מנחת חינוך/פו
מנחת חינוך 
פו
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שלא נשבע כו' וי"מ כו' והעובר ונשבע וכו'. עיין ר"מ פ"ה מעכו"ם מה' י' ואילך ומ"ש דלוקין השיגו הראב"ד מש"ס סנהדרין ס"ג דדוקא למ"ד לשאב"מ לוקין אבל למ"ד לשאב"מ אין לוקין א"ח מלקות על לאו זה ג"כ דה"ל לשאב"מ ועיין כסף משנה מה שתירץ. ובלחם משנה בפרק י"ט מסנהדרין תי' דדעת הר"מ דוקא באיכא מעשה כגון שנשבע שאוכל ואכל דהו"ל מעשה ובמשנ"ח מל"ג השיגו דכאן הלאו בשעה שנשבע וה"ל אב"מ ע"ש. וחוץ ללאו הזה עובר גם כן לדעת הראב"ד והרמב"ן בלאו הבמ"ע עיין במנין המצות להר"מ תחלת ס' היד החזקה מנה שם מצות עשה בשמו תשבע והראב"ד השיגו דזה אינו מצוה רק בנשבע בשם ע"ז עובר גם כן על לאו הבמ"ע זו ובשמו תשבע אבל בשם ע"ז אסור לישבע וכ"ה דעת הרמב"ן בספר המצות. ולאו הזה אף על פי שאין בו (מלקות) [מיתה] או לשיטת הראב"ד דאפילו מלקות אין בו מכל מקום על כל פנים הוי ליה אבזרא דע"ז ויהרג ואל יעבור על לאו זה עיין שו"ע יו"ד סי' קנ"ג ולקמן מצות קד"ה הארכתי בזה בעז"ה. והנה לא כתב הרב המחבר דנוהג בכל באי עולם דבאמת אין ב"נ מוזהר ע"ז דמבואר בר"מ דכל שאין בית דין של ישראל ממיתין אין ב"נ מוזהר והר"מ פ"ט מהלכות מלכים כ' זה דכל שאין ב"ד של ישראל ממיתין אין ב"נ מוזהר וכתב שאינו נהרג אבל אסור להקים מצבה ולנטוע אשרה אם כן אפשר דזה ג"כ אסור לב"נ אך כיון דאינו מפורש ד"ז לא נוכל לומר מעצמינו נגד הברייתא הנ"ל. וגם דברי הר"מ אין אנו יודעין מנין לו זה ובודאי מצא כן באיזה מקום אבל להוסיף עליו מנין לנו.
והנה המשביע עכו"ם בע"ז שלו עובר הישראל משום לאו זה ושם כו' דבלאו זה נכלל המשביע גם כן עיין ש"ס ור"מ אבל כאן אין הישראל עובר על לפ"ע לא כו' דאין הנכרי מוזהר ע"ז כלל וכ"ה להדיא בתוס' שם בסנהדרין ד"ה אסור לאדם כו' ואור"ת כו' מכל מקום בזה"ז כו' ואף שמשתתפים ש"ש וד"א לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף ולפ"ע ליכא דב"נ לא הוזהרו על כך עכ"ל. והנה קצת מחברים תפסו דס"ל להתוס' דאין ב"נ מוזהר לעע"ז בשיתוף וזה היפוך הברייתא דכל שהב"ד ש"י ממיתין כו' אם כן ישראל דנהרג אם עובד באיזה ענין אם כן ב"נ בודאי גם כן נהרג וכן הר"מ לא חילק וכתב סתם דב"נ ח"מ על ע"ז. אך באמת כוונת התוס' כ"ה דתחלה כ' דאין איסור על הישראל המשביע מחמת לאו זה דאסור לגרום דגרמא אין אסור אם משתף בשבועה אין הגורם עובר על לאו זה ואח"ז כתבו דלפ"ע ליכא כו' דב"נ לא הוזהרו ע"כ היינו שאין ב"נ מוזהר כלל ע"ז שלא לשבע בשם ע"ז דהוא מוזהר רק שלא לעבוד אבל לא על שבועה דגם בישראל בנודר ובנשבע הוא רק בלאו ובב"נ ליכא איסור כלל אך על הישראל איכא איסור בתורת גורם הזכרת שם ע"ז אף דליכא איסור בב"נ ע"ז כתבו דבשבועה בשיתוף לא אשכחן דאסור גרמא. הכלל דהתוספות לא מיירי אלא בשבועה ובשבועה אפילו בלא שיתוף אינו מוזהר ב"נ כלל אבל אם עובד ע"ז בשיתוף ודאי חייב ב"נ כמו ישראל וז"פ. ועפמ"ג יו"ד סי' ס"ה כתב גם כן כן דב"נ מוזהר בעבודה בשיתוף רק בשבועה א"מ ולא הביא כלל דהתו"ס. ובאמת על השבועה אפילו בשם ע"ז לבד גם כן אין ב"נ מוזהר דאין ב"ד של ישראל ממיתין אין ב"נ מוזהר כלל רק כוונת התוס' בשתוף אין איסור לישראל לגרום כמש"ל. ומכל מקום מה שנראה מד' התוס' דעל השיתוף אין איסור לגרום צ"ע כיון דנודר ונשבע בעצמו או לגרום לאחרים מקרא א' נפקא אם כן כמו דהוא בעצמו עובר כן אסור לגרום. ואפ"ל כיון דחזינן דגם לומר שמור לי בצד ע"ז פ' ג"כ נפקא מקרא זה ומכל מקום כל אלו הדברים אין לוקין רק בנודר ומקיים ע"כ יש חילוק דקיימא לן לחז"ל דהזכרה הוא רק איסור כיון דמ"מ אין כבוד לע"ז בכך רק הנודר והמקיים דהוא כבוד זה הוא לאו גמור עיין ר"מ פי"א מה' שבועות שאין מי שראוי לחלוק כבוד שנשבעין בשמו רק האחד ב"ה וזה חלק מכבודו ית' לאחרים הוא עון חמור אם כן אפשר במשתף נהי דג"כ עון חמור דמשוה עבד לקונו מכל מקום אין חמור כ"כ כמו בנשבע בשם אחר לחול וי"ל דגם בישראל אין לוקין במשתף אך ענשו חמור דנעקר מהעולם ר"ל אם כן לגרום אין איסור בזה. ויש קצת ראי' מהגמ' דמבוא' כאן דאסור לומר שמור לי כו' היינו הזכרה בעלמא וכן שלא ידור בשמו ולא יקיים בשמו ולא יגרום לאחרים לידור ולישבע כו' ולמה פרט לידור והוה ליה לומר ולא יגרום לאחרים להזכיר אלא דבזה אפשר אין איסור רק נדר ושבועה ואם כן ה"ה שיתוף כ"נ ומכל מקום צ"ע. ונ"פ אם נשבע על העבר בשם ע"ז בשקר או שוא ל"מ דאין לוקין אלא אפילו איסור ליכא כיון דהוא שוא ושקר אין זה כבוד רק מתלוצץ וכל ליצינותא כו' חוץ מליצינותא דע"ז אך בנשבע על להבא אף דעובר אח"כ על השבועה מכל מקום בשעת שבועה אינו ניכר אם יעבור הוי דרך כבוד ובפרט שקיבל התראה בודאי לוקין כנ"פ.
ויש לספק בנודר או נשבע בע"ז בכתב לכאורה אפשר להר"מ והרב המחבר דנפיק מלא תזכירו ומבואר במגילה פ"ב דזכירה אפילו בלב רק גבי זכירת עמלק שנא' לא תשכח הרי בלב אמור ע"כ זכור בפה אם כן היכי דלא גלי רחמנא זכרון בלב אם כן בכתב על כל פנים הוי כהרהור. אך בשו"ת ש"א דיני יציאת מצרים האריך לברר דבכ"מ הרהור לאו כד"ד וצ"ל בפה כגון י"מ וקידוש היום אף דלא גלי רחמנא רק כתיב זכור לחוד מכל מקום צ"ל בפה ע"ש אם כן כאן נמי. אך מכל מקום בכותב יש לספק דאפשר כתיבה כד"ד ועיין מש"ל בח"ז בשם האחרונים אי כתיבה כדיבור לענין שבועה אם כן אפילו להמבואר בש"ס דנפיק מקרא דלא ישמע אפשר דכתיבה כד"ד ועאו"ת סי' צ"ו. ואם נאמר דבכתב עובר אם כן משכחת לה מעשה בלאו בנודר או נשבע בכתב וממילא י"ל ד' הר"מ כאן דלוקין מיירי בכותב דיש בו מעשה כמ"ש הלחם משנה בסנהדרין. אך דברי הלחם משנה צ"ע כמש"ל בשם המשנ"ח אבל בכתב ניחא. ומכ"ש להה"מ שסובר דאם משכחת מעשה לוקין אף בלא עשה מעשה עיין בהל' שכירות ובלחם משנה דמיישב גבי עדות כיון דמשכחת בכתב אם כן ניחא ד' הר"מ שפוסק דלוקה בכ"ע כיון דמשכחת לה מעשה. ואף להרהמ"ח שכתב להיפך דאם יכול להיות בלי מעשה אף ע"י מעשה אין לוקין מכל מקום הבאתי כ"פ בשם השעה"מ דהרהמ"ח מודה אם ד"ז לא יוכל להיות בלי מעשה לוקין אם עשה מעשה ומשכחת לה שנשבע לחבירו שהוא ברחוק וא"א לישבע בפי' אם כן משכחת לה מלקות גם לדעת הרהמ"ח. ולהר"מ בכ"ע לוקין כיון דמשכחת מעשה ע' פ"ד מה' מלוה ולוה ה"ו במ"ל באריכות. ובש"ס דמקשה הא הוי לשאב"מ ומוקי כר"י ה"ה שהי' יכול לתרץ כיון דמשכחת מעשה אך אפשר קים להש"ס דר"א סובר כר"ל דחסמה בקול פטור ולא ס"ל הך סברא עיין ב"מ צ' תוס' ד"ה שם דר"ל ס"ל באמת לשאב"מ לוקין. אבל הר"מ הולך לשיטתו כמ"ש בה' שכירות כר"י דחסמה בקול לוקה כיון דמשכחת לה מעשה כמ"ש הרב המגיד אם כן שפיר פוסק כאן דלקי כיון דחייב בכתב דהוי מעשה ואין כאן מקומו להאריך ותלי"ת דברי הר"מ מיושבים ועיין באחרונים שנדחקו והנלע"ד כתבתי. ובנודר ונשבע בע"ז וחזר תכ"ד בודאי אין לוקין דתכ"ד בכה"ת איתא בחזרה אפילו בעבירה כמש"ל בחיבורי חוץ ממגדף ועע"ז כגון דאמר אלי אתה דחייב מיתה דהוי עע"ז אבל בנשבע דלא הוי עובד תכ"ד הוא כדיבור וא"ח בחזר תכ"ד:
ולענין התראה כתבתי כ"פ לעיל דצריך התראה אף דעבירה הוא בדיבור דלא כהכסף משנה בה' ע"ז גבי מגדף ואין לשנות כאן מ"ש כ"פ. ותורה הוא וללמוד אני צריך מהו הדין בנשבע על להבא שיאכל או שלא יאכל ונשבע בשם הקב"ה ושיתף אחר בשבועה נהי דנעקר מן העולם ועובר על לאו מכל מקום אפשר מחויב לקיים שבועתו ואם לא קיים חייב מלקות וקרבן עולה ויורד ככל שבועות ביטוי כיון דנשבע בשמו ית'. א"ד כיון דשיתף אחר בשבועה אינה שבועה כלל וא"ח כלל וא"צ לקיים שבועתו וכעת צ"ע ובאתי רק לעורר. ובנשבע לשוא על העבר ושיתף כבר כתבתי דעל לאו דנשבע בשם אין לוקין כיון דנשבע לשוא. אם כן לוקין מחמת נשבע לשוא בשמו ית'. ועל להבא אני מסופק כיון דעבירה שנדר ונשבע עבר בין יקיים ובין לא יקיים כי עובר תיכף כמש"ל בשם ספר משנ"ח צ"ע אם מחויב לקיים כדי שלא יעבור במה שנשבע בשמו יתברך או ל"ה שבועה כלל וצ"ע. ועיין מש"ל בח"ז בשם התב"ש ופ"מ אם עבר בע"ז לאו שאין בו מיתה והוא מומר לעבירה זו אי הוי מומר לכה"ת כולה כמו מומר לע"ז דקיימא לן דהוי מומר לכה"ת. א"ד כיון דאין בלאו מיתה אין זה מומר לע"ז אם כן כאן נמי הספק הזה דהוי לאו דע"ז רק אין מיתה והבאתי זה כ"פ. ומ"ש הרב המחבר די"מ דעיקר לאו זה אינו בא אלא על העוסק עם העכו"ם ביום חגו ומרויחו דאזיל ומודה וקעבר על לא תזכירו כלומר שלא יזכירו אחרים ע"ד האסורה להם דהיינו ע"ד לעבדם כו' שב"נ מוזהרים על ע"ז. הנה דעת הי"מ איני מבין דנראה דעיקר לאו זה שלא יגרום להזכיר בדרך העבוד' האסורה אבל שבועה ונדר שלא נאסר להם אינו אסור לגרום ובאמת בש"ס דילן בסנהדרין מבואר להדיא דבכלל לאו זה דאסור לגרום לאחרים לנדור ולישבע אף על פי שאין אסורה להם כמ"ש וגם הנראה מהי"מ דעיקר הוא זה והנודר והנשבע אפילו בעצמו אינו עיקר הלאו ובמשנה מבואר להדיא דנודר ונשבע הוא בל"ת. ומפלפל בש"ס ע"ז לענין מלקות ובודאי כ"ע מודים מחמת אזיל ומודה ג"כ הוא בכלל הלאו מכ"ש דגרם שבועה אבל א"י הכוונה מה זה עיקר הלאו הבא בדברי הי"מ.
והנה העוסק עם העכו"ם בענין דאזיל ומודה בדרך האסור לב"נ חוץ מה שעובר על לאו זה עובר גם כן על לאו דלפ"ע כיון שב"נ מצווה ע"ז. וקצ"ע בע"ז ד"ו דאבעיא שם על איסור מו"מ אי משום הרווחה היינו דעי"ז אזיל ומודה או משום לפ"ע למנ"מ דאית ליה בהמה לדידיה וכו' יקשה הא באזל ומודה עובר על לפ"ע גם כן אם כן הו"ל להש"ס לנקוט הלשון אי משום הרווחה או משום לפ"ע לבד למנ"מ כו' כיון דהרווחה עובר גם כן על לפ"ע ועיין פירש"י שם פירש משום הרווחה דאזיל ומודה ועבר ישראל משום לא ישמע ע"פ. ונראה מדבריו דא"ע על לפ"ע דאזיל ומודה לא חששו שיהי' בדרך שב"נ מוזהר כגון אלי אתה אלא בדרך שא"ח רק דנוהג כבוד והוי כמגדף כו' או נודר ומקיים כו' אבל אם בדרך איסור לב"נ צע"ק לשון הש"ס דגם בהרווחה עובר על לפ"ע. וע"ש ד"ב ע"א תוסד"ה אסור לשאת ולתת כו' שיטת ר"ת שם. שו"ר בט"ז יו"ד הקשה בשם הב"ח על רש"י למה לא פי' משום לפ"ע ותי' דאזיל הוי כמו גיפוף ונישוק כו' כמ"ש והנאני. ומה שהקשה הט"ז דישראל חייב מיתה כה"ג באומר אלי אתה אין קושיא דאזיל ומודה ומפאר אבל אינו אומר אלי אתה ומה שתי' הט"ז על רש"י אין דבריו מובנים לענ"ד. ועוד יש נ"מ אי משום דאזיל ומודה דהישראל עובר משום לאו זה או משום לפ"ע לענין אם מחויב למסור נפשו דבלאו זה אף על פי שאין בו מיתה כתבנו לעיל דחייב למ"נ דהוי אבזרא דע"ז אבל משום לפ"ע א"צ למסור נפשו כיון דאין הלאו מיוחד בע"ז כמבואר וביו"ד סי' קמ"ג אך נקט הנ"מ זה ויש עוד נ"מ וחדא מינייהו נקט. ותשובה על לאו זה כ"כ דאפשר דאף דהוא רק לאו מכל מקום כיון דהוא אבזרא דע"ז הו"ל מן החמורים דאין יו"כ מכפר ועמש"ל אי"ה בפ' נשא. וחרש שוטה וקטן אינם מוזהרים והוי ככל הלאוין שבתורה. ופשוט דמ"מ המשביע אותם עובר המשביע בלאו הזה דלא גרע ממשביע לעכו"ם דהו"ל גורם וגם הוי כמאכיל לחרש שוטה וקטן נבלה בידים דעובר כמ"ש כ"פ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |