מעשי למלך/איסורי מזבח/ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעשי למלך איסורי מזבח ז

א

לא

כל דבר שאינו פסול מביא אותו לכתחלה וכו' וע"ז נאמר וארור נוכל וזובח משחת וכו'. הנה ברמב"ן פ' אמור על קרא ושמרתם ועשיתם אותם אני ד' כתב וז"ל וטעם ושמרתם מצותי בכאן יזהר את ישראל לשמור המצות שיזהרו בקרבנות במומין ובמחוסר הזמן קודם שבעה מיום שנשחטה האם ולעשות הזבחים והתודה ולשחטם לרצון ויכלול כל המצות ביחוד וכבר הזכיר למעלה בחוקים ובמשפטים ושמרתם את חקותי ואת כל משפטי ואמר לא תחללו את שם קדשי להיות בכם נוכל וזובח משחת כמו שאמר בבני אהרן ולא יחללו את שם קדשי שיזהיר בקרבנות מן הטומאה או מן המומין עכ"ל הנה מתחילת דבריו דקאי גם על מחו"ז א"כ גם לא תחללו קאי אמקריב מחו"ז כמו במומין ועל זה קאי קרא דנוכל וזובח משחת כל דבר שפסול לקרבנות בכלל ארור וכמו שכ' רבינו כאן א"כ קשה מה שכתב רבינו בפ"ג ויראה לי דלא לקי אמחו"ז, ואולי יש לומר דאדרבא בזה יתכנו דברי רבינו שכתב ויראה לי ותמהו עליו [עיי' מש"כ לעיל שם] להנ"ל יש לומר דכתב דנראה לי דלא לקי אע"ג דנכלל בלאו דלא יחלל את שם קדשי ואפ"ה לא לקי.

לא

כל דבר שאינו פסול מביא אותו לכתחלה וכו' וע"ז נאמר ארור נוכל וכו'. הנה ברמב"ן הנ"ל כתב דע"ז נאמר ולא יחללו שם קדשי וקשה לי מגמרא דהנזיקין דקאמר דשדא בי' מומא וסבור רבנן לקרובי משום שלום מלכות אמר להו זכרי' בן אבקילס יאמרו בעלי מומין קרבין לגבי מזבח ולהנ"ל מאי טעמא דרבנן הא אזהר הכתוב ולא יחללו את שם קדשי להיות בכם נוכל וזובח משחת ואיך משום שלום מלכות יעבור על לאו דלא יחללו הא נהרגין על קידוש השם, ואולי יש לומר בשל נכרים ליכא חילול השם יען דלא שייך ארור נוכל וזובח משחת דהא משל נכרים מקריב.

ג

כל

העצים וכו' משל זית ולא משל גפן משום ישוב ארץ ישראל. הנה בפ"ב דתמיד תנן כל העצים כשרים למערכה חוץ משל גפן ושל זית ומפרש ראב"י משום ישוב ארץ ישראל ובשו"ת יעב"ץ סי' ע"ו הקשה תפ"ל דעובר בבל תשחית והוכיח מזה דלמצוה שרי הנה כבר עמד ע"ז בבאר שבע ותי' דלצורך מצוה גדולה כהאי שרי וכ' בס' נר מצוה דהטעם דאף דאפשר למערכה בעצי היער מ"מ מצוה מן המובחר להדר ולפאר ולעטר המזבח משופרי שופרי כיון שעל ידו הי' סליחתינו כדהאי דתנן בפ' לולב וערבה דף מ"ה בשעת פטירתן מה הן אומרים יופי לך מזבח ופירש"י היופי הזה אנו עושין לך מזבח שאתה מכפר עלינו וכיון דמשום כבוד הי' עושין כן אין כאן משום בל תשחית דאדם דן קו"ח מעצמו וגמר קודש מחול אם לכבוד המלכים והנשיאים היו שורפין מיטתן וכלי תשמישין ולא היו חוששין משום בל תשחית כיון דלכבוד עושין כן לכבוד שמים לא כש"כ דדוחה לאו דב"ת והביא שם להקשות ממד"ר פ' תרומה למה עצי שיטים למד הקב"ה דרך ארץ לדורות שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פירות אומרים לו ומה מלך מלכי המלכים שהכל שלו כשאמר לעשות משכן אמר לא תביא אלא מאילן שאינו עושה פירות אתה על אחת כו"כ הרי דלצורך מצוה ג"כ איכא ב"ת להנ"ל ניחא דלכבוד המזבח שאני.
והנה במל"מ תמה הא לקצוץ בענפים ליכא איסור והכא לא הי' כורתין רק הענפים וכתב עליו בספר נר מצוה הנ"ל דמדברי תוס' ברכות דף ל"ו מוכח דאפי' בענפים איכא ב"ת דעלה דמתניתין דמייתי התם מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית כ' וא"ת בלא שביעית נמי תפ"ל דאסור משום ב"ת ותי' דלא טעין קבא א"נ במעולה בדמים ומיהו משום שביעית איכא דלאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה ולא להפסיד מוכח גם בענפים איכא איסור וכן מוכח מב"ב דף כ"ו בהני דיקלא אמיצרי דפרדיסא דרב יוסף הוי אתי ציפורי יתבי בדיקלא ונחתי בפרדיסא ומפסידי לי' א"ל זיל קיץ ואמר אנא לא קייצנא והא הכא לא הי' הציפורים מפסדי פרדיסא דר"י אלא שהי' יתבי בחריות של דקל ובענפיו א"כ מאי מייתי מדרב דאמר דאסור למקצי' אלא ודאי דגם בענפיו איכא איסור.
ולי נראה דלא קשה קו' הנ"מ הנ"ל מהמדרש דלכאו' א"כ תיקשי אגמרא דבב"ק צ"א דמסיק רבינא ואם הי' מעולה בדמים מותר פירש"י שדמיו יקרים לקורות הבניין יותר משבח הפירות שרי והא הכא בודאי למעשה המשכן הי' מעולה בדמים ואפ"ה קפיד ועביד קו"ח דלא יביא אלא מאותן שאין עושין פירות וליישב נאמר דהא בפסחים נ"ד איתא דקוצצי אילנות ישנות א"ר סי' ברכה וע"כ בדמיו איירי דאל"ה תיפוק לי' משום ב"ת וא"כ כוונת המדרש ג"כ דנלמד קו"ח מהקב"ה אלא משום דאין רואה סימן ברכה והנה זה שייך במידי דעושה לקיום כמו משכן ובית. אבל לשרפו על המזבח שאית בי' מצוה דליכא בל תשחית לא שייך לומר דאין רואה סימן ברכה כיון דכלה והלך אי לאו משום ישוב ארץ ישראל הי' מותר לכתחלה.
עוד י"ל עפ"י משל"מ הנ"ל דבענפים ליכא בל תשחית ובנ"מ הנ"ל הוכיח מב"ב דאסור אף בענפים כנ"ל לפי"ז יש לומר דהיכא דבאמת קיץ אילנא גופא אף לצורך מצוה אסור וזהו דעביד במדרש קו"ח שלא ליקצוץ אילן אף למצוה. אולם באמת מהך דב"ב אין ראי' דשם איירי דאיכא פירות בענפים אבל היכא דלית בי' פירות שרי שפיר לקצוץ ענפים.
והנה ביו"ד סי' כ"ח איתא דאם שוה כמו העוף מותר לשרוף הבגד כדי לכסות העוף ותמה בפ"ח ובפ"ת הא כיון דאיכא תקנה לקבל הדם בבגד א"כ למה התירו לשרוף הבגד משום לכסות הדם ונראה דתליא זה במש"כ לעיל בפרקים הקודמים דבכל חפץ יש קנין שויו וקנין גוף החפץ א"כ לענין ב"ת יש ג"כ חקירה זו אי הא דב"ת עובר גם בבגד אם הוא משום השויו דמפסיד שוה כסף שלו אי משום דמפסיד החפץ מצד עצמו והנה מהא דזבחים צ"ד דקורע בגדי כהונה כדי לטהר הבגד יש להוכיח דאין האיסור משום הפסד הבגד גופי' אלא משום השויו ולכן לצורך לטהרו מותר וכן יש להוכיח ממה שהבאתי בספרי דף ל' דבע"ז דכתיב לא ידבק בידך כל שמפחית דמיו אין עובר משום לא ידבק אף דלענין שבת אינו כן דפיחת דמים לא מיקרי מקלקל רק מקלקל גוף הדבר שאינו עומד עוד לדבר לצרכי היינו גוף החפץ וא"כ לפי"ז יש לומר כך דהטעם דלכסות רשאי לשרוף הבגד היא משום דאם לא ישרוף הבגד כדי לכסות נמצא דמפסיד העוף דהא אין רשאי לשחוט עד שיהא לו עפר ובינו לבינו ימות העוף וא"כ אין כאן הפסד ממון מאי אמרת הא עכ"פ מפסיד הבגד מצד עצמו הנה הוא לצורך מצוה ואי דאפשר לקיים המצוה ע"י שיבליע בהבגד הדם ולכסות אח"כ בעפר הנה כיון שבאמת מצד עצמו ליכא בבגד משום בל תשחית רק שבכל זה בלי צורך כלל בודאי אין לאבד שום דבר ע"ז סגי להתיר לצורך מצוה.
והנה בתב"ש סי' כ"ח כתב לפרש הא דהעוף שוה כהבגד היינו דשוה לו לאכילתו והבאתי דבריו בספרי מעשה למלך דף ע"ג והקשיתי עליו הא משום מצוה דכיסוי ג"כ לא הו' דרך השחתה א"כ לא שייך בל תשחית והעלתי דזה תליא אי אמרינן מצלה"נ דאי מצלה"נ הו' כהנאת הגוף א"כ לא מיחשב בל תשחית כשיש צורך מצוה אבל אי לא לה"נ ל"ה כהנאת הגוף איכא בל תשחית אף דאיכא צורך מצוה אמנם להנ"ל גם לתב"ש יש לומר כיון דבאמת יכול להבליע הדם בהבגד א"כ משום מצוה לא הוי שרי רק יען דהוי צורך אכילה כמו הבגד א"כ אין צריך להמתין רק ישחוט מיד כדי שיהא לו לאכול וישרוף הבגד ויכסה.

ד

וכיצד

הי' עושין וכו' נר חצי השדה. עיי' לחם משנה ולי נראה שהרי רבינו לעיל בפ"ו הי"ב כ' ארץ שלא נרה ולא עבדה לא יביא לכתחלה הרי דבעי נרה ועבדה ולכן נרא' שדעת רבינו כן דלכאורה קשה דבר"ה דף י"ג איתא עומר שהקריבו כשנכנסו ישראל לארץ מהיכן הקריבו משהביא שליש ויקשה הרי עכ"פ בעי שיהא מארץ שנרה שנה אחת ואיך ידעו וע"כ זה לכתחילה ולפי"ז יקשה עדיין א"כ בשנה שני' כשנכנסו לארץ איך לקחו עומר הרי גם אז לא הי' להם שדה שידעו שנרה שנה אחת מקודם וע"כ דבאמת גם באותו שנה הביאו משדה שלא היתה נרה שנה אחת דהיינו שלא עמדה בלא זריעה ורק בשנה שאח"ז הי' להם שדה שהיתה נרה וזה שכ' רבינו נר חצי השדה בשנה ראשונה וזרע חצי והיינו בשנה ראשונה שנכנסו לארץ הניח חצי בורה וחצי זרע דבשנה ראשונה כיון דלא ידעו אם יש כאן שדה שנרה שנה שקדמה ע"כ הוכרח להם להביא רק משדה שלא נרה רק הניחו חצי נרה על שנה שאחרי' ואח"כ כתב אם היתה שדה שגם אין עבודה הי' חורש ושונה ואח"כ זורע ולא יקשה קו' הלח"מ דהרי באמת לישנא דגמ' אין משמע כפירש"י דהי' שנה אחת כולה נרה רק משמע שנר חצי וזרע חצי מיד והיינו בשנה ראשונה שנכנסו לארץ דלא הי' אפשר בענין אחר וכן בלא זריעה דבעינן נרה וחרשה בשנה ראשונה וחורש שנית בשנה שני' הכל רק באפשר אבל בעת שנכנסו לארץ דלא מצאו שדה שהי' ידוע להם שנרה ע"כ הי' חורש שנית ולא הניח שנה נרה כיון דלא אפשר.
ועוד י"ל בכה"ג דהיינו בשנה ראשונה שבאו לארץ חפשו אחר שדה שראו שהיתה בורה ובשדה כזו זרעו חצי והניח חצי' נרה דבל"ס הי' שדות הרבה שלא הי' זרועים כשבאו לארץ ובאותה שדה כתב רבינו הניח חצי בור וחצי זרעו ומדוקדק לישנא דגמ' דקתני שנה ראשונה חצי ניר וחצי זרעו והיינו בהיתה עבודה שראו שנחרש אשתקד בשנה כזו ניר חצי וזרעו חצי אבל באינה עבודה דהיינו כשמצאו שדה זרועה רק לא עבודה חרשו וזרעו ולא יקשה הא בעינן נרה שנה דאיירי בכהא"ג שהיתה נרה ובורה משבאו לארץ.

קודם

לפסח שבעים יום וכו'. הנה רבינו מפרש כן לכל מנחות אבל הרע"ב מפרש דרק לעומר ושתהל"ח הוא כן וקשה לי דבמנחות דף ע"ה קאמר דשאר מנחות אין נקחת אלא סולת דאין לוקחין חטין דאין עניות במקום עשירות עיין פי' הראב"ד על הת"כ פ' אמור וא"כ למה קתני במשנה שהוא עושה סולת מרובה דמה איכפת לן כיון שאין לוקחין אלא סולת חוץ מעומר ולחה"פ.
אך רבינו לא הביא דין זה דלא יביא אלא סולת ואולי ס"ל דלא קיי"ל כן כדמשמע במנחות דף פ"א דממעט דלא יביא מחיטין דלוקחין בכסף מעשר משמע בעלמא לוקחין.
והנה רש"י פי' שלא יביא אלא חלות ואולי ה"ה סולת ורק ממעט חטין מוכח דבעלמא ממעות חולין מביאין חיטין אך י"ל ביחיד מביא חטין ועושה סולת דלא ממעט אלא מנחת נסכים של ציבור ושתהל"ח משום דאין עניות בציבור.
ובראב"ד בפ"י לת"כ פי' דממעט שלא יביא מהלקוחות כבר לצורך מעשר אלא יביא חטין חולין לצורך תודה עכ"פ מוכח דל"ב דוקא חלות וא"כ מוכח ג"כ דנלקחות חטין וצ"ל ג"כ דרק ביחיד כן. אך קשה לי דרבינו בפ"א מפרה כ' מדכתב ולקחת אליך פרה ממעט שלא יהא בשעת לקיחה עגל וקשה דכאן איתא סולת ואפית שיביא סולת מניין שאפי' חטין ת"ל ולקחת מ"מ וקשה דנדרש ג"כ מדכ' ולקחת הוא לעכב שיהא סולת בשעת לקיחה ולא חטין כמו שדרש שם שיהא פרה בשעת לקיחה.
עוד קשה לי בדף פ"ו מסיק הגמ' דלכן א"צ כתית למנחות מפני החסרון ויקשה חדא דלמה לענין סולת אמרינן לעיל במנחות דלא שכיח ואינה תדירה צריך דוקא סולת רק ללחה"פ מותר לקנות חטין וכאן אמרינן דמותר ליקח כתית למנחות מפני שהמנחות מרובות.
ועוד דלעיל דריש מולקחת דללחה"פ מותר להביא חטין מפני החסרון ולמה לא נדרש גם כאן מויקחו אליך שמן זית זך דאפי' אינו כתית כשר למנורה. ועוד קשה דלעיל אמרי' מפני החסרון שנאמר וישק את בעירם וביאר בנובי"ת דהא דבמק"א ילפי' מקרא ופינו את הבית דמהכא הו"א רק בציבור חס ומשם ילפינן אפי' איחיד חס ואי הו' כתיב התם הו"א רק היכא דל"ה במקום מצוה ומכאן ילפינן אפי' במקום מצוה מן המובחר שיביא סולת אפ"ה מפני הפסד הקילה תורה. ולפי"ז לא נשמע רק בציבור אפי' במקום מצוה אבל אכתי מנ"ל ביחיד במקום מצוה וא"כ קשיא דהכא קאמר מפני החסרון ואפי' יחיד המביא מנחה א"צ כתית אף דמובחר להביא כתית אפ"ה חס רחמנא וכן יקשה מכאן אמש"כ רבינו בפ' פרה הנ"ל דמויקחו ילפינן שבשעת לקיחה יהא פרה א"כ גם כאן נדרוש שבשעת לקיחה יהא שייך כתית ולא שיקחו זית ויעשנה שמן למנורה.

י

אין

כשר למנורה אלא ראשון וכו' אבל למנחות כולן כשרין. והקשה הרא"ם הביאו בלח"מ כיון דראשון כשר למנורה כש"כ למנחה ותי' דלאכילה עדיף השני שהוא מתוק והק' בלח"מ דבמשנה עביד קו"ח מנחות ממנורה שיהא שמן זית זך ולדבריו קו"ח שבא ליד קולא הוא כיון דלאכילה בעינן מתוק ונראה ליישב עפ"י מש"כ בתפארת ישראל במשניות לפרש הקו"ח מה אם המנורה שאינה לאכילה טעונה זך המנחות שהן לאכילה לא כש"כ הוא וכתב וז"ל דר"ל לאכילת מזבח דכ' בי' ריח ניחוח מדמקריבין ממנו הקומץ דאי לאכילת כהנים מאי קו"ח איכא הכא הא ודאי לגבוה צריך מובחר טפי ותו דהרי מנחת נסכים וכהנים לא הי' בהן אכילת כהנים כלל יעיי"ש ומעתה ניחא דמשנה עביד קו"ח אאכילת גבוה דל"ש דבעינן מתוק ושפיר עביד קו"ח לגבוה דהיינו למנחת נסכים דאין לאכילה רק לגבוה דתיבעי זך אבל בשאר מנחות פסול הראשון כיון שיש בהן אכילת כהנים מפני שהשני מתוק ואף דאית בהו נמי אכילת גבוה אזלינן בתר אכילת כהנים שהן עיקר המנחה רק כיון דפסלינן הראשון למנחות שיש בהן אכילה שוב אף למנחות שאין בהן אכילת כהנים פסול ג"כ דכל המנחות דינן שוין והמשנה דרצה לעשות קו"ח למנחת כהנים ונסכים שאין רק לגבוה דאי לא הי' לנו פירכא על הקו"ח ע"כ היינו מחלקים בין מנחה שאין נאכלת למנחה הנאכלת אבל כיון דדחי במשנה הקו"ח מדכ' זך כתית למאור ולא למנחה שוב אדרבא אמרינן כיון דלמנחה שיש בה אכילה הראשון פסול שאין מתוק לכן אף לשאר מנחות פסול כיון דליכא קו"ח שיהא דוקא זך במנחה שאין לאכילה ודו"ק.
והנה בלח"מ הביא קו' הרא"ם דק"ו אם למנורה כשר כש"כ למנחות ותי' דמנחות לאכילה בעינן מתוק יותר הו"א דפסול ולח"מ וכן בטה"ק תמהו דבמשנה במנחות פ"ח איתא להיפוך קו"ח לאכילה דבעינן זך ול"נ דהכונה קו"ח דליבעי גם זך דהיינו למנחות ליבעי שיהא גם זך שלא ילקח ממנו שמן הראשון הזך ואם לקח ממנו יפסול גם למנחות ת"ל זך למאור דוקא בעינן זך ואולם בגוף קו' הרא"ם לק"מ דכן הדרך תחילה עושה במשנה קו"ח דליבעי זך גם במנחות וקאמר דגלי קרא דוקא במאור בעינן זך שוב שייך לומר א"כ לעכב יפסול למנחות וכ"ת דנדרוש קו"ח דאי דרשת קו"ח א"כ לעכב דוקא זך וע"כ דלא דרשת קו"ח א"כ הוא דיפסול לגמרי וע"ד זה מצינו כמה פעמים בש"ס ואך קשיא לי דקא עביד קו"ח למנחות דלאכילה לבעינן זך דא"כ מנחות כהן דכליל דל"ש קו"ח לא ליבעי זך וכי תימא דלא מסתבר דחילקה תורה בין שמן מנחות ישראל לשמן מנחות כהן אכתי תיקשי למ"ד מתנדבין שמן ולאישים אזיל א"כ לאותו מ"ד לא נצטרך שמן זך ולמנחות בעינן זך.

יא

ומאחר

שכולן כשרין וכו' למה נמנו כדי לידע יפה שאין למעלה ממנו וכו'. וכ"כ רבינו בפי' המשנה ושוין למנחות ואין יתרון לזה על זה אלא למי שרוצה מצוה מן המובחר לפי שכולן שלישי שבשלישי כשר למנחות אבל הרוצה היפה והטוב כבר ידוע מעלתן בשבחן דהיינו שידע המין היפה והנה ראיתי בטה"ק שהבין שכוונתו לומר דאף דשני שבראשון והראשון שבשני שוין אפ"ה למצוה מן המובחר להביא מראשון שבשני.
והנה רש"י פי' שוין למנחות אם רוצה ליתן הראשון שבשני למנחות הרי הוא כשני שבראשון אם יש לו משניהם ופי' בטה"ק שכונה דס"ד דשני שבראשון עדיף יען דלאכילה עדיף שני כמש"כ הרא"ם קמ"ל דאפ"ה שוה ראשון שבשני לשני שבראשון ותוס' כ' אבל למנורה שוין דאין זך אלא נקי והראשון לעולם נקי ופי' בטה"ק שכונה כיון דבעינן מבחר נדריך א"כ למה יהא שוין דעדיף ראשון שבשני כיון דחזינן דכשר למנורה ע"כ דעדיף ע"ז תי' דאין עדיף אלא דלמנורה תליא זך אבל למנחות דלאכילה אין ראשון שבשני חשיב יותר וכתב ע"ז בטה"ק דמדברי רבינו משמע דלמצוה מן המובחר ראשון שבשני עדיף והנה בתוס' כתבו פירוש קונטרס עיקר כדפרישית מרישא שמעינן ראשון למנורה ושאר למנחות וביאר בטה"ק דכונתם דמפירושם משמע דבא לאשמעי' דלמנחות מובחר הב' שבא' כמו הא' שבב' וע"ז כתב דל"צ לאשמעינן מאחר שכבר תני ראשון למנורה ושאר למנחות משמע בפי' דלמנחות כך משובח הב' כמו הא' דאל"ה מאחר דבעינן מובחר נדריך האיך פסק ותני והשאר למנחות משמע אפי' לכתחלה רשאי להביא מב' שבא' אע"כ דלמנחות דלאכילה אין מעלה בא' שבב' וא"כ למה צריך לאשמעינן דהב' שבא' שוה לא' שבב' אע"כ דאיפכא צריך לאשמעינן דא' שבב' כמו הב' שבא' כפי' רש"י.
והנה כאשר הבין מדברי פי' המשנה דלרבינו באמת עדיף ראשון שבב' מב' שבא' ומצוה מן המובחר א"כ חולק אפירש"י ותוס' ואולם לדעתי פי' המשנה קאי אג' שמנים וכמ"ש בחיבורו כאן וכן משמע מלשונו שכ' שכולן שלישי שבשלישי כשר למנחות אבל הרוצה היפה והטוב וכו' משמע דקאי שידע איזה שלישי שבשלישי דשלישי ראשון עדיף משלישי ב' וג' וכ"כ הרע"ב שוין למנחות קאמר משום דקיי"ל דבעינן מובחר נדריך קמ"ל דראשון שבב' וב' שבא' שוין ומאיזה שירצה יביא וכ' ברע"ב אם יש לו מג' שבא' ומראשון שבשני יביא מנחתו מראשון שבשני שהוא מובחר והיינו כיון דקתני אח"כ שלישי שבא' ושני שבב' וראשון שבשלישי שוין הרי דהא דאמרינן מצוה מן המובחר קאי רק אחלוקת שעושה התנא אבל שני שבא' וראשון שבב' ואף מצוה מן המובחר ליכא וכן בין ג' שבא' וב' שבב' וא' שבשלישי שוין, אלא דיש לעיין לפמש"כ הלח"מ בפ"ח ממעה"ק דתמיד רק קפידא להביא מעולה שבמין מב' שבראשון שהמין מעולה וכן יביא מראשון שבג' משיביא מג' שבא' או מב' שבב' ולפמש"כ הטה"ק בכונת פי' המשנה דבאמת הכונה שיביא מצוה מן המובחר א' שבב' אבל כבר הוכחנו דאין הכונה כן וצריך לחלק דזה ל"ח מעולה שבמין דהכל שוין ואין חילוק בין ב' שבא' לא' שבשני רק בשור ואיל שייך מעולה שבמין.

הרי

נאמר בתורה והבל הביא וכו' ומחלביהן. הנה במק"א כתבתי דהאי מ"ד סובר דעולה הקריבו ב"נ כדמוכח סוף זבחים קט"ז וכעת ראיתי כי כן העלה בפלתי סי' כ"ג וכתב ליישב בזה דלכן סובר רבינו מפרכסת אסור לב"נ יען דפסק דעולה הקריבו ב"נ יעוש"ה.
ולי נראה ליישב על נכון דהנה לכאורה קשה כיון דבב"נ בנחירה תליא ע"כ שחיטתן נבילה דלאו בר זביחה הוא ואיך הי' שייך קרבן בדידהו דקרבן צריך שחיטה.
ואומר דהנה הא דכ' הרא"ש דמי שאין בר זביחה שחיטתו נבילה נראה דהטעם דהנה רשב"א הקשה בחולין ר"פ א"ט האיך משכחת שחיטה כשרה הא מיד כששחט נעשה נבילה ורש"י תי' דרך שחיטה בכך וזה תינח אי רק טרפה אבל אי הו' נבילה מחיים וכי מתה עומד ושוחט וא"ל דמתעסק בשחיטה הוא א"כ מ"פ במליקה וכי עומד ומולק דהא מתעסק במליקה הוא עכת"ד. וליישב אמרתי דלרי"ו דישנה לשחיטה מתוע"ס א"כ שייך שפיר דמתעסק בשחיטה הוא ולא חל עליו שם נבילה, ולא יקשה ממליקה דבמליקה ל"א מתחילה ועד סוף אבל אי אינה לבסוף א"כ נקב שנעשה ע"י תחילת שחיטה כאלו הי' נקוב מתחילה א"כ בסוף שחיטה איך מתכשר וכי מתה עומד ושוחט כמו במליקה וא"כ לר"ל דהו' רק לבסוף ע"כ נאמר דנקובת ושט מחיים רק טרפה. והנה לפי"ז לרי"ו דנקיבת ושט נבילה א"כ בנכרי ששחט ע"כ ג"כ נבילה דא"ל דמתעסק בשחיטה דזה שייך בישראל דצריך לשחוט אבל נכרי דא"צ שחיטה לא שייך דמתעסק בשחיטה א"כ כיון דנעשה נקב בתחילת שחיטה לא מתכשר בסוף שחיטה דכי מתה עומד ושוחט לכך הו' נבילה וא"כ לר"ל דנקובה רק טריפה שפיר שחיטת נכרי כשר וא"ש בקדשים דגם נכרי בשחיטה דוקא א"כ שפיר מתעסק בשחיטה מיקרי ול"ה נבילה והוא נכון.
ומעתה א"ש דהנה רבינו פסק נקובת ושט נבילה והקשו עליו מג"מ דחולין דנבילה דמטמא לא קתני מוכח דנקובת ושט לאו נבילה עוד הקשה בראש יוסף דר"ל משני כאן בשחט במקום חתך ופריך הגמ' הא אמר ר"ל כמאן דמנח בדיקלא ואיך שייך בו שחיטה הא ליכא רק סימן אחד ויקשה בלא"ה כיון דכבר הי' נקוב א"כ אי נקובת ושט נבילה איך יהא מהני שחיטה וכי מתה עומד ושוחט. ונראה דהנה ראש יוסף הקשה רי"ו משני כאן קודם חזרה ויפלא הא רי"ו לית לי' דר"ל כמאן דמנח בדיקלא י"ל כאן בשחט במקום חתך כאן בשחט שלא במקום חתך וכה"ג הקשה הרמב"ן במלחמות לפמש"כ ניחא דבסוגי' איירי רבא ור"ל דסבר דאין אלא לבסוף לדידהו ע"כ רק טרפה הו' אבל רי"ו דסובר ישנה מתוע"ס א"כ אף דלית לי' דר"ל בהא דכמנחא בדיקלא לא מצי לתרוצי כאן במקום חתך דכיון דהוא נבילה מחיים לא מהני לה שחיטה וע"כ לתרץ דאיירי קודם חזרה ובזה ניחא גם קו' הרמב"ן יעייש"ה.
ובזה יש ליישב מה שהקשתי במק"א בפ"ג ממעה"ק א"כ כהן לאו בר זביחה איך שוחט קרבנות וכן לר"ע במדבר בשר נחירה הותר איך שחטו קרבנות להנ"ל ניחא בקדשים דבעי שחיטה ל"ה נבילה דמתעסק בשחיטה רק בחולין דל"ב שחיטה אף דשחט הו' נבילה משום נקובת ושט דל"ש מתעסק בשחיטה הוא כיון דל"ב שחיטה ונכון.
ומעתה ניחא דפסק במפרכסת אסור משום דראב"י קאי לר"ל ואליבי' מסיק דאסור דל"ש מי איכא מידי דגם ברייתא יסבור כר"ל דאינה אלא לבסוף א"כ ע"כ נקובת ושט טרפה וכיון דרק טרפה הו' א"כ שחיטת נכרי ל"ה נבלה אלא טרפה א"כ ל"ש נכרי בנחירה סגי במיתה תליא דגם נכרי ששחט שחיטתן הו' שחיטה א"כ נכרי ג"כ בר זביחה א"כ אין טעם לחלק בין ישראל לנכרי אבל רבינו דפסק נקיבת ושט נבילה דפסק ישנה מתוע"ס א"כ בנכרי שחיטתו נבילה דל"ש דמתעסק בשחיטה א"כ יש טעם לחלק בין ישראל לנכרי דבנחירה תליא דלאו בר זביחה דאפי' שחט ל"ה זביחה א"כ באיכא טעמא ל"א מי איכא מידי ושפיר אסור לישראל וא"ש ודו"ק.
והנה בהאי ענינא קשיא לכאורה לר"ע במדבר בנחירה סגי איך הותר קיבה לנכרי הא כיון דבנחירה סגי במיתה תליא הקיבה הו' אמה"ח גם לישראל דיעב"ץ כ' ליישב קו' פמ"ג לכן מוכח לישראל בשחיטה יצא מידי אמה"ח מדשרי קיבה לכהן וא"כ אכתי יקשה אי בשר נחירה שרי איך הותר קיבה וכן יקשה לס"ד במנחות דכהנים הותר בנבילה א"כ לאו בר זביחה ובמיתה תליא איך מותרין בקיבה. [עיין מה שהארכתי לעיל בקו' העולם זו.]
והנה מה שהקשתי מדר"ע י"ל דבאמת לר"ע לא מחלקינן בין נכרי וברייתא דנכרי שרי במפרכסת כר"ע דא"ל נכרי בנחירה תליא במיתה דהרי ישראל במדבר דסגי בנחירה אפ"ה הותר להם הקיבה ול"א במיתה תליא ה"ה בנכרי ולכן לר"ע מפרכסת שרי ורבינו פסק כרי"ש בפ"ד משחיטה דבשר נחירה לא הי' מותר א"כ שפיר י"ל דבנחירה סגי במיתה תליא מילתא והו' אמה"ח ול"א מי איכא מידי כיון דיש סברא לחלק ולכן פסק דמפרכסת אסור ודו"ק.
אבל קו' השני' מכהן אי מותר בנבילה איך הותר בקיבה קשה ונראה די"ל בזה פרפרת נכון דהנה רי"ו במנחות סובר דנבילה וטריפה לא יאכלו כהנים אלי' עתיד לדרשה ורבינא אמר ס"ד דיען דמליקה הותר לגבייהו נבילה וטריפה ג"כ הותר לכך קמ"ל דלא יאכלו כהנים וא"כ י"ל דרבינו סובר כברייתא דשרי נכרי במפרכסת משום מי איכא מידי דל"א נכרי דבנחירה סגי לכן במיתה תליא משום דגם נכרי שחיטתו ל"ה נבילה כאמור א"כ גם בכהן אף דסגי בנחירה שחיטתו בודאי כשרה שוב ל"ש במיתה תליא ושפיר קאמר דס"ד דהותר לכהנים דלא יקשה מקיבה דשרי לכהנים דבאמת גם לב"נ שרי.
אבל רי"ו לשיטתו דסובר נקובת ושט נבילה כמו שהוכחנו א"כ שחיטת נכרי נבילה ושפיר במיתה תליא והו' אמה"ח א"כ לא מצי דריש כרבינא דס"ד דיהא שרי בנבילה דא"כ איך הותר להם הקיבה הא אמה"ח וע"כ דכהנים אסורים בנבילה ע"כ מוכרח לומר אלי' עתיד לדורשה.

וכן

הוא אומר כל חלב לד'. וקשה הא דקיי"ל חטה אחת פוטרת את הכרי א"כ מה שייך לומר דצריך להפריש מחלב לד' ומפריש מרעה על הטובה איסורא קעביד הא חטה אחת שאינה שו"פ ג"כ לאו אורח ארעא לאתויי למקום כדאמרינן כה"ג בכריתות דמדינא הי' שיהי' עשירית האיפה בפרוטה נכי רביעא אלא דלאו אורח ארעא א"כ מה לי אי הו' אותו חטה מן היפה או מן הרעה.
ונראה ליישב דהנה בבית מאיר אה"ע סי' קס"ט הקשה לשיטת רש"י דאיסור טבל מפאת התרומה המעורבת בה א"כ איך חייב מיתה על טבל הא ל"ה אלא ח"ש ותי' דצריכין לדחוק ולומר דהך דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי היינו בחטה שהי' גדולה כשתי כליות של שור הגדול כדאיתא בכתובות דף קי"א יעייש"ה אם כן לפי זה שפיר ניחא דבעינן מן היפה דאותו חטה עכ"פ צריך שיהא מן היפה מן הגדולים כשתי כליות. [אלא דקשה דבגמ' אמרו דחטה אחת לא מינכרא נפילתה והא אי גדולה ככליות מינכרא נפילתה שפיר].
אולם באמת דחוק לומר כן ולכן נראה ליישב קו' הב"מ דהא בארנו לעיל בפ"ה דתרומה שחזרה למקומה הדרה לטבלה וא"כ אטו נאמר דאי הפרש חטה אחת והדרה למקומה דהדרה לטבלה דלא לקי דהו' כ"ש ע"כ כיון דעכ"פ גרם שם טבל לקי ה"נ י"ל לענין חיוב מיתה כיון דטבלה חייב מיתה כאלו יש בו תרומה כשיעור אמנם אדרבא יקשה לאידך גיסא דתרומה הו' איסור אחר המתחדש ע"י קריאת שם א"כ איך חטה אחת פוטרת הכרי הא אין הקדש חל אפחות מפרוטה כדאיתא בגיטין דף י"ב ע"ש פירש"י ותוס' רק שיש לחלק כמש"כ תוס' כריתות דף כ"ב דבהקדש קדה"ג חל אפחות מפרוטה ג"כ.
אולם אכתי תיקשי הא ר"ל ס"ל דח"ש מותר מה"ת א"כ איך משכחת לומר דחטה אחת פוטר את הכרי כיון דרשאי זר לאכול איך יהא חל עליו שם תרומה לפטור השיריים בשלמא למש"כ הבית מאיר דאיירי בחטה כעין כליות ניחא אבל לפימש"כ לעיל דדחוק לאוקמא כן קשה אולם אי נאמר דתרומה מצ"ע קדושה בעודה בטבלה ולא ע"י שקורא עליו שם חדש ניחא דאף דח"ש מותר ורשאי זר לאכלו חל עליו קדושת תרומה להתיר השירים כיון שאין אלא מברר הקודש מן החולין.
אמנם קשה לי אדברי רבינו דמ"ע הוא להביא מן המשובח מש"ס בכורות דף י"ח רחל שילדה וכו' ר"ט אומר בורר היפה ר"ע אומר משמנין ביניהן ובדף י"ח במשנה שתי רחלין ילדו זכר ונקיבה אחד לו ואחד לכהן ר"ט אומר הכהן בורר לו היפה ר"ע אומר משמנין ביניהן דכהן נוטל כחוש משום דמספיקא הממע"ה וקשה לפי דברי רבינו דמ"ע ליתן המשובח א"כ מ"ט דרע"ק דכהן נוטל בכחוש דהיכא דאיכא מ"ע ל"ש הממע"ה כמש"כ השמ"ק ב"ק דף י"א דהיכא דאיכא מצוה אזלינן גם בממונא בתר רובא.
אך נראה דא"ש דהנה רבינו בפירוש המשנה מפרש דאיצטרך סיפא דהו' עולה על הדעת שאותה שלא ביכרה היא היא שילדה הכחוש שכך הוא ידוע ושר"ט אין חולק ע"ז הודיענו שאפי' בזה אומר ר"ט כהן בורר לו היפה לפי"ז דבכור שהוא כחוש א"כ מעיקרא לא הי' לו זכות בולד זה לכשיולד רק בולד כחוש ואי ל"ה מתערב הו' מסתמא כחוש לכן עתה שנתערב עם היפה שפיר אמרינן הממע"ה.
ואמנם לכאו' דברי רבינו בפירושו תמוה דבגמרא משמע כפירש"י דבכור משובח י"ל דתוס' הקשו מהא דאמרו בשבת דעבדו לי עגלא תלתא שלישי לבטן וכ' דתלתא לבטן לאו היינו שלישי אלא לשון חשיבות ורבינו מפרש עגלא תלתא לבטן כפשטי' ע"כ מפרש הכא אסיפא דבכור כחוש והשלישי לכן הוא המשובח יותר.
והנה בשו"ת חסד לאברהם יו"ד סי' ס"א הקשה על דברי רבינו מהא דאמרינן בב"מ דף כ"ב באמר לשליח צא ותרום ותרם מן היפות דאם אמר לו כלך אצל יפות תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה והתו' שם הקשו דמ"ש ממה ששנינו בפ"ד דתרומות באומר לשלוחו צא ותרום דאם אין דעת בעה"ב פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה ותי' כיון דדרך הרבה ב"א לתרום בעין יפה יכול לומר בהכי אמדתיך ולהנ"ל תיקשי אם בשיעורא דרבנן בעין יפה שאין עליו חובה רק מד"ס יכול לומר בהכי אמדתיך קו"ח בזה שתרם מן היפה שהדבר חובה עליו מקרא דכל חלב לד' דיכול לומר בהכי אמדתיך וביחוד בהפרשת תרומה דכ' קרא תרומת ד' מכל חלבו דהו' מ"ע וכ' דהוא צע"ג רק העלה שם ליישב קו' התוס' דשם במשנה דתרומות תני סיפא ואם נתכוין להוסיף אין תרומתו תרומה ובירושלמי בעי קומו רי"ו תמן תנינן תן חתיכה לאורחים והוא אמר טלו ב' והם נטלו ג' כולם מעלו וכאן אתמר הכן א"ל התם מחתיכה הראשונה נסתיימה שליחות בעה"ב ברם הכא על כל חטה וחטה נסתיימה שליחות בעה"ב ופי' הר"ש דקשיא לי' דהתם ל"ח מעביר ע"ד בעה"ב שלא ימעול רק האחרון רק כמוסיף ע"ד ושליחות הראשון קיים א"כ גם בזה הי' לנו לומר שזהו שהוסיף לוקח בעין יפה שתרומתו תרומה שקיים שליחות בשיעור שהי' רוצה הבעה"ב לתרום ומה שהוסיף ע"ד יהי' חולין וע"ז משני דשאני הכא שהכל מעורב א"כ יהי' מדומע וכולו מקולקל ולכן אמרינן דבטל שליחותו לגמרי ואין תרומתו תרומה ונראה דזה יתכן בידע אבל בלא ידע א"כ אי נאמר דבטלה שליחותו הא יהי' הכל מדומע מסתמא נתרצה לזה שאם יתרום יותר שיהא המותר חולין ולא איכפת לי' במה שיהי' מדומע ואין מקום לבטל כל התרומה והואיל וע"כ צריכין לומר דהתרומה שתרם זה הוי תרומה אלא שאנו דנין על המותר שפיר אמרינן דכולו תרומה דע"כ הבעה"ב נתרצה לזה שאם יתרום בעין יפה יהא תרומה דמה בצע לו שיהא מדומע לא מעייל אינש נפשי' לספיקא וזה לא יתכן בתורם מן היפה דשפיר י"ל דדעת הבעה"ב ל"ה לתרום מן היפה ומה שלא פירש לו הוא משום דלא איכפת לי' בזה אם יתרום שלא כרצונו בטל שליחותו ואין תרומתו תרומה כלל ואין כאן מדומע כלל עיי"ש.
אמנם לי נראה דיש ליישב דברי התוס' דרק בשיעור תרומה שייך לומר בהכי אמדתיך וכך הוא חלקו של כהן ולא אפסדו ממונא אבל בתורם מן היפה ס"ל דל"ש לומר דזהו חלקו של כהן דחלקו של כהן הוא באמת בכל מין ומין לבדו בין ברע בין ביפה וכמוש"כ במק"א ולכן ס"ד לומר דהוה גזל ביד כהן ושוב ל"א דבהכי אמדתיך אף דהוה מצוה כיון דאית בזה הפסד ממון מחלקו של בעה"ב.
עוד נראה ליישב קושיותי דלעיל דהנה בתרומה הא איכא מ"ע נתינה לכהן ואי חטה אחת פוטרת ע"כ דבזה נמי איכא מ"ע דנתינה [אף שכ' הראשונים דבאמת לקיים הנתינה צריך אחד מ"מ היינו דזה שיעור שלם אבל אי לא הפריש רק חטה אחת אם אוכל זר החטה מבטל המ"ע דנתינה לכהן] ע"כ שפיר מפטר בזה הכרי דאם יאכלנו הזר מבטל מ"ע דנתינה לכהן.
והנה במ"ע לכו"ע ח"ש לאו דאורייתא דהלממ"ס אמרה בכזית ובפחות מכזית ליכא מצוה והקשה בשו"ת שו"מ סי' ת"ג כיון דאכילה משמע כזית א"כ הלכה עוקרת כל המקרא אמאי לא קחשיב בסוטה דף ט"ז גם זאת דמצינו בד' דברים הלכה עוקרת המקרא ונ"ל לפי המכילתא דכתיב בכל אשר אמרתי אליכם תשמרו א"כ חייב לקיים גם בח"ש המ"ע מצד מ"ע דשימור והוא דבר חדש וא"ל הא שימור דעשה עשה ואי ליכא שיעור אכילה גם עשה דתשמרו ליכא י"ל דבשו"ת שו"מ ח"ב סי' כ' דהאי עשה דתשמרו דהוה כללית הו' כמו לאו אף למ"ד דהשמר דעשה עשה יע"ש שכ' ליישב בזה קו' השעה"מ ה' תפילין דמאי אולמי האי עשה מהאי עשה א"כ א"ש דכיון דהו' לאו ולכך אסור בח"ש וחייב לאכול הח"ש ול"ה עוקרת.
אולם קשה לי ארבינו מהא דאיתא בעירובין דף מ"א דמפרש עולא דטעמא דב"ה משום דמבטל רשות כשתחשך דדמיא להא דכלך אצל יפות ואפי' בדלא שויא שליח משום דניחותא דמצוה שאני וכמו שכתב לפרש בקצות החושן סי' רס"ב וקשה מאי דומיא בשלמא בתרומה דאיכא מצות עשה להפריש מן היפה כמש"כ רבינו לכן שפיר אמרינן דמצוה שאני אבל בעירובין דליכא מצוה רק הצלה מאיסור שיהא רשאי לטלטל בהא לא שייך לומר ניחותא דמצוה שאני כמש"כ הרשב"א מנחות ק"ג לחלק דלא שייך מצלה"נ לענין עירוב דלא הו' אלא הצלת איסור.
אמנם נראה דבאמת איתא שם גי' רב ניסים גאון דגריס אמר רבא דטעמא דב"ה משום דדמיא לכלך אצל יפות ורבא לטעמי' דס"ל בב"מ יאוש של"מ הו' יאוש דבכל דוכתי' דניחא לי' אמרינן איגלאי מילתא דלמפרע דניחא לי' ולא משום ניחותא דמצוה ודלא כקצות החושן ובזה נדחה מה שחידש בקצה"ח דאם שכח לבטל מחמת אונס עד אחר שש דמשום ניחותא דמצוה אמרינן מעיקרא ניחא לי' דלפמש"כ זה לא חשיב ניחותא דמצוה דרק בכלך אצל יפות דהו' מ"ע להפריש מן היפה בזה מהני ניחותא דמצוה אבל כדי שלא לעבור בב"י ל"ח ניחותא דמצוה במה דאין עובר בב"י ומצות עשה דתשביתו הא אין מקיים בזה ואף אי איכא מ"ע דתשביתו לא שייך בזה ניחותא דמצוה דהא אי אית לי' חמץ איכא מ"ע דתשביתו אבל אי אין לו חמץ אין עליו חיוב מ"ע דתשביתו כמו שעמד ע"ז במנחת חינוך והבאתי בפ"א מהב"ח א"כ ל"ד למ"ע דלתרום מן היפה וקצה"ח כתב רק דמשום דמפרש גמרא דעירובין שמדמה לכלך אצל יפות ג"כ מה"ט דניחותא דמצוה אבל כפמש"כ דהגי' שם רבא אמר דהו' כלך אצל יפות משום דסובר יאוש של"מ הו' כמדעת ממילא נסתר דינו של קצה"ח וכבר השיג עליו הנתיבות מטעם אחר.
אך אי קשיא הא קשיא אפי' למאי דגרסינן רבא איך מדמה להא דכלך אצל יפות דהא שם לא הי' חסרון ממון כלל דזהו חלקו של כהן מעיקרא וכמו שיבואר עוד בארוכה משא"כ בביטל רשות דהו' חסרון ממון מנ"ל דמהני ניחותא דידי' למפרע אך יש לומר דאפ"ה רבא לשיטתו סובר דיאוש של"מ הו' כמדעת אף דהו' חסרון ממון, [וכמו שבארתי בפ"ב מבהב"ח דהא דבמציאה אמרינן דהו' חב לאחרינא היינו הבעלים] ניחא שפיר.

יקדיש

מן היפה שבנכסיו וכן הוא אומר כל חלב לד'. כאן מקום אתי להציג ליישב מה שהקשו המפרשים במנחות מ"ה דסד"א כיון דהותר מליקה הותרה נמי נבילה לכהנים מש"ס חולין ק"כ דעביד צריכותא דחלב לא אתיא מנבילה דחלב הותר מכללה בחי' והא נבילה נמי ג"כ הותר מכללה לכהנים א"כ מדאיצטריך קרא בחלב מוכח דנבילה אסורה לכהנים ויש לומר דהספרנו כתב דחלב דאסור להדיוט משום שהוא המובחר וצריך למעט בהנאתו ע"כ אמרה תורה להביאו לגבוה ובחי' הותרה החלב אף שהוא שיפרא דשיפרא והמובחר ע"כ שפיר נוכל לומר דהותרה מכללה דהיינו דהאיסור שנאסר המובחר להדיוט הותרה בחי' ואז יכולין שפיר למילף מנבילה אי ג"כ הותרה לכהנים אבל אי אמרינן להיפוך כיון דחזיא לגבוה אסורה להדיוט ובחי' דאין ראוי' לגבוה נשאר בהתירא לא שייך בזה לומר שהותר מכלל שום קולא ולא אתיא שוב מנבילה דנהי דנבילה הותרה מכללה גבי כהנים אבל האיסור נבילה להדיוט הוא דכך שורת הדין נותן לכן גם בהומחה אסור אבל בחלב דהותר מכללה בחי' ממה שאסור בבהמה לא מצד שורת הדין שיש בזה איסור להדיוט מצד עצמו אלא כיון דעומד לגבוה אסור להדיוט לכן אין סברא לאסור בבהמה דכשהומחה אין עומד לגבוה לכן גם להדיוט שרי והסברא נראה לפמש"כ תוס' חולין ז' דגנאי הוא לצדיק שנכשל בדבר איסור משא"כ כשזמן גרמא לא שייך גנאי כן יש לומר בדבר שאיסור מצד עצמו אף לכשישתנה והומחה באיסור עומד דאכילתו גנאי הוא וכדאמרינן בבכורות דבאכילת נבילה וטריפה נפשו חותה מאכילת איסור אבל בחלב דרק אסור משום דעומד לגבוה אין באכילתו אכילת גנאי ובעינא אסרה התורה אבל בהומחה דאין עומד לגבוה מותר ולא אתיא חלב מנבילה אף אי נבילה הותרה מכללה ודו"ק.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.