מראה הפנים/בבא מציעא/ב/ה

מראה הפנים בבא מציעא ב ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין. כבר נתבאר בדברי בארוכה בריש פרקין ד"ה מנין ליאוש מן התורה ותמצא זה בקונטרס אחרון סימן ב'. דלדעת התוס' יאוש דקני באבידה מהכא נפקא לן. ולדעת הרמב"ם תרווייהו צריכי קרא דשמלה וקרא דממנו דדריש האי ש"ס וכמבואר שם דקרא דשמלה אתי להיכא דאין לו תובעין ודשמעיניה מיניה דמייאש דהיא גופה בעי קרא ומקרא דממנו למדנו להיכא דלא בעינן דלידע דאמר ואיאש אלא דמסתמא אמרינן דבחזקת יאוש הוי כגון אבידה ששטפה נהר וכיוצא בה. ושם ביארתי הנ"מ בין הני דרשות והשיטות לענין עומד וצווח לא נתיאשתי דלדעת הרמב"ם בכל גוונא דאמרינן מסתמא מייאש הוא עומד וצווח מהני וחולק על דעת התוס' והרא"ש בזה מלבד במצא במקום שרוב עכו"ם מצוין דבהא מודה הרמב"ם דעומד וצווח לא מהני כמבואר שם. בטעמו דמתחלה הוא אומר שמא בא ליד העכו"ם ואין לו תקנה אבל בשארי מקומות אע"פ שהן בחזקת יאוש מסתמא מ"מ כיון שלא עלה על דעתו שימצאנו שום אחד ושלא יכול להוציא מתתת ידו ואם מצאו ישראל ואומר סימנים מהני לדעת הרמב"ם ז"ל. וזה מבואר מהש"ס להדי' גבי רוב עכו"ם כדאמר בהאי שוקא דגלדאי וכדמוכח ג"כ ממתני' דריש מכלתין זה אומר אני מצאתיה וכו' ובודאי במצאו במקום שרוב עכו"ם מצויין מיירי וכדכתב שם הרא"ש ז"ל וא"כ אפילו עומד וצווח לא מהני דאל"ה ניחוש שמא יבא ישראל ויתן סימניה ויאמר לא נתיאשתי. ועוד נ"מ בין הני דרבותא דלעיל דאי ילפינן ליאוש מקרא דשמלה דהתורה אמרה דדוקא שמלה שיש בה סימנין וע"י זה יש לה תובעין דלא נתיאשו הבעלים אבל אם אין בו סימן נתיאשו וכדפי' התוס' א"כ שמעת מינה דסימנין דאורייתא נינהו. דאף דהתוס' כתבו כאן וכן בפ' מרובה דאף למ"ד סימנין לאו דאורייתא וכדתירצו שם לפי' ר"ת בההיא דאמר סימנין כדי נסבה וע"ש שצריך לדחוק בפירושם ובפי' כדי נסבה. עכ"פ לדעת הרמב"ם ז"ל דאיהו סובר בפירוש דרשת דשמלה כפי' התוס' כמבואר לעיל ובהדיא כתב בריש פי"ד מה השמלה מיוחדת שיש לה סימנין וחזקתה שיש לה תובעין וחייב להחזיר וכו' וזהו כפי' התוס' מעיקרא בפ' מרובה ודלא כפי ר"ת שפי' ע"י סימנין ומצא עדים. ומפרש בסוגי' כפשטה דאי אמרינן סימנין דרבנן כדי נסבה אבל למ"ד סימנין דאורייתא בדוקא קתני סימנין. וזה מבואר דהוא ז"ל לשיטתו הולך שכתב בפי"ג הלכה ה' דסימנין דאורייתא לענין אבידה. ולדעת התוס' והרא"ש דמבואר לעיל דס"ל דעיקר דרשה דיאוש משמלה נפקא לן ודרשה דממנו לא איצטריך אלא למציאה אבודה מכל אדם דלעולם הוי שלו ואפילו עומד וצווח לא נתיאשתי דלא מטעם יאוש נגעו בה אלא מגזרת הכתוב ורחמנא אפקריה כמבואר הכל שם א"כ איכא למימר דסימנין לאו דאורייתא וכפי' ר"ת בדרשה דשמלה. ולפ"ז במה דכתב הרא"ש וז"ל דיש לומר דלרבא בהסוגיא מספקא ליה אי סימנין דאורייתא או דרבנן. איכא למימר דלרבא דס"ל דיאוש שלא מדעת הוי יאוש א"כ ע"כ דס"ל לדרשא דקרא דממנו דלעיקר יאוש דקני באבדה הוא וכקושית הרמב"ן ז"ל דמבואר לעיל ס"ל לרבא לדידיה באמת הכי ומדרשא דשמלה לא נפקא ליה יאוש אלא דמפרש לה כפי' רש"י במתני' ותובעין איצטריך ליה וסימנין כדי נסבה ובמה שפסק הרמב"ם ז"ל כאן סימנין דאורייתא כבר מבואר וזכרתי מזה בחיבורי מסדר נשים בפ' האשה בתרא הלכה ג' דדעת הש"ס הזה דסימנין דאורייתא בכל מקום ופסקיה דהרמב"ם אזלא למאי דאמרו שם בפ"ק דמכלתין דף כ"ח ע"ב רב אשי מספקא ליה סימנין דאורייתא או דרבנן. והלכך בממונא פסק הוא ז"ל דאורייתא וכדנפקא לן מדרשה דשמלה לשיטתו ולפירושו ובמילתא דאיסורא פסק דרבנן. וכעין דאמרינן נמי בפ' א"ט לענין סימני עוברי דגים דלא סמכינן עליהן משום דסימנין לאו דאורייתא ויתבאר מזה בסוף פרק ב' דע"ז. והיינו בסימנין מובהקין במקצת דלא סמכינן אלא בממונא אבל לא במידי דאסורא וכמוסכם מהמפרשים דבעיא דהסוגיא אי סימנין דאורייתא או דרבנן בסימנין מובהקין במקצת היא. ובסימנין מובהקין ביותר סמכינן אפילו במידי דאסורא ודאורייתא הוו כגון גבי גט נקב בצד אות פ' וכיוצא בזה ובמעידין עליו להשיא את אשתו בשינוי א' מאבריו וכיוצא בזה אבל בסימנין שאינן מובהקין כלל וכלל כגון בחיוור וסומק ארוך וגוץ וכיוצא בזה לא סמכינן כלל אפילו בממונא כמבואר הכל שם. והבאתי שם ראיה והוכחה למאי דכתב הב"י באה"ע סי' י"ז דהרי"ף והרמב"ם ז"ל סבירא להו דחיישינן לשאלה וזה אינו מבואר להדיא ואדרבה לכאורה נראה הדברים בהיפוך דלדידהו שפסקו בלישנא בתרא דהתם ואם כן לא חיישינן לשאלה דהא קאמר ולהך לישנא דרבא דאמר סימנין דאורייתא וכו' חיישינן לשאלה אבל להאי לישנא לא וכדכתבו התוספות. וכבר עמדו הרבה מאחרונים על דבר זה. ואני הבאתי ראיה לדברי הב"י כדעת הרמב"ם בזה מדפסק בפ"ג מגירושין הלכה ט' אבד הגט אם מצאו בכלי שהניחו בו ויש לו טביעת עין בארכו וכו' וגירסתו במתני' דפ' כל הגט המביא גט וכו' מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו כשר ולא כהך ספרים דגרסי או מכירו וס"ל אפילו מכיר להחפיסה צריך שיכיר הגט ואי דלא חיישינו לשאלה כיון שמכיר להכלי אפילו אינו מכיר להגט די בכך כדדייקו התוס' שם דף ק"כ ד"ה ואיבעית אימא ע"ש וש"מ דס"ל דחיישינן לשאלה. ודע דעוד איכא מילתא דאיסורא ונ"מ בה אי סימנין דאורייתא או דרבנן וזהו איסורא דכלאים וכדגרסינן פ' אותו ואת בנו דף ע"ט ע"ב א"ל ר' אבא לשמעיה אי מעליית לי כודנייתא בריספק עיין להנך דדמיין להדדי ועייל לי אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא ובודאי האי מילתא לכאורה נגד שיטת הרמב"ם בענין דפסק בפ"ט מהלכות כלאים הלכה ח' גבי כלאים דהנהגה שאין לוקה עליהם מן התורה אלא דוקא בב' מינין שאחד טמא ואחד טהור ובב' מינין שהן טמאין או טהורין אין איסורן אלא מד"ס וא"כ אמאי קאמר דס"ל סימנין דאורייתא. והרא"ש בתשובה כלל ב' סי' י"ז הקשה זה על הרמב"ם ז"ל ושאל להרשב"א כמ"ש שם. ולפי הנראה מדבריו שם הלכה ז' דס"ל בכלאים דהרבעה בכל ב' מינין מן התורה הוא. וכן נראה מדבריו הלכה ח' הנזכר שהרי כתב אבל מד"ס ב' מינין שהן כלאים בהרבעה אסורין לחרוש בהן א"כ משמע דהרבעה מן התורה הוא וגי' שהביא הכ"מ עיקר והכ"מ שם בעצמו לא הכריע הגי' ע"ש. וכתב שם לפיכך הרוצה להרכיב פרד על פירדה או למשוך בב' פרדות בודק בסימנין אזנים וכו' בידוע שאמן מין אחד ומותרין. וא"כ צ"ל דהני סימנין מובהקין לגמרי הן וסומכין עליהן באיסור כלאים דהרבעה כמו בכלאים דהנהגה. ובענין קושית הרא"ש הנזכר וכן בענין במה שתמה בדין דלעיל הלכה ו' מביאו הכ"מ יתבאר במקום אחר בעזה"י:

כיני מתניתא ע"ג כסא שלו ע"ג תיבה שלו נראה הא דדייק בתחלה מהסיפא משום דברישא מצא בחנות קתני דלכאורה משמע בחנות דוקא והילכך דייק מעיקרא מסיפא דאפילו על כסא שלו מדלא קתני רבותא מצאו על הכסא הרי אלו של שלחני וכד דייקא ליה מסיפא מפרש הכין גם ברישא דסובר ר' לעזר דאין סברא לחלק בין חנווני לשלחני בזה דגם בחנות דרך הקונים להניח מעותיהן ע"ג התיבה עד שיקבלו הסחורה והלכך איכא למתלי דשל הבאין הן ולא של חנווני. ובבבלי דף כ"ו ע"ב לא דייק ר' אלעזר אלא בסיפא דקאמר אפילו מונחין ע"ג שלחן ומש"ה כתב הטור בסי' ר"ס על הרמב"ם ז"ל שפסק פ' ט"ז מאבדה הל' ד' כהאי דהכא על התיבה ואצ"ל וכו' הרי הוא של מוצאו והשיג עליו ואמר ולא נהירא ומה שרצה הב"י ליישב שם כבר השיב עליו בדרישה ובאמת אינו נראה כן מן הסוגיא דהא בהדיא קאמר רבא מתני' קשיתי' מאי אריא וכו' א"נ מצא בשלחנות כדקתני רישא מצא בחנות וכו' וא"כ חזינן דלא דייק ליה הכי ברישא. אבל מצאתי בשיטה דהאי אי נמי וכו' גירסת הראב"ד והרשב"א ז"ל ונראין הדברים דגי' אחרת היה לו להרמב"ם שם ולא גריס אי נמי וכו' ועיקר הדיוק מדלא תני על השלחן ותו לא וסמיך אדהכא דבהדיא פסק ר' אלעזר גופיה בתרווייהו וכנראה מדבריו שם בדין השלחני שכתב בלישנא דהאי ש"ס מצאן על הכסא לפני השלחני וכו' ובמ"ש שם אפילו היו צרורין וכו' מבואר הוא דרוב עכו"ם אצרורין קאי ואם אינן צרורין אפילו ברוב ישראל דאין סימן למעות וכבר כתבתי מזה בהלכה דלעיל ד"ה של אמורים היו וכן בענין הטעם דלא קנה לו החנות הכל מבואר שם והרא"ש ז"ל שכתב כאן הטעם משום דלא סמכה דעתו לפי שרבים מצוין שם לשיטתיה אזיל דס"ל בחצר שאינה משתמרת בעומד בצדו סגי ולא בעינן עד שיאמר תזכה לי תצירי והרמב"ם לטעמיה אזיל עד שיאמר תזכה לי כמבואר ב' דעות אלו בטור סי' רס"ח בענין דין זה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף