מנחת חינוך/הערות מבן המחבר
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
נד[עריכה]
מצוה נד
עיין בפנים בד' אאמו"ר ז"ל שאם טבח ע"י קטן מביא בשם המהרי"ט שחייב ולא מטעם שליחות ע"ש ותימה בעיני שלא הזכיר על דל שפתיו ד' הנתיבות בסי' קפ"ב ויען כי דברי הנתיבות הנ"ל לכאורה משוללי הבנה במה שכ' הטעם דהנך דנתרבו בהו שליחות לדבר עבירה לאו מאתם גם אתם ילפינן אלא מקרא אחרינא דכתיבו בהו ממילא לא צריכין בהו שיהא השליח דומיא דהמשלח. והדבר פלא דהא במעילה ילפינן חטא חטא מתרומה. אולם אחר העיון לדינא נכונים דבריו ולא מטעמי'. וונקדים לתרץ דברי הרמ"א בסי' הנ"ל שפסק כרבינא והש"ך דחה דבריו בשתי ידים כי לא מצא שום פוסק שיפסוק כרבינא רק כולם כאחד פוסקים כרב סמא ע"ש. ונלע"ד דמחלוקת זה תלוי בפלוגתת הראשונים ביו"ד סי' פ"ד סעי' ב' לענין תולעים הגדלים במים שבחריצין ונעיצין שהם מושכים ואינם נובעים אם מותרים או לא. והא בהא תליא דלהאוסרים שם ס"ל כרבינא בכאן והמתירים פוסקים כרב סמא דכאן. ומנא אמינא לה מדברי התוס' ב"מ דף י' ע"ב בד"ה ת"ל המצא תמצא מ"מ. ונציע לפניך סוגית הש"ס מי איכא מ"ד חצר משום שליחות איתרבי והתניא בידו אין לי אלא ידו גגו חצירו וכו' ת"ל המצא תמצא מ"מ ואי ס"ד חצר משום שליחות איתרבי א"כ מצינו שלד"ע וקי"ל אין שלד"ע אמר רבינא היכי אמרי' אשלד"ע היכי דשליח בר חיובא אבל בחצר דלאו בר חיובא מחייב שולחו ורב סמא פליג עליו דלא מחייב שולחו רק כגון חצר דבע"כ מותיב בה ע"ש ומסיק הש"ס דא"ב כהן שאמר לישראל צא וקדש לי גרושה א"נ איש דאמר לאשה אקפי לי קטן לרבינא מחייב שולחו ולרב סמא פטור. והקשו בתוס' בד"ה ת"ל המצא תמצא מ"מ וז"ל וא"ת ונימא המצא תמצא כלל בידו פרט וכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט וי"ל שדי ידו בין המצא תמצא והו"ל כלל ופרט וכלל כדאמרינן במרובה כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכין זה לזה הטיל פרט ביניהם עכ"ל. ולפי דברי התוס' הללו אין מקום כלל לקושית הפנ"י שהקשה מאי קמתמ' הש"ס וקי"ל אין שליח לד"ע דלמא שאני הכא דגלי קרא דיש שליח לד"ע כמו בטביחה ומעילה ולדברי התוס' ניחא דכאן בגנב לא גלי קרא רק בדרך כלל ופרט וכלל ומה שאינו כעין הפרט הכתוב מיעטי' שגם בגנב אשלד"ע ודו"ק. והנה דבר זה בשני כללים הסמוכין זה לזה אם לדונם בכלל ופרט וכלל או בריבוי ומיעוט וריבוי. הוא מחלוקת בחולין דף ס"ז גבי נהרות המושכין תנא דבי רב ס"ל שיש לדונם בכלל ופרט וכלל ותנא דבי ר' ישמעאל ס"ל דיש לדונם בריבוי ומיעוט וריבוי והן הנה השני דיעות בש"ע יו"ד סי' פ"ד סעי' ב' דיעה הראשונה הרמב"ם והרשב"א פסקו כתנא דבי ר' ישמעאל לחומרא אבל הרא"ש ז"ל ודעימי' פוסקים כתנא דבי רב ולקולא. ועי' בפר"ח ובכו"פ. ומעתה סרה תלונת הש"ך ז"ל מהרמ"א ז"ל שלא מצא שום פוסק שס"ל כרבינא כי הרמ"א ז"ל הלך בשיטת התוס' וס"ל להרמ"א דבזה פליגי רבינא ורב סמא ולא בסברא בלבד פליגי רק רבינא ס"ל כתנא דבי ר' ישמעאל וא"כ האי קרא המצא תמצא בידו דריש לי' בריבוי ומיעוט וריבוי וריבה הכל אפי' היכי דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד ורב סמא ס"ל כתנא דבי רב דבכה"ג דיינינן ליה בכלל ופרט וכלל ע"כ הכתוב ממעט יותר ואי אתה דן אלא כעין הפרט דדוקא חצר דבע"כ מותיב בה או להנמק"י גם קטן שלא הגיע לעונת הפעוטות אז יש שלד"ע. ואל תשיבני דהא רבינא בעצמו בחולין ובב"ק שם מתרץ טעמי' דבי רב כדאמרו במערבא כל שני כללות וכו' הטיל פרט ביניהם לק"מ כאן לאחר חזרה שחזר והודה לדברי רב סמא וכן מבואר ברא"ש בשם מהר"ם שהוכיח דהלכה כרב סמא וז"ל כיון דאמר קמי' דרבינא משמי' דרב אויא וקיבלה הדר בי' ממאי דהוה אמר איהו וקיבל מה שאמר משמי' דרב אויא. וכן העיד הש"ך ז"ל בעצמו שראה בקלף ישן נושן שגירסת הש"ס כן ומש"ה תפס רבינא בלישני' כדאמרי במערבא בחולין שם כי הוא מתחילה סבר לדון שני כללות וכו' בריבוי ומיעוט וריבוי ומש"ה ס"ל בכאן לשיטתו דהפסוק מרבה דיש שלד"ע כל היכי דהשליח אינו בר חיובא אבל הדר בי' וקיבל מרב סמא לדונו בכלל ופרט וכלל ע"כ דייק בלישני' כדאמרי במערבא ולי' לא ס"ל כן מתחילה כן הוא דעת הר"מ שמביא הרא"ש הגם שלדעתי הרא"ש בעצמו אינו פוסק כן ועיין בש"ך ומש"ה השמיט הרי"ף מחלוקת זה של רבינא ורב סמא דלא כש"ך משום שפוסק כרב סמא וא"כ אין נ"מ לדידן רק לענין כפל ואינו נוהג בזמן הזה וכבר תמה עליו הנתיבות דהא יש ג"כ נ"מ לדידן לענין חיוב אונסין ע"ש. ולהנ"ל ניחא משום דהרי"ף בחולין ג"כ לא הכריע הלכה כמאן ופוק חזי הרמב"ם ז"ל תלמידו רק לחומרא פוסק כתנא דבי ר' ישמעאל ובודאי דעת הרי"ף ג"כ דהדבר ספק. ולפי הנחה זו רבים אשר עם הרמ"א ז"ל מאשר עם הש"ך ז"ל ואדרבה הש"ך ז"ל בעצמו פוסק ביו"ד סי' הנ"ל ס"ק ח' כהאוסרים ומדויל ידי' משתלים. העולה מזה משום דרבינא ס"ל דשני כללות הסמוכין דנין בריבוי ומיעוט ע"כ ס"ל דגם המצא תמצא נדרש בריבוי ומיעוט וריבוי וע"כ מרבה אף כהן שאמר לישראל וכו' אבל רב סמא ס"ל בכה"ג דרשינן בכלל ובפרט וכלל ע"כ ס"ל רק חצר דבע"כ מותיב בה או להנמוק"י גם קטן. והנה דברי הנמוק"י תמוהים וכבר תמה עליהם הש"ך דהא משנה מפורשת שנינו השולח את הבעירה ביד חש"ו פטור מדיני אדם ועיין בנה"מ בסי' קפ"ב שתירץ דס"ל להנמ"י כהריטב"א מובא בשטמ"ק דמיירי דווקא בלא אמר להזיק אבל באמר להזיק באמת חייב אף בקטן ע"ש. ולכאורה קשה על דברי הנמ"י הנ"ל דאם איתא בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות יש שלד"ע דע"כ מותיב בי' דהנה בקידושין בתרי לישני מהדר הש"ס לאוקמי דבין ת"ק ובין שמאי הזקן ס"ל דאין שלד"ע ע"ש בדף מ"ג ע"א ודינא רבא וזוטא א"ב או משום דשאני הכא דגלי קרא ואותו הרגת בחרב בני עמון ולהנמ"י קשה מדוע לא אוקמי פלוגתיה בשאמר לקטן צא והרוג את הנפש ות"ק ס"ל כר' יוחנן וכלישנא מציעתא בב"מ דף י"א ע"א דר' יוחנן יליף קטן מקטנה וא"כ לר"י קרא דאם המצא תמצא אתי לאשמועינן לרבות חצר מטעם יד ולא מטעם שליחות אף חצר דקטן וא"כ לא גלי לן קרא בשום מקום דיש שלד"ע באינו בר חיובא לרבינא או לרב סמא בחצר או בקטן דבע"כ מותיב בי' דשמאי הזקן ס"ל כר"ל דחצר מטעם שליחות וע"כ אנו צריכים לחלק או כרבינא או כרב סמא מכח קושית הש"ס א"כ מצינו שלד"ע. וא"ל דהא שמאי מביא ראי' מאותו הרגת בחרב בני עמון ויואב גדול הי' הא ליתא דיואב אנוס הי' ולא הי' בר חיובא וגם בע"כ הי' מוכרח לעשות פקודת המלך שלא יתחייב ראשו למלכות ולא שייך כאן מה חזית דדמא דידך סומק טפי דהא מורד במלכות הי' באמת ויהרוג שניהם ועיין בכ"מ ה' יסוה"ת הלכה ה' בשם מהרמ"ך סברא זו וא"כ בין לרבינא בין לרב סמא חייב הקטן לסברת הנמ"י. וכדי לתרץ זה נבאר דברי התוס' בקדושין דף מ"ב ע"א ד"ה אמאי מעל העלו דבמעילה אפי' נזכר השליח ולא המשלח יש שלד"ע ובדף מ"ג ע"א ד"ה שלא מצינו נקטו בלשונם והשליח לא ידע משמע היכי דידע השליח אשלד"ע ועיין במהרש"ל ומהרש"א שעמדו בזה. והנה בדף הנ"ל פליגי רב ורב שילא רב ס"ל שליח נעשה עד דבי רב שילא ס"ל אין שליח נעשה עד ומסיק הש"ס דטעמי' דבי רב שילא משום דאמר מר שלוחו של אדם כמותו והו"ל כגופו ועיין בש"ס לפי המסקנא דהלכתא דשליח נעשה עד וע"כ ב"ש ס"ל דאין שליח נעשה עד משום דהו"ל כגופו ומעתה אני אומר דשמאי הזקן בודאי ס"ל דאין שליח נעשה עד כתלמידיו כי מסתמא שמעו תלמידיו מרבם שמאי הזקן כן ועיין בפנ"י דגם דמאי דמשמע לעיל דב"ש ס"ל אין שלד"ע הוא לפי האוקימתא דגם שמאי רבם ס"ל אין שלד"ע וא"כ אין שום סתירה בדברי התוס' דבד"ה שלא מצינו אזלא הסוגיא לשמאי הזקן ע"כ נקטי בדבריהם והשליח לא ידע כי לשמאי השליח כגופו ואינו חייב המשלח עד שלא ידע ג"כ השליח כי הוא כגופו אבל לעיל כתבו התוס' לדידן דס"ל שליח נעשה עד וא"כ לא אמרי' סברא זו דחשוב כגופו ע"כ כתבו אפי' אם נזכר השליח. אכן באמת עלה בלבי לחלק ולומר דאע"ג דמסקנת הש"ס דשליח נעשה עד ולא חשוב כגופו ה"מ בכל התורה כולה דאתרבי שליחות מתרומה וגירושין אבל מעילה וטביחה כיון דיצא מכלל שליחות דעלמא מגזה"כ דמהני גם לד"ע גם לדידן אמרינן דהיינו טעמא משום דגזה"כ אצל ד"ע במעילה וטביחה הוה כגופו ומעתה בעינן דהשליח לא ידע דליהוי דומיא דהמשלח דעד כאן לא קאמרי התוס' דמיירי שנזכר השליח רק בהס"ד שלא ידענו עדיין דבמעילה וטביחה מרבי קרא דיש שלד"ע רק ס"ד דמעילה שוה לכל התורה ואין צריך להיות כגופו אבל להמסקנא דטביחה ומעילה יצאו מהכלל של כל התורה דיש שלד"ע גם לזו יצאו מהכלל שהשליח הוא כגופו ממש ומש"ה אמרינן גבם יש שלד"ע ואם ידע השליח פטור כי אינו מבואר להדיא בש"ס בשנזכר השליח רק התוס' דקדקו כן וכן משמע לשון הש"ס אמר רבא את"ל סבר שמאי הזקן וכו' מודה באומר לשלוחו וכו' שלא מצינו בכל התורה וכו' כלומר אע"ג דלשמאי שלוחו כגופו כדלעיל מ"מ כיון דדין זה נוהג בשוה בכל התורה וא"כ מהיכי תיתי לן למימר דבר חדש בשליחות מה שלא מצינו בכל התורה כולה אבל לדידן שיצאו מעילה וטביחה לידון בדבר חדש משום דכגופו חשוב אפשר גם לזה יצאו שזה נהנה וזה יתחייב ע"כ הר"י הי' מסופק באומר לחבירו הושיט ידך לכד שמן אם יתחייב המשלח משום דלדידן אפשר במעילה אמרינן דזה נהנה וכו' וראיה לסברא זו מדברי תוס' רי"ד שהקשה למאי דקי"ל שלוחו של אדם כמותו א"כ יאמר אדם לחבירו הנח תפילין עבורי או שב בסוכה עבורי ותירץ דבעינן שיעשה המשלח מעשה כגון בגט ותרומה שהמשלח הוא המגרש ונותן התרומה מפירותיו וקשה דהא בשליחות לד"ע אי לאו דגלי קרא דאין שלד"ע הו"ל בדין שליחות אע"ג דאין המשלח עושה כלום ולשמאי הזקן ס"ל דהעושה שליח להרוג דשלוחו של אדם כמותו ואין המשלח עושה כלום ע' בקצה"ח ולדברינו ניחא דהיכי דגילתה התורה דיש שלד"ע יצא מכלל השליחות וכגופו דמי וכאילו עשה המשלח המעשה אבל בתפילין כיון דהוא בתורת שליחות א"כ לא הוה כגופו ע"כ בעינן דיעשה המשלח המעשה ועיין בנה"מ שחילק ג"כ כעין זה. אלא שדבריו תמוהים במה שכתב דשליחות דמעילה ילפינן ממקום אחר כנ"ל ולדרכינו ניחא. ומעתה לא קשה שוב על הנמוק"י מה שהקשינו למעלה מדוע לא רצה הש"ס לאוקמי פלוגתת הת"ק ושמאי הזקן בקטן בפלוגתא דר"י ור"ל אליבא דמציעתא ולת"ק ליכא שום ריבוי היכי דהשליח לאו בר חיובא לרבינא או היכי דבע"כ עביד לרב סמא ושמאי ס"ל כר"ל דחצר איתרבי משום שליחות ומוכרחין אנו לחלק או כרבינא או כרב סמא משום קושית הש"ס והא קי"ל אין שלד"ע ולהנ"ל ניחא דא"כ מדוע נקטו בלשונם האומר לשלוחו צא והרוג דהא אף במי שאינו בתורת שליחות בשאר דוכתא כגון קטן ג"כ יש שלד"ע משום דגלי לן קרא לרבינא כדאית לי' ולרב סמא כדאית לי' והכי הו"ל להברייתא לומר האומר לאחד צא והרוג את הנפש וכו' מש"ה אי אפשר לאוקמי' פלוגתי' בהכי ולדעתי הש"ך ביו"ד סי' פ"ד הדר בי' ופסק כרבינא ומש"ה חשש להאוסרים כדיעה הראשונה וכן נראה מדבריו בסי' ק"ס ביו"ד ס"ק כ"ב ועיין בשער המלך שעמד בזה שדבריו סותרין משם לחו"מ סי' קפ"ב:
רצד[עריכה]
מצוה רצד
עיין בהרהמ"ח שכתב וז"ל והא דתנן צריך להודיעו אבל אין הלוקח צריך לשאול משום דס"ס הוא עלי' שמא אין לה אם ב' ושמא לא מכרו לשחוט. ולכאורה תמוהין דבריו דלמה לי טעמא משום ס"ס תיפוק ליה דרחמנא לא רמי חיובא רק אמוכר ולא אלוקח כדאיתא בבכורות פרק הלוקח בהמה דף כ"א ע"ב דמשני הש"ס התם במוכר תלי' מילתא וכו' ופירש רש"י כדאמרי' בשחיטת חולין דף פ"ג יום אחד יום המיוחד טעון כרוז וכו'. ויותר מה שקשה לי בדברי רבינו הרהמ"ח ז"ל פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה דברי רבינו הרא"ש ז"ל וז"ל ראיתי כתוב להרב אחאי ואם תגר עכו"ם הוא צריך הלוקח לשאול אחרי' ולא מסתבר כלל דלמה ניחוש הלא מילתא דלא שכיחא הוא ואחזוקי איסורא לא מחזקינן כל כמה דלא אודעי' המוכר דאם יש לחוש מספק היה ראוי שישנה התנא בד' פרקים צריך לשאול הלוקח. אלא ודאי דאין מוטל דבר זה רק על המוכר שהוא יודע בודאי ולא על הלוקח. ואשתומם כשעה חדא מה ראה על ככה להקשות על הגאון בדקדוק בעלמא מלשון המשנה ביותר הוה לי' לתמוה על הגאון איך נעלם ממנו ש"ס ערוכה בדף כ"א דבאותו ואת בנו במוכר תלא רחמנא כנ"ל הכא בלוקח תליא מילתא ופרש"י דכתיב בבקרך ובצאנך דמי שהבהמה שלו עליו להפריש בכורותיו. וכדי לתרץ כל זה נקדים ג"כ דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מה' שחיטה הלכה י"ד וז"ל בארבע' פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו ולומר לו כבר מכרתי אמה או בתה לאחר לשחוט כדי שימתין זה האחרון ולא ישחוט עד למחר ואלו הן ערב י"ט האחרון של חג כו' במה דברים אמורים כשראה זה שלקח באחרונה נחפז לקנות והי' בסוף היום שחזקתו שהוא שוחט עתה אבל אם הי' ריוח ביום אינו צריך להודיעו שמא לא ישחוט אלא למחר ע"כ לשונו הזהב. והשיגו הראב"ד וכן הרא"ש ז"ל ואעתיק לשון הרא"ש ז"ל בפרק או"ב הלכה ו' על המשנ' אמר רבי יהודא אימתי בזמן שאין ריוח אבל אם יש ריוח אין צריך להודיעו פרש"י בזמן שאין ריוח שמכר האם היום אבל בזמן שיש ריוח כגון שמכר הראשונה אתמול והשנייה היום אני אומר שמאתמול שחט את הראשונה והרמב"ם ז"ל פירש בענין אחר בד"א שצריך להודיעו כו' כנ"ל. ונראה שצריך לפרש משום דאימתי דר"י קאי על מוכר בערב י"ט דקאמר ת"ק ועלה קאמר ר"י אימתי ולפרש דברי ת"ק ולחלק במוכר בערב י"ט עצמו בין שיש ריוח ובין אין ריוח. ולא מסתבר כלל כפירושו דאם הי' נחפז לקנות בסוף היום למה נאמ' שישחוט היום יותר ממה שקנה בבקר אדרבה איפכא מסתברא הקונה בערב אין לו זמן לשחוט ולהפשיטו ולצורך מחר הוא קונה ומה שהוא נחפז לקנות לפי שבי"ט לא יוכל לקנות ועיין בלח"מ שם שהביא השגות הרא"ש הנ"ל ומסיק באמת שהוא תמיה גדולה וע"כ צריך לפרש דברי רבינו שהוא בערב הערב וכן מסיק הפר"ח בסי' ט"ז אות י"א שלדעת רבינו ז"ל ערב דקתני לאו דוקא ע"ש וזה דוחק מאד כמובן למעיין. ולתרץ דבריו הקדושים נקדים סוגיא אחת בפסחים וממילא רווחא שמעתתא ויפתחו לנו שערי אורה להבין דברי חכמים הרמב"ם והרא"ש והרהמ"ח הנ"ל. וז"ל הש"ס פסחים דף ד' ע"א בעי מני' מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק למאי נ"מ לישיילי' דליתא להאי דנישיילי' לאטרוחי להאי מאי אמר להו ר"נ ב"י תניתוהו הכל נאמנים על ביעור חמץ אפי' נשים כו' ואפי' קטנים מאי טעמא מהימני לאו משום דחזקתו בדוק דקסבר הכל חבירים אצל בדיקת חמץ דתניא חבר שמת כו' וממאי דלמא משום דקאמרי הני אטו משום אמירה דהני מידי מששא אית בהו ופרש"י בד"ה וממאי דהא דקתני טעמא משום דהכל חבירים דלמא אין עמי הארץ חבירים על כך והא דנאמנים דקאמרי הני עכ"ל הש"ס ופרש"י הצריך לענינו ובראשונה נדקדק על שינוי לשון הש"ס מדוע בתחילה קאמר מ"ט מהימני ופרש"י הא לאו בני אסהודי נינהו הרי כל תוקף ראיית ר"נ ב"י הוא רק משום דלאו בני אסהודי נינהו ואין להם נאמנות וא"כ ק' מאי הקשה המקשן דלמא משום דקאמרי הני אדרבה זה עיקר הוכחתו ומכאן יצא לו לרנב"י דין שלו דחזקתו בדוק דמי מהימני. וגם קשה במה שחזר רנב"י וחיזק דבריו אטו אמירה דהני מידי מששא אית בהו מדוע עתה שינה את לשונו בלשון אחרת הלא היה די לפניו לומר אטו מי מהימני כאשר אמר בתחילה. ובדברי רש"י ז"ל גופא ג"כ יש לדקדק בד"ה וממאי דנאמנים המובא לעיל קשה מאי בא רש"י ז"ל להוסיף האי לישנא כאילו עיקר הקושיא סובב והולך אם הכל חבירים אצל בדיקת חמץ דהא האי הכל חבירים הוא רק נתינת טעם ועיקר האיבעיא הוא רק אם חזקתו בדוק או לא ושבק רש"י ז"ל העיקר ואחז הטפל הכי הוה לי' לרש"י לפרושי וממאי דהכל נאמנים משום דחזקתו בדוק ובזה אנו עוסקים דאם קי"ל דחזקתו בדוק הוה הטעם משום דהכל חבירים אבל אם אין חזקתו בדוק ממילא אין הכל חבירים. וגם כבר תמהו הצל"ח והפ"י אמאי קאמר רנב"י לאו משום דחזקתו בדוק דקסבר הכל חבירים אצל בדיקת חמץ והקשו האי דקסבר הכל חבירים הוא לגמרי מיותר דהנה בעל האיבעי' ששאל אם חזקתו בדוק לא הקדים שום טעם ולומר הכל חבירים וא"כ מי הכריחו עתה שמפרש טעם הימנותא דהני משום דחזקתו בדוק לחדש דבר דסבר הכל חבירים ע"ש בדבריהם. וגם דברי רבינו הרא"ש ז"ל בסוגיא זו מוקשים מאד שכתב דמתוך דברי ר"י משמע דאם איתא למשכיר בעיר צריך לשאלו וצוחו כל האחרוני' מה ראה הרא"ש על ככה לתלות דבר זה בדברי ר"י הלא גמרא ערוכה מפורשת למאי נ"מ לישיילי'. וכדי שנבוא לעומקן נציע קושיא אחת עצומה ולא ראיתי לאחד מן האחרונים שהרגיש בזה מאי מספקא ליה הכא הש"ס אם חזקתו בדוק אם לאו הא הש"ס בכורות דף כ"א ע"ב בהלוקח בהמה מישראל וא"י אם בכרה או לאו פליגי רב ושמואל ורבי יוחנן רב אמר בכור ודאי דאם איתא דביכר' אשתבוחי הוה משתבח ושמואל אמר בכור ספק אימור לשחיטה קבעי לה ורבי יוחנן אמר חולין ודאי דאם איתא דלא ביכרה אודיע הוה מודע לי' כיון דאיכ' איסור' תניא כותי' דרבי יוחנן אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו חושש לימא תהוי תיובת' דרב ושמואל התם במוכר תליא מילתא הכא בלוקח תליא מילתא ופרש"י בד"ה אם לא הודיעו וז"ל הולך ולוקח ושוחט לבן ואינו צריך לחזור ולשאול אם נשחט היום האם עכ"ל הש"ס עם פרש"י. ולפ"ז מה שקל וטרי הש"ס הכא אי חזקתו בדוק או לאו למאן קבעי לה אי לרב ושמואל דקסברי אי איתא דביכרה אשתבוחי הוה משתבח ה"נ אם איתא דבדק אשתבוחי הוה משתבח. לא מיבעי' באתרא דיהבי אגרא שבח הוא לו דלא יצטרך להוציא מעות על הבדיקה אע"ג דמסיק אביי ניחא לי' לאינש לקיומי מצוה בממוניה הוא רק שלא יתבטל המקח משום זה אבל מ"מ שבח הוא ואפי' באתרא דלא יהבי אגרא שבח הוא לו דלא יצטרך להטריח א"ע וא"כ לרב ושמואל בודאי אין חזקתו בדוק ואי לר"י הא ס"ל שם ודאי חולין והכא נמי איכא איסרא אם לא יבדוק והוה ליה להודיע ומדלא הודיע לו בודאי בדק הוא גופי' ועיין במג"א סי' תל"ז דחובה על השוכר וגם על המשכיר לבדוק ולר"י אין צריך אפי' לחזור ולשאול כמבואר בבכורות ע"ש ברש"י וא"כ נפשוט בעייא דידן מהתם לרב ושמואל אין חזקתו בדוק בודאי ולר"י בודאי בדוק וע"כ אנו מוכרחים לומר דאליבא דר"י בודאי לא קמבעיא לן דאליביה אמרי' דודאי בדוק דאם איתא דלא בדק אודיע הוה מודע ליה כדי להפריש את השוכר מאיסורא וכל השקלא וטריא דהש"ס אי חזקתו בדוק או לאו הוא רק לרב ושמואל ואפ"ה לא קשה אם איתא דבדק אשתבוחי הוה משתבח כמו שמצינו בבכורות דזה לא שייך לומר רק התם דאיכא רוב דמתעברות בתוך שנתן ומיעוט דאין מתעברות שייך להשתבח להודיעו שהבהמה שלו מן הרוב ולא מהמיעוט וירויח שלא יצטרך ליתן ולדה לכהן ולהכי קאמר רנב"י הכא הכל חבירים הם אצל בדיקת חמץ וא"כ מאי אשתבוחי שייך כאן הלא אצל כל אדם כן הוא זאת היא מטרת כונת רנב"י במה שהוסיף לחדש דבר דקסבר הכל חבירים כו' להשמיענו דלא שייך כאן סברת אשתבוחי ודוק. והדר קאמר הש"ס ודלמא משום דקאמרי הני ודקדק רש"י במתק לשונו וממאי דהא דנאמנים משום דהכל חבירים כו' פירוש דסתם בית בחזקת בדוק בודאי קושטא הוא אבל לא מטעמך דהכל חבירים רק מטעם חזקה כמו כל החזקות שבתורה וחזקה לא הוי אפי' כמו רוב ועכ"פ לא עדיף מרוב וא"כ שייך לומ' אשתבוחי משתבח ומ"מ נאמנים משום דקאמרי הני ומש"ה לא אמר לו המשכיר ולא שבחו בפניו כי סמך על הני שיודעים מהבדיקה ויספרו לו השבח ולעולם אימא לך דאין הכל חבירים וע"ז השיב לו רנב"י אטו אמירה דהני מידי מששא אית בהו כלומ' אפי' לענין זה דהמשכיר והשוכר שניהם אינם נותנים ממש לדבריהם אם ישתבחו בפני השוכר אינו משגיח עליהם. וכן המשכיר אינו סומך ובוטח עליהם שהם ישבחוהו ומש"ה שינה הש"ס בכאן הלשון דלעיל קאמר רנב"י מי מהימני וכאן אמר מידי מששא אית בהו כלומר אפי' לענין זה דהמשכיר לא ישתבח הבית להשוכר דיסמוך על דיבורם ג"כ לית בהו ממש אלא ודאי דהכל חבירים ומש"ה לא שיבח המשכיר. ויתיישב בזה קושית הפ"י מאי קא מיבעי להו בשוכר ומשכיר הו"ל למיבעיא בבעה"ב שהלך מביתו אם ב"ב צריכים לבדוק או לא ולהנ"ל ניחא דבזה ליכא סברת אשתבוחי ובזה לא פליגי רב ושמואל על ר"י ובודאי בדק מקודם והדרן לקמייתא דכל השקלא וטריא דהש"ס דהכא הוא רק לרב ושמואל אבל לר"י ודאי בדקו ולא מטעם חזקה דאי מטעם חזקה אם איתא בעיר ודאי צריך לשאלו דכל היכי דאיכא לברורי מבררינן אבל לר"י א"צ אפי' לשאלו כפרש"י שם בבכורות משום דאודיע הוה מודעי ליה ועיין ברא"ש בבכורות שהגאונים פסקו כר"י דודאי חולין והרב רבינו יונה פוסק כרב ושמואל ושני הדיעות מובאים בטוש"ע. ומעתה נכונים מאד דברי הרא"ש בפסחי' שכתב ומתוך דברי ר"י משמע שאם איתא בעיר צריך לשאלו ותמה הפנ"י שלא מצא כן בדברי רבינו יצחק בתוס' וגם הוא ש"ס מפורש ולהנ"ל ניחא דמש"ס בלבד לא משמע מידי דכל הפלפול אינו רק לרב ושמואל אבל לרבי יוחנן אינו צריך אפי' לשאול ומה שכתב הרא"ש ומתוך דברי ר"י משמע כונתו על רבינו יונה שפוסק בבכורות כרב ושמואל אבל להר"מ ז"ל והגאונים שפסקו כרבי יוחנן א"כ סוגיא זאת אינה אליבא דהלכתא ואינו צריך לשאלו ובזה יבואו על נכון דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' חמץ ומצה שפסק ותני המשכיר בית לחבירו הרי זה בחזקת בדוק ותמהו האחרונים הלא דבר זה הוא בעייא דלא אפשיטא ובדאוריי' ספיקו לחומרא ובדרבנן ספיקו לקולא והוי לו להר"מ ז"ל לחלק בין בטלו או לא בטלו כמו שכתב הרא"ש. ועוד תמהו עליו מדוע לא כתב דאם איתא בעיר צריך לשאלו והוא ש"ס ערוך עיין בר"ן ולהנ"ל ניחא דהר"מ ז"ל לשיטתיה אזיל שפוסק בבכורות כרבי יוחנן ולא מטעם חזקה רק משום דאם איתא דלא בדק אודיע הוה מודעי לי' ע"כ אפי' אם לא ביטל והוא ספק דאורייתא אין צריך לבדוק ואפי' איתא בעיר אין צריך לשאלו והרא"ש לשיטתיה אזיל שפוסק כרבינו יונה שפסק כרב ושמואל ע"כ כל סוגיא זו בפסחים אליבא דהלכתא וכיון דלא איפשוט בעיין פוסק בלא ביטל שהוא ספק דאורייתא לחומרא וכשביטל דהוה ספק דרבנן לקולא ואם איתא צריך לשאלו. ומעתה יתיישבו נמי דברי הרא"ש בחולין דאמאי לא דחי דברי רב אחאי הגאון מש"ס ערוך בבכורות התם במוכר תליא מילתא ולדברינו אתי שפיר דרק רב ושמואל חילקו בין או"ב דבמוכר תליא מילתא ובין בכור דבליקח תליא ע"ש ברש"י כדי שלא יקשה עליהם מהברייתא כמבואר שם אבל לר"י ע"כ לא ס"ל חילוק זה דהא לדידיה האי ברייתא הוי סייעתא רק סבירא ליה דבשניהם תליא מילתא וא"כ לא היה יכול הרא"ש להקשות על רב אחאי מהש"ס הנ"ל התם במוכר תליא רחמנא כי רב אחאי הוא מכת הגאונים שפוסקי' כרבי יוחנן וא"כ בשניהם תליא מילתא והרא"ש באמת חולק עליהם ופוסק כרב ושמואל וא"כ אין מקום להקשות על הגאון מהש"ס הנ"ל דהרי הוא פוסק כר"י ולא כרב ושמואל ע"כ הוצרך להביא ממרחק לחמו מסברא ודקדוק ל' המשנה. ומעתה מה מאד צדקו דברי הר"מ ז"ל בפ' י"ב מה' שחיטה ולא קשה עליו קושית הרא"ש דהנה כבר הקדמנו דהאי דאמר הש"ס התם במוכר תליא רחמנא אינו רק לרב ושמואל אבל אליבא דר' יוחנן החיוב מוטל על שניהם שוה בשוה ואפשר על הלוקח יותר כי המוכר אינו עושה האיסור בעצמו רק יעבור על לפני עור והלוקח יעשה האיסור בעצמו וא"כ הר"מ לשיטתיה אזיל דפסק בה' בכורות הלכה ח' כר' יוחנן. ומעתה דבריו מתוקים לחיך דאם היה הלוקח נחפז לקנות אז צריך המוכר להודיעו ואע"ג דעיקר החוב על הלוקח יותר מעל המוכר ומדלא שאל בודאי לא ישחוט היום לכך אין צריך המוכר להודיעו אבל בשנחפז הלוקח אפשר מחמת טרדתו צא שאל ע"כ צריך המוכר להודיעו ומעתה הרהמ"ח שפסק ג"כ כר' יוחנן ע"כ הוכרח ליתן טעם לשבח משום ס"ס וסברתו היא להיפוך מדעת הר"מ ז"ל הנזכר שדעתו דהחיוב מוטל יותר על הלוקח משום שעושה האיסור בעצמו והרהמ"ח ס"ל דלר"י החובה יותר על המוכר מעל הלוקח משום דלגבי הלוקח איכא ס"ס אבל לעולם חובה עליו ג"כ דהא קי"ל דאף בס"ס היכי דאיכא לברורי מבררינן ע' בש"ך יו"ד סי' ק"י בדיני ס"ס בסופו ודוק היטב:
תסז[עריכה]
מצוה תס"ז
לא תתגודדו. ע' בפנים דברי הרמב"ם הללו ודברי רבינו הרהמ"ח היו בהעלם עי' מהמג"א סי' תצ"ג שמפורש יוצא מפי רבינו הגדול הרמב"ם שגם במנהגא שייך ל"ת ומדברי רבינו הרהמ"ח ומורו נראה שבמנהגא וכה"ג לא שייך ל"ת ותירוציו של ר"ל במקומם עומדים גם לפי המסקנא דהש"ס ודו"ק. ובאמת לא זכיתי להבין דברי המג"א בסי' הנ"ל אדדייק מדברי התוס' פסחים שלמסקנת הש"ס גם במנהגא ובמקום שיש לומר מלאכה הוא דלית ליה שייך ל"ת אדרבה לידוק מדברי התוס' ביבמות די"ד כהרהמ"ח ע"ש בד"ה במקומו של ר"א שכתבו וז"ל במתכוין היו מביאים עצים לכך משום חיבוב מצוה פי' משום דהיה קשה להם מה שייך ל"ת דהא אמרינן לעיל במקום שיש לומר מלאכה הוא דלית לי' לא שייך ל"ת וה"נ יש לתלות במקומו של ר"ע לא הי' להם ברזל או שהיה להם איזמל וכן בסמוך לא הי' מטלטל שרגא כתבו וז"ל וא"ת התם משום דהרואה אומר אין צריך לטלטל וי"ל דאפי' הי' נופל על טליתו לא הי' מטלטל ע"ש ולהמ"א הנ"ל דלמסקנת אביי ורבא נדחו ג"כ האוקימתות הראשונים ותמיד שייך ל"ת א"כ מה קשה להו להתוס' בשני המקומות הנ"ל דהא כל עיקר קושיתו של המקשן הוא רק לאביי ורבא ולדידהו תמיד שייך ל"ת ורק המקשן סבר משום חומרא דשבת אפי' בשני מקומות איכא איסורא משום ל"ת הרי מוכח בפירוש מדבריהם שהאוקימתות של ר"ל במקומם עומדים. ובמנהג ובמקום שיש לומר מלאכה הוא דלית לי' ליכא איסורא משום ל"ת. ואין לדחוק ולומר דלדינא מודים התוס' דלהמסקנא בכל ענין שייך ל"ת רק התוס' באו לתרץ דמ"מ מנ"ל להמקשן להקשות כ"כ בפשיטות על אביי ורבא דלמא ס"ל לאביי ורבא כר"ל דבמנהגא או במקום דאיכא למימר מלאכה הוא דלית לי' ליכא שום איסורא משום ל"ת ע"כ תירצו דקושית המקשן הוא דאפי' אם ס"ל כר"ל מ"מ במקומו של ר"ע לא שייך סברא זו דמשום חיבוב מצוה בודאי נראה לעין כל דמחמת מחלוקת עושין כן לחוש לדברי ר"ע הוא דבר שאין הדעת סובלתו דממילא משמע דהמקשן בשבת מחמיר בכל ענין אפי' במנהגא ובמקום שיש לומר מלאכה הוא דלית לי'. הגע בעצמך ומה בשני מקומות דלד"ה שרי עלה על דעתו משום חומרא דשבת לאסור ומכ"ש להקל כר"ל במה שלפי המסקנא של אביי ורבא אסור אפי' בשאר איסורים וא"כ תצטרך לומר סברות הפוכות בדברי המקשן. דלענין שבת החמור יהי' אסור אפי' בשני מקומות דשרי בשאר איסורים ומה דבשאר איסורין אסור להמסקנא בשבת שרי אלא ודאי דלהתוס' דברי ר"ל במקומם עומדים ג"כ לפי המסקנא ואפי' להס"ד של המקשן דשבת חמור מכל התורה מודה דבמנהגא ובמקום ששייך לומר מלאכה הוא דלית לי' מותר אף בשבת כי תירוצו של ר"ל הוא אמת ויציב ולא עלה על דעת המקשן להחמיר אף בשבתות וא"כ לפי המסקנא דשוה שבת לכל התורה בודאי קי"ל כר"ל. וכן משמע ברשב"א שהקשה כקושית התוס' לאביי קשה ממגילה ותירץ דמה שבני הכפרים קורין המגילה קודם י"ד הוה רק כמנהגא הרי גם לאביי דינא הכי להמסקנא. ומה שהביא המג"א ראי' מהרי"ף איני רואה שום ראי' וז"ל הרי"ף מקשינן הא דתנן ב"ש מתירין הצרות לאחין ותו הא דתנן מגילה נקראת באחד עשר וכו' ואסקה רבא כי אמרינן ל"ת וכו' ע"ש י"ל דהא דהביא הרי"ף מתני' דמגילה שעיקר הקו' מארבעה עשר ומחמשה עשר וכדאמר ר"ל בש"ס אמינא לך אנא איסורא עי' ברש"י ואם כן ליכא הוכחה מהרי"ף כלל רק מהרא"ש משמע בהדיא כהמג"א. ובתשובת שאלה לעיר סיגוט במדינת הגר אודות חוקי השטאטוטען שנתייסדו שם על פי גדולי הדור לשמור את דרך ד' התורה והמצוה אשר צוה לנו משה והנהיגו בהם כמה שנים כתבתי שאסור לשנותם אפי' בשני מקומות ואפי' להסוברים שגם במסקנא ליכא איסורא במנהגא. לפי דברי הריב"ש תשובה שצ"ט בשם הרמב"ן וז"ל שכל קבלת הרבים לעשות סייג וגדר לתורה הוא כקבלת התורה וחל עליהם ועל זרעם אחריהם אף שלא קיבלו עליהם בהסכמה רק שנהגו כן מעצמם סייג לתורה עכ"ל ומעתה יש לנו לומר דבר חדש שאפי' בשני ב"ד או בשני מקומות אסור לשנותם. וכדמות ראי' לזה מיבמות שהקשה במקומו של ר"א אין במקומו של ר"ע לא והאי מאי תיובתא מקומות מקומות שאני ודקארי לה מאי קארי לה ס"ד משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי ועי' ברשב"א דכ"ז הוא לישני דסתמא דתלמודא לברר הדין היטב וקשה מה עלה על דעת סתמא דהש"ס לחלק בין איסור שבת לאיסור אחר דאצטרך לאשמועינן דלא שנא אלא ש"מ דדוקא במצוה פרטית אז שרי בב' מקומות לד"ה אבל דבר הנוגע לכל התורה כולה לד"ה אף בשני מקומות אסור ומש"ה שלא יעלה על דעתך כיון דשבת חמור ושקולה נגד כל התורה כולה ע"כ כבמקום אחד דמי קמ"ל דלא וא"כ חוקי העיר הנ"ל הנוגעים לכל הד"ת בודאי ממנם יתד וממנם פינה לכל קיום התורה והמצות איסורא איכא לשנותם. נחזור לענינינו כיון שבתוס' בשני המקומות הנ"ל מפורש שגם להמסקנא פירוקי של ר"ל קיימים ועומדים וגם הרשב"א ס"ל כוותיהו וכן משמע מהרהמ"ח דבתרתי פליג בשם מורו אהרמב"ם במאי דפסק כאביי ובמה דמחמיר במנהגא ע"ש ורק מהרא"ש מוכח כהמג"א ומדהתוס' פסחים אין ראי' כ"כ ע' בפר"ח סי' תצ"ו נראה מדבריו שכוונת התוס' משום שמתקבצין רבים ממקומו' שאין עושין יש בו איסור משום מחלוקת ע"ש וכן כ' הפרמ"ג ורק בהר"מ ז"ל מפורש ג"כ כהרא"ש הגם במאי דפסק כאביי לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם ע' בכפ"ת סוכה דמ"ד ע"א מ"מ בסברא זו דלהמסקנת הש"ס בכל ענין אסור לא מצינו שום סתירה בש"ס נגדו ע' במשנת חכמים על הרמב"ם. ועוד נראה לי דאע"פ שמצינו שהרמב"ם והרשב"א ודעימי' חלוקים בטעמם שמהר"מ משמע שעיקר הטעם שהקפידה התורה על ל"ת שלא נעשה אגודות אגודות הוא משום שלא ירבה מחלוקת בישראל ולדידי' בודאי אפי' במנהגא בעלמא דלית בי' אפי' לתא איסורא דרבנן עובר מדאורייתא על ל"ת כמבואר בדבריו להדיא ולהרשב"א ורש"י והריטב"א כתבו הטעם שהקפידה התורה על ל"ת כדי שלא תהי' התורה כשני תורות וז"ל הריטב"א כי כלנו בני ד' אחד נחנו ותורה אחת לנו. א"כ נימא נמי דדוקא במחלוקת בדיני התורה כצרת הבת וכדומה עובר מדאורייתא אבל היכי שמחולקי' באיסור דרבנן כגון מגילה בארבעה עשר ובחמשה עשר דאסרו להו רבנן לבני ארביסר למקרי בחמיסר שהוא רק מדברי קבלה וכדומה כמו בשר עוף בחלב שהוא איסור דרבנן גרידא אין עובר בהם משום ל"ת רק מדרבנן ולא מדאוריי'. אבל באמת אחרי העיון אינו כן אלא במחלוקת באיסור דרבנן בב"ד אחד בעיר אחד עובר מדאורייתא על ל"ת. ואל יהי' דבר זה רחוק בעיניך כי כעין זה מצינו בתוס' ע"ז בדף כ"א ע"א בד"ה ותיפוק לי' משום לפנ"ע כו' בשם ר"ת דגם המכשיל חבירו באיסור דרבנן עובר בלפנ"ע מדאורייתא. ואאמו"ר בפנים הטעים דבריהם דלא גרע המכשיל את חבירו באיסור דרבנן ממי שנותן לו עצה שאינה הוגנת לו ע"ש וה"נ כיון דכל מילי דרבנן רמיזי בתורה שאל אביך גם עליהם בא אזהרה זו שלא נעשה התורה זו של אזהרת שאל אביך כב' תורות כי אפי' להרמב"ן בשורש הראשון בס' המצות אות י"ג מודה שכל מידי דרבנן נתונה הרשות להם מפסוק זה וגם עליהם בא אזהרה וכו'. ונראה שגם דעת הרמב"ם ז"ל כר"ת בע"ז הנ"ל. ובזה שקטה וגם נחה קושית המג"א בסימן תרי"ח ס"ק י"ט וז"ל וצ"ע על הר"מ שכתב סתם ותרומה אם אי אפשר לתקן הטבל פי' כגון שלא יהי' די בנותר מאכילין אותו טבל שאינו קודש כתרומה עכ"ל ולא חילק בין מעשר ירק לפירות וקי"ל הלכה כרבי מחבירו ואפשר דמיירי בחול עכ"ל המג"א וע"ז הקשה הנוב"י במהד"ק תשובה ל"ו דזה מספיק להסיר סתירה מעל הר"מ שלא יהי' נגד הש"ס דמבואר שם דבירק אפי' אפשר לתקן אין מעשרין בשבת אבל אכתי קשה דהשמיט הר"מ דין מפורש דבשבת אין מעשרין ולסברת ר"ת הנ"ל ניחא מאוד דהנה הר"מ ז"ל לשיטתי' אזיל דשבת דחויה הוא אצל חולה שיש בו סכנה והא דמאכילין אותו הקל תחילה ס"ל להרמב"ם דהוא מטעם כדי שלא יעבור המאכיל על לפנ"ע דאם יכול להאכילו דבר היתר או דבר קל ומאכילו איסור או דבר חמור עובר משום לפנ"ע ועיקרו הוא משום תקנת המאכיל ולא משום תקנת החולה ודלא כאבני מלואים בתשובה י"ח. וממתה הי' קשה להר"מ ז"ל דא"כ מאי טעמא דר"א בר"ש דצריך לעשר אף בירק ויעשה איסור דרבנן המאכילו דוקא הא סוף סוף איסור דרבנן נדחה בשבת זו וא"כ שפיר קאמר רבי שאין צריך לעשר ואם ירצה יעשר ומ"ט דר"א בר"ש ובמאי קא מפלגי. ודוחק לומר דר"א בר"ש ס"ל דגזרינן ירק אטו דגן וע"כ צריך לומר דלאוקימתי' דרבה הכא בהא פליגי דר"א בר"ש לשיטתו אזיל בע"ז דף כ"ב דגם במכשיל חבירו באיסור דרבנן עובר מדאורייתא על לפנ"ע כמבואר שם חדא ועוד קאמר ע"ש ובתוס' שם וא"כ בחול אם יאכיל את החולה בלא מעשר ומכשילו באיסור דרבנן עובר מדאורייתא על לפנ"ע ורבי פליג עליו בזה וס"ל דבאיסור דרבנן אינו עובר מדאורייתא על לפנ"ע וא"כ כיון דהלכה כרבי מחבירו זה גרם לו לרבה בע"ז דף ט"ו שעביד רבה עובדא וזבין תמרא לישראל החשוד למכור לעכו"ם ואביי דחה דבריו וחזר בו רבה וכתבו התו' בדף כ"ב הנזכר לעיל דסברת רבה הי' דבאיסור דרבנן אינו עובר על לפני עור מדאורייתא ואביי דחה דבריו ודוחה לו רבה דעובר מדאורייתא כי סברת רבה הי' לפי שיטתיה לפי האוקימתיה שלו בכאן ביומא דבזה פליגי רבי ור"א ברבי שמעון והלכה כרבי מחבירו אבל באמת אוקימתי' זו של רבה בכאן קודם חזרה נשנית ואחר שהחזירו אביי מכמה ברייתו' שעובר מדאורייתא אלפנ"ע אם מכשילו באיסור דרבנן ואם כן ר' אלעזר בר' שמעון לאו יחידאי הוא בזה. כי התנאים מהברייתות הנ"ל סבירא להו כוותיה ואין הלכה כרבי מחביריו וא"כ שפיר פסק הרמב"ם ז"ל כרבי אלעזר בר' שמעון ורבה עצמו הודה לזה וזה נכון מאד בעזהש"י:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |