מקדש דוד/נט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מקדש דוד נט

סימן נט
שביעית

א

א) אמרינן בחולין (ז') גבי רבי התיר בית שאן הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית וכתב רש"י ז"ל דלא קדשו לע"ל כשגלו בימי נ"נ ולא רצו להחזיר קדושתה כדי שיהא מותר לחרוש ולזרוע שם בשביעית שאין נוהגת בחו"ל ויסמכו עליהן עניים ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני כו' והרגמ"ה ז"ל כתב שם והניחום שלא קידשום בפעם שניה כשעלו מבבל שלא יהיו בכלל מעשר ולא בכלל שביעית שיחרשו ויזרעו בשביעית שיסמכו עניים עליהם בשביעית ובית שאן לא כבשוה עולי בבל מש"ה לא היתה חייבת לא במעשר ולא בשביעית לפיכך אכל ר"מ עלה ירק בלא מעשר ע"ש. והנה עמ"ש רש"י והרגמ"ה ז"ל דמותרים לחרוש ולזרוע קשה טובא דהא אותן מקומות שכבשו עולי מצרים אסורין בעבודה בשביעית כדתנן בשביעית (פ"ו) כל שהחזיקו עולי בבל מא"י ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד. והנה המל"מ (פ"ד מהל' שמטה) הקשה כעין זה על רש"י ז"ל ביבמות וחגיגה גבי עמון ומואב מעשרין מ"ע בשביעית כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית ופי' רש"י ז"ל דעמון ומואב הוא עבר הירדן שכבשו מארץ סיחון ועוג ואף שכבשום עולי מצרים לא כבשום עולי בבל וזורעין שם בשביעית ומעשרין מ"ע והקשה המל"מ הא אמרינן דמה שהחזיקו עולי מצרים נאכל אבל לא נעבד ע"ש. והנה הרמב"ם ז"ל נזהר מזה שכתב (פ"א דתרומות ה"ה) כל שהחזיקו עולי מצרים כו' כיון שגלו בטלה קדושתן כו' כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שניה כו' והניחו אותן המקומות שהחזיקו בהן עולי מצרים ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומה ומן המעשרות כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית כו' היינו זה דהניחום אינו שלא קדשום אלא אדרבה הניחום כמו שהיו קודם שגלו ולא פטרום מן המעשרות כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית והיינו מן הספיחים דחייבין במעשרות דאותן שהחזיקו עולי מצרים נאכל והספיחים מותרין בהם כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' שמטה הכ"ו) ואותן הספיחים חייבין במעשרות. והנה הרמב"ם ז"ל הזכיר רק תרומה ומעשרות שלא פטרום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית ולא הזכיר לקט שכחה ופאה כמ"ש רש"י ז"ל ומשום דאותן מקומות שהחזיקו עולי מצרים אין בהם לקט שכחה ופאה בשביעית כיון דאינו נעבד בשביעית ואסור לקצור כל השדה בב"א כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' שמטה) דאם קצר כדרך הקוצרין לוקה כיצד כגון שקצר כל השדה כו' אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל ע"ש וכה"ג לא מיחייב בפאה כמ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהל' מ"ע) דכל שקוצר מעט מעט לצורך עצמו ולא למכור לשוק ה"ז קיטוף ופטור ועיין בכ"מ שם והיכא דלא שייר דחייב בפאה הוא רק משום מראית העין כמ"ש הלח"מ מפני שסוברין שמלקט לשוק ע"ש א"כ בשביעית דאסור לעשות מהם סחורה ואסור ללקט לשוק דזהו סחורה כמ"ש התוס' סוכה (ל"ט) ורק קוצר מעט מעט לצורך עצמו פטור מלקשו"פ:

והנה ליישב דברי רש"י והרגמ"ה ז"ל שכתבו דמותר שם לחרוש ולזרוע נראה לפי מה דאמרינן בשביעית (פ"ו שם) עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר כו' והביא הר"ש ז"ל שם מהירושלמי דזה דגזור במחובר הוא שלא יהו תקועין ומשתקעין שם ומקשינן בתלוש למה מותר ומתרצינן דבשביל ריוח מועט לא יצא מא"י ע"ש והנה במקום שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד אמנה הוא ג"כ כן דעושין בתלוש ולא במחובר כמ"ש הר"ש ז"ל שם דדין מקום שכבשו עולי מצרים כדין סוריא ע"ש א"כ זה דאין עושין במחובר הוא כדי שלא יצאו לשם דאסור לצאת למקום שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד אמנה דהתוס' ריש גיטין הוכיחו דעכו כבשום עולי בבל מדאמרינן דכי מפטרי רבנן מהדדי בעכו הוי מפטרי דאסור לצאת מא"י לחו"ל דעכו כצפון ע"ש דאי עכו לא היו כבשום עולי בבל היה אסור לצאת לשם וכן הוא לטומאת ארץ העמים דדין טומאה ואיסור יציאה אחד הוא כמ"ש תוס' נזיר (נ"ד ע"ב) דגזרו טומאה על ארץ העמים שלא יצאו לחו"ל [ועיין מל"מ פי"א מהל' טו"מ] וכיון דאסור לצאת מכזיב. ולהלן למקום שהחזיקו עולי מצרים עושין רק בתלוש ואין עושין במחובר כדי שלא יצאו לשם כמו בסוריא כדאמרינן בירושלמי אך זה רק על מקומות דנקט במשנה שם מכזיב ועד אמנה ועד הנהר אך יש עיירות שהן מכזיב ולפנים והן מובלעות בגבול א"י ומ"מ לא כבשום עולי בבל להנך עיירות אין אסור לצאת ואין מטמאין משום ארץ העמים כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פי"א מהל' ט"מ הי"ב) עיירות המובלעות בא"י כגון סיסית וחברותיה אעפ"י שפטורות מן המעשרות ומן השביעית אין בהם משום ארץ העמים כו' וזה דהתיר רבי את בית שאן הוא מכזיב ולפנים רק לא כבשום עולי בבל דאם היתה מכזיב ולחוץ למה צריך לעדותו של ר"י בן זריז על ר"מ הא כל שהוא מכזיב ולחוץ לא כבשום עולי בבל כדאמרינן במתני' וכן אמרינן בירושלמי דמאי דרבי התיר קסרין ורבי התיר בית גוברין רבי התיר כפר צמח וקסרין אף דפטורה מן המעשרות מ"מ אינה טמאה משום ארץ העמים וגם מותר לצאת לשם כדאמרינן בתוספתא שלהי אהלות ע"ש דאיסור לצאת לשם וטומאת ארץ העמים הא בהא תליא כדמוכח ג"כ מירושלמי שביעית שם דשקלינן וטרינן אי אשקלון טמאה משום ארץ העמים כיון דפטורה מן המעשרות ומקשינן וכי צור אינו אסור לילך לשם והקונה שם אינו מתחייב ע"ש היינו דדייקינן דאינה טמאה משום ארץ העמים מדאינו אסור לילך לשם וכן אמרינן שם מפני מה לא גזרו על אותו הרוח שבגדריקו היינו מפני מה לא גזרו טומאה ר' סימן בשם ריב"ל שנוויה רע היינו דליכא למיחש שילכו לשם כמ"ש המפרשים ז"ל ע"ש דהטעם דגזרו טומאה הוא כדי שלא יצאו לשם א"כ רק מכזיב ועד אמנה דאסור לצאת לשם וטמאה משום ארץ העמים כדאמרינן בחלה (פ"ד מ"ח) ג' ארצות לחלה כו' מכזיב ועד הנהר ועד אמנה ב' חלות ואחת לאור כו' ומשום דנטמאת בארץ העמים כמ"ש בפי' הרא"ש ז"ל שם עושין בתלוש בשביעית אבל לא במחובר ומשום כדי שלא יצאו לשם כדאמרינן בירושלמי אבל אותן המקומות שהן מכזיב ולפנים רק יש כרכים שלא כבשום עולי בבל ובטלה קדושתן מותר לעשות בהן אף במחובר דל"ש הטעם שלא ישתקעו שם דמותר לצאת לשם והן כא"י לענין זה ומש"ה בבית שאן מותר אף לחרוש ולזרוע בשביעית וכן עבר הירדן אינו טמא משום ארץ העמים כדמוכח להדיא מההיא דחגיגה (כ"ה) דאמרינן שם עבר הירדן והגליל ה"ה כיהודה נאמנין על היין בשעת היין כו' ומוכח דאיכא טהרות בעבר הירדן וא"כ מותר ג"כ לכנוס לשם א"כ לשיטת רש"י ז"ל דעבר הירדן לא כבשום עולי בבל דלא כהתוס' מותר גם לחרוש ולזרוע שם וזה דאין עושין במחובר הוא רק מכזיב ועד אמנה משום דאסור לצאת לשם. והנה מ"ש הרגמ"ה ז"ל שלא קידשום שלא יהו בכלל מעשר ולא בכלל שביעית כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית ואע"ג דאינן בכלל מעשר ומה שייך שיסמכו בשביעית צ"ל שישתכרו בעבודת קרקע ורק מכזיב ועד אמנה וכן בסוריא אסרו כדי שלא ישתקעו שם בשביל הריוח בעבודת קרקע כדאמרינן בירושלמי ובהנך מקומות ל"ש זה:

והנה ז"ש רש"י ז"ל שיהא מותר לחרוש ולזרוע ויסמכו עליהם עניים בשביעית בלקשו"פ ומעשר עני ולא פי' כהמל"מ דלעולם אסור בעבודת קרקע רק הפירות שגדלין מאליהן שהן פירות שביעית יסמכו עליהן עניים בלקט שו"פ ומ"ע משום דרש"י ז"ל לשיטתיה דנראה מכמה מקומות מרש"י ז"ל דפירות שביעית שהן הפקר לא היו לוקטין אותן רק עניים כמ"ש בסנהדרין (כ"ה ע"ב) על הא דאמרינן שם בסוחרי שביעית ואימתי חזרתן משתגיע שביעית אחרת ויבדלו וכתב רש"י ז"ל שלא ישאו ויתנו בפירותיהן ויפקירו גנותיהן לעניים ע"ש וכן במנחות (פ"ד) על ההוא דשומרי ספיחי שביעית כו' כתב רש"י ז"ל דצריך לשומרן מפני החיה ומפני העניים שלא ילקטוהו קודם העומר ע"ש וצ"ל דאף דשמיטה הוא הפקר לכל מ"מ לא היו מלקטין רק עניים וכן נראה מדאמרינן בתענית מתריעין על פירות האילן בשביעית מפני שהן פרנסה לעניים ע"ש ואין לומר דלעולם הכל מלקטין פירות שביעית רק בשביל עשירים לא איכפת לן הא מתריעין על פירות האילן בשאר שני שבוע ונראה מזה דפירות שביעית היו רק פרנסה לעניים. והנה בסוכה (ל"ט ע"ב) גבי לוקח מן השמור כתב רש"י ז"ל ששדה היתה משומרת כו' זה נחשד לענין שאינו מפקיר לעניים דכתיב ואכלו אביוני עמך כו' ע"ש היינו זה דמפקיר לעניים הוא מקרא דואכלו אביוני עמך וכבר עמד שם הרש"ש ז"ל הא שמיטה הוא הפקר לכל וכתב ואולי לישנא דקרא נקט ע"ש אך עוד יותר מוכח ממ"ש רש"י ז"ל בנדרים (נ"ג) גבי הנודר מן הירק בשאר שני שבוע אסור בירקות גנה ומותר בירקות שדה ובשביעית אסור בירקות שדה ומותר בירקות גנה וכתב רש"י ז"ל ומותר בירקות השדה שעליהן סומכין בשביעית שהפקירו הגנות לעניים ואין מסתפקין אלא בירקות השדה ע"ש ומדברי רש"י ז"ל כאן נראה דאין רשות לעשירים לזכות בפירות שביעית דאי הוי הפקר אף לעשירים מ"ש ירקות גנה שהיו לוקטין אותן רק עניים ומ"ש ירקות שדה שהיו הכל לוקטין אותן שהרי כתב רש"י ז"ל דמש"ה מסתפקין רק בירקות שדה מפני שהגנות הפקירו לעניים הרי אלו ואלו הפקר ומ"ש הני מהני ונראה מרש"י ז"ל דפירות שביעית הן הפקר רק לעניים ומש"ה הגנות שהפקרן רק מדין שביעית היו רק לעניים אבל ירקות שדה שהן ירקות המדבריות [כמ"ש בפה"מ עוקצין פ"ג מ"ב] שאף בשאר שני שבוע הן הפקר היו הכל לוקטין אותן והנה בפי' הרדב"ז ז"ל (פ"ז משמיטה ה"ג) כתב דזה דשמיטה הוא הפקר בין לעניים ובין לעשירים הוא בפלוגתא דר"י ור' יוסי ע"ש ואף אי נדחוק בדברי רש"י ז"ל דירקות גנה דהפקרן מדין שביעית היה רק דרך עניים ללקטן ולא משום שלא היה רשות לעשירים ללקטן אבל ירקות שדה שהן הפקר אף בשאר שני שבוע היה גם דרך עשירים ללקטן יהיה איך שיהיה מכל דברי רש"י ז"ל מוכח דפירות שביעית היה רק דרך עניים ללקטן א"כ איך אפשר לפרש דזה שלא קידשום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית היינו בלקט שו"פ ומ"ע של הפירות הגדלין מאליהן בשביעית הא אדרבה אם יקדשום ויהא נוהג בהם שביעית גמורה ויהיו הפירות הפקר יהיו הכל לעניים ולכן פי' שיהא מותר לחרוש ולזרוע בשביעית ויזכו בלקט שו"פ ומ"ע וזה עדיף לעניים משיהיה אסור לחרוש ולזרוע ויהיו הפירות הגדלין מאליהן כולן הפקר דספיחין הן רק מעט והנה הרמב"ם ז"ל שלא כתב דמותר לחרוש ולזרוע שם נזהר בזה דודאי עדיף לעניים שיהיו כל הפירות הפקר משלא יהא הפקר ויתנו מהם לקט שו"פ ומ"ע [וכן אמרינן להדיא בירושלמי שביעית (פ"ז ה"ב) גבי הסיאה האזוב והקורנות כו' וכולן שנכנסו מששית לשביעית כו' מוטב ליתן לו אחד בודאי כו' דנוח לעני שיהיה עליהן קדושת שביעית משיתחייב במעשר עני ע"ש] ולכן כתב דזה דהניחום היינו שלא פטרום מן המעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית והיינו זה דלא קדשום אין זה כדי שיסמכו עניים בשביעית רק דעולי בבל החזיקו רק במקצת הארץ כמ"ש שם ורק זה דהניחום כמו שהיו ולא פטרום מתו"מ היה כדי שיסמכו עניים בשביעית דבלא"ה היו פטורין בין מן המעשר ובין מן השביעית וע"י שלא פטרום מן המעשר סומכין עליהם עניים בשביעית במעשרות מן הפירות הגדלין מאליהן אך רש"י ז"ל שפי' דהניחום היינו שלא קדשום ע"כ צריך לפרש דמותר לחרוש ולזרוע:

חקר המל"מ בכבוש מצרים וכן סוריא אי נוהג בהם מעשרות בשביעית אי הפירות הם הפקר וכתב שם להוכיח דאין מעשרות בשביעית במקום שכבשו עולי מצרים וכן בסוריא מדלא כתב הרמב"ם ז"ל על מקום שהחזיקו עולי מצרים מה הן בשביעית מע"ש או מעשר עני וכן בסוריא ע"ש אך על סוריא ל"ק כלל דהא כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' מע"ש דאין מע"ש נוהג כלל בסוריא אף בשאר שני שבוע ואף מ"ע אינו נוהג שכתב שם ויראה לי שמע"ש שמפרישין בארץ שנער ומצרים כו' וכן יראה לי שלא חייבו מקומות אלו במע"ש אלא כדי לקבוע מ"ע כו' ע"ש ומוכח בבסוריא דאינו נוהג מע"ש ה"נ אינו נוהג מ"ע דאם היה נוהג מ"ע היה צריך ג"כ לנהוג מע"ש כדי לקבוע מ"ע:

הנה המל"מ נסתפק שם להר"ש ז"ל שפי' במקומות שהחזיקו עולי מצרים דנאכל היינו לאחר הביעור אי מ"מ יש להפירות קדושת שביעית אי אי"ל קדושת שביעית לגמרי ע"ש. והנה יש לעיין שהרי כתב הר"ש ז"ל שם על ההיא דעושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר דדוקא בשמור אבל במופקר מותר ע"ש אלמא הפירות הפקר ויש בהם קדושת שביעית ומקומות שהחזיקו עולי מצרים דינן כדין סוריא כמ"ש הר"ש ז"ל שם דזה דמכזיב ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד היינו דוקא במחובר אבל בתלוש שמותר כמו בסוריא וכ"ש דלא קיל מסוריא והנה להר"ש ז"ל כיון דהפירות הן הפקר א"כ אינו נוהג בהן תרומה ומעשרות קשה הא אמרינן דהרבה כרכים כבשום עולי מצרים כו' והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית על מה יסמכו כיון דאי"ב תרומה ומעשרות ואין לומר דנ"מ לאחר הביעור דמקומות שהחזיקו עולי מצרים נאכל לאחר הביעור הא עניים לעולם אוכלין אחר הביעור כשיטת הר"ש ז"ל (פ"ט מ"ז) א"כ מאי תקנה לעניים במה שיהא נאכל אחר הביעור וצ"ל אף להר"ש ז"ל כמ"ש דאותן כרכים המובלעות בא"י שלא כבשום עולי בבל דין אחר לגמרי להם ואין שביעית נוהגת בהם כלל א"נ י"ל משום ספיחין דכיון דנאכל שם אחר הביעור כ"ש דספיחין מותרין שם והספיחין הן פרנסה לעניים כדאמרינן בתענית (י"ט) מתריעין על הספיחים בשביעית מפני שי"ב פרנסה לעניים:

והנה הרמב"ם ז"ל בפה"מ שם כתב על ההיא מא"י ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד היינו שאסור לנו עבודת הארץ ההיא ואם תעבד ע"י אחר אסור לאכול ממה שתוציא ושאמר נאכל אבל לא נעבד ר"ל שאינו מותר עבודתה ואם נעבדה הצומח בה נאכל בקדושת שביעית ע"ש היינו דמפרש דמקום שהחזיקו עולי מצרים דנאכל היינו אם נעבד הארץ מותר באכילה. ונראה מקור להרמב"ם ז"ל מירושלמי דמאי (פ"ב ה"א) דאמרינן שם דמעשה דר"מ דאכל עלה ירק בבית שאן היה בשביעית דאמרינן רבי התיר בית שאן מפי יהושע בן זריז כו' שאמר אני ראיתי את ר"מ לוקח ירק מן הגנה בשביעית והתיר את כולה ע"ש והטעם משום דירק גנה אסור בשביעית דאמרינן בנדרים (נ"ג) הנודר מן הירק כו' בשביעית אסור בירקות שדה ומותר בירקות גנה וכתב הר"ן ז"ל שם דמש"ה מותר בירקות גנה דא"א לומר שנתכוין לירק גנה דהא אין זורעין ואין נוטעין בשביעית ע"ש היינו דירקות גנה באין ע"י זריעה והנה מזה דלקח ר"מ ירק מן הגנה בשביעית התיר רבי את בית שאן כולה דמוכח דאין שביעית נוהגת שם דאי נוהגת ירקות גנה אסורין מפני שבאין ע"י זריעה ונראה מזה דמקומות דכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל מותר לאכול כשנעבד הארץ דהא הרמב"ם ז"ל ס"ל דאין נ"מ בין מובלעות בא"י ומכזיב ועד אמנה ובכולן אסור עבודת קרקע בשביעית [והנה להר"ש ז"ל דהאי נאכל הוא לאחר הביעור וכתב דדין סוריא הוא כדין מקומות שכבשו עולי מצרים דאם לא לתני ד' ארצות ע"ש יש לעיין מהירושלמי (פ"ט ה"ב) דאמרינן תני אין בסוריא ג' ארצות היינו לביעור דאוכלין על הראשון עד שיכלה האחרון שבה ומוכח דביעור נוהג בסוריא]:

ב

ב) פירות שביעית חייבין בביעור משכלה לחיה מן השדה ובדין ביעור איכא פלוגתא דרבוותא דדעת רש"י והרמב"ם ז"ל דביעור היינו שצריך לאבדו ולבערו מן העולם והתוס' פסחים (נ"ב ע"ב) השיגו ע"ז דהא אמרינן דעניים אוכלין אחר הביעור וכתבו דביעור הוא רק שצריך להפקירו ודעת הראב"ד ז"ל (פ"ז מהל' שמיטה) שיש ב' מיני ביעורים דכשיכלו הפירות מן העיר ותחומיה אז מכניסין לאוצר וב"ד מחלקין לכ"א או מפקירן וכשכלה מכל הארץ אז הביעור הוא לאבדו מן העולם ע"ש:

והנה המפרשים ז"ל הקשו על התוס' מההיא דב"ק דבגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק וע"כ משום אחר הביעור הוא ונראה לומר דאפילו להתוס' דפירות שביעית אחר הביעור מותרין מ"מ יש חילוק בין קודם הביעור לאחר הביעור דקודם הביעור מותרין גם בשאר הנאות שהנאתן וביעורן שוה אבל לאחר הביעור הוא רק לאכילה ולא לשאר הנאות דאכילה של אחר הביעור הוא גדר אחר מאכילה שלפני הביעור דבפלוגתא דר"י ור' יוסי אי רק עניים אוכלין אחר הביעור או אף עשירים בירושלמי מפקינן לה מקראי דר"י סבר עניים אוכלין אחר הביעור ולא עשירים משום דכתיב ואכלו אביוני עמך כו' ור' יוסי סבר דאחד עניים ואחד עשירים אוכלין משום דכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם היינו דויתרם מרבה אף עשירים ע"ש ול"ל קרא כלל לר' יוסי לאכילה אחר הביעור הא קודם הביעור ג"כ אחד עניים ואחד עשירים אוכלין ואי ליכא קרא לאיסור אחר הביעור מותרין לכל ול"ל קרא דואכלו אביוני עמך ויתרם כו' ונראה מזה דדין אכילה של קודם ביעור ליכא לאחר הביעור ולאחר הביעור דין חדש של אכילה דנפקא לן מואכלו אביוני עמך כו' א"כ הם רק לאכילה דזה דקודם הביעור מותר אף בשאר הנאות שהנאתן וביעורן שוה נפקא לן מדכתיב לכם לכל צרכיכם וזה כתיב באכילה של קודם הביעור אבל אכילה של אחר הביעור דנפקא לן מואכלו אביוני עמך כו' הוא רק לאכילה ומש"ה בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק אחר הביעור דבשאר הנאות לא הותר אחר הביעור:

הנה התוס' זבחים (ע"ב ע"ב) כתבו בההיא דבגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק דאם נתערב באחרות סגי בהולכת הנאה לים המלח ע"ש וקשה הא זה דמהני הולכת הנאה לים המלח שייך בדבר שאסור בהנאה וכיון דמוליך הנאה לים המלח נמצא שאינו נהנה אבל הכא בבגד שצבעו בקליפי שביעית לענין חובת ביעור שצריך להפקירו מאי מהני לזה הולכת הנאה לים המלח ולפ"ז דלאחר הביעור אסור בשאר הנאות חוץ מאכילה וא"כ בגד שצבעו בקליפי שביעית אחר הביעור הוא איסור הנאה דאסור בשאר הנאות וכשמוליך הנאה לים המלח נמצא שאינו נהנה ונראה דבגד שצבעו בקליפי שביעית א"צ כלל להפקירו בשעת הביעור כיון דהוא אסור בהנאה דרק דבר שמותר ליהנות ממנו שייך שצריך להפקירו כגון דבר הראוי לאכילה אבל דבר שאסור בהנאה וגם כשהוא בביתו ג"כ אינו שלו כשאר איסורי הנאה מה שייך שיפקיר ולפ"ז בגד שצבעו בקליפי שביעית הוי רק כשאר איסורי הנאה וידלק משום תקלה ואם נתערב באחרות יוליך הנאה לים המלח:

אמרינן (פ"ט דשביעית) עד אימתי נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית עד שתרד רביעה שנייה שהיא שעת הביעור והר"ש ז"ל הקשה על גרסא זו דגריס עד רביעה שנייה הא לאחר הביעור שרי עכ"פ להאכיל לעניים ואית דשרי אף לעשירים וגריס שם מאימתי נהנין ושורפין כו' משתרד רביעה שנייה ע"ש. והנה דעת התוס' ג"כ דמותר לאכול אחר הביעור ומ"מ בתענית (ו' ע"ב) גרסי עד שתרד רביעה שניה ע"ש וקשה קושית הר"ש ז"ל אמאי אין נהנין ושורפין אח"כ ולפ"ז דלאחר הביעור רק באכילה שרי ולא בשאר הנאות אתי שפיר דתבן וקש אין נהנין ושורפין רק עד הביעור:

והנה שיטת פי' הרא"ש ז"ל הוא להפך שכתב בשביעית שם לפי הגרסא מאימתי נהנין ושורפין כו' דמיירי בתבן וקש של מאכל בהמה דאסור לשורפן ולגבל בהן את הטיט משום הפסד דאף לעשות מלוגמא אסור ודין איסור זה מותר מן הביעור ואילך ע"ש היינו דאף דברים האסורים קודם הביעור מותרין לאחר הביעור והנה זה תלוי בהגרסאות דאי גרסינן עד אימתי נהנין ושורפין כו' דרק עד רביעה שניה מותר ליהנות ומכאן ואילך אסור מוכח דלאחר הביעור נאסר בהני הנאות ולפי הגרסא מאימתי נהנין כו' אדרבה לאחר הביעור הוי היתר יותר:

הנה בההיא דבגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק יש להקשות להשיטות דביעור של שביעית הוא באיבוד ל"ל לשרוף את כל הבגד יעבירנו ע"י צפון דהא אינו קלע אילן דלא הדר דקליפי שביעית היינו קליפין של אוכלי שביעית כמ"ש רש"י ז"ל שם ובשלמא בגד שצבעו בקליפי ערלה דאמרינן דידלק ולא אמרינן שיעבירנו ע"י צפון שפיר דערלה הוא בשריפה וצפון רק עבורי מעבר א"כ אינו מקיים מצות שריפה ומש"ה צריך לדלוק את כל הבגד אבל שביעית לאחר הביעור אינו דוקא בשרפה שהרי רש"י ז"ל כתב בפסחים דנותנו במקום דריסת רגלי בהמה כדי שיכלה וכן הרמב"ם ז"ל כתב דשורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכ"ד שמאבד ע"ש. הנה הכפות תמרים כתב ליישב קושית התוס' על רש"י ז"ל שכתב דצביעה הוי הנאתו וביעורו שוה משום דבשעת רתיחת היורה נלקט הצבע והקשו הא בשביעית חזותא מילתא היא כדמויתינן מההיא דבגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק וכתב ע"ז הכפות תמרים דהא דבגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק אינו משום דחזותא מילתא היא לענין שביעית רק משום דהבגד נעשה כמו חליפי שביעית דשביעית תופסת חליפיה ע"ש והנה לפ"ז ל"ק דבגד שצבעו בקליפי שביעית דיעבירנו ע"י צפון דחל תורת שביעית על כל הבגד אך להתוס' שכתבו שהוא משום חזותא מילתא היא צ"ע. והנה התוס' זבחים (ע"ב) כתבו בבגד שצבעו בקליפי שביעית דאם נתערב באחרות יוליך הנאה לים המלח ויש לעיין כי לא נתערב באחרות אמאי לא יוליך הנאה לים המלח הא רק הצבע אסור ולא הבגד ואף אם אי אפשר להפרידן הוי כנתערב באחרות ולהכפות תמרים אתי שפיר דאיכא מצות ביעור על כל הבגד א"כ לא הוי כנתערב ובלא נתערב לא שרינן להוליך הנאה לים המלח:

והנה שיטת הרמב"ם ז"ל בביעור כתב (בפ"ז ה"ג) ז"ל היה לו פירות מרובים מחלקן מזון ג' סעודות לכל או"א ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח כו' ע"ש היינו דבשעת הביעור עצמו מחלק ג' סעודות לכל אחד ואף שכבר הגיע הביעור רק אם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף או משליך לים ורק אחר הביעור אסור באכילה. ונראה מדברי הרמב"ם ז"ל דהביעור עצמו אינו דוקא בשריפה או בשאר איבוד אלא אף באכילה דצריך רק לבערו מן העולם ואף ע"י אכילה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפה"מ (פ"ט מ"ב) ז"ל וכשפסק המין ההוא מן השדה נתחייב להסיר מה שיש ממנו ברשותו בבית וזהו ביעור הנזכר בשביעית כגון שאם אסף תאנים כו' וכשיפסקו ונבלו ולא נמצא מהם אלא היבשים יסיר כל מה שיש ברשותו מן התאנים היבשים או שיאכלם כולם אם יכול או ישרפם או יזרקם לים וזה ענין ביעור ע"ש היינו שהוא בין ע"י אכילה בין ע"י כלוה דצריך להסירם מרשותו ודומה זה לשיטת בעה"מ לענין מצות השבתה בערב הפסח דשרי אף באכילה דאף זה מקרי השבתה ורק לאחר זמן הביעור ס"ל להרמב"ם ז"ל דאסור באכילה וזמן הביעור עצמו מקרי כ"ז שעוסק בביעורו תיכף משכלה לחיה [ועיין תו"ח פ"ט מ"ה] והנה לפ"ז ל"ק קושית הרמב"ן ז"ל על הרמב"ם ז"ל הא שביעית אינו לא מן הנשרפין ולא מן הנקברין ע"ש דלא מצי למחשב שביעית בהדי נשרפין ובהדי נקברין כיון דרשאי לבערן אף באכילה וזה דלאחר זמן הביעור אסור אף באכילה אפשר דס"ל בזה כהרמב"ן ז"ל שהוא רק מדרבנן ומשום שלא ביערו בזמנו:

והנה זה דחילוק ג' סעודות חשיב ביעור ואף לאחר זמן הביעור מותר לאוכלן כמ"ש בפי' הרדב"ז ז"ל שם צ"ל דכיון שחלקן לאכילה הרי התחיל לבערן ואינו נאסר אח"כ משום שלא ביערו בזמנו:

והנה זה דחילוק ג' סעודות חשיב ביעור אשכחן רק באוכלי אדם אבל באוכלי בהמה לא אשכחן חילוק ג' סעודות שיהא רשאי להניח שיעור מזונות לבהמתו אלא הכל צריך לבער תיכף משכלה לחיה ונראה דזהו מ"ש הרמב"ם ז"ל בפה"מ (רפ"ח) גבי חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה וכתב דחומרי אדם שלא יעשו מהם מלוגמא וחומרי בהמה שיהא כמו מאכל בהמה שאין בהמה אוכלת אותו אלא כ"ז שהוא נמצא אותו המין בשדה לחיות השדה ע"ש וקשה טובא אטו אוכלי אדם אוכלין אותו אחר שכלה לחיה מן השדה ונראה דזהו כוונת הרמב"ם ז"ל דאוכלי אדם אף לאחר שכלה מן השדה רשאי לחלק ג' סעודות לכל אחד ומותרין הן באכילה אף אחר הביעור אבל באוכלי בהמה ל"ש חילוק ג' סעודות וצריך לבער הכל כשכלה ואין הבהמה אוכלת אח"כ:

והנה שטת הראב"ד ז"ל (בפ"ז) שיש ב' מיני ביעורים דכשיכלו פירות העיר ותחומיה מוציאין כ"א מה שבבתיהם ומחלקין לכ"א ג' סעודות בכל יום ומשכלו מכל הארץ היינו ביהודה שכלו ביהודה ובגליל מגליל אז יתבערו לגמרי ע"ש ויש לעיין מהיכא נפקא לן ב' ביעורים ונראה משום דאיכא תרי קראי חדא מה דאמרינן לבהמתך ולחיה כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית ובירושלמי (פ"ט ה"ג) דרשינן ביעור מדכתיב מן השדה תאכלו את תבואתה כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מה בבית כלה מן השדה כלה מן הבית ע"ש והנה האי קרא לא קאי באכילת חיה כ"א באכילת אדם דכ"ז שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית וקרא לבהמתך ולחיה תלו באכילת חיה דכלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך מן הבית א"כ איכא ביעור כשכלה לאדם מן השדה ואיכא ביעור כשכלה לחיה מן השדה והנה באכילת חיה תלי אם כלה מן הארץ היינו ביהודה מיהודה ובגליל מן הגליל וכדאמרינן בפסחים (נ"ב) משום דגמירי דאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל כו' וכתב רש"י ז"ל דאינה מתרחקת כ"כ לצאת מיהודה לגליל אך זה דדרשינן מן השדה תאכלו את תבואתה כ"ז שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מה בבית שהוא באכילת אדם אינו תלוי בשכלו מן הארץ אלא מן העיר ותחומיה דאין העניים שבכאן הולכין לעיר אחרת ללקוט פירות שביעית וכדאמרינן בב"מ לענין לקט שכחה ופאה רמשהלכו הנמושות מותרין לכ"א ומקשינן הא איכא עניים בעיר אחרת דלא מיאשי ואמרינן הני מעיקרא מיאשי אמרי עניים דהתם מלקטי להו דאין עניים שבכאן הולכין ללקוט לעיר אחרת וכיון שאין הולכין לשם תלי בעיר ותחומיה וכיון דכלו כאן צריך להוציא מה שבבית והנה להראב"ד ז"ל ע"כ קרא דמן השדה תאכלו את תבואתה דדרשינן כ"ז שאתה אוכל מן השדה כו' קאי לביעור ראשון דהראב"ד ז"ל כתב שם דההיא דכובש ג' כבשים דפליגי אי אוכלין על הראשון או על האחרון מיירי בביעור ראשון ולא בביעור שני ע"ש ובת"כ דרשינן לה מקרא מן השדה תאכלו את תבואתה כ"ז שאתה אוכל מן השדה כו' מכאן אמרו הכובש ג' כבשים כו' ע"ש ומוכח דהאי קרא קאי על ביעור ראשון וביעור שני הוא מקרא דלבהמתך ולחיה כו' וזהו גמר הביעור והנה במאכל בהמה להראב"ד ז"ל ל"ש הביעור הראשון כ"א הביעור האחרון וצריך לכלותו ואתי שפיר מה דאמרינן בירושלמי דקניבת ירק מעלהו לגג והוא יבש מעצמה היינו דהביעור הוא ע"י כלוי וקשה לאותן המפרשים ז"ל דהביעור הוא ע"י הפקר ולא ע"י כלוי ולהראב"ד ז"ל דקניבת ירק כיון שאינו ראוי לאדם כדאמרינן דאין מחייבין אותו לאכול קניבת ירק כו' וקדושתה רק משום מאכל בהמה כל הביעור שלו הוא רק ע"י כליה:

אמרינן בירושלמי (פ"ט ה"ה) תבן של שביעית אין נותנין אותו לתוך הכר נתנו בכר בטל והוא שישן עליו והרמב"ם ז"ל (פ"ה הכ"ג) כתב אין נותנין תבן וקש של שביעית לא לתוך הכר כו' ואם נתנו ה"ה כמבוער ולא כתב והוא שישן עליו והראב"ד ז"ל השיגו בזה ע"ש. ונראה לפרש דברי הירושלמי דאם נתנו לתוך הכר אמאי בטל דאין לומר כיון שנתנו לתוך הכר ונעשה כלי פקע ממנו תורת אוכל וכמו כופת של שאור שיחדו לישיבה דאמרינן דבטל ואפילו אי ראוי לאכילה כמ"ש תוס' פסחים (מ"ה ע"ב) וה"נ כיון דבטל מתורת אוכל פקעה קדושת שביעית אך אין לומר כן דאף על כלי חל קדושת שביעית אי הנאתו וביעורו שוה כדאמרינן בסוכה דעל לולב חל קדושת שביעית משום דראוי לכבד את הבית דעל מכבדות איכא קדושת שביעית אעפ"י שהוא כלי ומשום דהנ"מו וביעורו שוין וה"נ בנתנו לתוך הכר נהי דנעשה כלי מ"מ כר שהוא לישן עליו הרי הנאתו וביעורו שוה כמו מכבדות ואמאי אמרינן דבטל והנה הפ"מ כתב שם דכיון דישן עליו לא חזו תו למאכל בהמה ע"ש וג"כ קשה נהי דאינו עוד מאכל בהמה מ"מ הוי ככלי שהנאתו וביעורו שוה:

ונראה לומר דדין ביעור הוא רק על דבר שלא התחיל לבערו קודם אבל אם התחיל לבערו קודם זמן הביעור אינו חל עליו דין ביעור דדין ביעור הוא על מה שנתותר ולא אכלו קודם הביעור אבל אם התחיל ליהנות בו ע"י הנאתו וביעורו שוין שזהו אכילתו לא חל עליה תורת ביעור דחשיב כמבוער ומש"ה בנתן התבן לתוך הכר וישן עליו דהתחיל לבערו קודם הביעור ואף שלא גמרו לא חל עליו תורת ביעור וזהו דאמרינן דהוי כמבוער ובזה אתי שפיר נמי מה דאמרינן בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק וקשה טובא הא שביעית ניתנה לצביעה דנפקא לן מקרא תהיה לרבות צביעה והדלקת הנר ואיך יעלה על הדעת שיצבע בו וכשיגיע זמן הביעור יהיה צריך לשרוף את כל הבגד ולפ"ז ודאי אם התחיל ללבוש הבגד קודם זמן הביעור שזהו הנאתו וביעורו שוין אין דין ביעור חל עליו כיון שכבר התחיל לבערו וקיים בו אכילת פירות שביעית ובגד שצבעו בקליפי שביעית דידלק מיירי שלא התחיל ללובשו קודם זמן הביעור והנה הרמב"ם ז"ל שלא כתב בתבן שנתנו לתוך הכר והוא שישן עליו לשיטתיה אזיל דס"ל (בפ"ז הי"ד) דכל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה ומין הצובעין אעפ"י שי"ל שביעית אי"ל ביעור ע"ש וה"נ כיון שנתנו לתוך הכר בטל ממאכל בהמה ונעשה כלי אי"ל ביעור אעפ"י שי"ל שביעית ומש"ה לא בעינן ג"כ שישן עליו [אמרינן בתוספתא (פ"ו) יין של שביעית שנפל לתוך המורייס צריך לבער ראב"ש אומר ה"ה כמבוער ע"ש. והנה לטעמייהו אזלי דאמרינן בירושלמי פי"א דתרומות ה"א יין למורייס רבי מתיר ראב"ש אוסר לפיכך אם עבר ונתנו רבי אוסר לזרים וראב"ש מתיר לזרים ע"ש דס"ל לראב"ש דיין לתוך המורייס חשיב כמבוער ובתרומה ליכא ביה אף איסור זרות ומש"ה בשביעית א"צ לבער דהוי כמבוער]:

אמרינן (פ"ט מ"ה) הכובש ג' כבשים בחבית א' רא"א אוכלין על הראשון רי"א אף על האחרון ר"ג אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן הבית וכתבו התוס' פסחים (נ"ב) דלר"א אוכלין על הראשון משום שהראשון נותן טעם בהשני ולא חשיב הטעם כמבוער ומש"ה אוסר את כולם והקשו לר"י איך מותר גוף אותם שכלו ואומר ר"ת דבת"כ פליגי בקראי דאמרינן מן השדה תאכלו תבואתה כ"ז שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית כו' ומכאן אמרו חכמים הכובש ג' כבשים בחבית רא"א כיון שכלה אחד מן השדה יבער הכל מן הבית וכתבו התוס' דבזה פליגי דלר"א אין הטעם חשוב כמבוער ור"י ס"ל דהטעם חשיב כמבוער והאי קרא אתי להתיר אף גוף אותו שכלה הואיל ומעורב בו הטעם מהמותרין ומן השדה משמע ליה מן דבר שמקצת הטעם ממנו בשדה תאכלו אף האיסור שעמו ור"ג סבר ממשות של כל אחד שכלה מן השדה אסור אבל הטעם הוא כמבוער ע"ש. ונראה דבהא פליגי דר"י סבר דמן השדה תאכלו את תבואתה דכ"ז שמצוי בשדה תאכלו מה שבבית היינו דזה שהוא מצוי בשדה נותן דין אכילה על אותו המין א"כ שהירק הראשון שכלה בולע מן האחרון שלא כלה ונותן בו טעם יש דין אכילה על הכל וכמו אורז שבלע טעם דגן דיוצא בו ידי חובתו בפסח כדאמרינן בפ' התערובת והאורז עצמו יוצאין בו דסגי בכזית אורז כמ"ש הפוסקים ז"ל ומשום טעם כעיקר העיקר גופיה י"ל דינים של אותו הטעם שבלע וה"נ טעם של זה שלא כלה נותן דיני אכילה על כולו ור"א סבר דאין מה שלא כלה מן השדה יש עליו דיני אכילה בפועל אלא הוי כשאר היתר ומה שכלה הוא איסור א"כ הוי איפכא מה שהאחרון בולע מן הראשון הוי היתר שבלע איסור וכיון דטעם כעיקר הוי הכל איסור וחייב לבערו ול"ש דטעם הוי כמבוער דהכל נעשה איסור ע"י זה הטעם שבלע וכמו בשאר איסורין דאין הטעם בטל ברוב משום דגם ההיתר נהפך לאיסור כמ"ש הש"ך ביו"ד ור"ג סבר דהכא ל"ש טעם כעיקר דזה שייך רק היכא דדבר אחד הוא היתר והשני יש עליו שם איסור אז נעשה כמוהו ויש עליו אותן דינים של הטעם אבל הכא כולן איסור אחד להם שזה ירק של שביעית וזה ירק של שביעית זה דינו לאחר שכלה מן השדה צריך לבערו וזה דינו כן אלא שזה כלה תחילה כיון דדיניהם שוה לכ"ד ל"ש בזה טעם כעיקר וכיון דל"ש טעם כעיקר חשיב הטעם כמבוער ובזה אתי שפיר הא דאמרינן (פ"ז מ"ז) חרובים חדשים שכבשן ביין ישן וישנים בחדש חייב בביעור זה הכלל כ"ש בנותן טעם חייב לבער ע"ש וזה אליבא דכ"ע והרמב"ם ז"ל פסק (בפ"ז ה"ו) בהכובש ג' כבשים כו' כר"ג דרק אותו מין שכלה יבער מן החבית ובהכ"ב כתב בחרובין של שביעית שכבשן ביין של ששית חייב לבער היין שהרי טעם פירות שביעית בו ע"ש ואמאי הא ר"ג חשיב טעם כמבוער וע"ש דר"ג לא קאמר לה אלא בשניהם של שביעית רק אחד הגיע זמן ביעורו והשני עדיין לא הגיע אבל בשל ששית לגמרי אין הטעם כמבוער וכמ"ש משום כיון דטעם כעיקר אין הטעם כמבוער ורק בשניהם של שביעית ל"ש טעם כעיקר:

אמרינן (פ"ט מ"ט) עור שסכו בשמן של שביעית רא"א ידלק וחכ"א יאכל כנגדן וכתב המלאכת שלמה דטעמא דר"א דלאחר הביעור צריך לשורפו הוא משום השמן הבלוע ורבנן ס"ל דחשיב כמבוער ורק בבגד שצבעו בקליפי שביעית אמרינן ידלק משום דחזותא מילתא היא וזה דיאכל כנגדן הוא רק כדי שלא יהא חוטא נשכר ע"ש. והנה י"ל דר"א ורבנן לשיטתייהו דר"א ס"ל בכובש ג' כובשים דאוכלין על הראשון ולא חשיב טעם כמבוער כמ"ש בתוס' ס"ל הכא דאף הבלוע בעור לא חשיב כמבוער ורבנן ס"ל טעם חשיב כמבוער ואף דחרובין של שביעית שכבשן ביין של שביעית לכ"ע חייב לבער התם משום דטעם כעיקר ול"ש שיהא הטעם כמבוער אבל בעור דאינו בר אכילה ל"ש טעם כעיקר ובכה"ג חשיב טעם כמבוער:

זמן הביעור הוא משכלה לחיה מן השדה והנה התוי"ט (פ"ט מ"ז) ס"ל דהאי כלה הוא ע"י אכילה שהחיה גמרה לאכילתה מה שבשדה והמ"ר השיג עליו מכמה מקומות דאף אם נפסד מה שבשדה חשיב ג"כ כלה לחיה וכתב דהאי כלה לחיה הוא בין ע"י אכילה שכבר גמרה אכילתה מה שבשדה ובין ע"י הפסד ע"ש ולענ"ד נראה שהוא דוקא ע"י הפסד דכשהגיע הזמן דמה שבשדה נושרין ומתרקבין זהו זמן הביעור אבל אם החיה גמרה לאכול מה שבשדה אין זה זמן הביעור דאל"כ איך אמרינן דעיקר לוף שוטה והדנדנה אי"ל ביעור מפני שמתקימין בארץ בימות הגשמים כמ"ש רש"י ז"ל נדה (נ"א) מ"מ שייך שפיר ביעור כשגמרה החיה לאכול מה שבשדה אלא ודאי דכלה לחיה מקרי שכלה ממילא שנרקבין ונפסדין אבל אם הקדימה החיה ואכלה קודם אינו נאסר בשביל זה לבהמה:

אמרינן (פ"ט מ"ד) אוכלין על המופקר ואין אוכלין על השמור ר"י מתיר אף על השמור וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ דעל השמור היינו מה שבבתים ומה שבגנות והתוי"ט הקשה אי אוכלין על השמור איך משכחת לה ביעור וכתב דלא על כל שמור קאמר אלא שיש שמור שיאכל עליו היינו כגון מחובר באילן והאילן עומד במקום שמור ומ"מ הואיל והפירות עדיין במחובר אוכלין עליהן ע"ש. אך נראה דאין זה תלוי במחובר דהא אוכלין אף על התלוש דהא אמרינן אוכלין על של בין הכפין ואין אוכלין על של בין השצין וכתב רש"י ז"ל בפסחים (נ"ב) דכשהרוח מנשב התמרים נופלין ונשארים באותן כפין ובשצין ע"ש אלמא אוכלין על התלוש וכן ממה דאמרינן דאוכלין על הספיחין מוכח דאוכלין על התלוש אלא דתלוי בזה דכל שזכה בו מתחייב היא עצמו בביעור ול"ש שיאכל עליו אבל פירות שלא זכה בהן אין חייבין בביעור ואוכלין עליהן אפילו בתלוש ומ"ש בפה"מ דשמור היינו שבבתים ושבגנות מיירי ג"כ באותן שלא זכה בהן ואי אוכלין עליהן תלי אי אוכלין על השמור:

יש לחקור אם אוכלין על הפטור משביעית כגון בית שאן דאמרינן בחולין דרבי נמנה על בית שאן והתירו דלא כבשוהו עולי בבל אי אוכלין בא"י על אותן שבבית שאן כיון שהוא מובלע בתחום א"י רק שלא קדשוהו דודאי החיה שבא"י גדילה על של בית שאן דרק ממדינה למדינה כגון מיהודה לגליל אמרינן דאין החיה מתרחקת כ"כ אבל בית שאן דרבי הוכיח מעדותו של ר"י בן זריז שלא קדשוהו עולי בבל זה ל"ש לאכילת חיה ויש לחקור אי זה דאוכלין כ"ז שלא כלה לחיה מן השדה הוא דוקא בשלא כלה מפירות שביעית או כ"ז שלא כלה לחיה מאותו המין אוכלין עליו. והנה בפשיטו נראה דתלי בשכלה אותו המין דהא אמרינן דעיקר לוף שוטה והדנדנה אי"ל ביעור לפי שאינם כלים ואטו אותן המינים אינם כלים לעולם דהא אפילו אי כלין לאחר כמה שנים ג"כ יהיה להם ביעור דלעולם הביעור הוא לאחר שביעית וכן עלי קנים ועלי האוג ועלי חרובין אמרינן בירושלמי (פ"ט ה"ה) דאי"ל ביעור מפני שאין מינן כלה ואטו אותן העלים עומדין לעולם וע"כ האי שאין מינן כלה היינו דכשנושרין אלה כבר ישנם חדשים נמצא שאין כלים לעולם ואע"ג דאותן החדשים אינן עוד משל שביעית ומ"מ אוכלין עליהן כיון שאין מינן כלה אך מדברי הרמב"ם ז"ל אינו נראה כן דהנה ת"ק ור"י פליגי אי אוכלין על הסתיוניות והרמב"ם ז"ל פסק כת"ק דאין אוכלין וכתב (בפ"ז ה"ה) דמש"ה אין אוכלין על פירות הסתיו מפני שהן דומין לפירות של שנה אחרת ע"ש ואע"ג דמיירי שבכרו הסתיוניות קודם שכלה הקיץ כדאמרינן במתני' שם ומוכח דעל פירות שנה אחרת ממש לכ"ע אין אוכלין עליהן ואף כשבכרו הן עדיין לא כלה של שביעית וכן ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפה"מ על ההיא דאוכלין על המופקר ואין אוכלין על השמור וכתב ז"ל אבל אם פסק מן המופקר ונותר בבתים או בגנים לא יאכל אבל הוא חייב לבער והטעם מה שאמרו הוא מה שאמר הכתוב ולחיה אשר בארצך החיה תאכל מן המופקר עכ"ל ואינו מפרש כשאר המפרשים ז"ל מפני שאין החיה יכולה לאכול משם אלא מיירי באופן שהחיה יכולה להגיע לשם אלא בעינן שתהא החיה אוכלת דוקא מן המופקר ולא מן השמור דכ"ז שהמופקר מצוי לחיה אוכלין עליהן וא"כ נראה דכ"ש דאי כלו פירות שביעית לגמרי ונשארו פירות שאי"ב קדושת שביעית דאין אוכלין עליהן דלא עדיפי הנך מפירות שביעית שאינן מופקרין:

והנה הרמב"ם ז"ל בחיבורו (פ"ז ה"ד) כתב דשמור היינו גפנים שבתוך החצרות ע"ש. והנה אמרינן בירושלמי פ"ג דערלה דאילן העומד בתוך הבית פטור מן המעשרות ולשביעית צריכה היינו דאבעיא ולא אפשטא אם יש בו קדושת שביעית והנה הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' מעשר (ה"י) כתב דעומד בחצר כעומד בבית ואינו חייב אלא מדבריהם ע"ש א"כ לר"י דס"ל אוכלין על השמור קשה איך אוכלין על אותן שגדלין בחצר הא אין בהם שביעית אלא מדבריהם ואוכלין אלא ע"ד שי"ב קדושת שביעית ואפשר דס"ל לר"י שביעית בזה"ז דרבנן ואוכלין ע"מ שחייב מדרבנן:

אמרינן (פ"ה מ"ג) לוף שעבר עליו שביעית רא"א אם לקטו העניים את עליו בשביעית לקטו ואם לאו יעשה חשבון עם העניים לפי שיש עלין שגדלו בשביעית וקדושת שביעית עליהן ויש שגדלו בשמינית ותורת פירות שמינית עליהן וזה דאותן שגדלו בשביעית הן לעניים הוא משום שהן אחר הביעור וס"ל דלאחר הביעור רק עניים אוכלין וכתב בפה"מ דזה הלוף שדברו עליו כאן הוא שיזרעו קודם שנה שביעית ויגדל ממנו תחת הארץ הפרי אשר יאכל וכשנכנסת עליו שנה שביעית יהא עלי הלוף נראין על הארץ כו' ואם לא לקטו עליו יעשו חשבון וענין החשבון כמו שאמרו והוא כשיעקור אחר השמיטה לב' שנים יתן לעניים שליש ואם יעקור לג' שנים יתן לעניים הרביע וכו' ע"ש ויש לעיין כיון דלא לקטו עליו אלא לג' שנים אחר השביעית א"כ בזמן הביעור היה עדיין מחובר א"כ לא חל ביעור כלל דכל שיש מחובר מאותו המין לא חל ביעור דאוכלין עד שיכלה האחרון שבכל הארץ וא"כ אמאי יעשה חשבון עם העניים ואפשר לומר דמיירי ששמרו מחיה ועוף דמותר לשומרו בשביעית מחיה ועוף כדמוכח מדברי התוס' ר"ה (ט' ע"א) ד"ה וקציר ע"ש וס"ל כת"ק דאוכלין על המופקר ואין אוכלין על השמור דכל שאין החיה יכולה לאכול משם אין אוכלין עליהן וא"כ משכחת לה דחל דין ביעור אעפ"י שלא לקטו את עליו אך בעיקר נראה דאף דאמרינן דאוכלין עד שיכלה האחרון שבארץ אין זה אחרון ממש דבעינן שישאר שם שיעור חשוב וכן נראה מדברי התוס' פסחים (נ"א ע"ב) שהשיגו שם על רש"י ז"ל שכתב דזה דספיחים אסורים היינו לאחר הביעור והקשו דמעשה דר"ש בן ר"י בן לקוניא שנכנס לגנה ונטל ספיחי כרוב ואכל משמע שתלשן מן הקרקע והיה מהן הרבה מחוברין וא"כ איירי קודם ביעור ע"ש ולמה להתוס' לומר שהיה שם הרבה מחוברין תי"ל דאותן שתלש היה קודם מחובר וא"כ לא הגיע זמן הביעור דלא כלה וע"כ דבעינן שישאר שיעור חשוב ומש"ה כתבו שהיו מהן הרבה מחוברין:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ז הי"ז) ועד מתי יהיה אדם רשאי ללקט עשבים לחין בשביעית עד שייבש המתוק ויגבב עשבים יבשים עד שתרד רביעה שניה וכתב הכ"מ שהוא משנה פ"ט דשביעית ע"ש מיהו התם תנן המלקט עשבים לחים עד שייבש כו' והמגבב ביבש עד שתרד רביעה שניה היינו שלקט קודם ואח"כ הגיע שעת הביעור שייבש המתוק או שירדה רביעה שניה אך הרמב"ם ז"ל כתב עד מתי אדם רשאי ללקט עשבים כו' היינו שאחר זמן הביעור אסור ללקט מן המחובר והנה המ"ר כתב דטעם הרמב"ם ז"ל הוא משום מפסיד ע"ש אך הטעם הוא בפשיטו משום ביעור וכמתני' (דפ"ט) דשביעית ואף כשמלקט מן המחובר א"כ עדיין ישנם לחים ולא כלה לחיה לא איכפת לן דבעינן שישאר שיעור חשוב וכן נראה ממה דאמרינן בפסחים (נ"ג) בזיתים דבעינן עד שיכלה האחרון של גוש חלב כדי שיהא עני יוצא ואינו מוצא לא בנופו ולא בעיקרו רובע ע"ש אלמא בעינן שישאר שיעור חשוב ונראה דזה השיעור של רובע הוא רק בזית אבל בשאר אילנות שיעור אחריתא של חשיבות דמצינו זה השיעור של רובע ג"כ בקוצץ אילנות טובות דכמה יהא בזית ויהא אסור לקצצו רובע ואמרינן בב"ק דשאני זית דחשוב אבל בשאר אילנות בעינן טפי ע"ש:

והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל עד מתי יהיה אדם רשאי ללקט עשבים לחים עד שייבש המתוק כו' דלאחר זמן הביעור אסור אף ללקוט מן המחובר הוא משום דתורת ביעור חל אף על המחובר שאסור ללוקטו וכן נראה ממ"ש התוס' פסחים בר"ש בן ר"י בן לקוניא שתלש מן המחובר והיה מהן הרבה מחוברין וא"כ לא הגיע זמן הביעור ומשמע דאם הגיע זמן הביעור אסור לתלוש מן המחובר וכן מוכח מהתוספתא פ"ז דאמרינן שם מאימתי פורשין משבולין שבשדות משתרד רביעה שניה ע"ש היינו משעת הביעור ומוכח דדין ביעור לא חל רק על אותן שבבית אלא אף אותן שבשדות המחוברין דאסור לתולשן אחר זמן הביעור וכן בההיא דלוף שעבר עליו שביעית כו' אם לקטו עניים את עליו כו' אף שבשעת הביעור היה במחובר חל עליו תורת ביעור וכיון דס"ל להאי תנא דאחר הביעור הוא לעניים יעשה חשבון עם עניים דזכו בהם עניים:

והנה בההיא דהמלקט עשבים לחים עד שייבש המתוק והמגבב ביבש עד שתרד רביעה שניה וכן בעלי קנים ועלי גפנים עד שישורו מאביהם והמגבב ביבש עד שתרד רביעה שניה ואע"ג דכשיבש ג"כ איכא עליהן קדושת שביעית וחייבין בביעור דהא אמרינן המגבב ביבש עד שתרד רביעה שניה מ"מ בלקט כשהוא לח אין אוכלין על היבש ומשיבש המתוק או שישורו מאביהם חייב לבער והטעם משום דלח ויבש חשיבי כב' מינים ואין אוכלין את הלח על היבש ורק כשלקט כשהוא יבש אז אוכלין עד שתרד רביעה שניה שאז כלה גם היבש שהגשמים מטשטשין ועושין אותן זבל כמ"ש רש"י ז"ל תענית (ו' ע"ב). והנה זה דאוכלין בענבים עד הפסח ובתמרים עד הפורים הכל משום שאז נושרין ואין אוכלין על היבש וכן זה דאין כל הארצות שוות לביעור דג' ארצות לביעור וג' ארצות לכל או"א הכל לענין זה שיש ממהרין לישור פירותיהן וכ"כ בפה"מ (פ"ט מ"ב) שאם אסף תאנים ושטחן ויבשו ואכל מהם אי"ל להחמיר באכילתן כל השנה השביעית כולה אבל יאכל כ"ז שהתאנים הלחים נמצאים באילנות וכשיפסקו ונבלו ולא נמצאו מהם אלא היבשים יסור כל מה שיש ברשותו כו' ע"ש ואע"ג דעדיין יש יבשים אין אוכלין עליהם דאין אוכלין על היבש ואף שמה שברשותו הם עתה ג"כ יבשים מ"מ אזלינן בתר לקימה וכשלקט היו לחין אין אוכלין אותן על היבש דחלות זמן הביעור הוא בשעת לקיטה. הנה אמרינן בתוספתא (פ"ז) דחרובין אוכלין עד שתרד רביעה שניה ע"ש והיינו בשעת ביעור היבש ונראה הטעם משום דבחרובין ל"ש דלח ויבש ב' מינים דלעולם אין ראוין אלא כשהם יבשים דאמרינן (פ"א דמעשרות) בחרובין גמר מלאכתן משיעמיד ערימה והיינו ליבשן כמ"ש הר"ש ז"ל שם ומש"ה הביעור שלהם הוא בשעת ביעור היבש שהוא רביעה שניה שאז כלה הכל שנעשה זבל ע"י הגשמים הנה אמרינן בירושלמי ופסקה הרמב"ם ז"ל (פ"ז הי"א) דכל א"י אחת היא לחרובין ע"ש וזה מתבאר עפ"י התוספתא כיון דזמן ביעור החרובין הוא משתרד רביעה שניה והוא זמן אחד לכל א"י דדוקא אותן שהביעור שלהם הוא בשעת ביעור הלח והיינו כשנושרין מאביהם בזה אין כל הארצות שוות שיש מקומות שממהרין לישור אבל ביעור החרובין שהוא בשעת ביעור היבש שהוא משתרד רביעה שניה זמן הרביעה שוה בכל א"י:

והנה בזמן ביעור הירק כתב רש"י ז"ל נדה (נ"א ע"ב) במתני' כל שי"ל ביעור י"ל שביעית כו' דעיקר הלוף והדנדנה אי"ל ביעור שאין כלים מן השדה בימות הגשמים וכן שם בגמרא בעלה לוף שוטה כו' די"ל ביעור כתב רש"י ז"ל וה"ה לכל הכלים בימות הגשמים מהשדה ע"ש היינו דזמן ביעור של ירקות הוא בימות הגשמים דבמתני' רפ"ז דשביעית חשבינן בהדי עלה לוף שוטה העולשין והכרישין כו' וכולן הם ירקות דאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח אך בפה"מ (פ"ט מ"ה) על ההיא דכל ירק אחד לביעור אוכלין ברגילה עד שיכלה סגריות מבקעת בית נטופה כתב דהיינו עד שייבש העשב מבקעת בית נטופה יודעין שכבר יבש בכל מקום מפני שזו הארץ לחה מאד ע"ש היינו דזמן ביעור של ירק הוא בימות החמה כשיבש ונראה דדברי רש"י ז"ל הוא מהתוספתא (פ"ז) דאמרינן אוכלין על ירק של בית השלחין לפי שאינו כלה ע"ש היינו שבית השלחין אינו נעשה יבש לעולם שמשקין אותו א"כ אין הביעור של ירק בשעה שיבשו אותן שבשדות דהא איכא ירק של בית השלחין שאינו יבש לעולם ואוכלין עליהם וא"כ זמן הביעור שלהם הוא בימות הגשמים והיינו משחרר רביעה שניה שאז הגשמים מטשטשין ונעשין זבל וזה דאמרינן בתוספתא דאוכלין על של בית השלחין לפי שאינו כלה היינו דאינו כלה בשעה שכלה של בית הבעל ואוכלין עליהן אבל הרמב"ם ז"ל שכתב דאוכלין עד שיבשו לטעמיה דלא הביא כלל בפסקיו דברי התוספתא דאוכלין על של בית השלחין:

כתב רש"י ז"ל בפסחים (נ"א) על ההיא דרש"א כל הספיחין אסורין חוץ מספיחי כרוב דהיינו דחייבין בביעור חוץ מספיחי כרוב משום דספיחי כרוב לא כלה לחיה והתוס' השיגו שם על רש"י ז"ל ע"ש. והנה יש לעיין א"כ יהא מותרין כל הספיחין דהא ר"ש ס"ל בשביעית (פ"ט מ"ה) דכל ירק מין אחד הוא לענין ביעור ואוכלין כל ירק כ"ז שיש מין אחד בשדה ועיין בר"ש ובפה"מ שם וכיון דאיכא ספיחי כרוב דלא כלה לחיה יאכלו הכל עליהם וכן יש להקשות מעיקר לוף שוטה והדנדנה והעקרבנין כו' דאי"ל ביעור לפי שאינן כלין לחיה ולוף כתב הרמב"ם ז"ל שהוא מין ירק וכן העקרבנין כתב הר"ש ז"ל שם שהוא עקרבלין אצוותא דדיקלא ע"ש והוא מין ירק דבפסחים חשבינן לה בהדי ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח וא"כ לר"ש לא יהיה ביעור כלל בירק כיון דכל ירק מין אחד לביעור וכיון דאיכא מין ירק שאינו כלה לעולם יאכל כל ירק עליהם ובהדיא קאמר ר"ש דיש ביעור בירק דהא אמר דאוכלין רק עד שיכלו סגריות של בקעת בית נטופה ונראה שזהו טעמו של הרמב"ם ז"ל שכתב (פ"ז הי"ד) דעיקר לוף שוטה והדנדנה והעקרבנין אינו מתקים בארץ וזה דאי"ל ביעור הוא לפי שאינו מאכל ואינו ממין הצובעין והראב"ד ז"ל השיג ע"ז ופי' כשאר המפרשים ז"ל שהוא מאכל וזה דאי"ל ביעור הוא משום דאינו כלה לחיה מן השדה ע"ש וטעם הרמב"ם ז"ל דאי איכא מין ירק בעולם שאינו כלה א"כ לר"ש לא יהיה ביעור כלל בשום ירק והראב"ד ז"ל שהשיג על הרמב"ם ז"ל לשטתיה אזיל שכתב בהשגות (פ"ז ה"ג) דר"ש לחומרא פליג דהיינו כל שכלה מין אחד מן השדה יבער הכל מין החבית מפני שאוסרין במשהו ע"ש:

אמרינן (פ"ט מ"ז) עד אימתי עניים נכנסין לפרדסות עד שתרד רביעה שניה ופי' הר"ש ז"ל דקאי על שאר שני שבוע ליטול לקט שו"פ והטעם דנכנסים עד רביעה שניה הוא משום דעד רביעה שניה לא קשי לה דוושא כדאמרינן בפ' מרובה מהלכין בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה ע"ש היינו דאין נכנסין אח"כ משום הפסד השדה ובפה"מ כתב תרתי היינו לאסוף הפרט הלקט והעוללות וכן במוצאי שביעית ליטול פירות שביעית ע"ש והנה בפאה (רפ"ח) אמרינן מאימתי כ"א מותרין בלקט כו' ובזיתים משתרד רביעה שניה והנה התוי"ט כתב כאן ול"ד נדרוש פ"ח דפאה דהתם לענין היתר כל אדם במתנות עניים ע"ש וקשה טובא הא אמרינן בפאה שם אמר ר"י והלוא יש שאינם מוסקין זיתיהם אלא לאחר רביעה שניה אלא כדי שיהא העני יוצא ולא יהא מביא בד' איסרות ע"ש ומה לן אם מוסקין זיתיהם אח"כ מ"מ כיון שאין העניים יכולים לכנוס לפרדסים אחר רביעה שניה א"כ מתיאשים ומותרין לכ"א וע"כ דאף לאחר רביעה שניה יכולים להכנס ולא איכפת לן בהפסד הקרקע ולת"ק דס"ל דעד רביעה שניה הוא רק משום יאוש בעלים כדין נמושות ונראה מזה דרשאין העניים ליכנס אף אחר רביעה שניה והנה זה דלא חיישינן אחר רביעה שניה להפסד דדוושא הוא משום דהוי כמו מגלגלין בטופח דפליגי ר"מ ורבנן בפאה (פ"ה מ"ג) דצריך להחזיר זה לזה את ההפסד כמה שהביא הר"ש ז"ל שם מהירושלמי והכא דוושא הפסד מועט ומנכה אותו משלהם והרמב"ם ז"ל (פ"ז מהל' שמיטה הי"ח) פי' דקאי רק על שביעית ועד מתי יהא עניים מותרין להכנס בפרדסות במוצאי שביעית לאסוף פירות שביעית עד שתרד רביעה שניה של מוצאי שביעית ע"ש ואע"ג דאוכלין בענבים עד הפסח ובזיתים עד עצרת של מוצאי שביעית דאינן כלין עד אותו זמן ואמאי אין נכנסין לאחר רביעה שניה של מוצאי שביעית שהוא במרחשון נראה דהטעם הוא גם כן משום הפסד דוושא וזה דאין נכנסין דוקא במוצאי שביעית משתרד רביעה שניה הא בשביעית עצמה נכנסין כל השנה ואף לאחר רביעה שניה הוא משום דבשביעית ליכא זרעים וזה דקשי להו דוושא לאחר רביעה שניה כתב רש"י ז"ל בב"ק שם משום דמאז והלאה הזרעים צומחין וקשה להו דריסת הרגל אבל במוצאי שביעית שכבר ישנן זרעים אין נכנסין לשם והכא ל"ש שיעשה חשבון כמו בפאה דמנכה להם הפסדו דשביעית אין לו בעלים כלל ול"ש שיעשה חשבון כמו בפאה שעושה חשבון עם העניים ואף דאשכחן בלוף שעבר עליו שביעית דעושין חשבון עם העניים הוא רק לאחר הביעור שאז הוא רק לעניים אבל הכא דמיירי קודם הביעור שהוא הפקר לכל דהרמב"ם ז"ל פוסק דלאחר הביעור אסור לכל א"כ אינו שייך לעשות חשבון ומש"ה אין נכנסין:

כתב רש"י ז"ל סוכה (ל"ט) על ההיא דאין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה כו' משום דהתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה שכל פירות שביעית חייבין להתבער בשביעית הן ודמיהן ולא שיעשה בהם סחורה להצניע לאחר שביעית ולהעשיר והתוי"ט הקשו שם על רש"י ז"ל דא"כ בדברים שאי"ל ביעור יהא מותר למסור דמי פירות שביעית לעם הארץ ע"ש. אך עוד יותר יש להקשות דזמן הביעור אינו בסוף שביעית כ"א בשמינית דהא אוכלין בענבים עד הפסח בזיתים עד העצרת ובתמרים עד הפורים והיינו בשמינית והנה התוס' נדה (ח' ע"א) ד"ה יש כתבו על הא דאמרינן שם הורד והכופר כו' י"ל ביעור ולדמיהם ביעור דאע"ג דשביעית תופסת דמיה יש חילוק בביעור בין דמיה לעצמה כדתנן (פ"ב) דשביעית רמ"א דמיה מתבערים עד ר"ה אבל הן מתבערין עד הפסח ע"ש וההיא דאין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה דמיירי בדמים א"כ הביעור בר"ה של שמינית דהיינו בסוף שביעית אך אין כן דעת רש"י ז"ל בע"ז (נ"ד) בההיא דלקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערין בשביעית וכתב מתבערין נאכלין קודם הביעור קודם שיכלה לחיה מן השדה אותו המין שמכר ע"ש היינו בזמן הביעור של הדמים הוא כשיכלה אותו המין שמכר א"כ אף הדמים אין הביעור שלהם בסוף שביעית אך באמת נראה דהנה רש"י ז"ל לא כתב בסוכה הטעם משום איסור אחר הביעור אלא משום סחורה דכל שמניחן לאחר שביעית חשיב סחורה ואף אותן שאי"ל ביעור צריך לאוכלן ולבערן בשביעית רק אותן שי"ל ביעור אם הניחן אחר זמן ביעורן נאסרין וצריך להפקירן ואותן שאי"ל ביעור אין נאסרין וא"צ להפקירן ורק לכתחילה צריך לאוכלן בשביעית ולא להניחן למוצאי שביעית משום סחורה:

והנה כשיטת רש"י ז"ל הוא ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב (פ"ז) מהל' שמיטה דאם הוא מתקיים בארץ כגון הפואה והרכפה אעפ"י שי"ל שביעית ולדמיו שביעית אי"ל ביעור ולא לדמיהם שהרי מתקים בארץ אלא נהנין וצובעין בו עד ר"ה עוד כתב שם כל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה ולא ממין הצובעין הואיל ואינו לעצים יש לו ולדמי[ו] שביעית אבל אין להם ביעור אלא נהנין בו או בדמיו עד ר"ה וכתב הראב"ד ז"ל דמ"ש הוא לא כר"מ ולא כחכמים וכתב הכ"מ דז"ש דאין להם ביעור ולא לדמיהם הוא כחכמים ומ"ש אלא נהנין וצובעין בו עד ר"ה נראה שאינו כחכמים ואפילו ר"מ אינו מחמיר אלא בדמיהם שיתבערו עד ר"ה אבל בהם עצמם מודה שאין להם ביעור כלל ע"ש אך ל"ק כלל דהרמב"ם ז"ל סובר כרש"י ז"ל דאסור להניח פירות שביעית לאחר שביעית משום סחורה ובזה לא פליגי ול"ש זה לדין ביעור כלל ואף אלו שאי"ל ביעור ג"כ צריך להנות ולצבוע מהן עד ר"ה וזה דאמר ר"מ דמיהן מתבערין עד ר"ה היינו שאז זמן הביעור שלהם ומתבערים כשאר דברים שצריך לבערן מן העולם ובפי' הרא"ש ז"ל במתני' שם כתב דטפי הוי ניחא אי הוי תני ומתבערין אחר ר"ה ע"ש היינו דזמן הביעור שלהם הוא אחר ר"ה דאח"כ צריך לבערן והרמב"ם ז"ל פסק כחכמים ואף דדעת רש"י ז"ל דביעור של הדמים הוא כהפירות עצמן וכן דעת הרמב"ם ז"ל (בפ"ז ה"ז) שכתב וכשם שמבערין הפירות כך מבערין את הדמים כיצד הרי שמכר רמונים של שביעית והרי הוא אוכל בדמיהן וכלו הרמונים מן האילנות שבשדה ונשאר אצלו מן הדמים שמכר בהם חייב לבערן ע"ש היינו שזמן ביעור של הדמים הוא כשכלה (או) המין שמכר בהם וזה דס"ל לר"מ דמיהן מתבערין עד ר"ה שאני הכא כיון שבהפירות עצמן מודה ר"מ שאי"ל ביעור א"כ ל"ש דזמן הביעור של הפירות יחול אף על הדמים וכיון שאי"ל גבול אחר לביעור זמן ביעורם הוא ר"ה של שמינית:

הנה להרמב"ם ז"ל בפירות שאין להן ביעור ומ"מ נהנין בהן ובדמיהן רק עד ר"ה זה דבפירות עצמן אין נהנין רק עד ר"ה י"ל עוד מטעם אחר שכתב בפה"מ ריש שביעית שאסור לחרוש בשנה ששית מה שא"א לקצור אלא בשביעית ואסור ג"כ לקצור בשנה שביעית שיהנה ממנו בשנה שמינית כו' ע"ש שמפרש זה דאמרינן בחריש ובקציר תשבות דהיינו חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית ולפי' רש"י ז"ל דקרא קאי רק על תבואה שהביאה שליש בשביעית דאתה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית אין זה ענין כלל לאיסור מלאכה ומה זה שייך לבחריש ובקציר תשבות ועיין תוס' ר"ה (י"ב ע"ב) ד"ה מנהג והרמב"ם ז"ל מפרש לה לאיסור מלאכה דאסור לקצור בשביעית שיהנה ממנו בשמינית א"כ אין נהנין מפירות שביעית רק עד ר"ה דאסור לקצור בשביעית שיהנה ממנו בשמינית וזה דאמרינן אוכלין בענבים עד הפסח כו' והיינו עד פסח של שמינית הוא באותן ענבים שלקטן בשמינית דרק אסור לקצור בשביעית ליהנות בשמינית אבל אם קצרן בשמינית אוכלין עד זמן הביעור וכן לרש"י ז"ל הטעם משום סחורה ג"כ נראה דשייך רק בפירות שלקטן בשביעית ומניח אותן לשמינית דזה חשיב סחורה שמניח אותן להתעשר כמ"ש רש"י ז"ל אבל אם לקטן בשמינית ל"ש זה:

והנה יש לעיין לר"ש דס"ל בר"ה דאי"ל דבר שחייב בביעור אלא הגדל בשביעית ונלקט בשביעית א"כ לדידיה איך משכחת לה ההיא דאוכלין בענבים עד הפסח כו' דאם נלקטו בשמינית א"כ אי"ל ביעור כלל ואף אחה"פ יכול לאוכלן ואם נלקטו קודם שמינית א"כ רק עד ר"ה והתם משמע דאוכלין לכתחילה עד הפסח ואין שום איסור בדבר ונראה דזה דאסור משום סחורה הוא רק במניחן בכוונה לאחר שביעית כמ"ש רש"י ז"ל דמניחן כדי להתעשר אבל אם נשתיירו לאחר שביעית שלא הספיק לאכלן שפיר דמי וכן להרמב"ם ז"ל דאסור לקצור בשביעית ליהנות למוצאי שביעית הוא רק בקוצרן בשביל מוצאי שביעית אבל אם נשתיירו ליכא איסור ואוכלין עד הפסח וז"ש הרמב"ם ז"ל גבי פואה ורכפה דנהנין וצובעין בו עד ר"ה הוא ג"כ לענין שלא יניחם בכוונה אחר ר"ה דאסור משום סחורה:

הנה המ"ר הקשה לר"מ דדמיהן מתבערין עד ר"ה מה ענין ר"ה לכאן וכתב דהאי ביעור אינו עיקר ביעור של שביעית דזמן הביעור הוא בשנה השמינית והאי ביעור הוא רק מדרבנן והביא דברי הר"ש ז"ל דהאי ביעור הוא גזירה משום סחורה ע"ש. והנה ע"ד הר"ש ז"ל יש לעיין דאי גזירה משום סחורה אכתי מה זה ענין לר"ה ובדברי רש"י ז"ל בסוכה אתי שפיר דכל שמניחן אחר ר"ה חשיב סחורה מיהו הפירות עצמן רק לכתחילה אסור להניחן אחר ר"ה משום סחורה אך אין נאסרין אח"כ ובדמיהן מחמיר ר"מ שיתבערו גזירה משום סחורה והטעם דהחמירו בדמיהם יותר מהפירות עצמן הוא כמה שהביא הר"ש ז"ל שם משום דהפרי עצמו מינכר והדמים לא מנכרי וגזרינן יותר שמא יעשה בהן סחורה ע"ש [יש לחקור בדמים של שביעית החייבין בביעור והיינו בזמן שכלה אותו המין שמכר לדעת רש"י והרמב"ם ז"ל אם אחר שמכר הוליך הפירות ממקום שלא כלה למקום שכלה אם חייב לבער הדמים כיון דבהפירות הוי זמן הביעור או דבזה ל"ש נותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם דזה שייך רק בפירות עצמן שהוליך דנתפסין בדיני המקום שהלך לשם אבל הדמים שלא הוליך אין נתפסין וכן אם הוליך הדמים למקום שכלה ולא הפירות כיון דאותו המין שלקח בהדמים כלה במקום זה חל על הדמים תורת ביעור או אפשר כיון דעל הדמים ליכא תורת ביעור בפ"ע רק דחל עליהם הדינים שהיו על הפירות כשלקחן אי אפשר לחול אח"כ על הדמים תורת ביעור אחר ע"י שהוליכן דעל הדמים מצד עצמן א"א לחול תורת ביעור ולפ"ז אפילו הוליך הדמים והפירות שניהם למקום שכלו ג"כ אינו חל על הדמים תורת ביעור דעל הדמים נתפס רק דיני ביעור שהיו על הפירות בשעה שלקחן אך הדינים שנעשו על הפירות אח"כ אין זה שייך להדמים וכיון דבשעת לקיחה חל עליהן תורת ביעור כשיכלו במקום זה לא מהני תו הולכה למקום אחר שיחול עליהם תורת ביעור]:

אמרינן בתוספתא (פ"ז) חומר במע"ש מבשביעית שמע"ש קונה את הקנקן משא"כ בשביעית ע"ש ויש לעיין איך קונין בהמה חיה ועוף מדמי שביעית דהא שביעית מתחללת על בהמה חיה ועוף בין חיים ובין שחוטים ולרבנן דרק על חיין הוא רק משום גזירה שמא יגדל מהם עדרים איך מתחלל פירות שביעית על העור שאינו מאכל ומ"ש עור מקנקן דבמע"ש תרווייהו מפיק לה מקרא דבבקר אגב עורו וביין אגב קנקנו ואפשר דכשלוקח בדמי שביעית בהמה מתחלל רק על הבשר ולא על העור וצריך ליקח העור מדמי חולין אך נראה שהוא בפשוטו דיכול ליקח כל הבהמה מדמי שביעית ומתחלל גם על העור והטעם דאמרינן שם בתוספתא דחומר בשביעית מבמע"ש דשביעית עשו בו פסולת אוכלין כאוכלין ואוכלי אדם כאוכל בהמה כו' משא"כ במע"ש והנה בבהמה קודם הכל הוא אוכל אף מה שאינו ראוי ממנה לאכילה כמ"ש התוס' שבת (כ"ט) גבי טווי לי בר אווזא ושדי מעי לשונרא דחשיב נולד דקודם אגב האווזא חשיב הכל אוכל אדם ע"ש רק מה שאינו ראוי לאכילה הוי פסולת אוכל ולשביעית דפסולת אוכל כאוכל ה"נ נתפס עליהן דשייך בהן קדושת שביעית ורק במע"ש דלא עשו בו פסולת אוכל כאוכל אצטריך קרא דבבקר אגב עורו אבל קנקן לא קני שביעית דליכא קרא לרבות:

יש לחקור בלקוח בפירות שביעית די"ל ביעור ויש להם חילול דאם לקח בבשר דגים יצא בשר ונכנסו דגים אם החילול מהני רק קודם הביעור שיצאו מקדושת שביעית ולא יחול עליהם ביעור או מהני ג"כ חילול אף כשהגיע זמן הביעור והנה למ"ד בסוכה (מ"ד) דשביעית אינו מתחלל רק דרך מקח ולהשיטות דלאחר הביעור אסור בהנאה ל"ש מקח אח"כ אך אפשר כיון די"ל חילול א"כ הוי ממון אף דאסור בהנאה ושייך מקח וכמו פטר חמור דחשיב ממון כיון דאפשר לפדות בשה כ"ד אך זה תלוי אי חילול דדמי שביעית דיצאו לחולין אי בעינן דוקא שוה בשוה וא"כ אינו ממון או הוא כהקדש ומע"ש דשוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל ובכלל יש לחקור אי נשאל האיסור שלאחר הביעור אי מהני חילול להפקיע האיסור. הנה התוס' זבחים (ע"ב ע"ב) כתבו דזה דמהני הולכת הנאה לים המלח אינו בשאר איסורין רק בעכו"ם ומשום דתופסת את דמיה וכשמוליך הנאה לים המלח נראה כאילו מוליך האיסור ומה"ט הוי אמרינן נמי לענין שביעית בבגד שצבעו בקליפי שביעית דידלק אם היה מתערב באחרים הוי אמרינן דיוליך הנאה לים המלח ע"ש ואע"ג דהתם אחר הביעור ונראה דאף לאחר הביעור תופסת את דמיה אך אין ראיה מזה דיוצא לחולין דהא התם בקליפי שביעית עצמן מיירי ופירות שביעית עצמן אין יוצאין לחולין ע"י חילול רק לענין הכי מהני מה שתופסת את דמיה דמהני בה הולכת הנאה לים המלח וכמו גבי עכו"ם דלא מהני תפיסת דמים להפקיע האיסור מ"מ מהני מה שתופסת דמיה דסגי בהולכת הנאה לים המלח אך שיפקע האיסור מדמי שביעית אחר הביעור ע"י חילול אפשר כיון שכבר חל עליהן תורת ביעור לבערן שוב לא פקע. והנה הרמב"ם ז"ל כתב (פ"ז ה"ח) כיצד יבער את הדמים דלוקח בהן מאכלות ומחלק ג' סעודות כו' ומשמע מדבריו דלאחר הביעור לוקח מאכלות ונתפסו המאכלות ומחלקן ויצאו הדמים לחולין:

אמרינן ר"פ מקום שנהגו דההולך ממקום שכלה למקום שלא כלו חייב לבער משום שנותנין עליו חומרי המקום שיצא משם והנה יש לעיין ל"ל לטעם משום חומרי המקום שיצא משם תי"ל כיון שחל חובת ביעור תו לא פקע אף אם אח"כ יש לחיה בהשדה דאל"כ כשהגיע זמן הביעור ל"ל לבער את כלו יבער רק מקצתו ויהיה מצוי לחיה בשדה ומוכח כל שחל חובת ביעור כשכלה לא מהני מה שאח"כ לא כלה לחיה א"כ כשהלך ממקום שכלה למקום שלא כלה אפילו אי נימא שהוא עתה כמקום שהלך לשם ג"כ אי אפשר להפקע ממנו תורת ביעור דאי אפילו אם היה עתה במקום שיצא משם ועתה לא כלה שם לחיה ג"כ לא מהני א"כ מה שבא למקום שלא כלה לא עדיף מאותו המקום עצמו שהיה בתחילה אם הוא עתה לא כלה דלא מהני כיון שכבר חל חובת ביעור תו לא פקע ע"י שעתה לא כלה וצ"ל דאם היה דינו כמקום שהלך לשם כיון דאותו המקום לא כלה מעולם נעשה דינו כמוהם ונפקע ממנו תורת ביעור למפרע וצ"ע בזה:

אמרינן במע"ש (פ"ה מ"ו) ערב יו"ט הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה בעור כו' התבשיל בש"א צריך לבער ובה"א ה"ה כמבוער וכתב הרע"ב ז"ל התבשיל שיש בו מפירות שביעית או ממע"ש בשעת הביעור והקשה התוי"ט מה ענין שביעית לכאן ואי"ל משום דחייב נמי בביעור חדא דאין ביעורן שוה דהך דהכא מתבערין מן העולם ובשביעית אינו כן לדעת הרע"ב ועוד דטעמא דהכא דאין ממשן ניכר אינו עולה לשביעית דהא גבי שביעית אזלינן בתר טעמא ע"ש והנה הר"ח ז"ל סוכה (מ') גבי לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערין בשביעית כו' כתב דהביעור הוא ערב יו"ט של פסח בשביעית כמבואר בפ' בתרא דמע"ש ע"ש ופליאה גדולה מה ענין ביעור של מעשרות לביעור של שביעית ונראה מדבריו דביעור של מעשרות הוא ג"כ על פירות שביעית כמו עלמע"ש ובכורים ומשום דפירות שביעית אקרי קודש כדאמרינן בקידושין (נ"ג) והוי כמו טבל דחייבין בביעור משום דאקרי קדש כדאמרינן בירושלמי מע"ש שם וא"כ ל"ק קושית התוי"ט על הרע"ב דהאי ביעור הוא כמו ביעור של מעשרות אך קשה דאיך משכחת לה מה דאמרינן דאוכלין בענבים עד הפסח כו' היינו בשמינית כיון דלעולם בפסח של שביעית צריך לבערן מדין ביעור של מעשרות ואפשר דרק אלו שנלקטו אחר הפסח של שביעית דבמחובר לא חל תורת ביעור וצ"ע בזה:

אמרינן במנחות (ה' ע"ב) מה למנחת העומר שכן מתרת חדש בשביעית שביעית נמי שכן מתרת ספיחין כר"ע דאמר ספיחין אסורין בשביעית וכתב רש"י ז"ל ספיחין אסורין תורת שביעית נוהגת בהו וחייבין בביעור משנה שעברה דהא כלה לחיה שבשדה הילכך אין העומר מתירן דהא נתבערו כולן כו' והשמ"ק הגיה שם בדברי רש"י ז"ל דחייבין בביעור מחנוכה שעברה ועמד בזה בהגהת שמ"ק שם וכתב לכאורה צ"ל משנה שעברה ואולי כוונתו להא דאמרינן בפסחים (נ"ג) ע"ש והיינו דאמרינן שם דאוכלין בגרוגרות עד חנוכה ואינו ענין לכאן דזהו רק בגרוגרות ונראה הטעם משום דאמרינן בפסחים (ל"ו) גבי בכורים מהחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא וכתב רש"י ז"ל דמחנוכה ואילך אין זמן הבאה דתניא בספרי אשר תביא מארצך כ"ז שמצויין על פני ארצך שלא כלו לחיה מן השדה ע"ש אלמא דזמן שכלה לחיה מן השדה הוא חנוכה:

והנה לרש"י ז"ל דס"ל דזמן הביעור הוא קודם הבאת העומר אין להקשות איך מותר להשהות העומר אחר הביעור די"ל משום דכתיב לדורותיכם אך נראה דבשל הקדש אינו נוהג דין ביעור כלל ואף דשביעית נוהג אף בשל הקדש כדאמרינן בירושלמי זה רק לענין שהפירות הוי הפקר שהן נעשין הפקר ממילא וא"צ להפקירן כדעת רוב הראשונים ז"ל וזה נוהג אף בשל הקדש אבל ביעור שהוא ודאי מצוה שמוטל על הבעלים לבערן על הקדש ל"ש מצוה הנה הרמב"ם ז"ל כתב (בפ"ה מהל' בכורות) דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה דלאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה וכתב הכ"מ דחשיב סחורה דמשתכר מה שפטורה מן הביעור וזה דמקשינן בגמרא מעיסת שביעית כתב הלח"מ היינו כי היכא דדרשינן לאכלה ולא לסחורה ה"נ נדרוש לאכלה ולא לשריפה וכתב הרי"ט אלגאזי דא"צ לזה דמקשינן שם מעיסת שביעית אמאי חייבת בחלה ג"כ משום דלאכלה ולא לסחורה דכמו דבכור פטור מן הביעור משום דאסור לשרוף קדשים כשרים ה"נ חלה פטורה מן הביעור דאסור לשרוף תרומה טהורה א"כ משתכר במה שפטור מן הביעור ע"ש והנה א"א לומר כן דהא אמרינן בהדיא אין לוקחין תרומה בדמי שביעית ואין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה שלא יביאנה לבית הפסול והיינו בשעת הביעור אלמא לא נפטרה תרומה מן הביעור אף דאסור להפסיד תרומה ואי איסור הפסד תרומה טהורה דוחה ביעור הו"ל למימר משום לאכלה ולא לסחורה דמשתכר במה שנפטר מן הביעור אלא ודאי שאין איסור הפסד תרומה טהורה דוחה ביעור וזה בבהמת שביעית דאם יהיה בכור יהיה פטור מן הביעור הטעם הוא דהקדש אינו חייב בביעור כמ"ש:

ג

ג) ספיחין אסורין בשביעית ופלוגתא דר"ע וחכמים דלר"ע אסורין מדאורייתא ולחכמים רק מדרבנן הנה אי ספיחין אסורין אף בהנאה השעה"מ כתב בפשיטות דספיחין מותרין בהנאה דכל הראשונים ז"ל הזכירו רק איסור אכילה ותי' בזה קושית הר"ש ז"ל (פ"ט דשביעית) איך משכחת לה ביעור בירק לר"ע הא אף קודם הביעור אסורין משום ספיחין וכתב השעה"מ דלאחר הביעור אסורין אף בהנאה ע"ש. והנה בזה יש ליישב ג"כ קושית המ"ר על הא דאמרינן במו"ק מרביצין מים ערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית הא הוו ספיחין ואסורין לכ"ע עכ"פ מדרבנן ע"ש ואי מותרין בהנאה ל"ק והנה יש להביא עוד ראיה דספיחין מותרין בהנאה דאמרינן בב"מ (קי"ח) גבי שומרי ספיחי שביעית דנוטלין שכרן מתרומת הלשכה משום דחוששין לבעלי זרועות ע"ש והא ספיחין אסורין ומה הנאה יש לבעלי זרועות שיטלום ואי מותרין בהנאה אתי שפיר. עוד יש להוכיח ממ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ד ה"ה) ספיחין של שביעית שיצאו למוצאי שביעית אסורין באכילה ואין תולשין אותן ביד אלא חורש כדרכו ובהמה רועה כדרכה ע"ש ואי ספיחין אסורין אף בהנאה איך בהמה רועה כדרכה הא נהנה מספיחי שביעית בשלמא לענין איסור הפסד פירות שביעית דוקא ביד אסור אבל בהמה רועה כדרכה כדאמרינן בתוספתא והביאה הרמב"ם ז"ל (פ"ה ה"ה) משום דכתיב ולבהמתך ולחיה ע"ש אבל הכא לענין איסור ספיחין אי אסורין בהנאה איך בהמה רועה כדרכה. עוד אמרינן ממין הצובעין ספיחי סטים וקוצה י"ל ביעור ולדמיהם ביעור אלמא דקודם הביעור מותרין ופי' רש"י ז"ל בב"ק (ק"א ע"ב) דמש"ה נקט ספיחי דבשביעית ליכא אלא ספיחין מיהו מרש"י ז"ל אין להביא ראיה דספיחין מותרין בהנאה מדשרי לצבוע בהן קודם זמן הביעור דרש"י ז"ל לשיטתיה דכל איסור ספיחין הוא רק לאחר הביעור אך הרמב"ם ז"ל בפה"מ רפ"ז דשביעית גבי ספיחי סטים וקוצה די"ל ביעור כתב דנקרא כן מפני שיקצרוהו ויצמח והוא לעולם ספיח ע"ש והא הרמב"ם ז"ל ס"ל דספיחין אסורין לעולם א"כ איך מותר לצבוע בהן קודם הביעור ומוכח נמי דספיחין מותרין בהנאה הנה כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג הי"א) הדלועין שמקיימן לזרע אם הוקשו לפני ר"ה ונפסלו מלאכול אדם מותר לקיימן בשביעית שהן מפירות ששית ואם לאו אסורין כספיחי שביעית ע"ש והא הכא שמקיימן לזרע אלמא דספיחין אסורין אף בהנאה מיהו יש לעיין דהא הכא אסור מדאורייתא לזרוע כיון דספיחין אסורין רק מדרבנן ופירות שביעית אסור לזורען דמפסידן וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ד ה"ה) ספיחין של שביעית שיצאו למוצאי שביעית אסורין באכילה ואין תולשין אותן ביד משום הפסד ע"כ נראה דאין כוונת הרמב"ם ז"ל כאן דהאיסור הוא משום ספיחין אלא שהן כספיחי שביעית שאסורין באכילה מדרבנן ולזורטן מה"ת. עוד כתב שם הרמב"ם ז"ל וכן הירקות כולן שהוקשו לפני ר"ה מותר לקיימן בשביעית ואם היו רכים אסור לקיימן משום ספיחים וכתב שם הכ"מ וז"ש רבנו אסור לקיימן משום ספיחים כלומר שאעפ"י שהיה ראוי לומר שמותר לקיימן כמו שמותר לקיים הספיחים אסור לקיימן מפני מראית העין ע"ש ואפשר דכוונת הכ"מ הוא משום דספיחין אסורין רק באכילה ומותר לקיימן לשאר הנאות ורק בזה אסור מפני מראית העין:

אך מדברי התוס' תענית (ו' ע"ב) מוכח להדיא דספיחין אסורין אף בהנאה שכתבו על הא דאמרינן דנהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית עד שתרד רביעה שניה דהוא כמ"ד ספיחין מותרין ע"ש ומוכח דמאן דאסר ספיחין אסורין אף בהנאה וכן מוכח מהירושלמי (פ"ט ה"ה) דאבעי לן תבן של שביעית מהו שיהא אסור משום ספיחין ע"ש ואף דבתבן ל"ש אכילה כ"א הנאה:

כתב הר"ש ז"ל (פ"ט דשביעית) וכ"כ הרמב"ן ז"ל על התירה דאף דאזלינן בירק בתר לקיטה אבל לענין איסור ספיחין בעינן שיגדלו בשביעית אבל בתבואה אזלינן בתר הבאת שליש אף לענין איסור ספיחים כדאמרינן בתוספתא ע"ש ונראה טעם הדבר דשאני תבואה מירק דזה דאזלינן בירק בתר לקיטה אשכחן רק לענין סדר השנים א"כ לענין שיחשבו של שביעית אזלינן בתר לקיטה אבל לאיסור ספיחים שהוא איסור פרטי שמה שגדל בשביעית בתבואה ובירקות אסור משום ספיחים ואין זה משום דשם פירות שביעית עליהן דהא פירות האילן שהם פירות שביעית ואינם אסורין משום ספיחים בזה לא אמרינן דכל שנלקט בשביעית חשיב כמו גדל בשביעית אבל זה דאזלינן בתבואה בתר הבאת שליש אינו רק לענין סדר השנים דאף במוכר שדהו לעכו"ם אם הביאה שליש ביד ישראל חייבת במעשר וביד עכו"ם פטורה וכן אילן הגדל בבית דפטור מן המעשרות תלוי בהבאת שליש כדאמרינן בירושלמי ומשום דחשיב כאילו גדל כלו בבית וה"נ לענין ספיחים:

[הקשה הר"ש ז"ל שם נהי לרבנן משכחת לה ביעור בירק באותן שגדלו בששית ונלקטו בשביעית דחייבין בביעור דאזלינן בתר לקיטה ואיסור ספיחין ליכא עלייהו משום שגדלו בששית אבל לר"ש איך משכחת לה ביעור בירק הא ס"ל דאי"ל חייב בביעור אא"כ גדל בשביעית ונלקט בשביעית וא"כ הו"ל ספיחין ותי' דמשכחת לה כשהתחילו לצאת בששית ונגמר רוב גדולן בשביעית דלא מתסרי משום ספיחים וקרינן ביה גדל בשביעית לענין ביעור כיון דרוב גידולן בשביעית ואמרינן בירושלמי ומייתי לה בפ' הנודר מן הירק דבצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית כיון שרבה עליו החדש מותר ואפילו מאן דאסר מודה בנטוע ועומד ומדאזלינן בתר רובה להקל כ"ש להחמיר ע"ש. והנה בנדרים (נ"ח) אמרינן רש"א כ"ד שי"ל מתירים כו' לא נתנו חכמים שיעור כו' א"ל והרי שביעית אי"ל מתירין ולא נתנו חכמים שיעור אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור ופי' הרא"ש ז"ל שם וכן התוס' בשם ר"א ז"ל דמיירי בפירות ששית שנכנסו לשביעית וגדלו משהו בשביעית דחייבין בביעור כפירות שביעית ע"ש וקשה הא ר"ש ס"ל דאין לך דבר שחייב בביעור אלא שגדל בשביעית ונלקט בשביעית ועכ"פ רוב גידולן בשביעית בעינן וא"כ הכא שגדלו רק משהו בשביעית איך חייבין בביעור והנה התוס' הביאו שם בשם הר"מ ז"ל דלא מיירי בפירות ששית שנכנסו לשביעית רק של ששית שעקרו ונטעו בשביעית והוסיף כ"ש ע"ש ובזה י"ל דמקרי לר"ש גדל בשביעית ונלקט בשביעית כיון דעקרו וחזר ונטעו הגידולין של עתה הן כולן בשביעית ולהרא"ש והר"א ז"ל צ"ל דס"ל כחד תי' בתוס' (ר"ה ט"ו) דר"ש קאמר לה רק לענין אתרוג ולא לענין שאר ירק ע"ש]:

הביאו התוס' פסחים (נ"א ע"ב) בשם ר"נ גאון שהקשה דהתם קאמר ר"ש כל הספיחין אסורין חוץ מספיחי כרוב ובשביעית קאמר ר"ש כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי כרוב ותי' דההיא דשביעית מיירי בספיחים שגדלו בששית ונכנסו לשביעית ונשתהו עד לאחר הביעור וההיא דפסחים דכל הספיחין אסורין מיירי בספיחין של שביעית עצמה ע"ש. והנה יש לעיין דאמרינן בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל (כלאים פ"א מ"ט) הטומן לפת וצנונות תחת הגפן כו' אינו חושש כו' ולא משום כלאים ולא משום שביעית ונטלין בשבת ומוקמינן כר"ש דגורר אדם מטה וכסא בשבת ואינו חושש משום חריץ ומקשינן איך מתוקמא כר"ש הא אמרינן אין חוששין משום שביעית אית לן למימר שביעית דר"ש היא הא ר"ש מתיר בספיחי שביעית ומשנינן אע"ג דר"ש מתיר בספיחי שביעית אית ליה משום קדושת שביעית והכא אינו חושש לא משום שביעית ולא משום קדושת שביעית ועיין בר"ש ז"ל שם ומוכח דר"ש לי"ל איסור ספיחין כלל ואף אותן שגדלו בשביעית ובריש קידושין כתבו התוס' בשם ר"נ גאון דההיא דשביעית מיירי בירק שגדל רובו בששית ונכנס לשביעית דבירק אזלינן לשביעית בתר רוב גידולין ולא בתר לקיטה בין לספיחין בין לסחורה ע"ש. והנה יש לעיין דמסקינן בירושלמי ערלה (פ"ב ה"ח) דר"ש דס"ל כל הספיחין מותרין אין זה רק בספיחי ירק דאף בספיחי תבואה כן ע"ש והא בתבואה לכ"ע אזלינן בתר הבאת שליש לשביעית [כתבו התוס' פסחים שם לר"ש דמש"ה ספיחי כרוב שאני משאר ספיחין ומותרין משום שדומה לאילן כדאמרינן בכתובות כרוב הניח לנו אבא והיינו עולים בו בסולם ע"ש היינו לפי שדומה בגבהו לאילן והנה יש להביא לזה מהירושלמי ספ"ד דמעשרות תני ר"ח את שהוא עולה מגזעו מין אילן משרשיו מין ירק התיבון הרי הכרוב עולה מגזעו ומשנינן כאן בודאי כאן בספק היינו שכרוב ספק אילן הוא שפעמים עולה מן הגזע ופעמים מן השרשין ועיין בהמפרשים ז"ל שם וא"כ אינו רק שהוא דומה לאילן שאף הוא עצמו ספק אילן]:

אמרינן (פ"ה מ"ט) משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית כו' אבל לא תבור ולא חטחון עמה ופי' הר"ש ז"ל דחשודה על השביעית היינו לאכול פירות שביעית אחר הביעור וכן פי' רש"י ז"ל בגיטין והנה לפ"ז מיירי הכא אחר הביעור דוקא ויש לעיין ל"ל משום חשודה לאכול אחר הביעור תי"ל משום איסור ספיחין דבורור וטחינה הוא בתבואה ותבואה של שביעית הוא לעולם ספיחין דאם הביאה שליש בשביעית דאז קדושת שביעית עליה הוי נמי ספיחין כמ"ש הר"ש ז"ל (פ"ט ה"א) א"כ אפילו קודם הביעור אסור מיהו רש"י ז"ל שפי' הטעם משום ביעור לשיטתיה אזיל דס"ל דאף ספיחין אסורין רק אחר הביעור אבל הר"ש ז"ל דס"ל שם דספיחין אסורין לעולם א"כ תי"ל משום ספיחין ואף קודם הביעור אסור לטחון עמם ונראה משום דאמרינן בגיטין שם מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר רבא בע"ה דר"מ וטומאה וטהרה מדרבנן ע"ש ומכלל דבשביעית איסור דאורייתא ואילו משום ספיחין לרבנן הוא ג"כ אינו מדאורייתא. והנה לשיטת הרמב"ן ז"ל על התורה דכל דין ביעור הוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא א"כ זה דאמרינן סיפא בע"ה דר"מ וטו"ט מדרבנן מכלל דרישא מדאורייתא צ"ל משום דשם שביעית מדאורייתא א"כ שפיר י"ל שהוא משום ספיחין ואסור לטחון עמם אף קודם הביעור:

יש לעיין באיזה ירקות אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח בשביעית דדוחק לומר בשל ששית דא"א להם שלא יכמושו ואיכא למ"ד אין יוצאין בכמושין ואין לומר ג"כ בירק מחו"ל דקודם שהתיר רבי להביא ירק מחו"ל מא"ל מיהו להר"ש ז"ל אפשר לומר בהנך שהתחילו ליגדל בששית ונכנסו לשביעית דהנך אין אסורין משום ספיחין אך הרמב"ם ז"ל ס"ל (בפ"ד) דאף אלו שנכנסו מששית לשביעית תורת ספיחין עליהו ואסורים ולהרמב"ם ז"ל ירקות המותרות בשביעית הוא הפיגם והירבוזין כו' לפי שאין אדם זורעין אותן לא גזרו עליהן וכן ספיחין העולין בשדה בור ובשדה ניר ובשדה זרע ע"ש אך זה רק לרבנן דספיחין אסורין רק מדרבנן ובאלה לא גזרו לפי שאין אדם נפנה לשם כמ"ש הרמב"ם ז"ל אבל לר"ע דספיחין אסורין מה"ת אף אלו אסורין א"כ לר"מ במה יוצאין בפסח:

אמרינן בנדרים (נ"ג) הנודר מן הירק בשאר שני שבוע אסור בירקות גנה ומותר בירקות השדה ובשביעית אסור בירקות השדה ומותר בירקות הגנה ופי' הר"ן ז"ל דבשביעית א"א לומר שנתכוין לירק גנה דהא אין זורעין ואין נוטעין בשביעית אלא ודאי לירק השדה שעולה מאליו נתכוין ע"ש. והנה יש לעיין נהי דאין זורעין בגנות מ"מ הא איכא ספיחין ונתכוין להם ומה לירקות שדה שעולין מאליהן נתכוין כ"ש בגנות שזרעו בהן ערב שביעית דמצוי בהן ספיחין יותר ונראה לומר משום דספיחין אסורין מש"ה א"א לומר שנתכוין לירקות גנה אבל ירקות השדה שעולין מאליהן כמ"ש הר"ן ז"ל באלו נראה דליכא איסור ספיחין דירקות שדה הן הירקות המדבריות כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפה"מ עוקצין (פ"ג מ"ב) ולא גרעי מן העולים בשדה בור שכתב הרמב"ם ז"ל שאין אסורין משום ספיחין לפי שאין אדם נפנה לשם לזרען וכ"ש העולין במדבר שאין זורעין שם לעולם וכן נראה ממ"ש הרמב"ן ז"ל על התורה ז"ל ותנן נמי הפיגם והירבוזין וכולה מתני' עד וניקחים מכ"א בשביעית שאין כיוצא בהם נשמר וי"א שאלו הנזכרים וכל כיוצא בזה שאין דרך בנ"א לזורען אבל הם מאליהן יוצאין בהרים ובנהרות אין בהם איסור ספיחין כלל אעפ"י שצמחו בשביעית שלא גזרו אלא בנזרעים כדי שלא יבוא לזורעם וכן נראה זה מן הגמרא בירושלמי עכ"ל א"כ ירקות השדה שהן העולין במדבר אין בהם משום ספיחין והנה רש"י ז"ל בנדרים שם כתב דהטעם דהנודר מן הירק בשביעית מותר בירקות גנה משום שהפקירו הגנות לעניים ואין מסתפקין אלא בירקות השדה ע"ש ולא פי' משום דירקות גנה אסורין משום ספיחין דלטעמיה אזיל דס"ל דספיחין אין אסורין אלא אחר הביעור א"כ קודם הביעור אמאי מותר בירקות גנה:

ונראה עוד יותר דאף לר"ע דספיחין אסורין מדאורייתא ג"כ מותרין בירקות שדה דירקות השדה הן שעולין מאליהן כמ"ש הר"ן ז"ל בנדרים שם והן מין בפ"ע כמה שהביא שם הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל [ובריש כלאים אצטריך לאשמועינן דירקות שדה אינם כלאים עם ירקות גנה] א"כ אותן המינים עולין מאליהן ואין זורעין אותם והרמב"ם ז"ל (רפ"ד) מהל' שמיטה כתב דירקות העולין מאליהן אי"ל זרע כלל ע"ש א"כ אותן המינים ה"ה כפירות האילן דל"ש בהן ספיחין משום דאינן נזרעים דספיחין מפקינן מהן לא נזרע כו' וכיון דאותן מינים אין נזרעים אלא מאליהן יוצאין ל"ש בהם איסור ספיחין אף לר"ע מיהו העולין מאליהן בגנות כתב הרמב"ם ז"ל (רפ"ד) שם דאסורין מדרבנן משום גזירה שמא יזרע אבל ירקות השדה העולין מאליהן במדבריות דל"ש זה מותרין אף מדרבנן. והנה בזה מתיישב מה שהקשה הר"ש ז"ל (בפ"ט) איך משכחת לה ביעור בירק הא אסור משום ספיחין והוכיח שם מכמה מקומות שיש ביעור בירק ולפ"ז דבשביעית היה כל סיפוקן מירקות שדה כדאמרינן בנדרים ושפיר יש בהם ביעור דאין אסורין משום ספיחין וכן מה שהקשה שם לר"ש דס"ל כר"ע דספיחין מה"ת ובהדיא ס"ל לר"ש דיש ביעור בירק דהאמר ר"ש כל ירק אחד לביעור אוכלין ברגילה עד שיכלו סגריות של בקעת בית נטופה ע"ש ג"כ ל"ק דהתם נמי בירקות שדה דאמרינן בעוקצין (פ"ג מ"ב) ושאר כל ירקות שדה חוץ מכרישי שדה והרגילה ונץ החלב ע"ש אלמא דרגילה היא מירקות שדה ובירקות שדה אף לר"ע אינו אסור משום ספיחים וכן מה שהביא הר"ש ז"ל שם מההיא (דפ"ח מ"ג) את שדרכו לאגוד בבית אוגדין אותו בשוק כגון הכרישין ונץ החלב אלמא דמותרין בשביעית ע"ש הוא ג"כ בירקות שדה דנץ החלב הוא מירקות שדה כדאמרינן בעוקצין וכן הכרישין הם כרישי שדה ומתיישב ג"כ מה שהקשיתי במה יוצאין ידי חובתם בפסח בשביעית דשפיר יוצאין בעולשי שדה דיוצאין בהם כדאמרינן בפסחים:

אמרינן בתרומות (ספ"ו) רע"א אין משלמין אלא ממין על מינו לפיכך אם אכל קשואין של ערב שביעית ימתין לקשואין של מוצאי שביעית וכתב בפה"מ לפי שאינו יכול לשלם מפירות שביעית לפי שהן הפקר ואין משלמין מן ההפקר ע"ש וקשה תי"ל דהן ספיחין ור"ע לטעמיה דספיחין אסורין מה"ת וכבר עמד בזה בתוס' רע"ק ותי' דבא ליתן טעם דא"א לשלם אף בקשואין שגדלו קצת קודם שביעית ונגמרו בשביעית דלא מקרי ספיחים כמ"ש הר"ש ז"ל ע"ש אך א"א לומר כן דהא הרמב"ם ז"ל לא ס"ל כהר"ש ז"ל בזה וס"ל דכה"ג אסור משום ספיחים ולפ"ז זה דהוצרך לומר הטעם משום הפקר הוא משום דהיה אפשר לשלם מקשואין של ירקות שדה דכל הירקות יש כיוצא בהן בירקות שדה חוץ מכרוב כדאמרינן (בפ"ט) כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות השדה וכתב בפה"מ שלא ימצאו בהן במדבר ואף שכתב הרמב"ן ז"ל דירקות השדה הן מין בפ"ע ור"ע ס"ל דאין משלמין ממין על שאינו מינו מ"מ שאינו מינו לענין תרומה מקרי רק כל שהן כלאים זה בזה כדאמרינן (בפ"ב דתרומות) וירקות שדה וירקות גנה אינם כלאים זה בזה כדאמרינן בריש כלאים:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד הט"ו) עבר וזרע בשביעית ויצא לשמינית אם זרעו לזרע כו' וכתב הראב"ד ז"ל לא מצינו בזורע בשביעית שום היתר שהרי אמרו הנוטע והמבריך כו' והנוטע בשביעית במזיד יעקור כו' ע"ש ונראה דזה דאמרינן הנוטע בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור הוא דוקא בנוטע ולא בזורע לא מבעיא להטעם דאמרינן בגיטין מפני שישראל מונין לשביעית ואין מונין לשבתות זה ודאי ל"ש רק בנטיעה אך אף להרמב"ם ז"ל שפסק (בפ"א הי"ב) כהטעם בגיטין שם לפי שנחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות נראה דזה רק בנטיעה דהנה יש לעיין דאמרינן שם לר"מ בשבת בשוגג יקיים במזיד יעקור ואמאי במזיד יעקור מ"ש משאר מלאכות שבת מהמבשל בשבת דאמרינן לר"מ במזיד יאכל למוצאי שבת ולא אמרינן שיכלה לגמרי והטעם הוא דבכל מלאכות לר"מ שרי למוצ"ש בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת שבת וזה שייך רק בשאר מלאכות אבל בנטיעה ל"ש שימתין דהא האילן גדל והולך ונמצא לעולם הוא נהנה ממה שנטע בשבת ומש"ה יעקור וכן הוא בשביעית זה דיעקור הוא כדי שלא יהנה ממה שנטע בשביעית והחילוק רק דבשביעית אף בשוגג יעקור דנחשדו על השביעית ויאמר שוגג הייתי כמ"ש הרמב"ם ז"ל אך זה רק בנטיעה אבל בזורע בשביעית צריך רק להמתין במוצאי שביעית כדי שיזרע ויגמר הפרי:

והנה התוס' ר"ה (ט' ע"א) ד"ה וקציר כתבו דאיסור ספיחים אפילו קודם הביעור כדין נזרע ביד ע"ש ונראה מדברי התוס' דכל שנזרע ביד ודאי אסור ובהא לא פליגי אך השפח"כ על התורה הביא בשם הרא"ם ז"ל על ההיא דענבי נזיריך לא תבצור דבא הכתוב להשמיענו דאם עבר וחרש וזרע וחזר והפקירם מותרין באכילה ע"ש. והנה טעם התוס' דאם זרע ביד אסור לכ"ע נראה ממ"ש התוס' בנדרים (נ"ח) גבי שביעית דאוסרת במשהו דמיירי בבצל של ששית שנטעו בשביעית ומכיון שהוסיף משהו אסר כלו וכמו כה"כ דעיקרן נאסר דזרעו מעיקרא בהשרשה משום דתחילת זריעתו באיסור וה"נ תחילת זריעתו באיסור ע"ש ונראה מדברי התוס' דאינו רק שחל עליו קדושת שביעית אלא שנאסר לגמרי כיון דזריעתו היה באיסור דאסור לזרוע בשביעית והוי כמו כה"כ כיון דזרעו באיסור נאסר א"כ כ"ש הגידולין דנאסרין בזרע בשביעית דבאין מזריעת איסור כמו בכה"כ:

ד

ד) אמרינן בסוכה (מ') אין מוסרין פירות שביעית לתוך המשרה ולתוך הכבוסה וכתב הר"ח ז"ל שם דהיינו בורית של שביעית אך הרמב"ם ז"ל (בפ"ה ה"י) כתב מיני כבוסים כגון בורית ואהל קדושת שביעית חלה עליהן ומכבסין בהן שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לכל צרכיכם אבל אין מכבסין בפירות שביעית כו' שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה כו' ולא למשרה ולא לכבוסה וכתב הכ"מ והרמב"ם ז"ל פסק כרבנן דאין מוסרין פירות שביעית לתוך המשרה ולתוך הכבוסה וסבר רבנו דע"כ לא פליגי רק בפירות משום דכתיב לאכלה אבל במיני כבוסים שאינן פירות אף לרבנן מכבסים בהם ובירושלמי אמרינן מיני כביסות מהו שתחול עליהן קדושת שביעית ופשטינן מההיא דהוסיפו עליהן הבורית והאהל ופי' דקדושת שביעית חלה על הכביסה ומש"ה מכבסין בהן ואע"ג דר"פ לולב הגזול הקשו לרבנן דממעטו משרה וכבוסה הא כתיב לכם ומשמע לכל צרכיכם ותי' דלכם דומיא דלאכלה דהנאתו וביעורו שוין יצאה משרה וכביסה דהנאתן אחר ביעורן י"ל שלא אמרינן כן אלא בפירות דשייך לאכלה אבל מיני כביסות דל"ש בהם לאכלה שפיר נתרבו מלכם אעפ"י שהנאתן וביעורן אינו שוה ע"ש. והנה יש לעיין טובא א"כ עצים אמאי אין בהם קדושת שביעית ומשום דאין הנאתן וביעורן שוה וכן הרמב"ם ז"ל פסק (פ"ז הי"ד) דעצים אין בהם קדושת שביעית ומה לי דאין הנאתן וביעורן שוה הא אין בהם אכילה ומ"ש ממיני כבוסים דקדושת שביעית חלה עליהן ונראה דזה דמיני כבוסים כגון בורית ואהל קדושת שביעית חלה עליהן הוא משום דבורית חזי לרחיצת גופו וכן אהל חזי לרחיצת גופו דהא אמרינן אשה לא תחוף לא בנתר ולא באהל ובזה הוי הנאתו וביעורו שוין וע"כ צ"ל כן להר"ח ז"ל דבורית אין נותנין אותו לתוך הכביסה וע"כ דקדושת שביעית חלה עליה ובהדיא אמרינן דהוסיפו עליהם הבורית והאהל ואמאי הא בעינן הנאתו וביעורו שוה וע"כ יש בהם שאר הנאות דהנאתן וביעורן שוה ומש"ה קדושת שביעית חלה עליהן רק ס"ל להרמב"ם ז"ל דזה דאסורין פירות שביעית בשאר הנאות שאין הנאתן וביעורן שוה הוא רק במידי דחזי לאכילה ולהר"ח ז"ל הוא בכ"ד [אמרינן בתוספתא (פ"ה) הבורית והאהל כו' י"ל שביעית ולדמיהם שביעית י"ל ביעור ולדמיהם ביעור ע"ש ומכאן קשה על הרמב"ם ז"ל שכתב דכל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה ומין הצובעים אף שקדושת שביעית חלה עליהן אי"ל ביעור והא בורית ואהל שהן מיני כבוסים ומ"מ י"ל ביעור]. [הקשו התוס' ב"ק (ק"ב) לר' יוסי דס"ל לא בעינן הנאתו וביעורו שוין וא"כ עצים יש בהם קדושת שביעית איך מותרין עצים בא"י להסיק בהן תנור אחר הביעור ע"ש וקשה מה זה שייך לביעור דאף אי עצים יש בהם קדושת שביעית מ"מ ביעור אין להם שהרי אינם כלים מן השדה ואמרינן (פ"ז דשביעית) דלולבי האלה והבטנה אף שי"ל שביעית אי"ל ביעור ואמרינן בירושלמי משום דסופן להקשות ונעשין כאביהן דנעשין כעץ והעץ אינו כלה וכ"ש עצים עצמן דל"ש ביעור דאינן כלום]:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ז הט"ו) קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים והגרעינן י"ל שביעית ולדמיהן שביעית אבל אי"ל ביעור כו' וכתב הכ"מ דמיירי בגרעינין של שאר פירות וראוין להסקה וי"ל שביעית כיון שעיקר הפרי ראוי למאכל אדם חלה קדושת שביעית עליהן ע"ש ונראה הטעם דהקליפין אף שאינן ראוין כיון דעיקר הפרי ראוי למאכל אדם הו"ל פסולת אוכל ושביעית חל על פסולת אוכל כדאמרינן בתוספתא דחומר בשביעית מבמעשר שעשו בו פסולת אוכל כאוכל כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה הי"ט) אין שורפין תבן וקש של שביעית מפני שהוא ראוי למאכל בהמה אבל מסיקין בגפת ובזגין של שביעית ע"ש והוא מהתוספתא ונראה דקדושת שביעית חלה על גפת וזגין שהן פסולת אוכלין וזה דמסיקין בהן הוא משום דאין ראויין לדבר אחר ואף דהסקה חשיב אין הנאתו וביעורו שוה הרי כתב הכ"מ גבי בורית ואהל דכל שאינו מאכל אדם מותר אף בדבר שאין הנאתו וביעורו שוה ובזה לא אזלינן בתר עיקר הפרי:

והנה זה דאין שורפין תבן וקש של שביעית דקדושת שביעית חלה על תבן וקש נראה דזה אינו משום דראוי למאכל בהמה וקדושת שביעית חלה כעל שאר אוכלי בהמה דהא סיאה ואזוב וקורנית עומדין טפי למאכל בהמה מתבן וקש כדמוכח משבת פ' מפנין דאמרינן דסיאה ואזוב וקורנית אם הכניסן לעצים אין מסתפקין מהם בשבת וכתבו התוס' דוקא אם הכניסם לעצים אבל בסתמא הוי כמו שהכניסן למאכל בהמה ובחבילי קש אמרינן שם דאם התקינם למאכל בהמה מטלטלין אותם וכתב רש"י ז"ל דהתקינם היינו הזמינם אבל בסתמא לא ולענין קדושת שביעית בסיאה ואזוב וקורנית אמרינן רפ"ח דשביעית דתלוי במחשבה ובתבן וקש של שביעית אשכחן בכמה דוכתי דקדושת שביעית חלה עליהן ולא מצינו שיהא תלוי במחשבתו דדוקא אם הזמינם למאכל בהמה ונראה דזה דקדושת שביעית חלה על תבן וקש הוא משום פסולת אוכל שהן פסולת של דגן וזה דאין מסיקין בהן הוא משום דראויין למאכל בהמה והוי הפסד אי מסיקין בהן:

כתב הר"ש ז"ל (פ"ט מ"ז) על ההיא דמאימתי שורפין תבן וקש של שביעית משתרד רביעה שניה היינו דמשתרד רביעה שניה ונתבטל מה שבשדה ממאכל חיה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית ואף בלא ביעור מותר לשורפו והקשה התוי"ט אמאי א"צ לבערו כיון שכלה לחיה וכתב כיון דאילו זה שהוא בבית אם היה בשדה ג"כ היה נסרח א"כ לא נחסר לחיה כלום במה שהוא בבית א"צ ביעור ועיין במ"ר מה שהשיג ע"ז. והנה מדברי הרמב"ם ז"ל ג"כ נראה דא"צ ביעור דכתב (ספ"ה) ומשתרד רביעה שניה במוצאי שביעית נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית ע"ש ומשתרד רביעה שניה הוא זמן הביעור ואיך מותר הא ס"ל להרמב"ם ז"ל דביעור הוא ע"י כליה ואסור בהנאה ונראה הטעם דתבן וקש א"צ ביעור הוא משום דאינו עיקר הפרי שהוא קש של תבואה או קטניות והוי כמו קליפי רמון והנץ שלו שכתב הכ"מ שאי"ל ביעור משום דאינו עיקר הפרי:

אמרינן (פ"ח מ"ה) אין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר כו' אבל נותן הוא לבייר לשתות וכתב הר"ש ז"ל דאין נותנין לו מדמי שביעית שיתן לו מים לתשמישו אלא דוקא לשתות כדתני סיפא אבל לא לבהמתו ולמשרה ולכבוסה ובירושלמי משמע דר' יוסי שרי לכביסה דקסבר, יש בהם חיי נפש גבי מעין של בני העיר בפ' בתרא דנדרים ולא לבלן מחמם מרחץ אפילו ר"י מודה שאמר בירושלמי אדם מגלגל ברחיצה ואין מגלגל בכביסה והתם בנדרים אמרינן דאלימא ליה לר"י כביסה מרחיצה עכ"ל והנה יש לעיין ל"ל לטעם דר"י ס"ל דכביסה יש בו חיי נפש ומשמע נמי דרק בכבישה פליג אבל למשרה לא הא ר' יוסי ס"ל דנותנין פירות שביעית לתוך המשרה ולתוך הכבוסה דלא בעינן הנאתו וביעורו שוה וכן לבלן לרחיצה אמאי אסור נהי דאין בהן חיי נפש כמו כביסה אטו פירות שביעית ניתן רק לדבר שהוא חיי נפש ונראה דהכא דמיירי בדמי שביעית שאני דדמי שביעית חמירי ואין הטעם הכא לפי שאין הנאתו וביעורו שוה רק דדמי שביעית אין לוקחין בהן רק לאכילה כדאמרינן בתוספתא וירושלמי שהביא הר"ש ז"ל (פ"ז מ"ב) גבי עוקר לוף שוטה והדנדנה דאי"ל ביעור רמ"א דמיהן מתבערין עד ר"ה א"ל להן אין ביעור ק"ו לדמיהן ואמרינן בתוספתא דאהדר להו ר"מ מחמיר אני בדמים מבעיקר שהשמן של שביעית מדליקין בו מכרו ולקח בו שמן אחר אין מדליקין בו ע"ש דדמי שביעית הן רק לאכילה ושתיה וסיכה וכבוסה דס"ל לר"י שהוא חיי נפש חשיב כמו אכילה ומותר:

ובזה מתיישב מה שהקשו התוס' בכורות (י"ב) אמאי אין לוקחין בהמה טמאה בפירות שביעית כההיא דאין פודין פטר חמור בבהמת שביעית הא בהמה טמאה היא למלאכה והנאתו וביעורו שוה ע"ש ולפ"ז רק בפירות שביעית עצמן מותר כ"ד שהנאתו וביעורו שוה אך ליקח בדמי שביעית צריך רק אוכל נפש עצמו ומש"ה בהמת שביעית שהיא דמי שביעית שנלקחה בפירות שביעית אין לוקחין בדמי שביעית רק בהמה טהורה שהיא לאכילה ולא בהמה טמאה דאף מים לשאר תשמישין אין לוקחין ועוד אמרינן בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל (פ"ז מ"ב) החליף ביין של שביעית שמן כמו דיין אין סכין בו ואין מדליקין בו דכוותיה שמן אין סכין בו ואין מדליקין בו ע"ש ואע"ג דזה דאין סכין ואין מדליקין ביין הוא משום דלאו כאורחיה ואם החליף אותן בשמן דאורחיה בסיכה מ"מ אין סכין בו דמה שמחליף בפירות שביעית מותר רק אותן דברים שהיו פירות שביעית ראוין להם א"כ אם יקח בפירות שביעית בהמה טמאה ל"ש לומר שהנאתו וביעורו שוה ע"י מלאכה כיון שהוא חלופי פירות שביעית מותר בהן רק הנאות שהפירות שביעית שהחליף ראויות להן:

כתב רש"י ז"ל (ב"ק ק"א ע"ב) דצביעה הוי הנאתו וביעורו שוה דבשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע נמצאו הנאתו וביעורו שוה והקשו התוס' הא אמרינן דלענין שביעית חזותא מילתא היא ולא הוי ביעורו בשעת קליטת הצבע ע"ש ונראה לרש"י ז"ל דזה דמרבינן מתהיה בהוויתה תהא דחזותא מילתא היא הוא רק לענין איסור שביעית דלא אמרינן שכבר כלה האיסור רק חזותא מילתא לענין שביעית ואסור ליהנות אבל הכא לאו לענין איסור שביעית מיירי דהא ס"ל לרש"י ז"ל שם דאסור לצבוע בפירות שביעית רק לענין שתחול קדושת שביעית בעינן דבר שהוא עומד להנאה שהנאתו וביעורו שוה וזה רק תנאי בקדושת שביעית ובזה ל"ש רבוי הכתוב וזה תלוי במציאות ובשעת קליטת הצבע כלה השורש הוי הנאתו וביעורו שוה [וזה שהקשה הרש"ש ז"ל שם על רש"י ז"ל שכתב דאסור לצבוע ומותר להסיקן איך מותר להסיקן הא אין הנאתו וביעורו שוה י"ל כמ"ש הכ"מ דכל שאינו עומד למאכל אדם מותר אף בשאר הנאות וזה דצביעה חשיב הנאתו וביעורו שוה מהני דתיחול עליה קדושת שביעית ואז מותרין בשאר הנאות]:

אמרינן בתוספתא והביאה הרמב"ם ז"ל (פ"ה ה"ח) לא יתן השמן לתוך המדורה אלא מדליקו בנר ע"ש ועמדו בזה המפרשים ז"ל אמאי לא יתן לתוך המדורה ונראה משום דמדורה אינו שוה לכל נפש דאדם חשוב אין דרכו להשתמש לאור המדורה רק לאור הנר כדאמרינן בשבת (כ"א ע"ב) ע"ש:

ה

ה) פירות שביעית אסור להפסידן משום לאכלה ולא להפסד ובבכורות (י"ב) מקשינן עיסת שביעית אמאי חייבת בחלה הא אי מטמיא בת שריפה היא ולאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה ומשנינן משום דכתיב לדורותיכם והקשה הט"א פ"ק דר"ה ל"ל קרא לדורותיכם תי"ל מדאצטריך קרא ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה מה חיה אוכלת ופטורה כו' למפטר שביעית מן המעשרות תי"ל איך אפשר להפריש תרומה הא אי מטמיא בת שריפה היא ע"ש. אך נראה דל"ק דשפיר אצטריך קרא לשמן של שביעית דפטור מן המעשרות ואם יפריש תרומה ותטמא יכול ליתנה בנרו דהא שביעית ניתנה להדלקת הנר אבל בחלה שהוא רק בפת ואין מדליקין בפת של שביעית אצטריך קרא לדורותיכם:

והנה התשב"ץ (ח"ב סי' רמ"ז) כתב דזהו נמי הטעם דשביעית פטורה מן המעשרות משום דאילו מטמיא בת שריפה היא ובתרומה לא כתיב לדורותיכם עוד כתב טעם משום דתרומה ומעשר לא נתחייבו אלא לאחר העמדת כרי ובשביעית ליכא העמדת כרי ע"ש. והנה זה דבשביעית ליכא העמדת כרי נראה משום שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ד ה"א ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה כיצד כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר כו' אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל ע"ש ולמעשר בעינן שיגמר מלאכת כל השדה כדאמרינן בירושלמי מעשרות (פ"א ה"ד) היינו שיעשה כרי מכל השדה ובשביעית כה"ג איכא לאו והנה זה דאצטריך קרא ואכלו אביוני עמך כו' למפטר שביעית מן המעשר לטעם הראשון של התשב"ץ צ"ל כמ"ש דאצטריך לשמן של שביעית ולטעם השני משום דליכא העמדת כרי מ"מ משכחת לה שפיר דאטביל למעשר בזיתים וענבים דמדאורייתא שתים קבעה ספיתא כדאמרינן (בב"מ פ"ט) דשתים חשיב גורן וכתב רש"י ז"ל דספיתא במלח גמר מלאכתייהו דגלי דעתיה דלי"ל גורן אחר ע"ש וכה"ג מותר בשביעית:

והנה לפמ"ש התשב"ץ יש ליתן טעם על הא דאמרינן ספ"ו דתרומות באוכל תרומה שוגג לכ"ע דאין משלמין אלא ממין על מינו לפיכך אם אוכל קשואין ערב שביעית ימתין לקשואין של מוצאי שביעית וכתבו המפרשים ז"ל טעמים שונים אמאי לא ישלם מפירות שביעית עצמן ולפ"ז כיון דהתשלומין נעשין תרומה ואי מטמיא בת שריפה היא מש"ה אין משלמין עוד י"ל טעם משום דאין מוסרין פירות שביעית לכהן דכהנים חשודין על השביעית כדאמרינן בסנהדרין (כ"ו) דסאה תרומה שנפלה למאה סאין של שביעית תעלה פחות מכאן ירקבו ואין מוכרין אותן לכהן משום דאין מוסרין פירות שביעית לכהן ע"ש:

הנה אם יש מצוה באכילת פירות שביעית לא שמענו בהדיא ואפשר דתלוי במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל בספר המצות אי לאכלה חשיב מצות עשה ע"ש. והנה יש לדייק מדאמרינן בירושלמי (פ"ח ה"ב) ובתוספתא (פ"ו) אין מחייבין אותו לאכול לא פת שעיפשה ולא קניבת ירק ולא תבשיל שנתקלקל צורתו ע"ש ומכלל דתבשיל הראוי מחייבין אותו לאכול מיהו י"ל דאינו משום מצות אכילה רק משום הפסד דאם לא יאכלנו יפסד אך לפ"ז האי דאסור להפסיד פירות שביעית אינו רק שלא להפסיד בידים אלא צריך ג"כ למנוע שלא יבואו לידי הפסד מאליהן והנה המהרי"ט ז"ל בת"ש (סי' פ"ג) כתב דלגרום הפסד לפירות שביעית מותר והביא לזה מהירושלמי דאמרינן דקניבתא דירקא מסקינן לאיגרא והיא יבשה מגרמה וכן ממה דאמרינן בירושלמי על ההיא דאין מחייבין אותו לשרש את הקורנס ומקשינן ולא נמצא מאבד אוכלי בהמה ומשנינן מאליהן הן אבודין ע"ש מיהו יש לחלק דלעולם אסור לגרום הפסד לפירות שביעית וצריך אף להציל אותם מן ההפסד אך זה רק מהפסד שהוא ע"י סיבה ושאני ההיא דאם לא ישרש את הקורנס מאליהן הן אבודין שכך טבען ובזה אינו מחויב לעשות טצדקא שלא יפסד דאף בתרומה שמחויב להציל מן ההפסד ג"כ לא מצינו שצריך לחולטה בחומץ או שיכבש לה בירקא שלא תפסד דכל שנפסות מעצמה מחמת טבעה לא איכפת לן והנה אדרבה יש להביא ראיה מדאמרינן בתוספתא והביא הרמב"ם ז"ל (פ"ה ה"ה) פירות המיוחדים לאדם אין מאכילין אותן לבהמה הלכה הבהמה מאליה תחת התאנה ואכלה אין מחייבין אותו להחזירה שנאמר לבהמתך ולחיה כו' ע"ש ומכלל דבלא קרא דלבהמחתך ולחיה כו' היה צריך להחזירה משום הפסד אלמא דצריך ג"כ למנוע שלא יבוא לידי הפסד:

[כתב המהרי"ט ז"ל בח"ש (סי' מ"ג) דפירות שביעית יש בהם משום קדושה ע"ש וכן אמרינן בירושלמי (פ"ח ה"ב) דאין סכין שמן של שביעית במרחץ אבל סך הוא בחוץ ונכנס משום בזיון קדשים ע"ש ועל ההיא דאין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל כו' כתב השנו"א שהוא משום בזיון ע"ש וע"כ משום בזיון קדשים ונראה דזהו נמי הטעם דאמרינן בתוספתא והביאה הרמב"ם ז"ל דאין סכין שמן של שביעית בידים טמאות ע"ש ואף דאינו נאסר משום טומאה וליכא הפסד ונראה הטעם משום דאסור לטמא קדשים]:

בסוכה ל"ט על ההיא דאין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה כתב רש"י ז"ל משום דשמא יעשה בהם סחורה וכתב ע"ז הר"ש ז"ל (פ"ז דשביעית מ"ג) דעל חנם דחק להזכיר טעמא דסחורה דבלא"ה איכא איסור טובא שאין זה נזהר דאסור לקנות בהם בהמה ועבדים וחלוק ואין נותנין לא לבלן ולא לספר ולא לספן דשביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה ולא לשאר דברים ואסור לפרוע חובו ודמי אוכלי אדם אסור לקנות בהן אוכלי בהמה ואסור לאכול דבר שאין דרכו לאכול כגון לכוס חטין ותרדין חיים ולבשל ירק לבהמה ואין מספר לדינין ולאיסורין שאין ע"ה בקי ואינו נזהר בהם ע"ש. והנה רש"י ז"ל לשיטתיה דס"ל דכל הנאות שלא ניתנה שביעית להם בכלל סחורה הוא כמ"ש (בב"ק ק"ב) על ההיא דאין נותנין פירות שביעית לתוך המשרה ולתוך הכבוסה משום דאין הנאתן וביעורן שוה וכתב רש"י ז"ל דאסור משום סחורה ע"ש וזה דאסור לכוס חטין ותרדין חיים זהו אף בתרומה כן דדבר שדרכו לאכול מבושל אין אוכלין אותו חי שהוא בכלל הפסד דאסור להפסיד תרומה ובשביעית הוא לאכלה ולא להפסד אך נראה דאינו אסור בשביל זה למסור דמי פירות שביעית לע"ה שהרי אינו מוסר לו חטין ותרדין כ"א מעות וכשיקנה חטין ותרדין הוא כדינו ומתחללין המעות ויוצאין לחולין ואם יכוס אח"כ החטין או התרדין חיין אין אנו נזקקין לזה שאסור רק למסור לע"ה דבר כזה שיכול לעשות בו עבירה אבל אם בהמעות שמוסר לו לא יעשה עבירה רק יקנה תרדין ואח"כ יכוס אותן חיין א"כ אף מעות של חולין לא ימסור לע"ה שמא יקנה בהם תרדין של שביעית ויכוס אותן אבל משום סחורה אסור למסור לו דמי שביעית שיכול לעשות בהן סחורה:

כתב רש"י ז"ל בב"ק (ק"א ע"ב) במין הצובעין ספיחי סטים וקוצה דאסור לצבוע בהם משום סחורה אבל מותרין הן להסיקן דהיינו דומיא דלאכלה וזה דאמרינן בשביעית הצובע צובע לעצמו וכן אמרינן בת"כ תהיה לצבוע בו ולהדלקפ הנר כתב היפה עינים דרש"י ז"ל מפרש לה בצביעת גופו אבל לא בצביעת בגדיו ע"ש אך אינו נראה כן מהירושלמי (פ"ז ה"א) דאבעי לן מהו לצבוע בטובת הנאה ופשטינן מההיא השלשושית וחלבצין התגר עושה לעצמו כו' ע"ש ומדאמרינן התגר עושה לעצמו מוכח שהוא בצביעת בגדים ולא בצביעת גופו [כתב רש"י ע"ז י"ד על ההיא דכל שאי"ל עיקר אי"ל שביעית כו' כל שאי"ל עיקר להתקיים בארץ בימות הגשמים כגון קישואין ודלועין אי"ל שביעית ומותר לעשות מהן סחורה כו' ע"ש. והנה יש לעיין דאמרינן בתרומות (פ"ו מ"ו) לפיכך אם אכל קשואין של ערב שביעית ימתין לקשואין של מוצאי שביעית כו' ומוכח שם דשביעית נוהג בקשואין]:

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' בכורות דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה לפי שאינו רשאי לעשות סחורה בפירות שביעית שהרי נאמר בהן לאכלה ולא לסחורה ואם תהיה חייבה בבכורה ה"ז משתכר בבכור שהרי יצא מתורת פירות שביעית כו' וכתב הכ"מ דמשתכר בזה שאינו חייב לבערו בשעת הביעור ונותנו לכהן וי"ל טובת הנאה ע"ש ויש לעיין מאי איכפת לן אם י"ל טובת הנאה הא אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה וגם מ"ש דאינו חייב לבערו א"כ אם לקח הבהמה באותן פירות שביעית שאי"ל ביעור תהא חייבת בבכורה ונראה דזה דמוציאה מקדושת שביעית הוא משום הקטרת האימורים דלאכלה ולא לשריפה ואם יהיה קדוש בבכור יהיה מותר בשריפה א"כ הוי הפקעה מקדושת שביעית דמותר בה דבר שאסור בשביעית וס"ל להרמב"ם ז"ל דכל הפקעה מקדושת שביעית חשיב סחורה וז"ש הרמב"ם ז"ל משום לאכלה ולא לסחורה ולא כתב משום לאכלה ולא לשריפה הוא משום דס"ל דזה שלא תחול עליו קדושת בכור שייך רק אם בהחלות של קדושת בכור איכא איסור שביעית אבל אם החלות של קדושת בכור יגרום אח"כ איסור שביעית ל"ש דבשביל זה לא תחול קדושת בכור וכיון דבשעה שחל קדושת בכור ליכא איסור רק שגורם אח"כ להקטור האימורים ל"ש דבשביל זה לא תחול קדושת בכור ואח"כ כשחל קדושת בכור הרי רשאי להקטור האימורים רק כיון כל שיוצא מקדושת שביעית חשיב סחורה א"כ זהו בשעת חלות קדושת בכור שאז חל ההיתר להקטור האימורים ונפקע קדושת שביעית שרשאי לשורפם א"כ בהחלות של קדושת בכור איכא איסור שביעית ומש"ה לא חל וזה דאמרינן בבכורות שם משום לאכלה ולא לשריפה אצ"ל כמ"ש המפרשים ז"ל דגרסא אחרת היה להרמב"ם ז"ל רק כיון דכתיב לאכלה ולא לשריפה א"כ הוי הפקעה מקדושת שביעית וזה חשיב סחורה [כתב המ"ר דרק קני זבין וקני זבות ואשמות אין לוקחין בדמי שביעית לפי שנאכל רק לכהנים אבל שלמי נדבה לוקחין בדמי שביעית ובדמי מע"ש ע"ש אך א"א לומר כן דבהדיא אמרינן בתוספתא (פ"ז) חומר בשביעית משא"כ במע"ש כו' שהשביעית אין לוקחין בה זבחי שלמים משא"כ במע"ש ע"ש]:

אמרינן בתוספתא והביאה המל"מ בפ"ה אחרים אומרים מוכרין לכותי עד ד' איסרות ע"ש ויש לעיין מה זה השיעור של ד' איסרות והנה מצינו שיעור זה גבי פאה דאמרינן (פ"ח דפאה) גבי הלכו בו הנמושות כו' רי"א והלא יש שאינם מוסקין זיתיהם אלא לאחר רביעה שניה אלא כדי שיהא יוצא ולא יהא מביא בד' איסרות וכתב הר"ש ז"ל שם בד' איסרות שהוא ב' פונדיונים ותנן אין פוחתין לעני מככר בפונדיון שהוא מזון ב' סעודות וד' איסרות הוא ב' סעודות לו וב' סעודות לאשתו וכל שאינו מביא כן אינו יוצא וכן מפרש בירושלמי שמתוך שהוא יודע שאינו מביא פרנסתו אף הוא אינו יוצא ע"ש. והנה זה דאין מוכרין לעכו"ם פירות שביעית יותר אין הטעם משום דאין עכו"ם עדיף מע"ה ואין מוסרין פירות שביעית לע"ה דעכו"ם אינו מצווה על קדושת שביעית ויכול ליקח בהם קורדום ולהשהותו אחר הביעור וכמ"ש המהרי"ט ז"ל וליכא למיחש נמי שמא ישהנו אחר הביעור ויחזור וימכרנו לישראל דלא יקח ממנו הישראל דיחוש שהם של שביעית וכמ"ש רש"י ז"ל ביבמות (קכ"ב) גבי עכו"ם שהביא פירות ואמר פירות אלו של עזקה כו' א"נ דלהשביח מקח קאמר ושל עזקה היינו מן המשומר בשביעית וכתב רש"י ז"ל וקשיא לי אם קודם הביעור אלו ואלו מותרין ולאחר הביעור אלו ואלו אסורין ע"ש דאין לוקחין פירות אחר הביעור מעכו"ם דחיישינן שמא של שביעית הן ואפשר דהטעם דפירות שביעית לא רק דאסור להפסידו בידים אלא אף לגרום הפסד מש"ה אסור למוכרן לעכו"ם שמא יפסידם או יכוס חטין ותרדין חיין דחשיב כמו הפסד נמצא דהישראל גורם הפסד לפירות שביעית ושיעור ד' איסרות שהתירו הוא משום כדי חייו של מוכר וזהו שיעור של פרנסת יום לו ולאשתו:

ו

ו) מלאכות האסורות בשביעית יש שאסורין מדאורייתא ויש שאסורין מדרבנן ואמרינן במו"ק (ג') מכדי זמורה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימרא דאהני תולדות מחייב אאחרנייתא לא מחייב והתניא שדך לא תזרע כו' מנין שאין מקרסמין ואין מזרדין כו' ת"ל שדך לא תזרע כו' מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ע"ש ויש שמותרין בשביעית לגמרי ואמרינן בע"ז (נ') דאוקמא אילנא שרי אברויי אילנא אסור ע"ש. והנה יש לחקור בטעם דאוקמא אילנא שרי אי בשביעית אסורין רק מלאכות שמועלים בפועל אבל המונעים רק הפסד אינן בכלל מלאכות האסורות בשביעית או דלא שנא ורק מיירי התם בתולדות שאינן אסורין רק מדבריהם ובמקום פסידא לא גזרו וכדאמרינן במו"ק שם גבי משקין בית השלחין בשביעית ע"ש ומש"ה נמי אוקמא אילנא שרי ומזה דאמרינן גבי משקין בית השלחין בשביעית דהטעם משום דתולדות דרבנן ובמקום פסידא לא גזרו ומכלל דאי הוי דאורייתא הוי אסור אין להוכיח דאף מלאכות המונעות הפסד הן מלאכות בשביעית דהתם שאני נהי דאיכא פסידא אם לא ישקו אותה מ"מ כשמשקין איכא גם תיקון בפועל דאמרינן שם דבהשקאה איכא משום זורע ומשום חורש דמרפיא ארעא ומצמיח פירי א"כ ודאי מלאכה גמורה היא ורק משום פסידא התירו לפי שהוא רק מדרבנן אבל אוקמא אילנא דליכא תיקון בפועל כלל יש לדון אי חשיבא מלאכה לשביעית. והנה במו"ק (ג') גבי תרי קשקושי איכא אברויי אילנא אסור סתומי פילי שרי כתב רש"י ז"ל סתומי פילי שרי דאית ביה משום פסידא אברויי אילנא אסור דהוי משום רווחא ע"ש ונראה מדבריו דאין הטעם דזה הוי מלאכה וזה אינו מלאכה רק היכא דעושה משום רווחא אסור וכשעושה משום הפסד שרי אך בע"ז שם על ההיא דמתליעין ומזהמין בשביעית ואין מא מתליעין ומזהמין במועד ומקשינן מ"ש שביעית דשרי ומ"ש מועד דאסור ואמרינן מי דמי שביעית מלאכה אסר רחמנא טרחא שרי כו' כתב רש"י ז"ל מלאכה שהיא עבודת קרקע אסר רחמנא והני לאו מלאכת קרקע נינהו דאוקמא אילנא בעלמא הוא שלא ימות ואינו משביחו לאילן אלא מעמידו בכמות שהוא ע"ש ונראה מדבריו דכל שאינו משביחו אלא שלא יפסד אין זה מלאכה כלל ונראה דבההיא דמתליעין ומזהימין התם מצד עצמן אינן מלאכות כלל דלא מצינו נטילת התולעת או להדביק זבל שיהא חשיב מלאכה רק אם היה אברויי אילנא ומשביחו זה גופא משוי ליה מלאכה דהוי תולדה דזורע כיון שמועיל לגידול האילן וכמו השקאה וזימור דהוי תולדה דזורע אבל כיון דליכא רק אוקמא אילנא אינן מלאכות כלל אך בההיא דתרי קשקושי איכא אברויי אילנא אסור סתומי פילי שרי קשקוש שהוא חפירה תחת הזיתים היא מלאכה מצד עצמה דהוי תולדה דחורש מש"ה כתב רש"י ז"ל דרק משום פסידא שרי כיון דאינו אלא מדרבנן דתולדות הם רק מדרבנן:

הנה בב"ב (פה) בההיא דאין קוצצין בתולת שקמה בשביעית ואמרינן ג"ט מעלי לה כו' מכאן ואילך לא מקשי קשיא ליה ולא עלויי מעלי לה כו' כתבו התוס' לאו דוקא דא"כ בשביעית אמאי אסור הא אמר בע"ז אוקמא אילנא שרי אברויי אילנא אסור אלא ודאי לא מקשי קשיא ליה ולא עלויי מעלי לה ע"ש והא התם גבי בתולת שקמה אם לא יקצוץ כלל ליכא פסידא באילן רק כשקוצץ אמרינן דלא יקוץ פחות מג"ט משום דלא קשי לה ולא מעלי לה א"כ מה זה ענין לההיא דאוקמא אילנא שרי ומוכח דס"ל להתוס' דזה דאוקמא אילנא שרי אין זה דמשום פסידא התירו רק כל שהמלאכה אינה מועלת בפועל אינה מלאכה לענין שביעית:

הנה הרמב"ם ז"ל כתב (בפ"א ה"ה) ולא יסוך את הנטיעות בדבר שי"ל זוהמא כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך ע"ש ותמה עליו בהגהות מים חיים הא אין לך אוקמא אילנא יותר מזה אך הרמב"ם ז"ל לא נפסק כההיא דע"ז דמשנינן תרי זוהמומי איכא אוקמא אילנא שרי כו' אלא כהירושלמי בשביעית שם דאמרינן דמתני' דמזהמין את הנטיעות עד ר"ה אבל בשביעית לא וברייתא דקתני דמתלועין ומזהמין בשביעית פליגי אהדדי וכמ"ש הלח"מ (פ"ח מהל' יו"ט) ע"ש ואין נפקותא בין אוקמא אילנא ובין אברויי אילנא דתרווייהו אסור בשביעית. והנה יש לעיין מאי מלאכה הוא כשסך אותו בזוהמא שלא יאכלנו העוף ותולדה דמאי הוא ונראה שיטת הרמב"ם ז"ל דכל הדברים רגילין לעשות בקרקע ובאילנות חשיבי מלאכות לענין שביעית דהנה הרמב"ם ז"ל כתב (פ"א ה"ג) וזמירה בכלל זריעה כו' ולמה פרטן הכתוב לומר לך על תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן אבל מכין אותו מכת מרדות ע"ש היינו דמלבד תולדות מהנך אבות דכתיבי בקרא איכא ג"כ אבות אחרות רק שהן מדרבנן הנה בע"ז שם דמזהמין את הנטיעות וקוטמין אותן ומשקין אותן עד ר"ה כתבו התוס' דהטעם דמותר הוא משום דתולדה היא ואבות אסר רחמנא תולדות לא עי"ל דדוקא מלאכות של חרישה וזריעה הוא דאורייתא אבל שאר מלאכות אינן אלא מדרבנן ע"ש והנה להתי' השני היינו דאבות אחרות חוץ מחרישה וזריעה הן מדרבנן והנה ע"כ גם קצירה הוא מדאורייתא דהא כתיבא בהדיא בקרא וכדאמרינן במו"ק מכדי בצירה בכלל קצירה כו' ומוכח דאיכא אבות אחרות חוץ מחרישה וזריעה וקצירה דאסורין בשביעית מדרבנן והנה בשבת ליכא אבות בעבודת קרקע חוץ מחרישה וזריעה וקצירה ובשביעית כל שדרכו לעשות בעבודת קרקע הוי מלאכה בשביעית רק שהן מדרבנן ולכן זיהום ועישון וכיוצא בהן כיון דדרך לעשות כן באילנות חשיב מלאכה בשביעית דאבות נינהו ואין חילוק להרמב"ם ז"ל בין אוקמא אילנא לאברויי אילנא שהן מלאכות מצד עצמן ולא מה שמשביח לאילן עושה אותן למלאכה. והנה (בפ"א ה"ז) כתב הרמב"ם ז"ל והמקשקש בזיתים אם להברות את האילן אסור ואם לסתום את הפצימים שרי ע"ש והנה זה דלסתום את הפצימים מותר אין זה משום דכל אוקמא אילנא לעולם שרי דהרמב"ם ז"ל אינו פוסק כן רק דלא חשיב מלאכה דרק עבודות שרגילות לעשות באילן אף שהוא רק אוקמא אילנא כמו זיהום ועישון כיון דבכל נטיעות עושין כן הוי מלאכה מצד עצמה אבל סתומי פילי אינה עבודה הרגילה באילן רק במקרה כשנעשו פצימין באילן סותמין אותן אין זו מלאכה בשביעית ואין לומר ג"כ דקשקוש יהיה מלאכה משום תולדה דחורש דאף חרישה ס"ל להרמב"ם ז"ל (בפ"א ה"ד) דאינה מלאכה דאורייתא ועיין בתוי"ע (פ"ב מ"ב) וכן מ"ש הרמב"ם ז"ל בהכ"ב אילן שנפשח קושרין אותו בשביעית שלא שיעלה אלא שלא יוסיף ע"ש הוא ג"כ כיון דאין זה מן המלאכות הרגילות באילן רק במקרה שנפשח קושרין אותו אינו מלאכה בשביעית רק להעלות אסור דמשביחו ומגדלו והוי אז תולדה דזורע אבל שלא יוסיף דאינו משום זורע רק בשביעית כל המלאכות הרגילות בקרקע הוו אבות בפ"ע אך זה שאינו מן המלאכות הרגילות אין זה מלאכה כלל וכן מ"ש הרמב"ם ז"ל סוקרין את האילן בסקרא וטוענין אותו באבנים שאינן ג"כ מעבודות התמידיות באילן רק באילן שמשיר פירותיו אינו מלאכה ושרי:

והנה להרמב"ם ז"ל זה דהתירו בשביעית משום פסידא הוא רק בשביל השקאה וכמ"ש [בפ"א ה"י ומפני מה התירו כל אלה שאם לא ישקה תשאר הארץ מלחה וימות כל עץ בה כו' ובכלל זה מ"ש שם דעושין עוגיות לגפנים דזה ג"כ משום השקאה כמ"ש רש"י ז"ל מו"ק (ג') ובפה"מ שם וכן מ"ש הרמב"ם ז"ל שם דעודרין תחת הגפנים הוא ג"כ בשביל השקאה דכל חרישה בשדה האילן לן הוא כדי שירד המטר בעמקו כמ"ש בפה"מ שביעית (פ"ב מ"א) ובגפנים התירו העידור תחת הגפנים כמו העוגיות לצורך השקאה וז"ש הרמב"ם ז"ל ההיתר משום פסידא רק לענין השקאה הוא משום דאדרבה היתר של פסידא הוא דוקא במלאכה הרגילה בקרקע ואם לא יעשה אותה יהיה פסידא כגון השקאה וצורכי השקאה ומשום דאותן מלאכות רק מדרבנן ובמקום פסידא לא גזרו אבל אם ע"י איזה סיבה צריך לעשות מלאכה באילן משום פסידא אף אם היא רק מלאכה דרבנן כגון תולדה לא התירו במקום פסידא דאין זה כמו מועד דכל דבר האבוד מותר דרק במלאכות התמידיות באילן באלו שיש בהם פסידא לא גזרו מתחילה ואילן שנפשח דאסור לקושרו כדי שיעלה אף אם יפסדה האילן אם לא יעלה ג"כ אסור:

כתבו התוס' מו"ק (י"ג) בשדה שנתקווצה בשביעית שכתב רש"י ז"ל דהוי רק מלאכה דרבנן דצ"ל דאיירי בקוצים תלושים דמחוברים כל דהו הוי מדאורייתא כדאמרינן בשבת התולש עולשין והמזרד זרדין אם ליפות את הקרקע כ"ש ואעפ"י שאינו מכוין ליפות דקאמר התם דפטור גבי שבת כגון בארעא דחבריה אבל גבי שביעית לא בעינן מלאכת מחשבת ע"ש. והנה יש לעיין מה זה שייך להתם דהתם החיוב אינו משום עבודת קרקע רק משום תולש וכל תולש חייב בשבת רק בעינן שיעור הראוי ואם ליפות את הקרקע שיעורו בכ"ש אבל בשביעית דהחיוב רק במלאכת קרקע מנ"ל דיפוי הקרקע חשיב מלאכה ועוד דא"כ יהיה אסור לתלוש עולשין בשביעית דהא מיפה הקרקע הנה אמרינן (רפ"ד) דשביעית בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים בתוך שלו כדרך שהוא מלקט בתוך של חברו הגס הגס והביא הר"ש ז"ל מהירושלמי דמלקט עצים ועשבים מתוך שלו הגס הגם כדרך שהוא מלקט מתוך ש"ח בין גסין ובין דקין וכתב הר"ש ז"ל דזה דאין מלקטין עצים ועשבים הוא משום דמתקן השדה לזריעה כדתנן התולש עולשין והמזרד זרדין אם ליפות הקרקע בכ"ש וכשמלקט הגס תלינן דצריך להם ולא לתקן את הקרקע עביד אבל דקין ודאי לצורך הקרקע ובשל חברו שרינן אפילו דקין דמידע ידע דלא עביד לצורך הקרקע דמה חושש לתקן קרקע חברו ע"ש ומפרש ג"כ כהתוס' דהמזרד זרדים ליפות שייך גם בשביעית אך בזה נחלק על התוס' דבארעא דחבריה כיון דאינו מתכוין לזה מותר אף בשביעית אך נראה דכל מה דמבואר מכולא פרקא שם דלתקן הקרקע אסור בשביעית הוא רק איסור דרבנן דמדאורייתא אינו אסור רק קצירה ובצירה וזריעה וזמירה ואף חרישה להרבה שיטות אבל שאר מלאכות אינן רק מדרבנן ודברי התוס' במו"ק שכתבו שהוא מן התורה צ"ע:

וז"ש הר"ש ז"ל במלקט עצים ועשבים מתוך שלו כשמלקט הגס תלינן דצריך להם ולא לתקן הקרקע עביד אבל דקין ודאי לצורך הקרקע היינו דבגסין אפשר שהוא לצורך הקרקע ואפשר דצריך להם ותלינן שהוא צריך להן ובדקין ודאי לצורך הקרקע הנה (בב"ב נ"ד) אמרינן האי מאן דזכי זיכיא כו' והיינו מכבד השדה מקסמין ועשבים כמ"ש הרשב"ם ז"ל אדעתא דארעא קני אדעתא דציבי לא קנה ה"ד שקיל רברבי וזוטרי אדעתא דארעא שקל רברבי ושבק זוטרי אדעתא דציבי וכתב הרשב"ם ז"ל דאי שקל רברבי וזוטרי איכא למתלי אדעתא דארעא אבל שבק זוטרי ליכא למתלי אלא אדעתא דציבי ע"ש היינו היפך ממ"ש הר"ש ז"ל ולפי הרשב"ם ז"ל מוכח דלא שרינן בשביעית אלא היכא ודאי לא עביד אדעתא דארעא דהא אי שקיל רברבי וזוטרי ג"כ אפשר שהוא אדעתא דציבי ומ"מ אסרינן בשביעית ולהר"ש ז"ל באפשר למתלי שהוא אדעתא דציבי מותר בשביעית:

כתב הרמב"ם ז"ל (רפ"ד) דאם קצר כדרך הקוצרין או שקצר לעבודת הארץ לוקה וכ"כ שם (הכ"ב) גבי בצירה אם בצר לעבודת האילן או שבצר כדרך הבוצרין לוקה ע"ש היינו דבקצירה ובצירה איכא תרתי חדא דגופייהו חשיבי מלאכה אך לזה בעינן דוקא כדרך הקוצרין והבוצרין ואיכא נמי משום עבודת הקרקע והאילן ובזה אפילו שלא כדרך הקוצרין חייב ונראה ג"כ מדברי הרמב"ם ז"ל דאף בשביעית תלי בדעתו ואם אינו מתכוין לעבודת הקרקע והאילן מותר לקצור שלא כדרך הקוצרין ולהתוס' דבשביעית לא בעינן מלאכת מחשבת צ"ל דבקצירה ובצירה שלא כדרך הקוצרין ליכא מלאכה כלל הנה אמרינן בשבת (ע"ב) האי מאן דקניב סילקא חייב שתים משום קוצר ומשום זורע וכתב רש"י ז"ל דקניב סילקא חותך תרדין והנה להתוס' דבשביעית לא אזלינן בתר מחשבתו א"כ אסור בשביעית ללקוט תרדין דהוי כמו זורע ואמרינן בירושלמי (פ"ח ה"ב) וכן הוא שביקש לאכול תרדין חיין או לכוס חטין חיות אין שומעין לו כו' אלמא אפשר לאכול תרדין של שביעית וצ"ל להתוס' דקניב לה באופן דודאי קשי ליה [ועיין תוס' סנהדרין כ"ו ד"ה לעקל]:

אמרינן (בפ"ב מ"ד) מזהמין את הנטיעות כו' ומשקין אותו עד ר"ה ראב"צ אומר אף משקה הוא את הנוף בשביעית אבל לא את העיקר וכתב בפה"מ דאין הלכה כראב"צ וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ג ה"ט) דרק עד ר"ה מותר אבל בשביעית אסור והנה אמרינן במו"ק דמושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה כולה והביאה הרמב"ם ז"ל (פ"א ה"ט) וכתב מוליכין את המים מאילן לאילן אבל לא ישקו את כל השדה ואם היו מקורבין י' לבית סאה משקין כל השדה בשבילן ע"ש היינו דאף בשביעית מותר להשקות האילנות וכבר עמדו בזה המ"ר ותוס' א"ש ע"ש ונראה דב' מיני השקאות הן דהא לכאורה קשה אמאי מושכין המים מאילן לאילן הא כל אילנות חוץ מאתרוג גדלין על רוב מים כדאמרינן בר"ה ואין צריכות השקאה כלל וע"כ זה דמושכין את המים מאילן לאילן היינו מי גשמים שירדו עליהן שצריך להמשיכן ממקום למקום וזה מותר אף בשביעית אבל ההיא דמשקין את הנטיעות עד ר"ה מיירי להשקותן ממעין דמתוך שהן נטיעות צריכות השקאה וזה שרי רק עד ר"ה:

אמרינן במו"ק (ד' ע"ב) גבי אין עושין את האמה בשביעית ר"ז וראב"מ חד אמר מפני שנראה כעודר וחד אמר מפני שמכשיר אגפיה לזריעה וכתבו התוס' דהוי כחרישה ורבנן סברי כיון דמ"מ שנוי עביד לאו מלאכה היא ומותר דלאו שמיה חרישה ע"ש ונראה מזה דכל ע"י שינוי לא חשיב מלאכה והרמב"ם ז"ל (ספ"א) כתב גבי אין קוצצין בתולת שקמה ואם צריך לעצה קוצץ אותה שלא כדרך עבודתה ע"ש והנה לא כתב באופן שאינו מועיל לאילן כלל אלא שלא כדרך עבודתה ונראה דכל ע"י שנוי שרי ונראה דלמדו זה מקצירה דע"י שנוי מותר כדאמרינן תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל קוצץ אותם בחרבה ואמרינן בת"כ ענבי נזיריך לא תבצור כו' לא תבצור כדרך הבוצרין מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה כו' ומזה למדו לכל עבודות בשביעית שאינו אסור רק כדרך עבודתן אבל ע"י שנוי מותר והנה במנחות (ק"צ) בההיא דשומרי ספיחי שביעית כו' הקשו בתוס' איך מותר לקצור הא אמרינן מן המשומר אי אתה בוצר כו' ע"ש ומאי קשיא להו הא אפשר לקצור שלא כדרך הקוצרין ונראה דלהעומר כיון דקצירתו מצוה בעינן כדרך הקוצרין דכל שלא כדרך הקוצרין לא שמה קצירה היא דאף לענין פאה דאם לא קצרו כדרך הקוצרין לאו קצירה היא ופטורה מן הפאה דאם קוצרו מעט מעט אף במגל פטור מן הפאה כמ"ש הרמב"ם ז"ל דכל שלא כדרך קצירה לאו קצירה היא אלא קיטוף כתב הרמב"ם ז"ל אם קצר כדרך הקוצרין לוקה כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי כו' והנה בעינן שיקצור כל השדה ולא חילק בין שדה גדולה לקטנה דקציר מקרי אם קצר כל השדה. והנה בעומר אמרינן במנחות (פ"ה ע"ב) אבא שאול אומר עומר היה בא מבקעת בית מקלה כבת ג' סאין היתה ושדה מודרמת היתה כו' וכתב רש"י ז"ל דג' סאין דהיינו כשיעור שצריך לקצור לצורך העומר ע"ש ומשום דאם היתה יותר והיה קוצר ממנה רק לצורך העומר לא היתה קצירה כלל כיון שאינו קוצר כל השדה ובעומר כיון דקצירתו מצוה בעינן שם קצירה:

והנה התוס' שהקשו שם איך מותר לקצור מן השמור תי' ג' תי' חדא דלא היו שומרים רק מודיעים שהיא של הקדש והיו פורשים מאליהן א"נ קצירך ונזירך אמר רחמנא ולא של הקדש א"נ משום דכתיב לדורותיכם ע"ש. והנה בירושלמי שקלים (פ"ד ה"א) על ההיא דר"י אומר מה חריש רשות כו' יצא קצירת העומר כו' אמרינן ר"י כדעתיה דאמר אין עומר בא מסוריא ופי' המפרשים ז"ל היינו כיון דאין העומר בא מסוריא א"כ קצירת העומר דוחה שביעית ה"נ דוחה שבת ע"ש ומוכח דיש איסור שביעית בקצירת העומר רק דדחי וזהו כתי' האחרון בתוס' משום דכתיב לדורותיכם:

אמרינן עוד שם בירושלמי על ההיא דשומרי ספיחי שביעית היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה דר"י היא דאמר אין עומר בא מסוריא ודחינן דאם לא מצא בסוריא מביאין אותו מספיחין שבא"י ע"ש. ויש לעיין אי העומר כשר מסוריא למה היו מביאין אותו דוקא מסוריא הא סוריא ג"כ אינו נעבד בשביעית דהא אמרינן אין עושין במחובר בסוריא א"כ הוא ג"כ מספיחין ולמה היו מביאין אותו דוקא מסוריא ונראה דמש"ה היו מביאין אותו דוקא מסוריא משום דספיחין אסורין עכ"פ מדרבנן ולא הוי ממשקה ישראל דאף איסור דרבנן כל שאין יומו גורם לו פסול ג"כ משום משקה ישראל כדמוכח מפסחים (מ"ח). והנה התוס' במנחות שם הקשו אף לר"ע דספיחין אסורין מדאורייתא איך מביאין ממנו העומר הא לא הוי ממשקה ישראל ותי' דבשאר שנים נמי לאו ממשקה ישראל הוא משום חדש ושרי רחמנא משום דמצותה בכך שביעית לכ"ע נמי הרי מצותה בכך ע"ש אך זה דוקא אי אין העומר בא מסוריא א"כ מצותה בכך אבל אי עומר בא מסוריא הא בסוריא ליכא איסור ספיחין אף דאסור בעבודת קרקע כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ד הכ"ח) א"כ אין מצותה בכך ומביאין אותו מסוריא ורק אי לא מצאו מסוריא מביאין אותו מספיחין של א"י דאז הוא מצותה בכך דא"א בענין אחר עוד אפשר לפי מה דמקשינן במנחות שם איך מקריבין העומר מספיחי שביעית הא כתיב לאכלה ולא לשריפה ואמרינן משום דכתיב לדורותיכם וא"כ אם אפשר להביא מסוריא מביאין דסוריא רק אסור בעבודת קרקע אבל הפירות אפשר דמותרין בהפסד ואף אי נימא דאסורין מ"מ ליכא בהו איסור דאורייתא. [הנה על תי' התוס' במנחות שם דמש"ה מותר להביא העומר מספיחים משום דבלא"ה לא הוי ממשקה ישראל משום חדש יש לעיין תינח עומר שתי הלחם מא"ל הא אינו מן החדש וזה דשומרין ספיחי שביעית הוא בין לעומר ובין לשתי הלחם וכ"כ רש"י ז"ל בפ' הזהב נ"ח ע"א ובפ' הבית והעליה קי"א ע"א]:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד הכ"ג) על ההיא דתאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה כו' ואין דורכין ענבים בגת כו' ואין עושין זיתים בבד כו' דכן שאר הדברים כל שיכול לשנות משנה ע"ש. והנה (בפ"ו מ"ב) אמרינן עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר דשין וזורין ודורכין ומעמרין כו' כלל אמר ר"ע כל שכיוצא בו מותר בא"י עושין אותו בסוריא ופי' הרע"ב ז"ל כל שכיוצא בו עושין בא"י היינו בתלוש בשנוי עושין בסוריא בלא שנוי די"ח ונראה מכ"ז דבעבודות שבת לוש בא"י צריך לשנות ויש לחקור באיזה מלאכות צריך לשנות דאשכחן זה בדישה וזריה ידריכה ועימור אם גם בשאר מלאכות כגון טחינה ואפיה ובישול צריך לשנות אך לא אשכחן כשמבשל ירק של שביעית דצריך לשנות ומ"ש אלו מלאכות מאלו ונראה דהנה הרמב"ם ז"ל כתב (רפ"ד) זה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה כיצד כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר כו' היינו שהעמדת הכרי והדישה בכלל הקצירה כדרך הקוצרין היא והמנחת חינוך מצוה שכ"ח עמוד בזה וכתב דקי"ל לחז"ל דדרך הקוצרין הוא בכך הרמב"ם ז"ל הפירות שיוציא האילן בשביעית לא יאספם כדרך שאוסף בכל שנה שנאמר ואת ענבי נזיריך לא תבצור ואם בצר כדרך הבוצרים לוקה וכיצד עושה תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה כו' ולא ידרוך ענבים בגת כו' ע"ש דזהו נמי בבצירה כדרך הכוצרין דאם בוצר ודורך בגת או עושה זיתים בבד זהו בכלל בצירה כדרך הבוצרין וא"כ יש מלאכות בתלוש השייכות לקצירה ובצירה מיהו מדאורייתא לוקה רק אם עשה הכל בלא שנוי שקצר כדרך הקוצרין והעמיד כרי ודש בבקר וכן אם בצר כדרך הבוצרין ודרך בגת ומדרבנן צריך לשנות בכל מלאכה ומלאכה אך נראה דאותן מלאכות דאין שייכין כלל לקצירה ובצירה כדרכה כגון טחינה ואפיה ובישול א"צ לשנות אף מדרבנן הנה המ"ר הקשה על הר"ש ז"ל שפי' ההיא דמשאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית כו' ולא תבור ולא תטחון עמה דהיינו שחשודה לאכול פירות שביעית אחר הביעור והקשה אמאי לא פי' דמיירי אף קודם הביעור והאיסור הוא משום דטוחנת בלא שנוי ע"ש אך נראה דבטחינה א"צ שנוי כיון דאינה שייך לעבודת הקצירה כלל:

והנה השנו"א (פ"ח מ"ו) שיטה אחרת לו לגמרי וכתב דשנוי מהני רק לעבודה בתלוש וההיא בתאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל קוצין אותן בחרבה לא פי' כפי' הר"ש ז"ל דמוקצה הוא כלי שחותך בו התאנים אלא כלי שעושין בו קציעות [וכן פי' הראב"ד ז"ל בת"כ] והיינו בעבודה שבתלוש אבל לבצור אסור אפילו ע"י שנוי ואינו רשאי אלא לתלוש ביד ע"ש. והנה בירושלמי (פ"ב ה"ג) אמרינן דבי ר' ינאי משקה בסלא והיינו ע"י שנוי ע"ש ומוכח דאף במחובר שייך שנוי וצ"ל משום דהשקאה היא רק מדרבנן כדאמרינן במו"ק ובזה שרי ע"י שנוי כמו בתלוש והטעם דבתלוש מותר ע"י שנוי הוא ג"כ משום דעבודה בתלוש הוא רק מדרבנן וה"ה למחובר כל שהוא רק מדרבנן מותר ע"י שנוי. והנה זה שכתב השנו"א דאינו מותר רק לתלוש ביד ואע"ג דאף ע"י שנוי אסור וצ"ל דתלישה ביד לא חשיב בצירה כלל אלא תלישה ולפ"ז הכלל הוא דכל שנוי שאינו מאבד את שם המלאכה לגמרי אסור במחובר אבל שנוי כזה המאבד את שמו מותר וכמ"ש התוס' מו"ק (ד') גבי אין עושין האמה בשביעית דמכשיר אגפיה לזריעה דרבנן סברי כיון דע"י השנוי עביד ליה לאו מלאכה היא ומותר דלא שמיה חרישה ע"ש ואע"ג דהתם הוי במחובר כיון דהוי שנוי המאבד את שמו וכמ"ש דלא שמיה חרישה מותר. והנה בהגהת שנו"א שם הקשה מההיא דמותר למכור בשביעית מגל יד ומגל קציר ומשום דראוין למלאכת היתר לקצור מן המופקר וו' דאף במגל שרי לקצור ולא רק ביד ותי' דכל שקוצרו מעט מעט שרי אף במגל ע"ש ונראה טעם הדבר דכל שבוצרו מעט וועט ולא חשיב בצירה כ"א קיטוף א"כ מאבד את שמו וכדאמרינן לענין פאה דאם קוצרו מעט מעט אף במגל פטור מן הפאה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' מ"ע ואף דבפאה ל"ש שנוי אלא משום דלאו שמיה קצירה אלא קיטוף:

ז

ז) גרסינן בשביעית (פ"ב מ"ו) אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות מל' יום לפני ר"ה כו' ובר"ה י' אמר רבא לדברי האומר ל' צריך ל' ול' ופי' רש"י ז"ל היינו ל' לקליטה ול' לתוס' שביעית דבעינן שלא תהא נקלטת בתוס' שביעית והתוס' כתבו שם דזה דצריך ל' ול' לא קאי על שביעית דבעינן רק שלא תקלוט בשביעית עצמה אבל שלא תקלוט בתוספת שביעית לא איכפת לן ע"ש. ונראה הטעם דהנה זה דאסור ליטע ערב שביעית שתקלוט בשביעית עצמה אף שאינו עושה שום מלאכה בשביעית הוא משום דאדם מצווה על שביתת שדהו כדאמרינן בע"ז ט"ו והיינו דאיכא עשה דושבתה הארץ והמנחת חינוך מצוה קי"ב כתב דעבודת קרקע ע"י עכו"ם בשביעית אסור מה"ת משום עשה דשביתת הארץ ע"ש. וכל שנוטע ערב שביעית ונקלטה בשביעית נהי דלאו דעשיית מלאכה בשביעית ליכא דאינו עושה שום מלאכה בשביעית מ"מ עשה דושבתה הארץ איכא דבהקרקע נעשית מלאכה בשביעית וכמו בשביתת כלים בשבת לב"ש דאמרינן נר אפקורי מפקיר ליה ואע"ג שהדליק מערב שבת מ"מ כיון דאיכא שביתת כלים אף שאח"כ דולק מאליו אסור וה"נ אף שנטע ערב שביעית כיון דהקליטה היא בשביעית א"כ המלאכה נעשית בהקרקע בשביעית ומצווה הוא על שביתת שדהו בשביעית אך זה רק בשביעית עצמה אבל בתוספת שביעית ס"ל להתוס' דזהו רק על איסור מלאכה של האדם אבל על שביתת שדהו ליכא תוספת שביעית ומש"ה לא איכפת לן אם תקלוט בתוספת שביעית:

הנה התוס' מו"ק ד' על הא דאמרינן דר"ג וב"ד נמנו על ב' פרקים ובטלום דקרא קא דרוש דגמר שבת שבת משבת בראשית מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין כו' הקשו הא בשבת נמי בעינן תוספת בין בכניסתה ובין ביציאתה כדאמרינן ביומא דצריך להוסיף מחול על הקודש ותי' דהאי פורתא לא קא חשיב וכי ההוא שיעורא נמי יהא מודה ר"ג דצריך להוסיף ע"ש. וקשה טובא מאי קמ"ל ודאי האי פורתא צריך להוסיף דהא שביעית מתחלת בר"ה ור"ה שהוא יו"ט יש בה תוספת יו"ט א"כ האי פורתא של תוספת אסור בכל מלאכות משום יו"ט ועבודת קרקע בכלל. והנה לפמ"ש המנחת חינוך דעשיית מלאכה בשביעית ע"י עכו"ם אסור מה"ת משום שביתת שדהו א"כ י"ל דנ"מ דאסור לעשות בהאי פורתא של תוספת אף ע"י עכו"ם משום תוספת שביעית ואף לפמ"ש דשיטת התוס' דתוספת שביעית הוא רק על עשיית מלאכה של האדם אבל לא על שביתת שדהו זהו רק על התוספת של ל' יום לפני ר"ה דנפקא לן מבחריש ובקציר תשבות כו' דזהו רק על עשיית מלאכה אבל האי פורתא דנפקא לן משבת בראשית ותוספת שבת הוא על כל השביתות ואף על שביתת בהמתו ושביתת כלים לב"ש וה"נ בשביעית על שביתת שדהו:

והנה אי נטיעה בתוספת שביעית הוא מדאורייתא שיטת ר"ת דאינו אסור מדאורייתא בתוספת שביעית רק חרישה דכתיב בחריש ובקציר תשבות אבל לא נטיעה והר"ש ז"ל ריש שביעית הקשה עליו דאם חרישה אסורה כ"ש נטיעה דכתיב וכרמך לא תזמור וכ"ש נטיעה דזמירה תולדה דזורע וכ"ש נוטע דדמי לזורע טפי ע"ש היינו דאבות מלאכות חמירי טפי מחרישה. והנה אמרינן בירושלמי (פ"ו ה"ב) על ההיא דעושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר דשין וזורין אבל לא קוצרין ולא בוצרין ומקשינן במה אנן קיימין אי בפירות ששית שנכנסו לשביעית בארץ נמי מותר ואי בפירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית לחרוש מותר לקצור אסור בתמיה אלא במה אנן קיימין בפירות שביעית בשביעית [ועיין בהמפרשים ז"ל שם] דא"א להיות בפירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית כיון דלחרוש מותר כ"ש לקצור וקשה הא אדרבה קצירה הוי מלאכה טפי מחרישה דקצירה הוא אב מלאכה כמו זורע:

והנה תוספת שביעית נפקא לן מבחריש ובקציר תשבות והיינו חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית ופי' רש"י ז"ל דקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית היינו תבואה שהביאה שליש בשביעית אתה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית והתוס' ר"ה (י"ב ע"ב) כתבו דאין זה תוספת שביעית במה שהפירות שגדלו בשביעית אסורין בשמינית ופי' דהיינו פירות שביעית שיצאו לשמינית אסור לחרוש ולקצור ולעדור אותה דסד"א דדבר התלוי בעבודת הארץ כיון דנפקא שביעית שריא אפילו לצורך פירות שביעית להכי אצטריך ההוא קרא ע"ש. והנה יש לעיין דהא אמרינן בת"כ שהביא הר"ש ז"ל בשביעית (פ"ב מ"ה) שבת שבתון יהיה לארץ כיון שיצאה שביעית אעפ"י שפירותיה אסורין מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן אבל פירותי' אסורין עד ט"ו בשבט ע"ש א"כ חרישה וקצירה ועידור אחר שביעית אמאי אסורה אך בשביעית שם בההיא דפירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית כו' נראה דפלוגתא הוא דרק לר"ש למוצאי שביעית מותר בעבודה אבל לת"ק לא והת"כ דשבת שבתון כו' אתיא כר"ש אך תקשה לר"ש היכי משכחת לה תוספת שביעית במוצאי שביעית ונראה לומר דאף לר"ש דמתיר עבודה במוצאי שביעית לצורך הפירות אף שהפירות שביעית זהו רק בשאר מלאכות אבל קצירה אסורה ואף דקצירה היא ג"כ משום מלאכה מ"מ בזה שאני קצירה משאר מלאכות דאיסור קצירה תלוי בהפרי ולא הוי כשאר מלאכות שהוא איסור הזמן דבשנה שביעית אסור במלאכות אלו דהא במופקר שרי קצירה כדרך הקוצרין כדאמרינן בת"כ וכן בפירות ששית שנכנסו לשביעית דתורת פירות ששית עליהן מותר לקוצרן כדרך הקוצרין ואף שהוא עושה מלאכה זו בשביעית דבזה קצירה שאני דאזלינן בתר הפירות ולא אחר זמן המלאכה וה"נ בפירות שביעית שנכנסו לשמינית כיון דקדושת פירות שביעית עליהן אסור לקוצרן כדרך הקוצרין וכן משמע ממתני' (פ"ח מ"ו) תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה כו' ולא קתני אין קוצין במוקצה בשביעית כמו דקתני במתני' לענין שאר מלאכות אלא תאנים של שביעית אין קוצין אותן כו' דזה תלוי בהפירות דאם הן פירות שביעית אף בשמינית אין קוצין אותן במוקצה [ועיין תוס' ר"ה ט' ע"א ד"ה וקציר] ולפ"ז משכחת לה תוספת שביעית במוצאי שביעית בקצירה דהא קרא דתוספת שביעית למוצאי שביעית הוא בקצירה וכדכתיב בחריש ובקציר תשבות ואמרינן דהיינו קציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית אך מהירושלמי נראה דפירות שביעית קוצרין בשמינית דאמרינן (בפ"ו ה"ב) גבי עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר כו' במה אנן קיימין כו' אי בפירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית לחרוש מותר לקצור אסור בתמיה כו' ומוכח דפירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית מותר בין לחרוש ובין לקצור ואפשר דבסוריא שאני דבסוריא ליכא תוספת שביעית תדע דאמרינן שם בירושלמי אי בפירות ששית שנכנסו לשביעית בארץ נמי מותר כו' אבל בפירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית לא אמרינן כהאי לישנא ונראה דבא"י אסור כה"ג רק בסוריא אמרינן דמותר בין לחרוש ובין לקצור:

אמרינן דחורשין שדה לבן עד הפסח ושדה האילן עד עצרת. והנה שאר מלאכות אי מותרין אחר הפסח הר"ש ז"ל ריש שביעית שקיל וטרי בזה אי מותר זריעה ונטיעה בב' פרקים ע"ש והנה אי מותרת זריעה בשדה הלבן אחר הפסח יש להביא ראיה מההיא דמנחות ה' דאמרינן מנחת העומר תוכיח שאסורה להדיוט כו' מה למנחת העומר שכן מתרת חדש בשביעית שביעית נמי שכן מתרת ספיחין וכתב השמ"ק דה"ה דהמ"ל שכן מתרת חדש בתבואה שהביאה שליש לפני ר"ה ע"ש ואי אסורה זריעה בשדה לבן אחה"פ לא משכחת לה שיתיר העומר של שביעית תבואה שהביאה שליש לפני ר"ה דאחה"פ אסור לזרוע ואם נזרעו קודם הפסח אפילו נזרעו ערב הפסח קודם חצות דמותר אז בעשיית מלאכה בט"ז שהוא הקרבת העומר כבר אשרוש דאין קליטה יותר מג' ימים א"כ כבר התירן עומר של ששית:

הנה זה דמותר לחרוש בשדה לבן רק עד הפסח והיינו עד שתכלה הליחה הביא הר"ש ז"ל מהירושלמי דע"י שעתיד לזורעה בתחילה צריך שתהא רוב הליחה קיימת היינו דאח"כ אינה ראויה לזרוע וכשחורש אינו לצורך ששית כ"א לשביעית ע"ש הא אם היה אפשר לזרוע אח"כ היה מותר לחרוש אחה"פ. הנה אמרינן (פ"ב מ"ב) מזבלין ומעדרין כו' עד ר"ה וכן בבית השלחין והביא הר"ש ז"ל מהירושלמי דה"ה דמותר לחרוש ע"ש והטעם הוא משום דבית השלחין אין הליחה נפסקת שהרי משקין אותה ומש"ה ראויה לזרוע אף אח"כ ומש"ה מותר לחורשה. והנה יש לעיין איך מותר עד ר"ה הא כשזורעה סמוך לר"ה תביא שליש בשביעית והן פירות שביעית א"כ איך מותר לחרוש עבורן ונראה דמש"ה מותר לחרוש משום דיכול לזורעה קטניות דאזלינן ביה בתר השרשה וכיון שהשרישו קודם ר"ה הן פירות ששית. והנה בירושלמי (פ"ב ה"ב) אמרינן על הא דחורשין בית השלחין עד ר"ה רבי אומר עד ר"ה ג' חדשים כדי שיזרע אורז וישרש ויטע אורז וישרש ע"ש ונראה דמש"ה נקט אורז דאזלינן ביה בתר השרשה כדאמרינן בשביעית (פ"ב מ"ז) וא"כ היא לצורך פירות ששית ונראה לפ"ז לדידן דלא קי"ל כסתם מתני' אלא כשמואל דס"ל בר"ה דאף באורז ודוחן כו' אזלינן בתר גמר פרי אסור לחרוש בבית השלחין כמו בשדה הבעל והנה הרמב"ם ז"ל לא הביא מה דאמרינן בירושלמי דאף חרישה גמורה מותר בבית השלחין וכתב רק דמעדרין ומשום דעידור אינה מלאכה גמורה התירו בבית השלחין:

והנה הר"ש ז"ל שם כתב דבית השלחין הוא גנה של ירק ומתקן בכך הירק של ששית ע"ש והנה יש ג"כ לעיין הא בירק אזלינן בתר לקיטה א"כ איך חורשין עד ר"ה הא א"כ הלקיטה תהיה אחר ר"ה וא"כ הן פירות שביעית וכן מה דמעדרין במקשאות ובמדלעות עד ר"ה הא קשואין ודלועין שהן ירק אזלינן בהו בתר לקיטה והן פירות שביעית. אך הרמב"ם ז"ל בפה"מ שם כתב על ההיא דמעדרין במקשאות ומדלעות מעדרין חופרין בעיקרי האילנות והקשה עליו התי"ט איך ס"ל דשרי זה אף באילנות הא אין חורשין בשדה האילן אלא עד עצרת דלאח"כ הוא לצורך שביעית ע"ש. והנה הרמב"ם ז"ל בפה"מ שבת פ' הבונה כתב דמנכש היינו חופר בעיקרי הגפנים והצמחים ע"ש ונראה דלהרמב"ם ז"ל אין הטעם דמעדרין במקשאות ומדלעות עד ר"ה כמ"ש הר"ש ז"ל משום שהוא לפירות ששית דכיון דהלקיטה בשביעית הן פירות שביעית רק ניכוש אינו אסור קודם שביעית וכמו מזבלין ומיבלין ומאבקין כו' עד ר"ה וחפירה בעיקרי האילנות והצמחים הוא ניכוש ואין זה מן המלאכות האסורות קודם שביעית ומש"ה מותר זה אף באילנות:

כתב הר"ש ז"ל (פ"ב מ"ו) על ההיא דהאורז והדוחן כו' השרישו לפני ר"ה מותרין בשביעית דאף דזריעה אב מלאכה ואסורה לפני שביעית מ"מ כיון דהשרישו לפני ר"ה אף דבאיסור זרע מותרין בשביעית ע"ש אך מהירושלמי נראה דמותר לזרוע לכתחילה אורז ודוחן דהא אמרינן דחורשין בית השלחין ג' חדשים לפני ר"ה כדי שיזרע אורז וישרש ומוכח דאף לכתחילה מותר לזרוע אורז באופן שישרש קודם ר"ה:

הנה זה דאין חורשין שדה לבן אחה"פ לכל המפרשים ז"ל מיירי בשדה שאינה זרועה אך השני"א פי' שם דמיירי בשדה שהיא זרועה כבר וחורשין בין הערוגות שיהיו הגשמים יורדין בה יותר ע"ש. והנה גרסא אחרת הוא ש בהירושלמי דהר"ש ז"ל הביא רפ"ב מהירושלמי הטעם דשדה אילן חורשין עד העצרת ושדה לבן רק עד הפסח דשדה לבן ע"י שעתיד לזורעה בתחילה צריך שתהא רוב הליחה קיימת ע"ש היינו דצריך עוד לזורעה אך השנו"א שם גרס שדה לבן ע"י שהיא זרוע מתחילה כו' ע"ש אך נראה דאף להשנו"א ודאי אם אינה זרועה ג"כ אין חורשין אותה אחה"פ דהא אמרינן בשדה האילן כל ג' אילנות לבית סאה אם ראוין לעשות ככר דבלה באטלקי כו' חורשין כל בית סאה בשבילן פחות מכאן אין חורשין אלא מלוא אורה וסלו והטעם דהשאר א"צ לאילנות וא"כ הוי כשדה לבן דאין חורשין אותה אחה"פ ומוכח דאף אם אין השדה זרועה ג"כ אין חורשין אותה אחה"פ:

הנה זה דג' אילנות לבית סאה אם ראוין לעשות ככר דבלה כו' חורשין כל בית סאה בשבילן ואם שתים עושין ואחת אינה עושה אין חורשין אלא כמלוא אורה וסלו ועמדו המפרשים ז"ל אמאי לא יחרשו בשביל השתים לפי חשבון ונראה דתלוי בזה דכל שנקרא שדה אילן חורשין אותה עד עצרת וכל שאינה נקראת שדה אילן לא התירו לחרוש עד עצרת אף כשמועיל לאילנות היכא דאפשר שהוא חורש ג"כ בשביל השדה וכל פחות מג' אילנות שעושין כשיעור הזה אין השדה שדה אילן ואין חורשין רק עד הפסח וכן מ"ש הרמב"ם ז"ל דבנטיעות בעינן י' לבית סאה ובזה נטיעות חמירי מאילנות דאם אין שם י' אין חורשין ועמדו בזה המפרשים ז"ל אמאי נטיעות חמירי מאילנות ע"ש והטעם משום דבנטיעות לא מקרי שדה האילן אא"כ הן ממטע עשרה לבית סאה והנה זה דב' עושין ואחת אינה עושה דחורשין להן כמלוא אורה וסלו נראה הטעם משום דאותו השיעור של מלוא אורה וסלו אין דרך לזרוע אותו דמטנפי פירי כדאמרינן בב"ב (פ"ב) וא"כ מוכח דהחרישה היא לצורך האילנות ולא לצורך הקרקע וכה"ג מותר אף אם אינה שדה אילן:

אמרינן (פ"ב מ"ה) פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית כו' אין סכין ואין מנקבין אותן וכתב הר"ש ז"ל דמיירי בפגין שאין דרכן להתבשל עד תשרי ואפילו בששית קאמר דלא סכין ולא מנקבין מאחר דאין נגמר בישולן עד שתכנס שביעית ע"ש והקשה המ"ר אמאי אסור לסוך ולנקבן בששית הרי פירות ששית הן כיון שחנטו בששית ע"ש ונראה כיון דזה דסכין ומנקבין אותן הוא כדי למהר בישולן כמ"ש הר"ש ז"ל שם וכיון דאין מתבשלין אלא לאחר ר"ה של שביעית נמצא דע"י זה שמנקבן בששית ממהרין בישולן בשביעית וכיון דממהר גידולן חשיב כמו זורע א"כ אסור לנקבן בששית כדי שימהרו בישולן בשביעית כמו שאין נוטעין אילן בששית כדי שתקלוט בשביעית לדעת התוס' ר"ה (י' ע"ב) ולדעת רש"י ז"ל אסור ליטע בששית אף אם תקלוט בתוספת שביעית אך יש לדון בזה דהא מותר לזרוע בששית אף אם תגמר התבואה אחר ר"ה דרק התחלת הגידול חשיב מלאכה ואסור לנטוע בששית שתקלוט בשביעית דהקליטה שהיא התחלת הגידול זהו חשיב מלאכה אבל מה שגדל אח"כ בשביעית לא איכפת לן מה דממהר גידולו חשיב כמו זורע וכמו זומר דאסור דממהר גידולו הוא ג"כ רק מה שמתחיל לגדל ביותר מהירות זהו המלאכה אבל מה שגדל אח"כ לא עדיף מזריעה עצמה דמה שגדל אח"כ בשביעית אינה מלאכה וצ"ל דה"נ זה דאין סכין היא ג"כ באופן דמה שתמהר הבישול יהיה בשביעית דמהירות הבישול הוא בשעת הבישול וכיון דאין מתבשלין אלא אחר ר"ה נמצא שהמלאכה נעשית אחר ר"ה:

אמרינן מסקלין מקרסמין ומזרדין כו' עד ר"ה והנה שיטת הר"ש ז"ל (פ"ב מ"ב) דהטעם משום דהנך מלאכות הן רק מדרבנן לא גזרו עליהן קודם שביעית וכן דעת התוס' ע"ז (נ' ע"ב). והנה רש"י ז"ל כתב שם הטעם משום דאיסור מלאכה קודם שביעית הוא רק מדרבנן ובהנהו לא גזור שלא ימותו הנטיעות ע"ש אך רק להס"ד שם דלהמסקנא שרינן התם קודם שביעית לא רק אוקמא אילנא אלא אף אברויי אילנא ע"ש הנה הר"ש ז"ל (פ"ב מ"ב) כתב ויש כמה חילוקין בדבר דכל מלאכה אפילו דאורייתא כגון חרישה שעושה לצורך פירות ששית מותרות אפילו בתוספת שביעית וחרישה שאינה צורך פירות אלא לצורך האילן עצמו אפילו לפני תוספת שביעית אסורה כדתנן דלא שרינן אלא עד העצרת ע"ש אך רש"י ז"ל מו"ק (ג' ע"ב) כתב זה דאין חורשין שדה אילן אלא עד עצרת הוא משום דמכאן ואילך הוי כמתקן פירות שביעית ע"ש היינו דאין האיסור לחרוש אחר עצרת משום דהחרישה היא להאילן וזה אסור רק משום דהחרישה היא לצורך פירות שביעית וזה אסור. והנה לפ"ז י"ל דכל הנך דמסקלין ומקרסמין כו' הם רק לצורך פירות ששית או לצורך האילן והקרקע אך אין בהם משום תיקון פירות שביעית ומש"ה מותר דאינו אסור רק תיקון פירות שביעית. והנה לרש"י ז"ל דזה דאסור לחרוש שדה אילן אחר עצרת הוא משום דמתקן פירות שביעית יש לעיין דא"כ ל"ל הלכה די' נטיעות דחורשין אותן עד ר"ה לר"ע דאמר נטיעה כשמה שעדיין אינה עושה פירות הא ל"ש דמתקן פירות שביעית ול"ל הלל"מ לזה וצ"ל דאף לרש"י ז"ל בתוספת שביעית עצמה דהיינו ל' יום לפני ר"ה אף מה שהוא לתיקון האילן אסור הנה הרמב"ם ז"ל כתב רפ"ג עבודת הארץ בשנה ששית ל' יום סמוך לשביעית אסורה הלל"מ מפני שהוא מתקנה לשביעית ע"ש היינו דאף בתוספת שביעית של ל' יום הוא ג"כ משום דמתקנה לשביעית והנה קצירה ובצירה נראה ודאי דמותר בתוספת שביעית דאין בזה תיקון לשביעית ולכל השיטות כן דקצירה ובצירה הן עבודות בפירות ששית וכל עבודות בפירות ששית מותרות עד ר"ה כמ"ש הר"ש ז"ל וזמירה וזריעה אסורין בתוספת שביעית דהוי תיקון לשביעית כתב הרמב"ם ז"ל שם הי"א אף בזה"ז אין נוטעין אילנות ואין מרכיבין ואין מבריכין ערב שביעית כו' ודבר זה אסור לעולם משום מראית העין ע"ש ונראה דלהרמב"ם ז"ל אף בזמן שביהמ"ק קיים אינו אסור רק משום מראית העין דאי לא"ה נמצא דיש ב' גזירות בנטיעה ערב שביעית חדא משום תוספת שביעית וחדא משום מראית העין ומנ"ל להרמב"ם זה ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה שכל האיסור של נטיעה ערב שביעית היא רק משום מראית העין והטעם דבנטיעה ערב שביעית ליכא איסור אחר הוא משום דאינו מתקן לשביעית דנטיעה היא לכמה שנים וכמ"ש התוס' ר"ה (ט' ע"ב) דמש"ה חרישה אסורה מפסח ועד עצרת ונטיעה אינה אסורה אלא ל' יום קודם ר"ה דחרישה ערב שביעית הוא להועיל לשביעית אבל אין לאסור ערב שביעית ליטע מחמת שהאילן גדל בשביעית דכל האילנות נמי מגדל גדלי בשביעית ע"ש א"כ להרמב"ם ז"ל דס"ל דאף בתוספת שביעית האיסור הוא שמתקנה לשביעית א"כ נטיעה דל"ש זה אינו אסור אלא משום מראית העין ולהרמב"ם ז"ל החילוק בין תוספת שביעית ובין ב' פרקים הוא רק שזה הלל"מ וזה מדרבנן כמ"ש רפ"ג ע"ש וז"ש הרמב"ם ז"ל מפני מראית העין הוא כמ"ש בפה"מ משום דבעינן שיעשה שנה קודם שביעית דכיון דמונין שנות הערלה משביעית יאמרו שבשביעית עצמה נטע [ועיין בשנו"א] והנה בתוס' א"ש כתב דס"ל להרמב"ם ז"ל כר"ת דאין איסור נטיעה בתוספת שביעית ע"ש אך ר"ת כתב הטעם משום דנטיעה רק מדרבנן בתוספת שביעית משום דכתיב בחריש ובקציר תשבות ואין תוספת שביעית רק על חרישה אבל מדרבנן איכא תוספת שביעית על נטיעה ע"ש ולהרמב"ם ז"ל אף חרישה אינה אלא מדרבנן וטעם הרמב"ם ז"ל בנטיעה דאינה אסורה אלא משום מראית העין הוא כמ"ש לפי שאינו מתקנה לשביעית:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף