מראה הפנים/בבא מציעא/ב/ח

מראה הפנים בבא מציעא ב ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הלכה כר' טרפון בדבר שיש בו סימן. לכאורה היה נראה לפרש דעל מעות אבידה קאי דאי על דמי אבידה מאי בדבר שיש בו סימן דקאמר פשיטא הוא דאם אין בו סימן לא שייך האי דינא כלל דכבר נתבאר דין שאין בו סימן דאם דרך הינוח הוא ואפילו ספק לא יטול וכו' ולפי שיטות החולקין בזה כמבואר הכל לעיל ואם דרך נפילה הוא ה"ז שלו ולא שייך לדינא דמתני' ובחילוקי דינים הנאמרים בה אבל במעות אבידה שייך שפיר והכוונה דר"ט במעות אבידה נמי קאמר ולא משכחת לה מעות אבידה לענין דין זה אלא בדבר שיש בו סימנין כגון שעשוין כמגדלין או צרורין בקשר שיש בו סימן. אבל הא ליתא דהא רב הונא קאמר בפשיטות לקמן הכל מודין שאם היה צרור מעות לא יגע בהן וכדקאמר התם דף כ"ט ע"ב ל"ש אלא בדמי אבידה הואיל וטרח בהו וכו' ובהא נחלקו והלכה כר"ט אבל בדמי אבידה אף ר"ט מודה. ומשמע דרב הונא דהכא לא פליג ארב רביה דלעיל ואמעשה דהורה רבי. לכך נראה דודאי בהא ל"פ סוגיא דהכא ודהתם וכדרב הונא והא דקאמר בדבר שיש בו סימן ה"פ. דלמאי דגרסי' שם דף כ"ח ע"ב בברייתא כל דבר שעושה ואוכל וכו' מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. ובתוספתא גריס יתר על כן מוכרן בב"ד. וזה מבואר כפי' רש"י ז"ל בהא דפירש שם דמיהן מוכרן ומניח הדמים אצלו. וכמו שפי' הרא"ש ז"ל לכוונת רש"י בזה דמשמע לפירושו שצריך למוכרן בב"ד. ומהתימא על הרא"ש ז"ל שהחליט שם פי' התוס' שהביא דלישנא דשם דמיהן משמע כפירושם ששם לעצמן ולא בעינן בב"ד וכ"כ לקמן על דברי הרי"ף ז"ל שכתב ומוכרן בב"ד ולא ידענא טעמא מאי והרי בתוספתא מבואר להדיא כפרש"י וכדברי הרי"ף בזה ועיין לקמן ומה שדקדק הוא ז"ל אלישנא דשם דמיהן לפירושו וכן כתב דמסתברא כפי' התוס' דלא תיהוי הך ברייתא דלא כהלכתא ור"ל דאי כמשמעות מפי' רש"י שיניח הדמים אצלו ולא ישתמש בהן א"כ הך ברייתא דלא כהלכתא דקי"ל כר"ט וכן פי' בדרישה לכוונת הרא"ש ע"ש. יש לומר לפי' רש"י דלא היה כוונתו בזה דלא ישתמש בהן וכן שלא ישום אותן לעצמן דמודה הוא ז"ל בזה אלא דס"ל לרש"י שאף שישום אותן לעצמן צריך השומא להיות בפני ב"ד וזהו כדעת הרמ"ה ז"ל הביאו הטור בסי' רס"ז שיכול לשומם לעצמו אבל ב"ד מיהא צריך. וכדברי התוספתא. וכן אין כוונת רש"י שאינו רשאי להשתמש בהן דלא נחית השתא לזה שהרי הברייתא פירושא דרישא דמתני' בהא דקתני יעשה ויאכל וקאמר הש"ס ולעולם וכו' וכן בדבר שאינו עושה ואוכל ימכר. והדר מפרש התנא מההיא בדמים וכו' וא"כ עד כאן לא איירינן מה יעשה בדמים וזה לענ"ד ברור בכוונת רש"י ז"ל. והשתא למאי דקי"ל כר"ט דישתמש בהן א"כ לעולם מותר להשתמש בדמי אבידה ואפילו בשם האבידה לעצמו דאין זה ענין לזה והדמים יניח אצלן ר"ל עד שיבאו בעליהן ובין כך ובין כך ישתמש בהן דעכ"פ טרח בהו וזהו עיקר טעמיה דר"ט כדקאמר התם. והשתא היינו נמי דקאמר הכא דבדבר שיש בו סימן והוא טרח בו להשיבו וליטפל בשומא עד שיבאו הבעלים ויגידו הסימן ויחזיר להן דמי שיווי האבידה מסתברא דהלכה כר"ט דמותר להשתמש בהן. ואגב שמעינן נמי דלעצמו ג"כ יכול לשום האבידה ובלבד בב"ד לפי דעת הרמ"ה ומבואר שי"ל ג"כ לדעת רש"י. ודעת הרמב"ם ז"ל בענין פי' השומא בענין אחר הוא שכתב בפ' י"ג הלכה ט' אם היה דבר שעושה ואוכל וכו' מכאן ואילך שם דמיהן עליו והרי הן שלו ושם הבעלים בשותפות כדין כל השם בהמה מחבירו. ובפי' השומא מודה לו הראב"ד ז"ל וכן הסכימו האחרונים. ואח"כ כתב מצא עגלים וסייחין וכו' מיכן והילך מוכרן בב"ד וכו' נראה מדעתו ז"ל שפי' התוספתא דקתני מוכרן בב"ד על אסיפא דוקא ולא על דבר שעושה ואוכל. והכי איתא בתוספתא כל דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור יעשה ויאכל לא יעשה בהן יותר ממה שהן אוכלין כל דבר שאין עושין ואוכלין כגון אווזין ותרנגולין מיטפל בהן ג' ימים בעגלין ובסייחין ל' יום יתר על כן מוכרן בב"ד. ובענין חילוקי הזמנים כבר מבואר הוא בש"ס שם. אלא דבענין השומא גריס התם בכל אלו הדינים שם דמיהן ומניחן ולא מצאתי מי שדקדק בזה לפי התוספתא ולפי הברייתא השנויה התם ולחלק בענין השומא לפני הב"ד או לא בין דבר שעושה ואוכל או לא. ומדברי הטור נראה שכל אלו הדינים תליא בפלוגתא זו לדעת החולקין שהרי אחר שכתב כל הדינים של דבר העושה ואוכל ודבר שאינו עושה ואוכל לפי חילוקי הזמנים כתב דעת החולקים אם צריך ב"ד או לא וכן הרמ"א בהגהה סעיף כ"ד כתב על דין אווזים ותרנגולים זכרים וכו' דעת התוספות והרא"ש שאין צריך ב"ד ויכול לשומן וכו' מזה נראה דלפי התוספתא אין לחלק בענין ב"ד וכדעת הרמ"ה וכן לדעתי לשיטת רש"י וכמה שנתבאר. ועיין בדרישה בענין הפי' של ולא ידענא טעמא מאי שכתב הרא"ש ז"ל. ובכל הדברים שהביאו לא ראיתי מי שהזכיר התוספתא. ולדעת הרמב"ם היה נלע"ד שבעינן השומא שכתב ולא הזכיר ב"ד סמך עצמו על מקום אחר דמבואר הוא לדעתו שאין לחלק בין אבדה לשארי דינים דלא ס"ל סברת התוס' וא"כ דמיא להא דאמרינן בפ' אלמנה ניזונת דף צ"ח ע"א גבי ההוא גברא דאפקידו גביה כיסתא דיתמי אזל שמא לנפשיה וכו' אתא לקמיה דר' אמי א"ל מאן שם לך ומבואר במקומו הוא:

רבי יוסי הוה יתיב מתני וכו'. כבר מבואר הוא בפ"ז דנזיר וכדפרישית בפנים דמספק' ליה אם מותר להטמאות כדי ללמוד תורה. ומסקינן בבבלי מסכת ע"ז דף י"ג ע"א דדוקא בטומאה דרבנן כגון ארץ העמים וכיוצא בזה מותר כדאמר התם מעשה ביוסף הכהן שהלך אחר רבו לצידון ללמוד תורה אבל לא בטומאה דאורייתא כדפסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל והובא בטור וש"ע י"ד סי' שע"ב. ומ"מ יש ללמוד מזה אם הכהן יושב ושונה אם מחוייב להפסיק ולצאת בשביל טומאה דרבנן כגון בבית הסמוך לבית שהטומאה בתוכו דאינה אלא דרבנן כמבואר שם בדברי האחרונים ואין כאן מקומו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף