מנחת חינוך/מוסך השבת/א
|
|
א) החרישה כ"ה בר"מ פ"ז ובמשנה נחשב הזריעה בראשונה ופרכינן בגמרא מכדי מכרב כרבי ברישא ליתני חורש ברישא והדר זורע ואמרינן תנא בא"י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי והנה הר"ם מדבר כפי מנהג רוב העולם דמכרב כרבי ברישא ע"כ חושב החרישה בראשונה וערש"י דע"ג ע"ב ד"ה בא"י כ' קשה הוא ואינו יכול לכסות בלא חרישה ואשמועינן דהא נמי חרישה הוא נראה מד' דודאי בא"י חורשין ג"כ ברישא ככל העולם אך אחר הזריע' חורשין עוד הפעם ואשמועינן המשנה שעל פעם ב' נמי חייב משום חורש וכ"כ הרע"ב כאן במשנה דאם הי' קרקע קשה וחרשו וזרעו ואח"כ חזר וחרשו מחייב אחרישה שני' וכו' אם כן מסידור המשנה מסתעף דין דחרישה שני' אם כן למה לא כ' הר"מ ד"ז דאחרישה שני' נמי חייב וצריך ללמדינו גם דינים הנוהגים בא"י ובפרט דמלמדינו דינים הנוהגים בימי בית השלישי תובב"א ומכ"ש הדינים הנוהגים גם עתה. אך באמת דהמשנה משמיענו זה וכפי המבואר בש"ס דחורש וחופר מלאכה א' דהם לרפויי ארעא אם כן הר"מ שכתב זה דהחורש וחופר כאן וכן בפ"ח כתב המנכש וכו' המשוה חייב משום חורש ופשיטא דחרישה שני' לא גרע מדברים אלו ובודאי חייב דהוא לרפויי ארעא אם כן ממילא משתמע זה והוא דבר פשוט ע"כ לא הוצרך הר"מ לפרש וז"פ. וראיתי ברש"י פסחים מ"ז ע"ב גבי יש חורש חרישה א' ד"ה ושביעית כ' דעובר משום שדך לא תזרע וכו' וחורש תולדה דזורע כגון חורש לכסות הזריעה מבואר מדבריו דחורש חרישה שני' לכסות הזרע הוי תולדת זורע וכאן בשבת פירש"י דא"י לכסות בלא חרישה ואשמעינן דהא נמי חרישה היא. אך באמת בודאי הוי חרישה אך חרישה כזו לכסות הוי תולדת זורע ג"כ וחייב משום זורע ג"כ אם כן יש חילוק בחרישה ראשונה כ"ז שלא נזרע א"ח רק משום חורש אבל חרישה שני' כדי לכסות אחר שנזרע הוי תולדת זורע ג"כ וחייב משום חרישה ומשום זריעה. אך באמת א"י מי דחקו לרש"י ז"ל לפרש כן משום קושיא דאחרישה א"ח בשביעית הא במכות מבואר דאיירי במחפה דהוי זורע וכ"כ התוס' כאן וכפירש"י ד"ה וכלאים בכרם ומנ"ל לרש"י דחרישה כדי לכסות הו"ל תולדה דזריעה וגם לפ"מ דמסקינן במ"ק דבשביעית א"ח על תולדה אם כן חייב כאן ע"כ משום מחפה דהוי זורע ממש ולא תולדה וצ"ע ד' רש"י ז"ל. אך על כל פנים לדינא סובר רש"י כן דחרישה לכסות הו"ל תולדת זורע וחייב שנים משום חורש ומשום זורע דודאי על חורש ג"כ חייב כמבואר כאן והר"מ סתם ולא כתב רק חרישה ויבואר עוד לקמן במלאכת זורע בע"ה ומבואר בגמרא תנא החורש החופר החורץ כולם מלאכה א' הם וכ"כ הר"מ כאן והיינו שאינן תולדות רק הוו אבות כחרישה כי כל אלו הוי חרישה:
והנה מלאכה זו דחרישה היינו דחורש כדי שיהי' ראוי לזריעה ע' פ' הבונה חרישה כ"ש למאי חזי לביזרא דקרי דכוותא וכו' אבל החורש בצונמא שא"ר לזריעה א"ח משום חורש רק עיקר דמרפי ארעא וראוי לזריעה והמשוה גומות בשדה חייב משום חורש ובבית חייב משום בונה היינו דבבית אינו לזריע' ל"ש חרישה וכ"כ בספ"י ע"ש. אחר כתבי זה מצאתי להגאון מהר"מ בנעט בספר מגן אבות שמביא מה שכתבתי למעלה דבארץ ישראל יש שני חרישות ומבי' בשם הריטב"א דה"א דאחרישה שניה א"ח אפשר כיון דהיא לאחר זריעה או עפר תיחוח ועמד על הר"מ שאינו מביא חידוש זה דחרישה שניה חייב ולפי עניות דעתי כמ"ש דמשמע מהר"מ פ"ח גבי מנכש ומקרסם וממילא משמע ויתבאר עוד לפנינו בס"ד. ואם שייך חרישה בעפר תחוח ע' שבת ל"ח תוד"ה מפני דעת ר"ת שחייב משום חורש אך בעפר תחוח כל כך אם עושה גומא אינה מתקיימת כי דופני הגומא נופלים א"ח ועיין ביצה דף ח' תוספות ופ"י ואין להאריך במה שהאריכו הראשונים והאחרונים. ואם חרש בעציץ שאינו נקוב אם חייב משום חרישה אינו מבואר בש"ס ור"מ רק גבי תולש מבואר שיש חילוק ובעציץ שא"נ פטור אבל כאן ובזריעה אינו מבואר ועיין בס' מג"א נסתפק בזה דכתב דתלוי אם זורע חייב בעציץ שא"נ חייב חורש ג"כ ואם זורע פטור גם החורש פטור ולפני זה בזורע הניח בספק ג"כ דין הזורע אם חייב בעציץ שא"נ. ובספר חיי אדם גבי זריעה הכריע דעל זריעה חייב אף בעציץ שא"נ וכאן בחרישה לא דיבר מזה וצ"ע ואי"ה עוד יבואר במלאכת הזריעה ודיני עציץ נקוב ושא"נ עיין ר"מ ה' בכורים במ"ל האריך בדינים אלו מאי זה א"נ. והחופר גומא וא"צ אלא לעפרה הו"ל מלאכה שאצל"ג ולהרבה ראשונים דפסקו כר"ש ודאי פטור אך לר"י ור"מ פ"א פוסק כוותי' דמלאכה שאצל"ג חייב מכל מקום מבואר בש"ס כ"פ ור"מ ספ"א דפטור דהו"ל מקלקל ועיין בהה"מ היינו במקום דהוא מקלקל כגון בבית אבל במקום דאינו מקלקל חייב לר"י ע"ש וכ"כ הרמ"ך מובא בכ"מ שם. ואם א"צ לא לגומא ולא לעפרה ע' סי' שי"ד בשו"ע במג"א השיג על הת"ה שדעתו שחייב בכה"ג והשיג עליו עסק"ה. ועבסמג"א פלפל למה הוי מקלקל בצריך לעפרה הא הו"ל כמו חובל וצריך לדם או מבעיר וצריך לאפרו ומבואר לקמן בר"מ דחייב דלא הוי מקלקל ה"נ כיון דצריך לעפרה למה הוי מקלקל ע"ש הפלפול ומחלק. והנה חרישה נקרא אב ומבואר בגמר' כל מלאכה דהוה במשכן הוי אב והי' במשכן חרישה לצורך הסממנים. ולכאורה במדבר היאך הי' חרישה וזריעה הא עפר מדבר אינה מצמחת ע' תוס' פ' כיסוי הדם כ' דבזמן שהיו ישראל במדבר היו זורעין ומצמיח אך יותר נראה דודאי לא היו חורשין אז לצורך סממנים כי הי' מוכן בידם אך הפירוש מלאכ' שהיתה במשכן אותן דברים שהיו נצרכים במשכן כגון לסממנים היו צריכים לחרוש ולזרוע זה הוי במשכן וכ"כ פ"י דף ע"ה וז"ב:
ואלו הם תולדות לאב חשבם הר"מ פ"ח המנכש בעיקרי האילנות. ומנכש מבואר במשנה דק"ג ולא כ' הר"מ מאי זה מנכש ובפי' המשניות כתב מנכש החופר סביב עיקרי הגפנים והצמחים והחרישה בשוה וכ"פ הרע"ב בפי' א' וכ' דהוא מעין חרישה. וקצ"ע למה חשיב תולדה הא הוי חרישה ממש כמש"ל החופר וכו' מלאכה א' הם ועלח"מ. ובמ"ק ד"ב מבואר אתמר המנכש והמשקה מים לזרעים משום מאי מתרינן בי' רבה אמר משום חורש ר"י א' משום זורע וכו' ובהלכ' שאח"ז מביא הר"מ דין משקה מים לזרעים וכ' דחייב משום זורע היינו כר"י כ"כ הה"מ. והק' הכסף משנה אמאי גבי מנכש כאן פסק כרבה דחייב משום חורש הא פלוגתא אחת היא ואם פוסק כר"י הו"ל לחייב גבי מנכש ג"כ משום זורע ותי' דתרי גווני מנכש יש, כאן מיירי בחופר בעיקרי האילן לכ"ע הוי חורש ובמ"ק מיירי מנכש שעוקר עשבים רעים מתוך טובים וזה סיבה שיצמחו ביותר העשבים הטובים זה הוי זורע לר"י. אך הניח בצ"ע אמאי השמיט הר"מ מנכש דמ"ק ע"ש. והנה מ"ש דמנכש דמ"ק היינו שעוקר עשבים כפירש"י שם במ"ק להדי' ובודאי דבריו ברורים דמנכש דמ"ק אינו כמנכש דכאן דדברי הר"מ הם מבוארים במשנה כאן דק"ג החורש והמנכש מבואר דהוי בכלל חורש והיאך יחלקו האמוראים ור"י סובר משום זורע נגד משנה מפורסמת ע"כ מנכש דמ"ק מין אחר והר"מ העתיק כאן המשנה. אך זה קשה למה לא הביא הר"מ מנכש דמ"ק ויבואר בסמוך בס"ד. והרע"ב כאן במשנה מביא פי' זה על המשנה ג"כ דמנכש היינו דעוקר וכו' וצ"ע היאך נוכל לפרש כן היאך יחלוק ר"י על משנה שלמה ולמה לא מותבינן תיובתא ממשנה זו לר"י ע"כ כפירוש הר"מ וכפי' שהביא הרע"ב ג"כ דחופר וכו' וער"מ פ"א דכלאים פוסק שם דמנכש בכלאים לוקה והיינו מנכש דמ"ק כמבואר שם בברייתא ופוסק כר"י גבי מנכש דמ"ק. אך כאן קשה דהשמיטו כאן וע"ש בכ"מ שהקשה הא כאן פוסק כרבה משום חורש ולמה יתחייב גבי כלאים וכו' ודבריו תמוהין הא כאן כ' הוא עצמו דמנכש דכאן לכ"ע הוי חורש ואינו מנכש דמ"ק וכבר כתבתי לקמן במצות כלאים ע' בסוגיא ותבין ולשון הר"מ כאן המנכש בעיקרי האילנות נראה כפירושו בפה"מ דחופר בעיקרי אילן. עוד כתב הר"מ והמקרסם עשבים מבואר ג"כ במשנה שם המנכש והמקרסם ורש"י פירש מקרסם קוצץ ענפים יבישים מן האילן לתקנו והר"מ שינה וכתב המקרסם עשבים וע' מ"ק ד"ג מנין שאין מקרסמין פירש"י היינו זומר אלא שקרסום שייך באילנות עכ"ל והיינו בגפנים מיקרי זמירה ובאילן הו"ל קרסום. ולכאורה צ"ע על רש"י כיון דהו"ל כמו זריעה אם כן הו"ל תולדת זורע כמבואר לקמן זומר ובמשנה חושב אותו לחורש. ולומר דחייב גם משום חורש צ"ע ע"כ כ' הר"מ כאן דמקרסם עשבים ואינם רעים מתוך הטובים שיצמחו דזה הוי מנכש דמ"ק דחייב ג"כ משום זורע רק תולש עשבים ליפות הוי חורש ולא מתוך הטובים ועיין ברע"ב שפי' ג"כ מקרסם כפירש"י וכ' התי"ט בשם הר"מ דחייב משום זורע וד' הר"מ בפה"מ כאן לא זכיתי להבינם ואין כאן מקומו להאריך השי"ת יזכני לעמוד על דעתו. והרב המגיד העתיק המשנ' והגמרא ומביא פירש"י דמקרסם קוצץ מן האילן וצ"ע האיך השוה אותם הלא הר"מ כתב בפירוש מקרסם עשבים וצ"ע. עוד כ' הר"מ והמזרד את השריגים כדי ליפות הקרקע ה"ז תולדת חורש וחייב בכ"ש ורש"י פי' פעמים שהם מכחישים האילן וכו' וקוצצין וכו' אם כן הוא סיבה לאילן שיצמיח ויהי' חייב משום זורע וכ"כ התוי"ט דמזרד חייב משום זורע ואפשר דגם כוונת הר"מ כאן ובמקרסם דחייב משום חורש ג"כ ועל זורע חייב כמ"ש אח"ז זומר ולא קשה למה לא כתב שחייב שתים דכיו"ב מצינו בר"מ כ"פ אף על מלאכה דחייב אינו מביא רק מביא בכל מלאכה דזה ממלאכה זו ג"כ וממלאכ' אחרת נשמע מן דינים אחרים שכתב. ע' בהה"מ פי"ב ובר"מ גבי מבשל סממנים אף דחייב שתים לא כתב הר"מ רק א' היינו דהוא בכלל מלאכה זו ג"כ ה"נ אשמועינן דהוי חרישה וזריעה נשמע ממ"ש אח"ז הזומר וכו' דכל דהוא להצמיח חייב משום זורע ומכל מקום קו' הכסף משנה גבי מנכש אינו מתורץ בזה. ומה שמסיים הר"מ כדי ליפות קצ"ע דסתם בדבר דנראה מדבריו דכוונתו צ"ל ליפות ועש"ס דק"ג מבואר אף דאינו מתכוין ליפות מכל מקום הו"ל פס"ר וחייב רק מיירי באגם או בארעא דחברי' ע"ש וצ"ל דגם כוונת הר"מ כן היכא דשייך יפוי וקיצר בדבריו ובדין בארעא דלאו דילי' דהו"ל פ"ר דלא ניחא לי' והד' עתיקין ומה דעת הר"מ בזה אין כאן מקומו. עוד כתב וכן המשוה את פני השדה שהיה תל והשפילו או מילא הגיא וכן כל המשוה גומות בשדה ה"ז תולדת חורש והוא מהש"ס ומלאכה זו אין לה שיעור וחייבים עליה בכ"ש כ"ה במשנה ור"מ כאן וכל התולדות כמו האב שחייבים בכ"ש ועיין בח"א מביא בשם ירושלמי דהמזבל שדה או מסקל מאבנים חייב ג"כ משום חורש והר"מ לא הביא זה בפירוש והוא בכלל ליפות הקרקע כמ"ש ע"ש: