מנחת חינוך/פ
מנחת חינוך 
פ
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
להסיר כו'. עפ"ב דב"מ ור"מ פי"ג מה' רוצח ושמירת נפש וח"מ סי' רע"ב ואכתוב הדינים בקיצור. הרואה מרחוק שיעור רס"ו אמה ושני שלישי אמה בהמת חבירו רובצת תחת משאו שזה ראי' שיש בה פגיעה ול"ש חמור ול"ש שאר בהמה חל עליו מ"ע זו לעזור לחבירו לפרוק המשא ואם עבר ולא פרק חוץ מה שמבטל מ"ע זו עוד עובר בלאו ג"כ לא תראה כו' והוא מקרא פ' תצא ומבואר בד' הרהמ"ח מתק"מ וג"כ צריך לטעון עליה ועמש"ל ב"ה מתקמ"א בדיני טעינה וכאן מיירי בפריקה ובהלאו שם כ' הרהמ"ח דה"ה אם הוא בעצמו רובץ תחת משאו יש בה מ"ע ול"ת וכתב שם המגיה זה לא נמצא בשום פוסק רק ברלב"ג משפטים עכ"ל ונראה דיצא להרהמ"ח ד"ז מהאי מעשה דר"י בר"י דפגע בההוא גברא דהוי דרי פתכא דאופי בב"מ ל"ד ע"ב מבואר שם לגבי טעינה ד"ז ומכ"ש פריקה כי פריקה חמורה מטעינה כמ"ש בסוגיא דפריקה וטעינה שם בדל"ב ולפנינו יבואר אי"ה אם כן פריקה מכ"ש או שוין דצריך לעזור האדם עצמו כנ"פ. והנה ידוע ומובא בח"ז כ"פ שיש שני אמות אמה שוחקת ואמה עוצבת ואמה שוחקת יתירה על א"ע חצי אצבע ע' פ"ק דעירובין ומבואר שם דאזלינן לחומרא וכ"פ הר"מ ה' שבת אם כן כאן נמי חייב מצוה זו באמות שוחקות להחמיר כנ"פ. ויתר על שיעור זה אינו זקוק לו כ"ה בש"ס ור"מ וש"ע והרהמ"ח כאן כ' אבל רחוק מזה השיעור א"ח להטות הדרך אליו והעושה לפנים משוה"ד תע"ב ולא ראיתי בר"מ ופוסקים ד"ז דמצוה לעשות לפמשה"ד בזה רק בש"ס ור"מ מבואר ד"ז דלפנים משוה"ד גבי זקן ואינו לפ"כ ולא כאן. ולולא דמסתפינא נראה דטעות המעתיק כאן וד"ז דלפמשה"ד צ"ל אחר דין זקן או נכבד כמ"ש בר"מ וש"ס. ונראה דרחוק מזה השיעור נהי דמצות פריקה אין כאן מצוה עליו משום צבע"ח כמ"ש לקמן ונ"מ בין מצוה זו לצב"ח עיין בסוגיא ויבואר לקמן. ומבואר בר"מ דבין שהי' על הבהמה משוי הראוי לה ובין יתר ממשאה מצוה לפרוק מעליה וזו מ"ע וכ' הכסף משנה דריה"ג סובר במשנה דהי' עלי' יותר ממשא הראוי אינו זקוק לה ורבנן פליגי עליו והלכה כרבנן עכ"ל ועיין בסוגיא שם נראה דלמ"ד צב"ח דאורייתא סובר דטעמא דרבנן דאמרי אף יותר ממשאה זקוק לה משום צב"ח והם ג"כ דרשי הקרא תחת משאו כר"י ואין כאן מצות פריקה רק משום צב"ח אם כן לפמ"ש הכסף משנה לקמן דדעת הר"מ דצב"ח דאורייתא אם כן מנלי' להר"מ דהוי מ"ע ביותר ממשאו דאפשר אין כאן עשה. ודוקא אם נאמר צב"ח ל"ד עכצ"ל טעמא דרבנן דזקוק דלא דרשי תחת משאו כר"י ובכ"ע חייב משום מצות פריקה אבל אם נאמר צב"ח דאוריי' אינו מוכח דרבנן ס"ל דהוי מ"ע רק זקוק משום צב"ח ומנלי' להר"מ דהוי בכלל מ"ע אך אפשר דאפילו אי צב"ח דאורייתא נהי דהמקשן הי' סבור דרבנן דרשי קרא גם כן כריה"ג מכל מקום לפי המסקנא דהתרצן גילה דפליגי בדרשה זו אם כן י"ל אפילו אם נאמר צב"ח דאורייתא מכל מקום פליגי על ריה"ג מטעם דלא סברי דרשה דריה"ג אם כן הו"ל מ"ע אף דאינו מוכרח דאי צב"ח מן התורה נוכל לומר דרבנן סברי כריה"ג על כל פנים הוי ספק ופוסק הר"מ לחומרא דהוי בכלל מ"ע ואסור ליטול שכר ומשום צב"ח מותר ליטול שכר כי זה הנ"מ בין מ"ע דפריקה לצב"ח ואי"ה יבואר לקמן עוד נ"מ על כל פנים משום ס' פסק לחומרא וצע"ק. ויותר נראה דמוכח מזה דהר"מ סובר צב"ח ל"ד אם כן ע"כ טעמא דרבנן דזקוק דלא דרשי קרא כריה"ג ובכ"ע אף ביותר ממשאו חייב משום מ"ע דפריקה עיין בגמ'. וראיתי בכ"מ ה"ט שם בא"ד ז"ל ואין לומר דרבינו סובר צב"ח ל"ד וכריה"ג דהא תנן לר"י אם הי' עליה יותר ממשאה אינו זקוק לו ורבינו סתם ולא חילק בכך עכ"ל. והנה מ"ש דרבינו סתם באמת מבואר להדיא בה"א דאף יותר ממשאו חייב דלא כריה"ג. אך באמת ד' הכסף משנה תמוהים ומה ענין זה לצב"ח דאדרבא אי צב"ח ל"ד מכל מקום סברי רבנן דהוי מ"ע דלא דרשי קרא כריה"ג ובודאי סוברים דהוי מ"ע כמ"ש ומבואר להדיא בש"ס והר"מ י"ל דסובר צב"ח ל"ד מטעם דדחי הש"ס להא ואפשר אף רבנן סברי דצב"ח ל"ד אבל בודאי ה' כרבנן לגבי ר"י דזקוק יותר ממשאו מטעם דלא דרשי קרא כריה"ג ע"ש ודברי הכסף משנה תמוהים לפ"ד. ואדרבא מדפוסק דהו"ל מ"ע מוכח דסובר צב"ח ל"ד.
ומבואר בש"ס ברייתא רובץ ולא רבצן היינו שרגיל לרבוץ רובץ ולא עומד תחת משאו וכו' ומוקי לה הש"ס כריה"ג דסובר צב"ח ל"ד דאי צב"ח דאורייתא מ"ל רובץ או רבצן ועיין בתוס' שיכול לאוקמי כרבנן ומכל מקום סוברים דאין מצוה בפריקה רק משום צב"ח ומותר ליטול שכר וכתבו התוס' דניחא לי' לאוקמי כריה"ג דמוכח דאתיא כוותי' ע"ש. והנה הר"מ אינו מביא דינים אלו ונראה דפוסק דאפילו רבצן או עומד חייב ונראה הטעם כיון דהגמרא מוקי לה כריה"ג דהיינו דלא נוכל לאוקמי למאן דאית לי' צב"ח דאוריי' דהיאך נוכל לדרוש זאת ע"כ כריה"ג אתיא ובאמת כיון דמוקי לה כריה"ג אפשר רבנן לא דרשי כלל קרא זה ולא רבצן וכו' כמו דאין דורשין תחת משאו אם כן בכ"ע חייב משום מ"ע פריקה אם כן יוכל הר"מ לסבור דבכ"ע חייב אף דסובר צב"ח ל"ד והכסף משנה הוכיח מזה דהר"מ סובר דצב"ח דאוריית' דלריה"ג דצב"ח ל"ד רובץ ולא רבצן וכו' ובאמת אין ראי' דבגמ' אמרינן דע"כ הבריית' דדרשו כן לא אתיא כרבנן דתפ"ל משום צב"ח ע"כ אתי כריה"ג ולפי המסקנא דאתי כריה"ג אם כן לא מצינו לחכמים בשום מקום דדרשי דרשה זו אם כן בכ"ע אף אם צב"ח ל"ד משום מ"ע דפריקה זקוק לו אם כן אין ראי' דהר"מ סובר צב"ח דאורייתא כרבא ואדרבא קצת ראי' להיפך דאי סובר דאפילו רבצן מחמת צב"ח אם כן מותר בשכר כיון דאין בה מצות פריקה הו"ל לכתוב זה דאין בזה מ"ע אע"כ דסובר דבכ"ע הוי מ"ע ולא תלוי בזה דאפילו צב"ח ל"ד מכל מקום לא דרשינן דרשא זו אם כן חייב בעשה כמו פריקה וה"ל עשה דפריקה כנ"ל ואין ראי' כלל דהר"מ סובר צב"ח דאורייתא כ"נ ברור.
ומבואר בש"ס ור"מ דמ"ע זו בין שהבעלים עמה או אפילו אין הבעלים עמה מצוה עליו אך אם הבעלים עמה ואומר עליך מצוה פרוק ואין הבעלים רוצים לפרוק עמו פטור רק בזקן או חולה דאין הבעלים יכולים לעזור לו הוא בעצמו חייב ובגמ' מקשה מ"ט פטור אם אין הבעלים רוצים לטפל הא איכא צב"ח ומתרץ דפטור בחנם מתורת מצות פריקה וחייב משום צב"ח ונוטל שכר והר"מ סתם וכת' פטור ולא כתב דחייב משום צב"ח בשכר נר' דסובר צב"ח ל"ד ע"כ פטור לגמרי דפוסק ה"ל לפרש דבריו ע"כ מוכח ג"כ דסובר צב"ח ל"ד. ואם הי' כהן והבהמה בבה"ק אין מטמא וכן זקן ואינו לפ"כ א"ח במצוה זו הכלל כל שפורק בשלו חייב בשל חבירו ואם אינו פורק בשלו א"ח בשל חבירו גם כן אך לפנים משוה"ד חייב אף בזקן ואינו לפ"כ ממעשה דר"י בגמרא זה דעת הר"מ. והרא"ש חולק דאינו רשאי לזלזל בכבוד התורה רק ישלם מכיסו עיין בש"ע סי' רע"ב וסי' רס"ג. ובנ"י הקשה דאפילו בזקן ואינו לפ"כ מכל מקום משום צב"ח יהי' חייב לפרוק ותי' בשם רמב"ן דעשה דכה"ת עדיף והוא דחה דבריו דל"ד ת"ח אלא אפילו מכובד כל שאינו פורק בשלו א"ח לפרוק בש"ח. ותי' הוא כיון דצב"ח הותר לתשמישן של ב"א מכ"ש בשוא"ת דרשאים למנוע משום כבוד דלצורך ב"א הותר צב"ח אפילו בידים כ"ש בשוא"ת ע"ש בדבריו המתוקים. פרק וטען וחזרה ונפלה חייב לפרוק עוד אפילו עד מאה פעמים וצריך לילך עמו עד פרסה ורשאי ליקח ע"ז שכר ודין פריקה בחנם או בשכר יבואר לקמן. ושונא האמור בתורה היינו ישראל וכגון שראהו עובר עבירה דמצוה לשנאותו מכל מקום חייב בפריקה ולעזור לו שמא יבא לידי סכנה והתורה הקפידה על נפשות בין רשעים בין צדיקים כיון שנלוים אל השי"ת ומאמינים בעקרי הדת וכו' והוא ל' הר"מ אבל המינים כו' ודאי א"ח לפרוק כמו באבידה ומכל מקום משום צב"ח חייב לפרוק בכ"ע כמו בבהמת עכו"ם שיבואר בסמוך. אך אם הוא בעצמו רובץ א"צ לפרק באנשים הללו.
ומבואר בש"ס דפריקה בחנם וטעינה בשכר והר"מ סתם הדברים כלשון הש"ס. ודעת הרא"ש הא דפריקה בחנם היינו אם הי' בטל ואין לו מלאכה מחויב לפרוק בחנם כמו השבת אבידה דמבואר שם דעל מצוה אסור ליטול שכר רק באבידה הדין דאם הי' עסוק במלאכה אין צריך לבטל ממלאכתו לקיים המצוה מפסוק אפס כי לא יהי' בך אביון ואם ביטל נוטל שכרו כפועל בטל ואם הבעלים שם יכול להתנות הכל כמבואר בחה"מ סי' רס"ה ואם אינו בטל ממלאכתו אסור ליקח שכר ה"נ בפריקה בחנם היינו כמו כל מצוה דאסור ליטול שכר אם אין לו מלאכה אבל אם עי"ז בטל ממלאכתו נוטל שכר כפועל בטל או מתנה עם הבעלים כמו באבידה אם כן פריקה בחנם אין חידוש דה"ל ככל המצות של ממון כמו אבידה. אך טעינה גילתה התורה דבשכר היינו אף דהוא אדם בטל מכל מקום רשאי ליקח שכר על מצוה זו ובגמרא יליף לה דמצות פריקה מיותר דה"ל להתורה לכתוב רק טעינה ופריקה הי' ידעינן בק"ו דצב"ח או ח"כ ול"ל למיכתב פריקה ע"כ התורה כתבה שניהם ללמד דטעינה בשכר מגזירת הכתוב דעל מצוה זו רשאי ליטול שכר ופריקה שוה לאבידה ושאר מצות וכיוצא בהם עיין יו"ד סשי"ב דאין רשאי ליטול שכר רק במבטל ממלאכתו מותר כמו כל המצות ובש"ס שם מקשה על דין דאם אין הבעלים רוצים לטפל דפטור מפריקה ואמאי הא צב"ח דאורייתא [ומתרץ] באיתי' לבעלים עמו עביד בחנם וכי ליתא בהדי' רק משום צב"ח חייב בשכר. והנה לדעת הרא"ש דמצות פריקה בחנם באם הוא אדם בטל אם כן כשאמרו דעל צב"ח נוטל שכר היינו אם הוא אדם בטל ממלאכה מכל מקום רשאי ליטול שכר על צב"ח. ולכאורה טעמא בעי בשלמא טעינה ילפינן מקרא אבל צעב"ח דהוא דאורייתא מנא תיתי לו יהי' ככל המצות דאסור ליטול שכר אך באמת כמש"ל בשם הנ"י דהתורה התירה צעב"ח לכל צרכי אדם הן להרויח עי"ז מכ"ש במקום הפסד אם כן רשאי ליטול שכר כי רשאי לצער בע"ח בידים משום ריוח ממון כ"ש בשוא"ת בודאי מותר לו שלא ירצה רק בשכר דצב"ח התורה התירה לצרכי ב"א רק נ"מ במקום שהבעלים לא יתנו לו בשום אופן שכר או בהמת הפקר והוא אינו רוצה לזכות בה מצוה עליו להצילה מצער כי צב"ח מן התורה אבל אם מקוה על ידי צער שלה להרויח ממון מותר כי בשביל ממון צב"ח מותר מכ"ש בשוא"ת וז"פ. ואל יקשה לך כיון דילפינן פריקה מק"ו דאית צב"ח ע"כ היא בחנם ובאמת מותר ליטול שכר על צב"ח. ז"א דמצות פריקה לחוד וצער ב"ח לחוד דמצות פריקה הוא גזירת הכתוב באופנים ותנאים ידועים כגון שהבעלים מטפלים ג"כ ושיעור פגיעה ואפילו מאן דאמר צב"ח ל"ד סובר מצות פריקה כי הוא מפורש בתורה אך דע"י שיש גבי פריקה היכי שחייבה התורה צב"ח ג"כ אם כן מיותר פריקה דהוי ק"ו עי"ז ע"כ מוכח דפריקה בחנם וטעינה בשכר. אם כן הכלל דהיכי דחייב מחמת מצות פריקה דכתבה התורה צ"ל בחנם כמו כל המצות והיכי דא"ח משום פריקה רק משום צב"ח הוי בשכר דמותר מטעם הנ"ל. ע' בש"ס ותבין דמצות פריקה אינה מחמת צב"ח ומבואר להדיא בש"ס דעל צב"ח מותר ליטול שכר ועל פריקה כדינא אסור ליטול שכר ע"ש.
ודעת הר"ן מובא בנ"י ובכ"מ דטעינ' בשכר כמו אבדה דוקא אם הי' בטל מסלע אבל אם הוא אדם בטל אסור ליטול שכר בטעינ' ג"כ ופריקה בחנם דצריך לבטל ממלאכתו ולקיים מצות פריקה ואין לו שום שכר משום צב"ח. והנה סברת הר"ן נוכל לומר דזה אין סבר' אצלו דהתור' להקל בא במצות טעינה דיטול שכר אך באמת טעינה כמו אביד' אך פריקה א"צ לכתוב דק"ו מטעינה משום צב"ח ע"כ באה התורה לגלות להחמיר דפריק' בכ"ע בחנם וצריך ליבטל מסלע לקיים המצוה וכ"ז במצות פריקה אבל בלא מצות פריקה כגון דליתא למרא בהדי' דמבואר בש"ס דהוא משום צעב"ח ונוטל שכר דעל צעב"ח לחוד רשאי ליטול שכר כמ"ש דרשאי לצער בע"ח משום ריוח ממונו מכ"ש בשוא"ת ומכ"ש דא"צ ליבטל ממלאכתו משום צב"ח דלא שמענו זה דאדרבא התורה התירה צב"ח לצרכי ב"א ובודאי רשאי לצב"ח משום הפסד ממונו ומכ"ש בשוא"ת אך מצות פריקה דהוא ק"ו מחמת טעם דצב"ח הוא בחנם דהוא נדרש מיתורא דקרא דל"צ למיכתב ע"כ גזירת הכתוב דהוא בחנם והתורה כתבה להחמיר ולא להקל בטעינה והכל כמ"ש לעיל בדעת הרא"ש. אך בד' הר"ן מבואר דאף בצב"ח לחוד בלא מצות פריקה אסור ליטול שכר וצריך עוד ליבטל ממלאכתו היינו להפסיד ממונו משום צב"ח. וז"ל הנ"י שם ואינו מחוור בעיני הרבנ"ר דכיון דאיכא בפריקה צב"ח אפילו בטל מן הסלע חייב בחנם והא דאמרי' לקמן דאי לא עביד מרי' בהדי' בשכר משום קנס הוא כיון דלא מסייע מרי' בהדי' עכ"ל ומדמקשה מד"ז דכי לא עביד מרי' בהדי' דשם אינו מצות פריקה רק צב"ח לחוד ותי' משום קנס מבואר להדיא דעל צב"ח לחוד אסור ליטול שכר דאל"ה לא קשה כלל כמ"ש. וגם נראה מדבריו דאפילו לבטל מן סלע צריך משום צב"ח. ודברים אלו תמוהים מאוד לענ"ד דאיך יעלה על הדעת דלא יקח ממון משום צב"ח ומכ"ש להפסיד ממונו הא התורה התירה צב"ח לצרכי האדם כמבואר בר"נ אח"ז גבי זקן ואינו לפ"כ דנראה שם דזהו לשון הר"ן והבאנו למעלה וגם מי דחקו להר"ן בזה בפשיטות דבריו נכונים דגבי מצות פריקה גזירת הכתוב דהיא בחנם וצב"ח לחוד הוא בשכר כמש"ל בכוונת הרא"ש וגם אין זה סברא כלל דמשום קנס דלא עביד מריה יטול הוא שכר עבור המצוה וכי אם נזדמן מצוה לשני ב"א וא' אינו רוצה לעשות המצוה ודאי מוטל על השני וכיון דמחויב משום צב"ח אף דמאריה לא רצה לעזור מכל מקום החיוב מוטל עליו ולמה יקח שכר והיאך פשוט לי' להש"ס דמשום קנס יטול שכר. בשלמא לפמ"ש דזה ודאי פשוט דצב"ח התירה התורה לכל צרכי ב"א ששוחטין בע"ח ועושים בהם כל העבודות וליכא משום צב"ח אבל ליטול שכר משום קנס אין סברא כלל ועיין באנשי שם להרי"ף הקשה ג"כ על הר"נ. סוף דבר ד' הר"ן צ"ע מכל מקום השיטה בעצמה נכון הוא דהתור' לא הקילה על טעינה ובאה להחמיר על פריקה שתהא בחנם בכ"ע וכמדומה לי שזה איזה שנים הראה לי למדן א' שדברי הר"ן אלו סותרים למ"ש גבי זקן ואינו לפ"כ וצ"ע.
עוד מבואר בר"מ בהמת עכו"ם והמשא של ישראל אינו זקוק לו ומפשט דבריו מבואר דפטור לגמרי מלפרוק ובגמרא מבואר דאי צב"ח מן התורה חייב לפרוק משום צב"ח אך בשכר כדין צב"ח עיין בתוס' ומוקי לה הש"ס הברייתא דמבואר דאין זקוק לו כריה"ג דצעב"ח ל"ד אם כן נראה מדברי הר"מ דכתב דא"ז כלל דסובר צב"ח ל"ד. אך הכסף משנה כתב דכוונת הר"מ דפטור מטעינה אבל פריקה חייב משום צב"ח דדעתו בדעת הר"מ מהוכחות שכתב שם דסובר צב"ח דאוריי' וכבר כתבתי לעיל דאין מוכרח. ויותר נראה בד' הר"מ דסובר צב"ח ל"ד ע' לעיל. אך על כל פנים להסוברים צב"ח דאורייתא זקוק לפרוק משום צב"ח אך בשכר כמ"ש בש"ס וכ"ה בתוס' אך לשיטת הר"נ חייב בחנם משום צב"ח היכי דל"ש קנס כמש"ל. ואם ישראל מחמר אחריה נראה מהש"ס דחייב משום צער ישראל בכ"ע אף אי צב"ח ל"ד וכ"כ הר"מ דחייב משום צער ישראל ועיין בכסף משנה דזה מצות פריקה וטעינה הכתוב בתורה משום צער ישראל וחייב בישראל מחמר משום מצות פריקה וממילא צ"ל בחנם לכ"א משיטות הנ"ל כמש"ל. ובהמת ישראל ומחמר עכו"ם ל"ש צער' דישראל א"ח. אך משום צעב"ח חייב בכ"ע ועיין כסף משנה מ"ש על הטור ועל המרשים. ומבואר עוד דאם היתה בהמת עכו"ם ומשאו א"ח וה"נ כגון שהעכו"ם מחמר אחריו וג"כ מבואר בש"ס דאי צב"ח דאוריית' חייב ועיין בכ"מ. עוד מבואר בר"מ דשונא הכתוב בתורה דוקא שונא [ישראל] (עכו"ם) ובכ"מ תמה למ"ד צב"ח דאורייתא חייב אף בעכו"ם וע"ש שכ' דדעת הר"מ מחמת פריקה ומשום צב"ח חייב ובשכר כמ"ש התוס'. וכבר כתבתי דנראה דהר"מ סובר צב"ח ל"ד ולהסוברים צב"ח דאורייתא חייב בכ"ע אך בשכר ולשיטת הר"נ בחנם כמש"ל.
עוד מבואר בר"מ אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה [לטעון] (לפרוק) עם השונא תחלה כדי שיכוף את יצרו הרע היו שניהם אוהבי' או שניהם שונאים מצות פריקה בתחלה משום צב"ח ע"ש ובש"ס. ומכאן אין ראי' דסובר הר"מ צב"ח דאורייתא דבש"ס מקשה על ברייתא דאוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא לטעון א"א צב"ח דאורייתא הא עדיפא כו' ומשני כדי לכוף יצרו עדיף ומשמע אי צב"ח ל"ד הברייתא מתפרשת שפיר ודוקא לכוף יצרו הא שניהם שוין באהבה או בשנאה שניהם שוין. ולדעת הר"מ פריקה קודם. דבאמת אף אם נאמר צב"ח ל"ד מכל מקום בשני מ"ע שהם שוים מוטב שיעשה המצוה היותר גדולה אף מדרבנן דמדרבנן חייב משום צב"ח. הכלל אם נאמר דסובר הר"מ צב"ח ל"ד הרבה מתיישבים דבריו בפ"ז ואין הכרע לד' שסובר צב"ח דאורייתא ואדרבא כמש"ל. וראיתי בכ"מ שכתב דהרי"ף פסק גם כן צב"ח דאוריית' ולא ראיתי הכרע. ובבעה"מ שם כ' מדעת עצמו דהלכה כרבא דצעב"ח דאוריית' והקשה על הרי"ף היאך כ' ולא שונא עכו"ם כו' וגם לא פי' המשנה אם אין הבעלים רוצים חייב בשכר על כל פנים ע"ש. והנה אפ"ל ג"כ דהרי"ף סובר צב"ח ל"ד ע"כ ל"ק עליו הקושיא של בעה"מ. אחר כותבי כל הנ"ל מצאתי בפ"י סוגיא דפריקה וטעינה מפלפל בזה ואין הזמן מסכים לעיין. אך את זה ראיתי שכ' ג"כ דהר"ם סבירא ליה צב"ח ל"ד ומיושב היטב ד' הר"מ. ודברי רבא דאמר מדברי שניהם נלמד צב"ח מן התורה נדחו דבריו להמסקנא ע"ש והנאני. וגם מצאתי בש"מ שהאריך בסוגיא זו ולאפס הפנאי באתי בקצרה הנראה לי בחפזי ואם שגיתי כו'. והנה סברת הש"ס אף דצב"ח דאוריי' מכל מקום לכוף יצרו עדיף נוכל להטעים עפ"י ס' הנ"י שהבאתי לעיל דצב"ח הותר לצורך ב"א ואם לצורך הגוף הותר כ"ש לצורך הנפש ומותר לצער אפילו בקו"ע ומכ"ש בשוא"ת. ושונא האמור כאן שמצוה להקדים משום כפיית היצר היינו שונא סתם אבל שונא מחמת שראהו עובר עבירה א"צ להקדים טעינה משום כפיית היצר כיון דבדין שונא אותו כ"ה בתוס' וראשונים ועש"ך בשם הב"ח ועיין בתוס' פסחים דקי"ג ע"ב משמע אף בשונא כזה שייך כפיית היצר.
והנה מש"ל דמהרי"ף אין מוכח דסובר צב"ח דאורייתא. הנה באמת מפורש ברי"ף בשבת פ' מפנין מביא שם מימרא דר"י דבהמה שנפלה לאמת המים מניח כו"כ אף דמבטל כלי מהיכנו ביטול כלי מהיכנו דרבנן וצב"ח דאורייתא ואתי דאוריית' ודחי דרבנן ע"ש. אם כן מפורש ברי"ף דס"ל צב"ח דאורייתא כדברי הכסף משנה דחכמים התירו איסור דרבנן בקו"ע בשביל זה וכן הר"מ בפכ"ה מה' שבת מביא ד"ז אף שמבטל כלי מהיכנו משום צב"ח ל"ג אף שלא סיים דצב"ח דאורייתא מכל מקום בודאי צ"ל דהוא דאורייתא כמבואר בגמרא שם דאי דרבנן היאך דחיין דרבנן בקו"ע מפני שוא"ת דרבנן אם כן מבואר להדיא דהר"מ סובר צב"ח דאורייתא ועמדו דברי הכסף משנה וד' הפ"י ומ"ש לעיל דצב"ח דרבנן בצ"ע. ועל כ"מ עצמו צ"ע שהרבה בהוכחות שהר"מ סובר כו' והלא מפורש בד' הר"מ פכ"ה הנ"ל כמבואר בש"ס. ונ"י בסוגיא זו הוכיח מש"ס הנ"ל דצב"ח מה"ת. והנה הב"י כ' דוקא צער גדול הוא מן התורה אבל צער מועט אינו מן התורה וה"ר מביצה ובתוס' בסוגי' כאן הקשו מהא דעוקרין על המלכים ותי' משום כבוד מלך ונשיא עדיף כמו בל תשחית דנדחה מפני כבודו דאונקלס הגר שרף כו'. ובע"ז י"א ד"ה עוקרין הקשו נהי דבל תשחית ליכא מכל מקום משום צב"ח דהוי מן התורה איכא ותי' דכבוד מלך שהוא כבוד לכל ישראל דחי צב"ח. ולכאורה לד' הר"ן ל"ק ואצ"ל שנדחה רק משום צורך ב"א הותר צב"ח. אך יש לחלק דל"ה צורך כ"כ ועיין במרדכי כאן פוסק צב"ח דאורייתא ובמרדכי ע"ז י"ג נראה מדבריו דהוי דרבנן ובהגמ"ר עמד בזה. וענוב"י מה"ק חיו"ד מה שפלפל בזה ויבואר אי"ה בלאו דפריקה. ולמ"ד צב"ח דאורייתא נראה מסוגיא זו דצריך להציל בע"ח אפילו בצער דאתי ממילא מחוייבים אנחנו להציל הבע"ח ע"כ אפילו ליתא למריה צריך לפרוק וכן בבהמת עכו"ם כמבואר בסוגיא זו וכן בשבת אמרי' צב"ח דאורייתא ודחי דרבנן ביטול כלי מהיכנו היינו דמצוה עלינו להציל הבע"ח מצער אבל למ"ד צב"ח דרבנן נראה דרבנן ל"ג רק לצער בע"ח בידים אבל להציל אותה אפשר לא אמרו כלל וכן מוכח מהסוגיא דהי' יכול לתרץ דזקוק לו מדרבנן וכן בהמת עכו"ם מטפל מדרבנן וכן ריה"ג סובר צב"ח ל"ד וסובר דיתר ממשאו אינו זקוק וכן רבצן וכן עומד ואמאי לא קאמר דעל כל פנים מדרבנן זקוק ע"כ נראה דלהציל מצב"ח אי הוי דרבנן ל"א רבנן רק בידים לצערה אסור אבל למ"ד צב"ח דאוריית' מבואר דהוי מן התורה להצילה מצער גם כן כמ"ש בסוגיא. והנה אפילו להסוברי' צב"ח דאוריית' מכל מקום אין מפורש בתורה רק מדחזינן דהוא בחנם או הוא הל"מ עיין בספר ש"מ. אם כן כ"ה דל"ש מצות פריקה רק משום צב"ח אם נשבע שלא להצילה חל השבועה כיון דאינו מפורש בתורה ע' יו"ד סי' רל"ח ורל"ט אבל על מצות פריקה לא חל השבועה כדין נשבע לבטל את המצוה ע' ביו"ד ואין להאריך. ואפשר אף לצער בידים חל השבועה כיון דאינו מפורש בתורה עיין יו"ד שם:
ב[עריכה]
כגון שראהו כו'. הוא הדין עבר ברבים וכולם שונאים אותו שייך מצוה זו כיון דמאמין בעיקרי הדת. אך בפסחים מקיל בכה"ג דל"ש שונאך דכ"ע מסני סני לי' ע"ש. אבל לענין הדין דפו"ט אין חילוק דמוטל עליו כיון דמאמין בעיקרי הדת וז"פ. ונוהגת מצוה זו בכל אישי ישראל חוץ מחרש שוטה וקטן דלאו בני מצות נינהו וחוץ מזקן ואלפ"כ על פי הדרכים שכתבנו לעיל ועובר ולא עשה מצוה זו עובר גם כן בל"ת כמבואר לקמן ובר"מ ולכאורה ק' על הר"מ והרהמ"ח כיון דמבואר בגמרא דלרבנן מסיימי קראי אם כן האי קרא מיירי בפריקה וקרא דלא תראה כו' נופלין בדרך מיירי בטעינה אם כן ל"ת בפריקה מנ"ל. אך באמת כיון דאיכא ק"ו ה"ל הלאו בפריקה ג"כ ואף דאין עונשין ומזהירין מן הדין מכל מקום כיון דאיכא עשה בלאו הכי עונשין וממה"ד כמ"ש המ"מ פ"ב מהמ"א וה"נ ובפרט דבלאו הכי אין מלקות בלאו הזה דאב"מ ועובר בעשה ולא תעשה. ולענין תשובה יבואר אי"ה בפ' נשא ואפשר דה"ל עבירה בין אל"ח וצ"ע ואי"ה שם יבואר:
ג[עריכה]
ומדדה עמו עד פרסה. א"ר ונוטל שכר וכ"פ ר"מ ונראה דזה דמדדה עמו אינו מן התורה רק מדרבנן ע"כ רשאי ליטול שכר אף אם הוא אדם בטל אף דאין נוטלין שכר על מצוה רק בטעינה לשיטות שהבאנו לעיל מגזירת הכתוב מכל מקום הלווי' זו רק מצוה דרבנן ועל מצוה דרבנן רשאי ליטול שכר כמבואר בנדרים וע' תוס' ב"מ שכתבנו דבפריקה מיירי דנוטל שכר על הלווי' דבטעינה פשיטא דעל הטעינה עצמה נוטל שכר ומכ"ש על הלווי' ולשיטת הר"ן שהבאנו מיושב דסובר דטעינה בשכר היינו באם בטל מסלע ואם הוא אדם בטל אינו נוטל שכר אפילו על טעינה ניחא דאשמועינן כאן דנוטל שכר בכ"ע אפילו אם הוא אדם בטל מכל מקום נוטל שכר כיון דהוא רק מדרבנן כ"נ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |