מנחת חינוך/מוסך השבת/ח
|
< הקודם · הבא > |
ח) הטוחן לשון הר"מ כאן הטוחן כגרוגרת וכל השוחק תבלין וסממנים במכתשת ה"ז טוחן וחייב והנה שחיקת תבלין וסממנים א' הם עם טוחן ואינו תולדה ע' בפ"י והשיעור גרוגרת כ' הרב המגיד כל אלו השיעורין באוכלין שוים כגרוגרת ובכ"ג קצר וטחן כגרוגרת עכ"ל והנה הר"מ כתב דהשף מתכות בכ"ש ונוסר עצים כדי לבשל ביצה קלה וכתב הרב המגיד דנלמד מהוצא' דאוכלי' כגרוגרת ומתכות כ"ש ועצים כדי לבשל כו' אם כן מ"ש הר"מ הטוחן כגרוגרת היינו סתם טחינה שהוא בתבואה ומ"ש וכל השוחק ז"א כגרוגרת דמבואר לקמן פח"י דתבלין כדי לתבל ביצה קלה ופלפלת כ"ש כו' מיני בשמים כ"ש תלוי לפי שמשערין כ"א בהוצאה ואפשר זה כונת הר"מ שכ' הטוחן כגרוגרת וכל השוחק כו' ולא כללם הטוחן וכל השוחק כגרוגרת דבאמת רק בתבואה השיעור כגרוגרת ובתבלין וסממני' אחרים יש שיעורים כ"א כפי הוצאתו אך צ"ע למה סתם הר"מ כאן ואח"ז גבי השף מתכות כ' בכ"ש ונוסר עצים כתב כדי לבשל היינו דומיא דהוצאה ולא כלל כולם השוחק והנוסר והשף שיעורן כמו בהוצאה נראה מלשונו דוקא מ"ש בהדיא השף והנוסר ובאמת כל הדברים כך וצ"ע. כתב עוד הר"מ המחתך ירק תלוש ה"ז תולדת טוחן ע"כ ובפ"ז כתב המחתך את הירק מעט לבשלו ה"ז חייב שזה תולדת טחינה והוסיף תי' לבשלו והרמ"ך מובא בכ"מ כ' ה"ל לפרש דוקא ירק שאינו נאכל חי אבל ירק הנאכל חי א"ח ואפשר דזה כונת הר"מ שכתב לבשלו דמשמע שא"נ חי אך כאן לא כ' תי' לבשלו ובפכ"א הח"י כ' המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו ה"ז תולדת טוחן הוסיף דק דק וכאן ובפ"ז לא כתב דק דק והנה הר"מ הוציא ד"ז מהש"ס דע"ד דמבואר אר"פ האי מאן דפרים סילקא חייב משו' טוחן וכתבו התוס' דוקא סילקא הוי טוחן אבל שאר אוכלין שרי ואין כן דעת הר"מ דמחייב בכל ירק אך בתוס' דקי"ד ע"ב ד"ה אלא וד"ה לעולם חזרו מדבריהם דכאן דירק שחותכין דק דק חייב משום טוחן ובהכי מיירי האי דכאן מאן דפרים סילקא ובאינו דק דק א"ח משום טוחן וזה נראה דעת הר"מ פכ"א שכ' דק דק וסמך כאן אמ"ש שם ומכל מקום קצ"ע דה"ל לכתוב כאן בעיקר הדין דטוחן ושם מביאו אגב גררא מה שמסתעף איסורי דרבנן וכ"כ הרב המגיד פ"א מה' שביתת עשור דהר"מ כ' ונקצץ וכו' כתב דבדק דק חייב אך מיירי באינו דק דק ע"ש ואיני מבין כונת הרמ"ך שכ' על הר"מ דהו"ל לחלק בין נאכל כמות שהוא חי כדי שלא יקשה לו קניבת ירק דשרי ביוה"כ עכ"ל ובאמת להר"מ ל"ת כלל בל"ז רק מחלק בין דק דק וקניבת ירק ביוה"כ מיירי באינו דק דק כמ"ש התוס' והרב המגיד גם איני מבין מאי זה שכ' דנאכל חי שרי כמו פת נראה דשרי לכתחלה וכתב כדי דלא תיקשי קניבת ירק ביוה"כ ובאמת שבת אסור קניבת ירק על כל פנים מדרבנן עיי"ש ותבין וצ"ע ורש"י כתב כאן בפרים סילקא שמחתכו הדק כו' נראה דהיינו דק דק וכ"ה ברא"ש בשם רש"י דמחתכו דק דק והרא"ש כ' שהוא פירוש תמוה כל דבר שהוא אוכל ומחתך אותו דק דק אין שייך טחינה עכ"ל ולכאורה חטים ושעורים נמי אוכל ונאכלים קליות בלי טחינה ומכל מקום שייך טחינה. אך רוב אכילתן ע"י טחינה אבל ירקות וכדומה שאין רוב אכילתן על ידי טחינה סברתו דל"ש טחינ' והר"מ ורש"י ותוס' כולם מסכימים בדק דק בכ"ע שייך טחינה והנה התוספות שכתבו כאן דוקא בסילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי י"ל כוונתם דסברי כהרמ"ך דוקא בא"נ כמו שהוא חי שייך טחינה אבל ירק הנאכל חי ל"ש טחינה ע"כ כ' סילקא והיינו דסילקא א"נ כמו שהוא חי ע' ברכות דף ל"ח ע"ב שלקות כרבא וסילקא וזהו דסיימו שאר אוכלין שרי היינו כל הנאכל כש"ח ה"ל אוכל ובאוכל ל"ש טחינה רק בסילקא דל"ה אוכל דאינו נאכל כש"ח וסילקא ל"ד דמסוף דבריהם נראה דהחילוק בין שאינו אוכל ובין אוכל ובלאו הכי למה נשתנה סילקא דוקא אלא עיקר הכונה סילקא וכל דדמי ליה דאינו אוכל השתא אבל בדבר שהוא אוכל השתא ל"ה טוחן והרא"ש כתב דרש"י פי' דפרים סילקא היינו שמחתך הירק דק דק ופי' תמוה דל"ש באוכל ונ' דהי' גרסתו כן ברש"י אבל ברש"י שלנו לא נזכר כלל ירק על האי דפרים רק כתב הפירוש דפרים ע"ש אם כן אפשר דעת רש"י גם כן דוקא בסילקא חייב ול"ק ק' הרא"ש דבאמת אינו אוכל כמ"ש התוס' והרמ"ך. אך בגוף הדין התוס' דקי"ד וכן הר"מ סוברים (דא"ח) בכל הירקות הדין כך דשייך טחינה רק החילוק בין דק דק ל"ח גדולות וכן הסמ"ג והטור והרבה פוסקים ע' בשה"ג כאן וכוונת הר"מ שכתב כדי לבשלו נראה דסברתו כעין סברת הרשב"א דאם מחתך כדי לאכול לאלתר א"ח משום טוחן כמו בורר ע' בראשונים שהקשו על דבריו דל"מ טוחן שיהי' פטור בלאלתר.
וסברת הר"מ נראה דומיא דטחינה בעינן כמו טוחן תבואה לאחר הטחינה אין אוכלים עדיין רק על ידי בישול או אפילו ה"נ אם חותך כדי לבשלו הוי טחינה אבל כדי לאכול בלא תיקון ל"ה דומיא דטחינת תבואה ומ"ל לועס בשיניו או שמחתך קודם שיהא קל לאכול אין סברא שיהיה טוחן בכה"ג כנ"ל סברת הר"מ ומסתברים דבריו מאוד ובאמת בטוחן תבואה אף דדעתו לאכול קמח חייב דבטלה דעתו דאין דרך לספויי קמחא עיין בברכות אבל מה שדרכו לאכול ה"ל כמו לועס בשיניו וא"ח רק ברוצה לבשלו ה"ל דומיא דטחינה כנ"ב וד' הרשב"א יתבארו לקמן בס"ד. כתב עוד הר"מ וכן הנוסר עצי' להנות בנסורת שלהם כדי לבשל גרוגרת מביצה קלה וד"ז מבואר בגמרא שם א"ר מנשה האי מאן דסלית סילתא חייב משום טוחן ופירש"י עצים דקים להבעיר האש והר"מ פי' דנוסר עצים ועיין בביצה די"ט ע"ב השתא סלותי מסלתינן פירש"י פירוש אחר וצ"ע ועיין ברי"ף מה שפי' כאן. והנה הא דכ' הר"מ להנות בנסורת ל"ד דאם רוצה להנות מעצים גם כן חייב דעיקר שלא יהיה מקלקל אבל אפילו אם א"ר להנות בנסורת חייב דס"ל משאצל"ג חייב כ"כ הלחם משנה והשיעור כדי לבשל כמו בהוצאה כמ"ש המ"מ. כתב עוד הר"מ השף לשון של מתכות חייב בכ"ש וכ"כ בפ"ז ולא הרשימו גם כן מאין יצא לו ד"ז מבואר בדעת הר"מ דטוחן חייב אף שאינו גד"ק כי מתכות אינו גד"ק עיין בסוכה ובעפר שייך נמי טחינה כמבואר בפסחים וביצה והא קעביד כתישה וכפירש"י כאן גבי חביתא דשוחק הרגבי' חייב משום טוחן וזה ל"ק גד"ק לענין סוכה והשיעור ג"כ כמו בהוצאה אם כן בשר בהמה חו"ע דהר"מ ס"ל דהוי גד"ק לענין שבת כמש"ל ודאי אם מחתך בשר דק דק הוי טוחן אך דוקא בשר חי כדי לבשלו כמ"ש אבל בשר מבושל ל"ה טוחן כמ"ש בדעת הר"מ לעיל ועיין בתה"ד נראה קצת שמחלק דבאינו ג"ק ל"ש טוחן ע"כ בבשר ל"ש טוחן ובאמת בשר הו"ל ג"ק להר"מ והרב' דברי' שכתבתי כאן מבוארי' בב"י סי' שכ"א ואני בארתי הדברים על סדר הר"מ בדבר שאנו עומדים בו. ועבשו"ע סי' שכ"א הובאו דיעות אלו וגם דעת הרשב"א לאכול לאלתר שרי וגם דעה דאין טוחן אחר טוחן ע"כ ל"ש טחינה בפת ועמ"ל פ"א מהחו"מ דאם טוחן דק מאוד כדי לפזר לרוח בכה"ג יש טוחן אחר טוחן וראיה מתוס' שבת דקי"ד ועפמ"ג סי' זה במשבצות דאין ראיה מדה"ת לענין טוחן אחר טוחן ועיין כסף משנה פכ"א הח"י.
ולא הביישן למד לא אבוש מלכתוב מה שאני נבוך לענין כל שיעורי תורה לאכילה הן בכזית והן בככותבת ועוד שיעורי' לענין טומאה ולענין שבת דזה ידוע דקמח נתרבה אחר טחינה דכור תבואה נעשה כור ורבע ותלוי ביופי התבואה אם התבואה יפה נעשה קמח הרבה יותר ואם אינה יפה הוא מעט יותר כידוע ועיין יו"ד סי' שכ"ד דהרא"ש שאל מהרשב"א היאך משערין שיעור חלה או בתבואה או בקמח כי צריך ה' רבעים או אפשר בתבואה משערין והוא יותר מה"ר קמח והרשב"א הסכים שבקמח משערין אם כן דרך משל חטים שנתחמצו והאוכל כזית חמץ בפסח ח"כ אם כן אם אוכל כזית מהחטים חייב ולא בפחות כי צריך כזית ואם טחן החטים שנתחמצו פחות מכזית מעט ויש בקמח כזית ואוכל הקמח יהיה חייב כשאוכל הקמח כזית אף שבעוד שהיו חטים לא הי' כזית וזה אינו מסתבר כלל דזה יאכל חטים פחות מכזית ויהיה פטור ואחר יקח חטים כמו אלו פחות מכזית ויטחון ויהי' כזית יהא חייב או הוא בעצמו על חטים יהי' פטור ויטחון כמו אותם החטי' ויאכל יהי' חייב כי הפחות מכזית נעשה כזית. וכן לענין שבת דאם יוציא חטים צריך כגרוגרת ופחות מגרוגרת פטור ויטחון החטים ויהי' כגרוגרת יהיה חייב ובתחלה הי' פטור כשהוציא החטים ועכשיו שיהי' קמח יהי' חייב וכן לענין יוה"כ וחדש והרבה שיעורין היאך משערין ויהיו שני אנשים אוכלין בשוה זה תבואה וזה קמח ויהי' זה פטור וזה חייב או איש א' בעצמו יאכל תבואה ויהי' פטור ויקח תבוא' כמות הראשונים ויטחון ויאכל קמח ויהיה חייב אין הסברא סובלתו. וכ"ה בשבת פרק המוציא דע"ז דמיין ודם נעשה מרביעית לח כזית קרוש או פחות מעט או יותר מעט ורביעית הוא ביצה ומחצה היינו ג' זתים אם כן מג' נעשה א' וכבר בארתי במצות דם דעל דם אף שהוא משקה חייב באוכל כזית אם כן אם א' יהיה אוכל דם צלול בכזית יהיה חייב ואם יאכל קרוש פחות מכזית יהי' פטור אם כן על דבר א' יהיה פטור וג"כ יהיה חייב כשיהי' נימוח ויהי' כזית. ולכאורה היא סוגיא מפורשת במנחות דנ"ד וכפי העולה מהסוגיא ופסק הר"מ פי"ד מהמ"א ופ"ד מהט"א ופ"ד מה' שא"ה דכזית שנצטמק ועמד על פחות מכזית האוכלו פטור כיון דאין בו עכשיו כזית ופחות מכזית שנתפח ועמד על כזית פטור ג"כ האוכלו מן התורה אך בהי' כזית ונצטמק על פחות מכזית ואח"כ חזר ונתפח על כזית חייב דאין דיחוי אצל איסור ע"ש. אם כן נראה באיסורים הצלולים בטבעם כגון יין או דם ודאי האוכל כזית צלול חייב דהוי כזית אך אם נקרש ואין כזית פטור כיון דעכשיו לית כזית וה"ל כנצמק ואם חזר ונימוח והוי כזית חייב דאין דיחוי כיון דמעיקרא הי' כזית ועכשיו גם כן ולענין איסורים שנולדים קרושים כגון חטים בודאי האוכלם צריך כזית אך פחות מכזית שא"ח וטחן והיה כזית ה"ל כנתפח ופטור כי זה הוי תפח ובנתפח הוא פטור. ולפי זה בכל השעורים כגון חמץ וחדש וכדומה א"ח באוכל קמח כזית רק יאכל כ"כ שיהיה בחטים כזית וכן בהוצאת שבת אם הוציא קמח כגרוגרת א"ח עד שישער שיהי' בחטים כגרוגרת דזה הוי תפח ובאיסורים הצלולי' כגון כזית דם בודאי חייב על כזית אך אם נקרש והוא פחות מכזית פטור ולא קשה דזה יאכל כזית צלול ויהא חייב וזה יאכל פחות מכזית קרוש דהוא נמי כזית צלול ויהי' פטור דכך הלכה למשה מסיני דמבואר בש"ס דמנחות להדיא כן דבצמוק כמות שהוא משערינן ובתפח לכמות שהוא משערינן. אך לכאורה קשה כיון דבצמקה אזלינן בתר השתא ופטור דליכא שיעורא היאך פסק הר"מ פרק ח"י כאן ה"ב יין כדי רובע רביעית ואם היה קרוש בכזית לענין הוצאה והוא כשיטת רש"י בגמרא דע"ז דרובע רביעית דחזי למזיגה ויהי' רביעית ובקרוש דלא חזי למזיגה צריך רביעית וכזית קרוש כבר הי' בו רביעית כי רביעית לח על ידי קרישה נעשה כזית ע' בגמרא והיאך חייב בכזית כיון דלא בעינן רביעית ועל ידי קרישה נעשה כזית והוי ליה צמקה ולא יתחייב כי בצמקה בתר השתא אזלינן. כבר הקשו התוס' שם דע"ז ד"ה ועוד מים וכו' על רש"י קושיא זו ושערי תירוצים לא ננעלו. ולענ"ד נ"ל ג"כ לתרץ קושיא זו דע"כ ל"א בש"ס דצמקה אזלינן בתר השתא ע' מנחות דוקא בצמקה בחמה או בעצמה דאינו בידו לתפוח כמקדם רק בגשמים ע"ש בגמ'. וראי' לזה דאמרינן דצמקה וחזרה ותפחה חד סבר דפטור דיש דיחוי באיסורים ומ"ס אין דיחוי ואם נאמר דבידו לחזור ולתפוח הא כל שבידו אין דיחוי בשום מקום ע' בסוכה גבי הדם והרבה פעמים בש"ס אע"כ דמיירי דאין בידו ע"כ יש דיחוי ומ"ס דאין דיחוי באיסורים רק במצות אם כן כיון דמיירי באין בידו ע"כ צמקה אזלינן בתר השתא והשתא אין בו אבל כאן ביין שנקרש כיון דהיה לח ונקרש בודאי בידו לחזור להשרות שיהיה נימוח ואם יתמחה יחזור להשיעור ויהי' חייב אם כן אף שעדיין נקרש כיון שבאמת השיעור יש ה"ל כאילו נימוח וה"ל כל הראוי וכו' אם כן ל"ק קו' התוס' על רש"י דכאן אף בצמקה חייב בכזית כיון שיש בו רביעית כנ"ל. ומה שקשה על הר"מ פח"י גבי הוציא לזריעה או לאכילה ותפחה או צמקה אין כאן מקומו. על כל פנים ז"ב לדינא בכל האיסורים ובשבת דתפחה משערינן לכמות שהי' ובצמקה משערינן כמות שהם אך באין בידו כמ"ש אבל אם בידו אפילו צמקה משערינן כמות שהי' קודם אם כן קמח נ"ב דהוי תפחה ומשערינן כמות שהי' קודם ואינו חייב על קמח בכזית וכדומה רק צריך לשער כמה תבואה היה וז"ב. אם כן נ"פ בטוחן דבעינן כגרוגרת היינו התבוא' צ"ל כגרוגרת אבל אין בתבואה כגרוגרת אף שיש בקמח הנטחן כגרוגרת א"ח דהוי תפחה וא"ח בשבת כמו הוצאה וז"פ וברור. וזה ודאי דקמח הוי כתפח כי מהיכן נתרבה והיאך יוכל להיות יותר ממה שהי' רק ע"י שנתפרדו החלקים ואינו מדובק כמו שהי' קודם עי"ז נתרבה והו"ל כמו תפחה וז"פ. ודע מה שמבואר כאן הטוחן כגרוגרת צ"ל חוץ מסובין ומורסן כמו גבי הוצאה דמבואר בפח"י כאן דצריך חוץ מסובין וכו' ה"נ כאן דנלמד מהוצאה ופשוט. והנה במש"ל ליישב קו' התוס' דכיון דבידו להמיח ויהיה כמות שהי' קודם אף שנקרש כעת אין לו דין צמקה. שו"ר שזה גמרא מפורשת שם במנחות סוף הסוגיא דגרוגרת כיון שיכול לשלקו ולהחזיר כמות שהי' דינו כקודם אף בשעת הצימוק ע"ש ודברי ברורים בעהש"י. וראיתי לרשב"א פ' המצניע על האבעיא בגמ' שם הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך לאכיל' מהו. והקשה הרשב"א בשם הרמב"ן בלית בי' ותפח מאי הוי הא אמרינן במנחות דתפח א"ח מן התורה והיא קושית תוס' במנחות שם דנ"ד ד"ה דמעיקרא ונשארו בתימה. ותירץ הרמב"ן דהכא מיירי בגרוגרת ממש והואיל ויכול לשלקה ולהחזירה וכיון שכן כשתפחה יש בה שיעור ומיהו בעוד שלא תפחה לא חשוב. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים למה צריך להביא כיון דיכול לשלקו בלאו הכי כיון דהי' כשיעור ועתה חזר ותפח וזה מבואר להדיא בש"ס דחזר ותפח אף מן התורה חייב כיון דהי' בו כשיעור ע' בש"ס וחידושי הרשב"א ותראה שדברי רבינו הרמב"ן צריך עיון גדול. והרשב"א תי' דבכל איסורים ל"מ תפחה רק בשבת דבהוצאת שבת לפי חשיבתו חייב אף בתפחה וכו'. ולפ"ד הרשב"א אני מסופק כאן בטוחן דאם טוחן פחות מכגרוגרת חטים וע"י מלאכת הטחינה נעשה קמח והוי תפח ויש כגרוגרת מהו אי אזלינן בתר החטים שטחן פחות מגרוגרת ופטור אף שאח"כ נעשה תפח היינו ע"י המלאכה אם כן עתה הוא פחות מגרוגרת או דלמא בתר הסוף אזלינן והקמח יש בו כגרוגרת והבן וצ"ע. ולדינא בגרוגרת עצמה אם מוציא פחות מגרוגרת משערינן קודם שצמקה והיתה עדיין תאנה אם היה אז כגרוגרת חייב כיון שיכול לשלקה כמו שמפורש בש"ס שם אך הר"מ לא הביא זה וצ"ע: