מנחת חינוך/תעז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
לעזוב החובות בשנת השמטה ועז"נ ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך. דיני מצוה זו מבואר בר"מ פ"ט מה' שמיטה ויובל ובטוש"ע חוה"מ סי' ס"ז. והרבה האריכו האחרונים. ואכתוב בקיצור דינים שהם מן התורה כדרכי בס"ד. מצוה זו של השמטת כספים הוא חובת הגוף ונוהג בכ"מ הן בא"י הן בחוץ לארץ. אך גזה"כ דאין שמ"כ נוהג בכ"מ אלא בזמן שהיובל נוהג ואז היה נוהג בכ"מ ומשבטלו היובלים עוד בבית ראשון משגלו מקצת ישראל דבעינן בזמן שכל יושביה עליה ובטל דין יובל מן התורה בטל גם כן דין שמ"כ אפילו בא"י רק מדרבנן וכאן בדין התורה עסקינן ודעת הרמב"ם והראשונים דבזמן ב"ש לא היה נוהג יובל ודעת ר"ת דהיה נוהג יובל בב"ש ע' סוגיא כאן בתוס' בגיטין ואין להאריך מאי דהוה הוה והאידנא אינו נוהג יובל אינו נוהג שמ"כ מה"ת. ודוקא שמיטה משמטת כספים אבל יובל אינו משמט כספים כך גזה"כ ועיין במל"מ מה שמביא בשם תו"כ וכבר הבאתי בח"ז דמבואר בש"ס דר"ה וכ"פ הר"מ כאן בפ"י דג' דברים מעכבים ביובל שלוח עבדים והחזרת השדות ותקיעת שופר ועיין בס' ט"א דכ' הא דבר"ה עבדים אינם חוזרים רק אוכלים וכו' וכן שדות עד יום הכיפורים היינו דאם נעשה ביוה"כ המצות ותקיעת שופר בכלל חייל יובל למפרע ואי לא לא חל כלל ולדידן דכל הג' דברים מעכבים ואם לא היה עבד בישראל גם כן אינו נוהג כלל יובל עיין בגמרא אם כן בליל ראש השנה של שנת הנ' דהיא סוף שמיטה לענין כספים והתחלת יובל כמבואר בערכין אם כן אם לא היה אז עבד בישראל או שהגיע יום הכפורים ולא תקעו בשופר דאינו יובל כלל אם כן אפשר לא נשמט החוב כלל כי הכתוב תלאן זה בזה כ"ז ששמיטת קרקע נוהג שמיטת כספים נוהג ובאם לאו אינו נוהג מה לי אם אין יובל נוהג מחמת שאין יושביה עליה או מטעם אחר שלא היה עבד או לא תקעו או לא הי' קרקע נמכר ואינו נוהג אם כן אינו נוהג אז שמ"כ ג"כ. ואפשר לחלק בין הנושאים מכל מקום צ"ע כיון דאינו נוהג יובל אז מאיזה טעם לא שייך שמוט וכו' אינו נוהג בכספים וצ"ע ובאתי רק לעורר. והנה התובע חוב שעברה עליו שמיטה עובר בעשה ולא תעשה וחוץ לזה הוי אפקעתא דמלכא דהחוב נפקע כמבו' בגמ' דלצ"ל במתנ' אני נותן לך כי החוב נפקע ממילא. ואף אם נותן לו ברצון הטוב אינו מועיל כי כבר נפקע וכ"מ כ"פ אם תעיין בגמ'. וא"כ אם יש לחרש שוטה וקטן מעות כגון בירושה או בשכר פעולה והלוו לא' ועבר שמיטה אף על פי שאינם בני מצות מכל מקום נחלט החוב כי הוא אפקעתא דמלכא. ומבואר בש"ס דגיטין יתומים א"צ פרוזבול דר"ג וב"ד אביהם של יתומים וע' רש"י פירש דעל חוב שירשו מאביהם קאי. והרא"ה בשם הרמב"ן מובא דבריו בר"ן כתב דקאי על הלוואת עצמן דאי בירשו מאביהן מבואר בספרי דאינו משמט מגזה"כ ומבואר בסמוך בס"ד ומבואר דדוקא בשביעית דרבנן דמהני פרוזבול אמרינן דמעות יתומים הו"ל כפרוזבול. אבל בשביעית תורה דל"מ פרוזבול או אף אם נאמר דמהני פרוזבול מחמת הפקר ב"ד ע' בסוגיא ובראשונים מכל מקום קודם תקנת פרוזבול וגם לד"ת בודאי מה שהלוו בעצמם משמט כי הוא אפקעת' דמלכא רק לענין פרוזבול הו"ל כפרוזבול אבל לד"ת בודאי משמט וז"ב. ועיין בר"מ כאן עד הלכה ט"ז מביא דינים מה דאינם משמטים מן התורה ולא הביא דין יתומים בודאי דעתו דמשמט ואח"ז התחיל דין פרוזבול כתב בהלכה כ"ד דהיתומים א"צ פרוזבול מבואר דדוקא בדין פרוזבול הדין כן אבל לד"ת משמט. והנה הר"מ אינו מביא דברי הספרי כאן היינו בירשו מאביהם וצ"ל דלא ס"ל כהספרי דר"ש הוא ופליגי רבנן עליה כמבואר בר"ן דרש"י לא ס"ל כהא דספרי אם כן אפילו בירשו מאביהם משמט מן התורה ומכ"ש בהלואת עצמם מד"ת משמט אך במקום דפרוזבול מהני אינו משמט מחמת דר"ג וב"ד אביהם של יתומים והוי כפרוזבול. ע"כ לפענ"ד ד' הרהמ"ח כאן צ"ע דכותב בדיני המצוה דינים של תורה ואינו מביא דין פרוזבול כלל ובסוף המצוה כ' דהאידנא היא דרבנן אבל כאן עסיק בדינים של תורה ומאי זה שכתב ומזה הטעם אמרו שחוב שיש ליתומים וכו' אין שביעית משמטתו דר"ג וב"ד וכו' ובאמת אם ס"ל כהספרי כרבו הרמב"ן אם כן בחוב שירשו מומעט מגזה"כ שמוט כל בעל משה ידו וכו' ולא משום דר"ג וב"ד וכו' ובהלואת עצמם דלא איתמעט בודאי משמט דהא דר"ג וכו' אינו רק במקום פרוזבול אבל לד"ת אי נסבור כהספרי בממון שירשו אינו משמט מגזה"כ ובממון עצמם משמט ואי לא ס"ל כהספרי בכ"ע משמט מן התורה רק הא דר"ג וכו' היינו לאחר תקנת פרוזבול היינו בשמיטה דרבנן לשיטת הר"מ כמבואר בדבריו בהט"ז והרהמ"ח ג"כ לא הזכיר פרוזבול נראה דסובר כהר"מ דבשמיט' מן התורה אינו מועיל פרוזבול אם כן הא דמביא הרהמ"ח הא דר"ג וכו' צריך עיון גדול לפע"ד. והנה כתבתי דהר"מ לא ס"ל ההוא דספרי דאינו מביא בד"ת רק בדין פרוזבול וכדעת רש"י דהאי דספרי ר"ש ורבנן פליגי אף דבש"ס דילן אינו מוכח בהיפך דאפשר הא דיתומים א"צ פרוזבול הוא כדעת הרמב"ן בהלואת עצמן אבל האי דספרי בהלואת אביהם ודעת רש"י דילן ג"כ כהספרי מכל מקום כיון דלא נזכר בפי' דחה הר"מ הא דספרי ועיין ברמב"ם פי"ב דנדרים דלא ס"ל כספרי בהלכה א' וכ' לחכמי לוניל כיון דלא הביא בגמרא דילן האי דספרי ר"ש ורבנן פליגי וכו' ועיין בכסף משנה שתמה ע"ז אמאי לא פסק כד' ר"ש וכאן נמי הר"מ לא פסק כספרי ולא עמד בזה וצ"ע:
והנה ד"ז דיתומים א"צ פרוזבול דר"ג וכו' הוא רק ביתומים קטנים דבהם שייך ר"ג וכו' אבל להספרי דבהלואת אביהם מומעט מגזה"כ דשמוט וכו' בודאי אף ביתומים גדולים כיון דבא להם מכח ירושה אינו משמט כלל. ע"כ מבואר דהר"מ מטעם זה שמביא וס"ל דוקא ביתומים קטנים לא ס"ל כהספרי. וד' הרהמ"ח דמביא ג"כ זה צ"ע דלהספרי בלא טעם זה דר"מ ומטעם דר"ג וכו' מן התורה משמט כמש"ל וצ"ע. ועיין בב"י שנתן טעם לד' רש"י שכתב על הא דיתומים א"צ פרוזבול דמיירי מה שירשו מאביהם הא בלאו הכי אין משמט מהאי דספרי וכ' דרש"י דחה ד' הספרי מהמשנה דכותבין ליתומים על נכסי אפטרופוס דברי ר' חוצפת ומיירי אפילו אם היתומים הם המלוים ולמה לן כלל פרוזבול אי מה שירשו מאביהם בלאו הכי אינו משמט מהאי דספרי ואי בהלואת עצמם אינו משמט מהאי דר"ג וב"ד וכו' והאיך משכחת פרוזבול ביתומים ע"כ דחה רש"י ד' הספרי ומה שירשו מאביהם אינו משמט מחמת הא דר"ג וב"ד כו' והם מה שלוו בעצמם צריך פרוזבול. ולי צ"ע כשם שב"ד אביהם של יתומים מה שירשו ה"ה ממעות עצמם ג"כ הב"ד אביהם דמ"ש. על כל פנים מאי דלא עמד בכ"מ על הר"מ שהרגשנו לעיל דלא הביא הספרי סמך על מ"ש בב"י דנדחה דין זה ממשנה דילן. והשביעית משמטת כספים בסוף כשתשקע חמה בליל ר"ה במוצאי שביעית נחלט החוב והן אם לוה קודם שביעית או בשביעית עצמה גובה חובו כל השנה וכשתשקע החמה בליל ר"ה אבד החוב. ולדעת הר"מ והרבה ראשונים יכול לתבוע החוב כל השנה ואינו עובר בלא יגוש ככל השנים רק לאחר שנחלט החוב בליל מוצאי שביעית היינו בליל ר"ה אז משמט ועוברים בלאו ובעשה אם נוגש החוב. אבל דעת הרא"ש דתיכף בכניסת שמיטה אסור ליגוש החוב ועובר בלאו רק אם נותן בעצמו אצ"ל משמט אני כי עדיין אינו אפקעתא דמלכא ובליל ר"ה של מ"ש אבד החוב אבל ע"י נגישה אסור מתחלת שנת השמיטה ע' בטור וב"י. ופשוט דהתובע חוב לאחר שמיטה וגובה אותו חוץ מה שעובר על הלאוין ועשה של שביעית עובר על לאו דגזל כי הוא אפקעתא דמלכא והחוב נחלט ואינו מגיע לו כלום וצריך להחזיר לו המעות וגובים מנכסיו ואף אם אח"כ מת גובים מהיורשים כדין כל גזל וז"פ מאוד. ועיין באחרונים דמחלקים דמעות שהלוה קודם התחלת שביעית אסור ליגוש בשביעית לדעת הרא"ש אבל אם מלוה בשביעית עצמה הרא"ש מודה דיכול ליגוש בשביעית ועיין בס' אורו"ת שמפלפל ואין אני מעיין בדבריהם כי הוא אריכות ובאתי רק לכתוב בקיצור ע' בדבריהם. וע' עוד באורו"ת דדעתו אם הלוה מת ונשתייר נכסים דהמלוה גובה אין שביעית משמטת כיון דהלוה שיש עליו השיעבוד הגוף מת לא שייך לא יגוש ואין משמט אצל היורשים ע"ש ומ' מקום אני לך. וכבר כתבתי דאין אני כותב רק דיני התורה.
והנה יש הרבה דינים שאף בשביעית של תורה אינו משמט. ואכתוב בקיצור עוד חוץ מש"ל. ומבואר בר"מ וברהמ"ח ובטור וש"ע שם. אין משמט רק מלוה אבל פקדון וכן חובות שאין מלוה כגון שכר שכיר וקנסות כגון אונס ומפותה וכדומה וכן כתובה הכלל כל שאינו בדרך הלואה אין משמט וכן הקפת חנות וכ"ה אם זקפו במלוה משמט ועיין בכסף משנה ובסמ"ע שכתבו קצת טעמים על הא דאינו נשמט בשם הר"מ גם כן אך נראה דגזה"כ הוא דרך הלואה משמט ולא דרך אחר. ואימת הוי זקוף במלוה עיין בר"מ ובאחרונים ואין להאריך. ומשמט אפילו מלוה בשטר אפילו נכתב בפירוש אחריות נכסים ופלוגתא הוא בגיטין דר"י ורשב"ל סוברים דאם נכתב בפירוש אחריות נכסים אינו משמט ותני"כ בברייתא אך אח"ז בהאי מעשה דאתי לידי ר"י פסק דמשמט ואמר מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ופריך והא תניא כוותי' אמר ר"י דלמא ב"ש הוא דסובר דשטר העומד וכו' אם כן מבואר דר"י פוסק מפני הספק דלא ברירא לי'. ונראה מהש"ס דפלוגתא אף בשביעית של תורה דקאי על המשנה ומיירי בשביעית ש"ת. ופשוט דמספק אין מוציאין דהו"ל ספיקא דאורייתא דלמא קאי בלאו ועשה התובע וגם ספק ממון קולא לנתבע דלמא נפקע החוב אך לפי זה לשיטת הר"מ דמהני תפיסה בספק ממון אפשר אם תפס המלוה א"מ מידו ולא הוי ספק איסור הלאו דלא יגוש דנראה דהלאו עבר ואין תקנה אם גבה חובו בע"כ אף דמחזיר אח"כ מועיל להממון דהוי גזל בידו כמ"ש דהוי אפקעתא דמלכא אבל הלאו עבר אם כן בתפס הוי רק ספק ממון ולהר"מ מהני תפיסה בספק ממון אך הר"מ סתם נראה דל"מ תפיסה דכתב בסתם משמט וצ"ל כיון דרב ושמואל סברי דמשמט ור"י מסופק אין ספיקו של ר"י מוציא מידי ודאי שלהם והלכה כוותי' דרב ושמואל. ואם סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט כ"כ הר"מ והרהמ"ח והרבה דעות ראשונים כלישנא בתרא ועיין ברא"ש במכות ובב"י טעם אחר דשמיטה דרבנן וספק דרבנן להקל אף דספק ממון לקולא והר"מ כאן מיירי בשמיטה דאורייתא והו"ל ס' תורה וגם ספק ממון לקולא ע"כ ס"ל [דמשמע] כיון דהמשנה מסייע ללשון זה כמבואר שם בשם ר"ת והרא"ש פוסק כן. והמלוה את חבירו סתם הלואה דזמנו שלשים יום וא"י לתבעו קודם ובתוך שלשים פוגע ר"ה של מוצאי שביעית ע' באו"ת מביא דעת הב"ח דמשמט ולא הוי כהלואה מפורש תוך הזמן והסכים עמו בעל או"ת ומביא ראיה מירושלמי וגם כתב דקובע זמן לא מהני תפיסת המלוה בתוך הזמן ובסתם הלואה מהני תפיסה ואצלי הוא דבר חדש ולא ראיתי חילוק זה מ"ל קובע זמן בפירוש או סתם הלואה דאמרו רז"ל ואסמכוה אקרא בפ"ק דמכות דהוי שלשים יום וצ"ע. ואפשר שמכאן יצא לו מדמשמט סתם הלואה ואין ראיה דילפינן זה בירושלמי ע"ש וצ"ע. והב"ח הביא ראיה דסתם הלואה משמט תוך ל' יום ממשנתינו השוחט את הפרה ובר"ה חלקה ונתעברה החודש ור"ה למחר משמט ולמה משמט הא הוי בתוך ל' יום ע"ש. ואפשר לחלק דכל הסברא דבקובע זמן אינו משמט כיון דאינו יכול לנוגשו בלא שמיטה והנה בתוך הזמן אפילו לל"ק דמשמט מכל מקום אינו יכול לנגשו קודם ע' בחוה"מ סי' ע"ג דא"י לתובעו דהוי אפקעתא או דידע שהוא שביעית ע' בש"ך שם ס"ק ל"ד אבל כאן במשנה עיין בשבת דף קמ"ח דמיירי דלא היה יודע שיתעבר החודש ובפרט דברוב שנים אין אלול מעובר ומימות עזרא וכו' אם כן הי' סבור שהיום ר"ה ואינו משמט דהוא לאחר שמיטה ובודאי אם נאמר דמשמט יכול לתבוע תיכף כי הי' הקביעות הזמן בטעות וזה ברור דהדין הוא כך אם כן שפיר אמרינן דמשמט וממילא אם משמט יכול לתבוע תיכף וקאי בלא יגוש ומשמט ולמה נאמר דאינו משמט כיון דאם נאמר דמשמט הוי כדין דעי"ז יכול לתבוע ושפיר משמט אבל ביודע שהוא שמיטה דאף אם נא' דמשמט א"י לתבעו קודם הזמן אם כן אינו בלא יגוש ואינו משמט אבל כאן דלא ידע אם כן אם משמט משמט כדין דהיה יכול לתבעו קודם שמיטה כי היה בטעות ודוק כי קצרתי. אך האורו"ת מביא דהוא בירושלמי וכן הסכים הקצה"ח. ועיין בקצה"ח דהקשה למ"ל הטעם במלוה לזמן דאינו משמט כיון דלא קרינן לא יגוש תיפוק ליה דהוי כמתנה ע"מ שלא תשמיטני וכו' כיון דהתחייב עצמו לפרוע אחר שמיטה ע"ש מה שפלפל. ולפמ"ש ל"ק דמשכחת לה כמ"ש דהיה בר"ה והיה סובר דהוא ר"ה של שמיטה ונתעברה אם כן בשעת הלואה לא ידעו כלל דיעבור על החוב שמיטה ולא שייך דהו"ל כתנאי דלמה היה לו להתנות ע"כ צריך קרא דאינו משמט מחמת קביעת זמן דלא קרינן לא יגוש (לא כמש"ל דבטעות משמט) וז"פ.
התנה עמו שלא יתבענו שביעית משמטת אף על פי דא"י לתבעו כן מבואר בר"מ מהירושלמי ועיין בכסף משנה בשם מהר"י קורקוס כיון דתפיסה מהני קרינן לא יגוש. ועיין באורו"ת מביא בשם בעל התרומות דדוקא אם התנה שלא יתבענו בשביעית שביעית משמטת אבל אם התנה שלא יתבענו לעולם אפשר לא הוי בגדר חוב ואין שביעית משמטת וגם על דין שלא יתבענו בשביעית כתב הבעל התרומות על הר"מ דלא בריר לן ועיין באורים ותומים שפלפל בדברי הירושלמי. המלוה את חבירו והתנה שלא תשמיטנו שביעית משמט דאין בידו לבטל דין שביעית התנה שלא ישמיט הוא חוב זה בשביעית תנאו קיים שכל תנאי שבממון קיים ונמצא זה חייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה שהוא חייב כן מבואר בר"מ ובראשונים. ומה שקשה על הר"מ מהלכות מכירה דפוסק שם כרב דתנאו בטל גבי אונאה ע' באחרונים ואין כאן מקומו. המלוה על המשכון אינו משמט הן בשעת הלואה והן משכנו שלא בשעת הלואה ועיין בספר גדולי תרומה דדעתו אפילו המלוה תופס מטלטלין אינו משמט. והאו"ת השיג עליו דזה לא הוי משכון כיון דשלא ברשות ב"ד הוא ועיין בספר קצוה"ח שדעתו כדעת הגד"ת דבתופס מעצמו ג"כ דין משכון עליו ועיין בקצה"ח בסי' ע"ב דדעתו אם הלוה נתן לו בעצמו לאחר ההלואה משכון הו"ל דין משכון דאינו משמט וע"ש מה שמביא בשם הר"י הלוי והדברים ארוכים. ובמעות היתר על המשכון דעת הר"מ דמשמט ודעת הרב המחבר דאינו משמט והוא מחלוקת בין הראשונים ובש"ע הובאו שני הדיעות והדברים ארוכים. ומשכון קרקע באתרא דמסלקא או לא מסלקא ע' בש"ע ובטור ובב"י. והמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט מן התורה כן מבואר בר"מ ובהרבה ראשונים והשיגו על רש"י שכתב שזה תקנת פרוזבול רק זה דין תורה ועיין בש"ע. ומ"ש הרהמ"ח דר"ג וב"ד וכו' כבר כתבתי דצ"ע דר"ג וב"ד הוא רק תקנת פרוזבול ולא מן התורה ע' לעיל. וכל מעשה ב"ד אינו משמט והוא גם כן מה"ת. והמוסר שטרותיו לב"ד שהוא מן התורה אינו מבואר אם צריכים ב"ד סמוכים ככל דבר של תורה או בכל ב"ד אפילו הדיוטים סגי. וראיתי בבעה"ת שכתב אף בג' הדיוטות סגי ולא הביא ראיה לדבריו ויש לספק אפשר דג"כ ב"ד קרובים כשרים כיון דאין צריך ב"ד כדין תורה רק שלשה סגי בכל שלשה וצ"ע. ועיסקא מבואר בש"ע שמשמט פלגא שהוא מלוה ועיין באורים ובקצה"ח מה שפלפלו בזה ומראה מקום אני לך. וכמו ששמיטה משמטת חוב כך משמטת שבועה שאם חייב איזה שבועה על חוב ועברה השמיטה פטור מהשבועה דלא יגוש מכל מקום בין ממון בין שבועה ואם כפר בחוב ועברה עליו שמיטה ועדיין בכפירתו ולאחר שמיטה הודה או באו עדים אינו משמט כ"ה דעת הרמב"ם נראה אף דלא נשבע רק כפר אינו משמט והראב"ד הקשה עליו האיך שביעית משמטת שבועה כיון דאם יודה ישלם ובעה"ת כתב דהוא גזה"כ דאינו נשבע אף דחייב לשלם והר"ן כתב דהמשנה מיירי במודה במקצת ונתחייב שבועה קודם סוף שמיטה ועברה שמיטה כיון דחלק הודאה נשמט אף דחלק הכפירה לא נשמט על כל פנים אינו מודה במקצת ע"כ אינו נשבע ולא זכיתי להבין דברי הר"נ דל"מ במודה במקצת ונתחייב שבועה ואח"כ שילם חלק הודאה או מחל דלא יתחייב שבועה דהו"ל ככופר הכל דז"א רק בשעת הודאה שאומר הילך והוא כופר הכל בשעת התביעה אבל אם הודה במקצת ולא אמר הילך בשעת התביעה אפילו שילם המקצת קודם שפסקו לו שבועה ומכש"כ לאחר שפסקו לו שבועה לא מצינו שיופטר מהשבועה ע' בסי' פ"ז אם כן כאן דנפסק לו שבועה ואחר כך נפקע חלק הודאה נראה דודאי לא נפקע השבועה מטעם כופר הכל וצ"ע. וראיתי באורו"ת שהסכים לדעתו ואני לא זכיתי להבינם. ודעת הראב"ד והטור דוקא בכפר ונשבע אינו משמט אבל בכפירה בלא שבועה משמט ע"כ ניחא דמשמטת שבועה דכ"ז שלא נשבע משמט רק בנשבע אינו משמט ע' בטור ובש"ע והרהמ"ח לא הביא דין דמשמטת שבועה וגם אינו מביא מלוה ונעשה כפרניות מה דעתו בזה. ופשוט דער"ה של מוצאי שביעית בה"ש אסור לתבעו כי הוא ספק ועובר מספק בלאו ועשה וגם אם תפס לא מהני תפיסה בספק ממון ולדעת הר"מ מהני תפיסה ואיסורא דעבד עבד כמ"ש דודאי אפילו אם לקח מאתו והחזיר לו מכל מקום לא תיקן הלאו ועשה של לא יגוש והוי לי' רק ספק ממון ומהני תפיסה לדעת הר"מ. ואם הלוה לו בין השמשות גם כן בלילה משמט מספיקא דאיסורא וגם ספיקא דממון ולענין תפיסה תלוי בשיטות הנ"ל. ובדין הא' אפשר נהי דהמוחזק היינו הלוה יש לו חזקת מ"ק המלוה יש לו חזקת שהוא עדיין יום כמבואר בשבת בין עיולי יומא לאפוקי יומא וזה צריך לעיין בדיני תפיסה וצריך חיבור מיוחד ואין כאן מקומו ובאתי רק לעורר. ויש לספק קצת אם אחד נתחייב שבועה מן התורה על חוב ששביעית משמטת השבועה ובשעה שנתחייב השבועה גלגל התובע שבועה מדברים שאין שביעית משמט כהקפת חנות וכדומה ועברה עליו שביעית קודם שנשבע דנפטר מעיקר השבועה כמ"ש דשמיטה משמט שבועה אי צריך לישבע על הגלגול אם דמי להא דמבואר בסי' צ"ד אם אמר שרוצה לשלם על עיקר שבועה אין שומעין לו וצריך לשלם הגלגול או לישבע כיון דכבר נתחייב ה"נ אף על גב דנפטר מעיקר השבועה מכל מקום כבר נתחייב בגלגול או אפשר דוקא התם דהוא בעצמו רוצה לפטור עצמו משבועה אין שומעין לו ואפשר דחיישינן להערמה אבל הכא דאפקעתא דמלכא הוא עיקר השבועה א"צ לישבע על הגלגולים ג"כ והדברים עמוקים ואין כאן מקומו. כתבתי לעיל דדעת הגד"ת אפילו משכון דתפס מעצמו אינו משמט והאורו"ת השיג עליו דתפיסה ל"מ רק משכון והקצה"ח כ' דתפיס מטלטלין דינו כדין משכון אם המלוה תופסו למשכון כמבואר בר"מ ובאה"ע ע"ש. ונראה פשוט דשנים שהלוו זל"ז משמט דלא הוי כמשכון כיון דהוא בתורת הלואה ונ"מ מאי דמשמט הא אף אם אינו משמט אין אחד פורע לחבירו אך באמת אם אינו משמט זה גובה וזה גובה ונ"מ לענין עדיות ובינונית כמבואר בסי' פ"ה אך אם משמט כ"א עומד במקומו בשלו. ואם אומר שתופס למשכון צ"ע כיון דבהלואה אתי לידו אם יכול לתפוס למשכון וצ"ע בסי' פ"ה ובאתי רק לעורר. ודין פרוזבול דהוא תקנה דרבנן אין ענין לכאן כי אנחנו כותבים דין המצוה עפ"י ד"ת. ונוהג בכל אישי ישראל וכו':
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |