב לא נפקא לן דא"כ נימא דיו ובשבועה דוקא כדאמר התם וא"כ מאי אם אינו ענין לו דקאמר. ומבואר הוא דאין לפרש בע"א כ"א מוכרח היא. דהאי קרא דחיים שנים ישלם דריש ליה לענין קניית הכפל להשומר ובחילוק דינו בין רישא לסיפא דמתני' כדקאמר בהדיא. וכן אין לומר דהאי ש"ס ס"ל כמ"ד התם דהני קראי דש"ח חד לגנב וחד לטוען טענת גנב דהא מוכרח הוא מסוגיא דריש מרובה דהאי סתמא דש"ס ס"ל כמ"ד דתרווייהו לטוען טענת גנב אתו כמו שביררתי והוכחתי שם וכן נראה מסוגיא דהכא. ונראה דבזה ס"ל להאי ש"ס דמיפרך ק"ו הוא דאי לשבועה מי גרע גנב עצמו מטוען טענת גנב והא כתיבא דמשלם כפל בשבועה והילכך לית ליה דיו וסוגיא דהתם דמרובה כרבנן דר' טרפון דפ' כיצד הרגל אתיא דס"ל אפי' היכא דמיפריך ק"ו אמרינן דיו וכן מוכח בפ"ה דסוטה הלכה ב' דהאי תלמודא כר' טרפון ס"ל בהא וע"ש מ"ש בזה בשם הליכות עולם דכל היכא דהק"ו אינו אלא לגלויי מילתא בעלמא לא אמרינן דיו ובזה ודאי ניחא הכא דלענין מיפרך הק"ו יש לפקפק דלא דמי להא דאמרי' בעלמא מיפרך הק"ו ועיין בדיבור דלקמן:

חיים שנים ישלם למקום שהקרן מהלך וכו'. מכולא סוגיא דהכא משמע דכל האי דינא דמתניתין מדרשי דקראי נפקא לן. ולא נמצא כן בסוגית הבבלי ואדרבא שיטתא דהתם מוכחא דלאו מן התורה הוא אלא דחכמים אמרו כן דאי מגזרת הכתוב הוי לא הוי מקשי והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו' וכן הא דאמר רבא לקמן נעשה כאומר לו וכו' וכדפרש"י ז"ל דקים להו לרבנן דניחא להו לבעלים וכו'. וכן לא הוה מחלקינן בדינא דשבתא כדאמר התם סתמא דמלתא וכו' מכל הלין נראה דסוגיא דהש"ס דהתם לא ס"ל דהאי דינא דקניית הכפל בשומרין מד"ת הוא אלא מדרבנן. ונראה דה"ט דסוגיית הש"ס דהתם ס"ל כדרשא דרב במרובה דדריש לה חיים וגנבה אתייה לקרן כעין שגנב כדמוכח התם בדף ס"ה ע"א דנקטיה לדרשא דרב למסקנא וכדמוקי התם לענין יוקרא וזולא וכו'. וא"כ לא מצינן למדרש לדינא דהכא מקרא דא"כ קשיא סיפא דמתני' ולא מצי לשנויי כדמשני הכא דחיים איצטריך לכדרב ועוד דלרב ע"כ לא מצינן למדרש האי דרשא למקום שהקרן מהלך וכו' ולומר תרתי ש"מ דאי הכי גם לענין דיניה דרב נמי נימא כן דכי היכי דמשלם קרן כעין שגנב ה"נ כפל דמאי שנא אי להא מלתא איתקיש ה"נ לענין התשלומין ורב לא ס"ל הכי כמבואר התם דאמר כפל כשעת העמדה בדין. ויצא לנו מזה דגם מסקנת סתמא דהש"ס דהתם דשקיל וטרי אליביה דדיניה דרב וכן מסקנת הפוסקים בדינו שם א"כ נמי ס"ל כהאי מ"ד דתרווייהו בטוען טענת גנב מישתעו וגנב עצמו מאם המצא תמצא וכדתנא דבי חזקיה דהא להאי מ"ד דוקא הוא דדרשינן התם לחיים וגנבה לדרב אתייה לקרן וכו' וכבר נתבאר לעיל דטעמא דהש"ס דהתם דלא דריש לדינא דמתני' מקרא כדדריש הכא הוי משום דאית ליה לדרשא דרב לעיקר. ולסוגיא דהאי ש"ס ע"כ צריך לתרץ לענין זה דס"ל תרתי ש"מ מחיים שהרי מבואר הוא דבענין זה הושוו הסוגיות דהני קראי בפ' ש"ח בטוען טענת גנב מישתעו. ובמה שהקשיתי בריש מרובה לדברי התוס' דף ס"ז ע"ב ד"ה אין הגנב וכו' דהא האי דרשא בדף ס"ט ע"ב אליבא דר' יוחנן אמרינן שם וא"כ הניחא בהא דקאמרי דלמאן דדריש חד לגנב וחד לטוען טענת גנב א"ש ומשום דלר' יוחנן אית לן לומר דס"ל כהאי מ"ד דאיהו הוא דס"ל בריש הפרק שם דטוען טענת גנב משלם ג"כ ד' וה' ולהאי מ"ד דרשינן מהיקישא וכדאמר התם בסוגיא לקמן בדף ס"ג ע"ב ואין משיבין על ההיקש מיהו הא קשיא דהא להאי מ"ד אמרינן בסוף הסוגיא דף ס"ד ע"ב דאליביה דרשינן מאם המצא תמצא לאידך דרב דאמר מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ור' יוחנן ג"כ ס"ל כוותיה כדאמר התם דף ע"ה ע"א ואי דרשינן מאם המצא תמצא למודה בקנס ע"כ צ"ל דלא ס"ל להאי מ"ד כדמסיק שם אליביה דתנא דבי חזקיה לענין דרשא דהמצא תמצא וא"כ צ"ל דדריש לרבות כל דבר מגנבה וחיים כדאמר התם מעיקרא וא"כ השתא דרשה דרב דאתייה לקרן מנא לן דהא לא אמרו התם הך דרשיה דרב אתייה לקרן אלא אליבא דמ"ד דס"ל תרווייהו בטענת גנב ודריש לגנב עצמו מהמצא תמצא כדמסיק אליבא דתני דבי חזקיה ודריש ליה בריבה ומיעט וכל הני פרטי חד למעוטי קרקע וכו' וחיים וגנבה לכדרב. ונהי דלר' יוחנן מצינן לתרוצי דאף דאיהו נמי ס"ל אתייה לקרן וכו' דמוסכם הוא וס"ל מודה בקנס וכו' מ"מ לא שמעינן מיניה דדריש לה כדרב דהא מלתיה דידיה כרב המנונא אזלא התם בענין מודה בקנס ואח"כ באו עדים דלא פטור אלא כשחייב עצמו בקרן כדאמר מסתברא מלתיה דרב בהא ולא דריש לה כוותיה דליפטור בכל גווני מיהו לרב גופיה קשיא דאי דריש ליה למודה בקנס וכו' מאם המצא תמצא תו לית לן למידרש להך דרשא דאתייה לקרן מגנבה וחיים דלא מייתרי דהא מבעי לן למדרש לרבות כל דבר אליביה דהאי מ"ד וכשיטתיה דרב וכמבואר שם להמעיין בהסוגיות מריש הפרק עד סוף דף ס"ד וזה צ"ע:

לא סוף דבר וכו'. וכן המסקנא התם. וכן בהא דאמר חוששין שמא שלח בו יד וכדפרישית בפנים דעל שליחות יד ממש א"א לאמרו שהרי משלם הוא אלא משביעין אותו שאינו ברשותו אע"פ שמשלם כדאמר רב הונא התם וכמסקנת הפוסקים וכן מצאתי שפי' הרא"ש ז"ל ועיין דיבור דלקמן:

אמר ר' יוסי לא חייבה אותו התורה שבועה וכו' בפירש מילתא דהכא ובפלוגתא דת"ק ודר' יוסי נחלקו הפוסקים דהרי"ף בפ' כל הנשבעין מפרש דלענין דין גלגול דשבועה דלעיל פליג בהא דקאמר ת"ק דאם בא לגלגל עליו ורוצה לשלם חוששין ואומרין לו או תשבע על הכל או תשלם הכל ואהא פליג ר' יוסי ואמר לא חייבה אותו התורה שבועה להחמיר וכו' והרשות בידו לחזור בו ופסק שם כת"ק וכר' זעירא דהכא בפ' הנזכר ודין זה מוסכם הוא וכדפסק הרמב"ם ז"ל בפרק א' מטוען הלכה י"ג והטור וש"ע סי' צ"ד ומה שכתב שם הראב"ד דאם אמר הנתבע על הגלגולים אני נשבע ונפטר ועל הטענה הראשונה השבע וטול הרשות בידו גם הרמב"ם מודה בזה וזה מבואר הוא בדברי הה"מ שם וכמו דקבע זה להלכה בש"ע שם סעיף ו'. מיהו בפירושא דמלתא חולק הרא"ש ז"ל בסוף פרק הנזכר וכתב דלא פליג אלא לענין מיקני כפילא ולא איירי הכא בענין שבועה כלל וז"ל שם אחר שהביא הא דלעיל אמר משלם אני חוששין שמא שלח בו יד פירוש ומשביעין אותו שבועה שאינו ברשותו אמר נשבע אני וראה שמגלגל עליו שבועות אחרות וחזר ואמר משלם אני חוששין פי' שמא ליפטר מן השבועות אמר הריני משלם ולא לעשות נחת רוח להמפקיד ולא מקני ליה כפילא וקאמר ר' יוסי לא חייבה אותו התורה שבועה להחמיר עליו אלא להקל עליו וכיון דאמר הריני משלם הוי כאלו אמר מתחלה איני נשבע ומקני ליה כפילא וניחא להאי פירוש דאלו לרב אלפס צ"ל שהירושלמי פליג אגמרא דידן דסבר דאין מגלגלין בדרבנן דכי אמר נמי הריני משלם אכתי מחויב שבועה דרבנן שאין ברשותו כדאיתא בירושלמי אהך מלתא גופיה עכ"ל העתקתי זה מפני שראיתי להש"כ בסי' רצ"ה סעיף ב' ס"ק ד' כתב בשם הרא"ש סוף שבועות מי שאמר אני נשבע ורצה לגלגל עליו טענות אחרות ואמר הריני משלם אעפ"כ מקני ליה כפילא. והוא תמוה דמאין הוציא זה מדברי הרא"ש דר' יוסי הוא דס"ל הכי והלכה כת"ק דבהא ודאי לא פליג הרא"ש על הרי"ף דשמר הכלל הלכה כת"ק אלא בענין פירושא הוא דפליג ובאיזה ענין דפליגי ודאי לא יחלוק דאין הלכה כר' יוסי וזה מבואר. ובענין עיקר הדין במה שכתב הרא"ש בגילגול יתבאר אי"ה בפ' כל הנשבעין בסייעתא דשמיא:

היו לו עדים שנגנבה באונס וכו'. לאו דוקא באונס שהרי בש"ת משתעו אלא שלא בפשיעה. א"נ לאשמועינן גם בש"ש דהא דינא דמתני' גם בש"ש שייכא כדאמר רב פפא התם דף ל"ד ע"א ש"ש שאמר נגנבה מקני ליה כפילה כיון דאי בעי פטר נפשיה בשבורה ומתה וכו' ואשמועינן הכא דכיון שיש עדים בכך לא מקני ליה כפילא וטעמא דמשום דמעיקרא לא אסיק המפקיד אדעתיה שיתרצה לשלם בדבר שהוא פטור מן הדין. כללא דמילתא בהאי דינא דבעינן שלא יטריחוהו לבא עמו בדין אלא כשיתרצה מאליו לשלם משום נחת רוח זה מקני ליה כפילא וגם בענין שיהיה באופן שיעלה על דעת המפקיד בתחלה בשעה שהפקידו אצלו שאם יאבד ממנו באופן שיתחייב ויתרצה לשלם בהא הוא דמקנה ליה מעכשיו להכפל ולכל שבת דאתי ממילא כגון שנתייקר וכדאמר רבא בלי' קמא התם וכן הסכימו הפוסקים. ואי לאו הכי הוה מקנה דבר שלא בא לעולם כדאמר התם והיינו נמי דקאמר ר' לעזר הכא בהאי דינא דכיון דבשעה שהפקידו לא אסיק אדעתיה שישלם לו בכה"ג והוה כמוכר עכשיו לאחר שנגנב מה שיבא לו מהקנס באם שימצא הגנב ולא כלום הוא דהוי מקנה דבר שלא בא לעולם. ולזה הדין דר' לעזר הסכים הרמב"ן ז"ל מביאו הה"מ בריש פ"ח משאלה ופקדון וכמבואר ממה שכתבתי לעיל הטעם. ודוקא לענין שאמר הריני משלם שייכא הך סברא דאסיק אדעתיה וכו' אבל אם שילם בזה ודאי אפי' בהאי דינא דיש עדים וכו' קני ליה כפילא דהא קי"ל כרבא פ' הגוזל דאפי' אם נשבע ושילם אח"כ קני הכפל ומכ"ש הכא דלא אטרחיה לב"ד וזה מבואר. והנ"י בשם הרשב"א ז"ל כתב דפסק גם בדין דלקמיה הכי דהיכא דיש עדים שנגנבה בפשיעה דג"כ מקני ליה כפילא והטעם דגם בהא איכא למימר האי סברא דמעיקרא אסיק אדעתיה שאם יגנב ממנו בפשיעה ויתרצה לשלם לו מיד. וזהו סברא מה שי"ל לדעת הרשב"א. ועיין בנ"י במ"ש דאי בעי פטר נפשיה וכו' ור"ל דאסיק אדעתיה שאם היה רוצה ישבע לשקר וכו' ומ"מ הדברים דחוקים וכן מ"ש שם בשמו דהכי משמע בירושלמי תמוה הוא דהיכי משמע הכא וג"כ הא בעיא דלא איפשיטא היא. ובודאי א"א לפרש הכא בענין אחר. ועוד דבדין זה ודאי כבר הטריחו לב"ד שהרי אין דרך להביא עדים שנגנבה בפשיעה אלא המפקיד לאחר שיטעון הנפקד נגדו ואם נתרצה מיד בתחלה קודם שהטריחו לדין מה לנו ולעדים והלשון היו לו עדים לא משמע כן ואפילו נדחק לפרש דכיון שידע שיש להמפקיד עדים בכך נתרצה לשלם מיד עכ"פ מבואר הוא דהש"ס נסתפק בזה. למי משלם לראשון דלא אמרי' אסיק אדעתיה כל כך ושמחמת כן ירצה לשלם לו או לשני דנימא דאפ"ה אסיק אדעתיה דכל כה"ג דמתחייב לשלם לו מן הדין ואם לא יטריחוהו ויתרצה לשלם לו מקני ליה כפילא. או לשניהן כלומר דכיון דיש סברא לכאן ולכאן הדבר בספק ויחלוקו בכפל. וזה מבואר ומוכרח הוא. וכן מוכח מדיוקא דהש"ס דהתם דאמר רב פפא ש"ח שאמר פשעתי וכו' משמע דטעמא הוי משום דאי בעי פטר נפשיה בטענת גניבה הוא ולאפוקי ביש עדים שהגניבה בפשיעה הוה וכבר מבואר הוא בשיטא למב"א ז"ל בהעתקת דברי רמב"ן וכן דיקדק התם מהמתני' מדקתני שהרי אמרו ש"ח וכו' ולכאורה מיותר הוא אלא לאשמעינו דוקא בכה"ג שיכול לפטור עצמו בשבועה ולאפוקי ביש עדים בפשיעה. וא"כ בעיקרא דדינא נוכל לומר דמתני' אתא למעוטי דבכה"ג דלא אמרי' דודאי מקני לי' כפילא אלא הדבר בספק הוא ויחלוקו כדאמר הכא. ודעת הרמב"ם ז"ל סתום באלו הדינין. ובמה שפילפלו המפרשים בדבריו במ"ש בפ"ח מאלו החילוקי דינים דמתני' כבר המה בכתובים ואין לי לבאר אלא מה שנלע"ד דמה שכתב הש"כ שם דגם הרמב"ם יודה להראב"ד בענין שבח היוקר שבא אחר הפקדון עד שעת הגניבה שהוא של המפקיד ע"ש ס"ק ז'. ובודאי דעתו היה לדקדק מדכתב הרמב"ם שם הלכה ג' והרי הן שוין סלע ונגנבו או אבדו ואמר וכו' והרי הן שוין ארבע וכו' דלכאורה משמע מדבריו דמיירי בשעת הגניבה עדיין סלע היו שוין ואח"כ הוקרו. ואין זה מוכרח כ"כ. ולענ"ד יש לדייק מדבריו איפכא והוא במ"ש שם בריש הפרק דאיירי בדין הכפל וכתב ונגנבו או אבדו וכו' ולא בחנם כתב שם ואבדו דלא שייך כפל כלל ולא בטוען טענת אבד כמבואר למאי דקי"ל. ובמתני' כבר מבואר מה שדחקו התוס' בזה לקיים הגי' שלפנינו. ובודאי משום זה לא היה הרמב"ם מעתיק ואבדו שם אלא הפי' דהמתני' למדנו ממה שכתבו בתוס' שאנ"ץ הובא בשיטה וזה לאשמעינן דאי אייקר הוה השבח שלו וקמ"ל דלא הוי כשבח דאתי מגופה כעין ולדות אלא דאתי מעלמא הוא דככפל דמו ואי לא אטרחיה לב"ד ברשותי' אייקר ודינו ככפל ע"כ. ובודאי זהו דעת הרמב"ם במה שהעתיק ואבדו בדין הכפל לדמות שבח היוקר דנלמד מן ואבדו לדין הכפל והרי הוא כדינו ממש אפילו במה שנתייקר אחר הפקדון דכל כה"ג אמרי' אסיק אדעתי' מעיקרא באם שירצה לשלם להקנות לו מעכשיו. וזהו סייעתא להה"מ ולהסמ"ע בדעת הרמב"ם ז"ל. וכן במ"ש הרמב"ם שם הל' א' מדין גיזות וולדות. חזרו הבהמה עצמה וכו' וכבר ביארנו שאין הגנב מחזיר גיזות וולדות אלא לפני יאוש. הצעת הדברים כך הן לפי שהדין מתחלק בענין גיזות וולדות למי הן לפעמים להמפקיד ולפעמים להגנב ולעולם לא יהיו של הנפקד וכמה שכתב הפרישה ע"ש וזהו לדעת הטור והפוסקים דכוותיה דבשינוי תליא מילתא. ולדעת הרמב"ם כן הוא דהגיזות וולדות שהיו בשעת הגניבה שהיתה טעונה ומעוברת ועדיין עליה דחזרה בעינה הכל להמפקיד חוץ מן הכפל שהוא של הנפקד ואם ילדה או גזזה בבית הגנב והוא אחר היאוש הרי הן של הגנב והכפל להנפקד. וכבר בארתי מהדעות לכל השיטות ומההכרח מהסוגיות לעיל בהגוזל ועיין בסוף מסכת בבא קמא תמצא הכל מבואר ומה שיצא לנו שם בס"ד. וזהו מה שרציתי לבאר כאן בהלכה זו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף