מנחת חינוך/תקלט
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שלא נעלים עין מאבידת אחינו וכו'. מצות הללו דין אחד להם עשה ולא תעשה ונכתוב קצת בס"ד. הרואה אבידה ונתעלם ממנה והניחה עובר בל"ת לא תוכל להתעלם וכו' ובטל מצות עשה השב תשיבם וכו' ואם השיבה קיים מ"ע דהשב וכו' ולא עבר על הלאו ואע"פ שבתורה נפרט אבידות בהמות ומטלטלים מכל מקום מרבינן אבידת קרקע גם כן כגון אם ראה מים שוטפים בתוך שדה חבירו חייב להציל דכתיב לכל אבידת אחיך לרבו' אבידת קרקע ואפשר אינו עובר רק בלאו דלא תוכל וכו' ולא בעשה דלכל אבידת וכו' ואפשר כיון דכתיב וכן תעשה וכו' קאי אדלעיל דעובר על העשה ג"כ כ"נ. וכהן שראה אבידה בבית הקברות אינו מטמא להחזיר שטומאת כהן עשה ולא תעשה עשה דקדושים תהיו ול"ת דלא יטמא כו' ואין עשה דהשבה דוחה עשה ולא תעשה כן מבואר בר"מ כאן ואין ז"ל ממש. והנה בב"מ דף למ"ד אמרינן שם שני טעמים דאין כהן מטמא להחזיר אבידה חדא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ועוד לא דחינן איסורא מקמי ממונא והנה לטעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אם עבר מחולקים הראשונים דדעת ריב"א בחולין פרק שלוח הקן דאינו לוקה דדחי הל"ת ולא נשאר רק העשה ואם נאמר דהר"מ ס"ל כסברת הריב"א וא"כ לפי דברינו אין לוקין בעבר ובאמת לסברא זו דלא דחיין איסורא מקמי ממונא אם כן לא נדחה כלל ולוקין בעבר ולמה לא הביא ד"ז דלא דחינן לחומרא ונראה דלא ס"ל כסברת ריב"א אם כן לוקין אף לטעם זה ועובר על עשה ולא תעשה ואין נ"מ בין שני הטעמים ע"כ מביא הטעם הראשון ועיין בס' שעה"מ בה' נדרים שמפלפל שם אי הר"מ ס"ל כסברת הריב"א ע"ש ומביא ג"כ גמרא זו ע"ש ומראה מקום אני לך ובאתי להזכיר. וגם לפי סברא זו דאין עשה וכו' אם כן בנזיר עיין בר"מ בה' נזירות דיש ג"כ עשה היינו ככל היוצא מפיו ול"ת דלא יטמא אך איתא בשאלה ומבואר ביבמות דף כ"ה דאיתא בשאלה דוחה עשה אף ל"ת ועשה אך הר"מ פ"ו מה' נזירות דכתב דעשה דתגלחת דוחה ל"ת ועשה דנזיר אף דאין עשה כו' כיון דימי חלוטו אינן עולין ולא כתב הטעם דאיתא בשאלה נראה דלא ס"ל הכי אם כן ג"כ אין נ"מ כאן דאף בנזיר אסור דאין עשה דוחה וכו' אף דישנו בשאלה וגם לא ס"ל כריב"א אם כן בכ"ע עובר בעשה ולא תעשה ולוקין ע"כ כתב הר"מ טעם זה ע"ש ג"כ בשער המלך ובאתי רק להזכיר ומראה מקום אני לך. ועיין בהה"מ שכתב אבל האמת שא"צ לכך דתיפוק דבעידנא דעוקר לאו דטומאה היינו בבה"ק אכתי לא מקיים עשה דהשבה ואין עשה דוחה ל"ת רק כמו כלאים בציצית דהוי בעידנא דמיעקר וכו' וסיים ולענין דינא לא נ"מ מידי עכ"ל ומוכח ג"כ מדבריו דהר"מ לא ס"ל כריב"א וסובר דלוקין היכי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וגם סובר דאפילו אם איתא בשאלה לוקין ואינו דוחה דאי לא הוי נ"מ גדולה דמחמת דאין עשה דוחה וכו' אין לוקין וגם לפ"ז בנזיר מותר אך לפי הטעם דבעידנא כו' לוקין בעבר וכו' אפילו בנזיר כיון דלא בעידנא אינו דוחה כלל אפילו באיתא בשאלה ואפשר כמו דמבואר בתוס' בפ' תמיד נשחט דעשה החמור דוחה עשה הקל אפילו אם לאו בעידנא אם כן ה"נ עשה ולא תעשה דישנו בשאלה דקיל אפשר דל"צ בעידנא אך על כל פנים לדעת הריב"א נ"מ כמ"ש והדברים ארוכים ועתיקים ובאתי כאן רק להזכיר. ומ"ש הרב המגיד דל"ה בעידנא עיין דברי הנמ"י בסוגיא זו דהביא מחלוקת הראשונים דדעת הר"ן דהוי בעידנא כי עוסק במצוה זו ודעת קצת דלא הוי בעידנא. והנה סברא זו דמבואר בגמרא דלא דחינן איסורא מקמי ממונא נראה הטעם כמו שמבואר בכתובות וליתי עשה דולו תהיה לאשה וכו' ולידחי ל"ת ומתרצין דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל היינו דעשה שיכולים לעקור אינו דוחה עיין בראשונים ה"נ דעשה דממון אם האובד אינו רוצה שישיב לו בודאי אין על המוצא שום מצוה אם כן מצוה כזו דאי אמר לא בעינא וכו' אינו דוחה אף ל"ת גרידא שוב מצאתי בס' אסיפת זקנים שכתב כן יע"ש שהטעים עוד הדברים והדברים ברורים אם כן בודאי כהן העובר לוקה כי עבר על עשה ולא תעשה וז"פ:
עוד מבואר בר"מ ראה את האבידה ואמר לו אביו אל תחזירנה יחזיר ולא יקבל ממנו שאם קיבל מאביו נמצא בעת שקיים המצוה של כיבוד וכו' ביטל עשה של השב וכו' ועבר על ל"ת דלא תוכל כו' והיינו ג"כ דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ובאמת בגמרא אמרינן מנין שאם אמר לו אביו הטמא או שאמר לו אל תחזיר שלא ישמע לו שנאמר איש כו' כולכם חייבים בכבודי ואמרי' טעמא דכתב רחמנא וכו' הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה ואמרינן הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום ישמע לו קמ"ל וכו' והנה אם נאמר כסברת הריב"א אם כן לכאורה נ"מ דאם מטעם דאינו דוחה וכו' דוחה הל"ת וכו' ועכשיו דגלי קרא דלא ישמע לו עובר על הלאו ג"כ אך אין נ"מ דאין לוקין על הלאו דלא תוכל דה"ל לאו שאב"מ וג"כ לאו שבממון אם כן אין נ"מ לכן כתב הר"מ טעם זה וכ"כ הרה"מ דאין נ"מ לדינא ועיין בהה"מ שכתב דהעיקר כשיטת הרי"ף דכי אמרינן בגמרא עשה ולא תעשה הוא לאו אאבידה קאי ולענין דינא אין נ"מ עכ"ל ולא ראיתי זה ברי"ף עיין בדבריו מבואר בהיפך דעל אבידה קאי עשה ולא תעשה עיין ברי"ף דפוס וויען דף ע"ח ואפשר הי' להה"מ נוסחא אחרת ברי"ף שהי' תח"י. והנה כאן גבי השבת אבידה בלא עשה ולא תעשה וגם אי לא גלי קרא לכאורה לא הי' דוחה מ"ע דכיבוד כיון דאי אמר לא בעינא וכו' ואב שמחל על כבודו מחול אך כאן גם הל"ת יכול לעקור שיאמר האובד האבדה לא בעינא כמ"ש לעיל אם כן שוים ודוחה אך גבי טומאה צ"ע דעשה דכיבוד יכול להתעקר על ידי שיאמר לא בעינא וכו' ועיין בקצה"ח סי' צ"ז שהקשה זה ועיין מה שתירץ ואין כאן מקומו בפילפול. גם נראה דסברא זו דכולכם חייבים בכבודי שייך באם אמר לו אביו אל תחזיר עושה האב נגד רצון השי"ת ובאמת כולכם וכו' אבל אם האב מצוה להביא גוזלות וכדומה ואירע לבנו מציאה ג"כ ועל הבן מוטל מצות כיבוד וגם העשה דמציאה ל"ש דכולכם וכו' היינו האב מחויב וכו' אדרבא האובד מחויב גם כן בכבודו ית' מאי אולמי' דאובד מאב וע"ז צריך לומר דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ויש לפלפל אך אין כאן מקומו. ועיין בתוס' בקידושין שכתבו הא דמרבינן מקרא שלא ישמע לאביו היינו שאמר לו עסוק בכבודי דאי אל תחזיר בחנם א"צ קרא ע"ש בדף ל"ב בד"ה ר"י היפך ממש ואין כאן מקומו לבוא בפילפול. וסברת התוס' נראה דאי אמר לו אל תחזיר וכו' בלאו הכי הוי אביו רשע ואינו חייב בכיבוד ואין כאן מקומו ועיין כאן בהה"מ שפי' ג"כ באמר אביו הבא גוזלות. שוב ראיתי במנ"ל כאן שכ' כמ"ש באמר אל תחזיר הוה רשע ואינו חייב בכיבוד. ואם פגע באבידתו ואבידת חבירו ואינו יכול להחזיר שניהם שלו קודם וכן אם עוסק במלאכה א"צ לבטל ממלאכתו להפסיד ממון עיין בר"מ כאן ובש"ע סי' רס"ד ורס"ה ועיין שם בתוס' קידושין שחקרו אליבא דמ"ד דכיבוד משל בן ועיין במקנה דאף לדידן שייך חקירה זו דמבואר ביו"ד הלכות כיבוד או"א דצריך לבטל ממלאכתו בעבור כיבוד אפילו עד שיחזור על הפתחים ועל אבידת חבירו א"צ לבטל ואם נזדמן לו כיבוד ומלאכתו ואבידת חבירו כיצד יעשה אם יעסוק במלאכתו הלא צריך לבטל מפני כיבוד ואם יעסוק בכיבוד הלא אבידת חבירו לפניו ודוחה כיבוד ואם יעסוק באבידת חבירו הלא מלאכתו קודמת וע"ש בתוס' ועיין במקנה שכתב דלא נתחייב בהשבה כלל בכה"ג ומבטל מלאכתו בשביל כיבוד ע"ש ולא עיינתי היטב ומראה מקום אני לך. ופשוט דכל האבידות אף של חרש שוטה וקטן מחויב להחזיר ועובר בלאו ועשה כנ"ל אך אין מחזיר לידם כי הוא אבידה מדעת רק נותנים לב"ד או לאפוטרופוס. וגם לעבד כנעני צריך להחזיר דאחיו הוא כמבואר בפ' החובל ועיין בר"מ ובש"ע חושב אנשים שאין צריך להחזיר ע"ש. ומבואר בב"מ דף כ"ז דילפינן מקרא וגזה"כ הוא דאבידה שלא היתה שוה פרוטה בשעת אבידה שנאבדה אף שבשעת מציאה היא שו"פ או שהיתה אז שו"פ ובשעת מציאה אינה שו"פ א"צ להחזיר והרי היא שלו ואם היתה שו"פ בשעת אבידה ובשעת מציאה ג"כ ובנתי' הוזלה הוא פלוגתא והלכה כת"ק דחייב לטפל ולהחזיר ודינים אלו מבוארים בש"ע ג"כ בסי' רס"ב והר"מ כאן בפי"א הי"ב סתם מאוד וכתב אבידה שאין בה שו"פ א"ח לטפל נראה היינו דעכשיו אינה שו"פ ולא פירש בפירוש אף דש"פ עכשיו מכל מקום אם לא הי' בשעת אבידה ש"פ א"צ להחזיר והוא חידוש יותר וק"ל ועיין בפי"ג ה"א ובפי"ד הלכה ח' לא מוכח כלל ד"ז וצ"ע שסתם מאוד ולא עמדו בזה נ"כ ועיין בש"ס פי' א"מ מבואר חילוק דינים בנטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה או ע"מ להשיבה ואם הניחה עד אחר יאוש ועיין בר"מ כאן בפי"ד ובש"ע סי' ר"ס על כל פנים פעם עובר על העשה דהשב ופעם אינו עובר אלא על הלאו דלא תוכל וכו' ועיין בתוס' ובר"ן שם ואין להאריך במקום שהאריכו בו הראשונים. ונראה דקטן שהגביה מציאה קודם יאוש ואח"כ נתיאשו הבעלים ואח"ז נתגדל הקטן לא שייך דינים הללו כלל הן בנטלה ע"מ לגוזלה או ע"מ להשיבה עיין ברמב"ן דהוי שומר אבידה דכ"ז שהוא ביד הקטן הו"ל כמונח ע"ג קרקע ול"ש באיסורא אתי לידיה או שומר אבידה ל"מ אם נאמר דקטן אינו זוכה במציאה כלל אף באופן שזוכה בו המוצאה כיון דאין יד לקטן במקום שאין דעת אחרת מקנה עיין בסי' רמ"ג רק מפני דרכי שלום אלא אף לדעת הש"ך דזוכה מן התורה בהגיע לעונת הפעוטות ע"ש באריכות והדברים עתיקים מכל מקום ל"ש ע"מ לגוזלה או ע"מ להשיבה דיהי' כשומר אבידה כיון דאין לו דעת והוי כמונח בקרקע ומהני יאוש אם היתה קודם גדלות וכן בנטלה בישל"מ ועיין בש"ך סי' רס"ח דאם בא לחצירו קודם יאוש דמביא דיעות אם חצירו הוי כידו והוי כבא לידו לפני יאוש ויש סוברים דאינו כידו ע"ש והדברים ארוכים מכל מקום בקטן נ"ל דלא הוי כבא לידו כלל והוי כמונח עוד על גבי קרקע עד שהגדיל כנ"ל ולא עיינתי היטב ובאתי רק לעורר ולהזכיר. וכן בשוטה ובחרש דהם בודאי אין להם יד כלל ובפרט שוטה ונ"מ אם נתפקח אח"כ ובאתי רק לעורר. ואם עבד כנעני הגביה מציאה קודם יאוש ולא נתודע לבעלים עד אחר יאוש אפשר דהוי כחצר ותלוי בשיטות הנ"ל המבואר בש"ך סי' רס"ח או אפשר כיון דהוא בר דעת שייך שפיר באיסורא וכו' או שומר אבידה ובאתי רק להזכיר ולעורר. ואבידה מדעת כגון השליך כיסו לרשות הרבים וכו' אין זקוק להחזיר מכל מקום אסור ליטול לעצמו דאינו הפקר כך דעת הר"מ והטור חולק דהוי הפקר ועיין בש"ע ובאחרונים:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |