מנחה חריבה/סוטה/שיורי מנחה - פרק שישי

מנחה חריבה סוטה שיורי מנחה - פרק שישי [[מנחה חריבה/סוטה/שיורי מנחה - פרק שישי|]]

{{מרכז|שירי מנחה - פרק שישי

בהא דמבואר במשנה דגם עבד ושפחה נאמנים בסוטה, מבואר בנחל יצחק הל' עדות סי' ל"ה דנאמן מה"ת כמבואר בירושלמי סוטה פ"ב הל' ב' דז"ל ועד אין בה אין לי אלא עד מניין אף עבד ושפחה ת"ל ועד אין בה מ"מ עכ"ל משמע דנאמנים מה"ת ובפתיחה לספר מראות הצובאות כתב דעבד ואשה נאמנין גבי טומאה רק מדרבנן ע"ש אבל מן הירושלמי מוכח דנאמנים מה"ת יע"ש וכן יש להוכיח משמעת' דאל"ה יש לחלק בפשיטות בין ע"א לפסולי עדות דזה נאמן מדאורייתא, ואלו רק מדרבנן ודו"ק וקצרתי, והקשה שם בנח"י אי עבד נאמן מה"ת מאי פריך במכות דף ח' ע"ב דכוותי' גבי עבד שהעיד והוזם עבד ברעדות הוא, והא משכח' לה גבי עדות סוטה ולוקה משום לא תענה, ע"ש ומתרץ לה היטב דכל עד שאינו עד בשאר דוכתי אינו מתחייב משום לא תענה וע"ש וכ"כ באמרי בינה, ויש להעיר בזה על שיטת רש"י בפ"ק דגיטין דעבד כשר לעדות מה"ת שרמזו בתוס' ב"ק פ"ח ע"א שם, א"כ יקשה מאי פריך שם במכות עבד בר עדות הוא הא מדאורייתא כשר לעדות הוא בכמ"ק ? ואפשר דגם דעת רש"י המכשיר הוא דוקא בדיני ממונות, אבל לא בד"נ ומלקות והרבה סברות יש לחלק בהם וקצרתי, ועיין במראה הפנים בירושלמי לקמן פ' ע"ע כתב דהרמב"ם סובר דאשה אינה נאמנת בסוטה מדאורייתא כ"א מדרבנן יע"ש ובקרן אורה בחידושיו לסוף מס' יבמות מדחה זה עיי"ש ועיין בנחלת יהושע סי' י"ד בזה עייש"ה, ועיין באהע"ז סי' ז' סי' שפסק הרמ"א דאפילו נשים שא"נ בעדות אשה כגון חמותה וכו' נאמנות בשבוי' יע"ש כתבו בשם העצי ארזים שמתרץ שם קושית הב"ש, משום דיש ללמוד מסוטה דנאמנות שלא להשקותה וה"ה בשבויה ומתרץ שם קושית הגהת מל"מ פ"א מסוטה דפסק הרמב"ם כר"ע דה' נשים המעידות במיתת בעלה אם היא ב"י לכהן דמותרת לאכול בתרומה, ואמאי נאמנות בסוטה לאוסרה על בעלה יע"ש ותי' דהתם נאמנות מדאורייתא לענין שתיה כמו שאר כל הנשים ולא רצו חכמים לעקור לאו דמחיקה עיי"ש ועיין בית מאיר סי' קע"ח ובמק"א הערותי בדברי הקרבן נתנאל במס' מו"ק פ"ג אות פ' על דברת הרא"ש שם עייש"ה והעיר לבסוף ואפשר אותן חמשה נשים מתאבלין עליהם אף שאין משיאים אשה על פיהם וצ"ע עכ"ל וכאן קצרתי ובהא שהבאתי מחלוקת האחרונים אי ע"א נאמן לטהר בסוטה עיין נו"ב חאהע"ז סי' ט"ז וש"ש ש"ו ובעמוד אור סי' צ"ו הביא שם מהתשב"ץ סי' פ"ט דאיני נאמן ע"ש, הנה דוגמת זה מצינו בשבויה דהכל נאמנין אצלה לטהר ואפי' מסל"ת וכתב הרמ"א שם אהע"ז סי' ו' דאינו נאמן להחמיר והביאו האחרונים שם דאפילו ישראל כשר לא מהימן להחזיק כוודאי טמאה ול"ד לסוטה משום דהוי קו"ס ועיין רש"י כתובו כ"ג ע"ב ד"ה איהו וכו' דע"א בטומאה אינו כלום אלא בסוט' בלבד יע"ש, – למש"כ בדף כ"ו אי בני ישראל ממעטי גרים יש להזכיר גם מה שהעיר בפ"ת ליור"ד סי' קנ"ז ס"ק ז' לחקור גבי מה שצריך למסיר נפשו על קידוש השם ית' או דוקא ישראלים ולא גרים כדאיתא במס' סוטה דף כ"ו ע"א דבני ישראל משמע למעוטי גרים והכא כתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל ושמא גם הכא יש איזה ריבוי עכ"ל לסוטה דף כ"ח ע"א בתוס' ד"ה וו שאסורה בתרומה וכו' עיי"ש מש"כ, ועיין עוד תוס' הרא"ש ליבמות (דף ס"ח) ושם העיר עוד מבת כהן שנשאת לישראל יוכיח ותירץ דאיתא בחוזרת ע"ש, וראיתי למי שהעיר עוד בזה על דעת המגיה בט"ז אהע"ז (סי' ז' ס"ק י"ג) דהשיג על הב"ש דאין ראיה מתוס' יבמות דף נ"ז דנתחללה מחמת חופה בלא ביאה, משום דשם מיירי לענין פסול תרומה היא נפסל' בביאת' לחופה, אבל לענין חלול בהדיא קאמר בגמ' שם (דנ"ט) דביאה הוא דמשווה לה חללה עי"ש, וא"כ לדבריו נימא כאן חופה לפסול בלא ביאה יוכיח שאסורה בתרומה ומותרת לכהונה דלא נתחללה עדיין ע"כ, ולענ"ד יל"ד דל"ד דהתם הוי' טעמא דתליא אכילת תרומה בקנין ולכך בחופה לבד הו"ל קנין לפסול ואינה אוכלת, אבל בעצם החילול לא הוי עד שעת ביאה, אבל הכא דשניהם מטעם איסור הוא ולכך לא הוי יוכיח לק"ו דכאן והוא כעין שכתבו התוס' גבי בת ישראל, ודו"ק ויל"ע היטב בט"ז שם ותבין:

למש"כ בענין אי בעדות נשים אמרינן עדות שבטלה מקצתה וכו' מירושלמי שהביאו התוס' דף ל"א, ראיתי כעת במקרה בתחילת ספר שו"ת עדות ביהוסוף בהגה"ה שם אודות זה, וכמדומה שכבר דיבר מזה בשו"ת ברית אברהם בחלק אהע"ז ועיין המעיין – מה שכתבתי בדף קל"ט ע"א שכחתי מלציין שגם הגאון יעבי"ץ ז"ל במכילתין דף כ"ז ע"א עמד בזה דמי ס"ד שזונה אסורה להנשא עוד גמרי וכו ברם בא"א שהיתה דומה ממש שמא אה"נ אסורה לאדם שישאנה וכו' עייש"ה:

מצאתי בין כתבי ידי (הערה) בזה"ל לכאורה יש להעיר דבמשכן כ"ז שהיו ישראל שרויין במדבר לא היו צריכים כלל לבירור דהשקאת מי המרים גבי סוטה, משום דהא המן הגיד הכל כדאמרינן ביומא (ע"ה ע"א) וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין זה אומר היא סרחה עלי והיא אומרת הוא סרח עלי אם נמצא עומדה בבית בעלה בידוע שהיא סרחה עליו יע"ש ויל"ע ושייך דבר זה לדף ט"ז ע"א ובמש"כ שם בחדושי עיין בדף ס"ט ע"ב, ואף דאניסא לא סמכינן, מ"מ הרי לא נצטרך למחוק שם שמים ע"ז כדי לעשות שלום הלא השלום יבורר מאיליו וכה"ג כתב בתוס' ישנים שם גבי הא אי הוי בן ט' לראשון וכו' ועדיין לא גזרו שצריכות להמתין ג' חדשים הבחנה כי לא הוצרכו עדיין שהמן בודק עכ"ל, ואפשר לומר דבכה"ג שעשה קו"ס כדין לא היה המן מברר, אלא דוקא השקיית מי סוטה ויל"ע:

עוד מצאתי כתיב אצלי חקירה אם אחר שבא עליה בעלה בדרך באו עדים שלא נטמאה באותה סתירה שקנא לה עליה דאז אין בה איסור דונטמאה מכ"מ אסורה לכהן מטעם זונה כיון דעכ"פ בעודה אסורה לו מטעם ספק בא עליה בעלה ביאת איסור ועשאה זונה עיין ערוך לנר יבמות דף ס"א, ויש לעיין בברכ"י אהע"ז סי' י"א כה"ג בבא על א"א ונודע אח"כ שמת בעלה כבר מקודם עיי"ש ובפ"ת שם ועיין בספר למודי ד' לימוד ועוד בספרי הספרדים ואכמ"ל:

בסוטה דף כ"ד אי משקין מעוברת ומינקת חבירו דלר"מ אין משקין ועיין שיטת הר"י מאורליינש, יעוין בשו"ת שאילת שמואל סי' פ"ט אמנם מה שהעיר שם מתמורה על הרידב"ז, נעלם ממנו המל"מ דהל' גירושין שעמד על כל זה ועיין בשו"ת שבחדושי רע"א, ועיין בספר יד אהרן שעל אהע"ז ואכמ"ל בזה:

ועיין שם בסימן ע"ו מש"כ על דברי התיס' דדף כ"ח ע"א, וג"כ נעלם ממנו דברי הגרעק"א ושו"ת ח"ס ושו"ת שיבת ציון, וכ"כ בזה בפנים בענין קמיצת כהן שנשרף ובכהן חלל עיין הגהות יד אברהם יור"ד סי' ס"א באורך יעו"ש, ועיין ברש"י דף ו' ע"א ד"ה ויש לו אחיו וכו' שנולד לאביו מן הגרושה ונתחלל מן הכהונה ומותר בנשים הפסולות לכהונה וכו' עיי"ש, וכ"פ באהע"ז סי' ז', ובסנהדרין ד"ח עיניו של אבא גבוהות היו עי"ש, – לסוטה דף י"ח ת"ר זאת תורת וכו' עיין פלפול בזה באור חדש פ' נשא ובכמה דברים הנוגעים למס' סוטה עיי"ש:

במש"כ ר"פ לענין חצי דבר בעידי סתירה, כתבתי בזה לדייק לשון המשנה דריש סוטה מקנא לה עפ"י שנים ומשקה לה עפ"י שנים, דלכאורה הלשון מיותר דהול"ל ומקנא ומשקה עפ"י שנים, אבל לפי הנ"ל א"ש דא"ל דהי יכולים למטעי לומר דבעינן גם ע"ס דוקא עפ"י הני עדים שקינא לה עפ"י דאל"כ הוי חצי דבר ועיין שו"ת מ"נ ובס' או"ש קמ"ל דלא בעינן כאשר כתבו הם ז"ל ונכון:

בריש פרק מי שקינא שהבאתי פירוש הר"ח, ראיתי אח"כ במאירי שהביא ג"כ מה שפירשו גדולי קדמונינו שדבר זה בטומאה נאמר כלומר קנא לאשתו בעדים ונסתרה בעדים אפי' שמע מעוף הפורח שנטמאת לא ישקה וכו' וכן העתיק לשון הרמב"ם שאפי' היה העד טומאה אחד מעידי סתירה עצמה ומ"מ דוקא כשהעיד על טומאה שבאותה סתירה שהעידו עליה שנים הכשרים אבל אם העיד כן על סתירה שהיא בלא עדים הרי היא כעדות דעלמא שאיני כלום וכו' עכ"ל וידוע שעפ"י רוב שיטת הרמב"ם מדברת מתוך גרונו ומאיר לעולם התלמודי, ובמליצת המשנה עוף הפורח כתב כלומר ממי שאין ראוי לסמוך עליו שנסתרה אסורה לו ויש מפרשים אפי' לא שמע אלא שהוא מאמין מצד אי זו אמתלא והוא ענין שמע מעוף הפורח כלומר שסמכה דעתי בכך מצד שכך הבין לפי דעתו דרך נחש מצפצוף העופות וכו' את"ד:

למה שהזכרתי בדף נ"ה ע"א אי יש גירושין לבני נח אדכרנא מילתא מה שמצאתי כתוב אצלי הערה על הירושלמי דקדושין (פ"א הל' א') דאמר התם מילתא דר' חייא רבה אמרה עכומ"ז אין להם גירושין דתני ר' חייא בן עכומ"ז שגירש את אשתו והלכה ונישאת לאחר וגירשה ואח"כ נתגיירו שניהן אין אני קורא עליה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וכו' עכ"ל הירושלמי, ולא זכיתי להבין פירוש הפשוט דהא כיון שגר שנתגייר כקטן שנולד אף אם יש להם גירושין מותרת וצע"ג ודברי הפ"מ שם צ"ע ביותר דהרכיב לשני דברים כאחד, ועי' תוס' כתובות ג' ע"ב וברא" וריטב"אש ורשב"א שם, ובתוס' סוטה כ"ה ע"ב ובתוס' שאנץ שם:

במה שכתבתי בהגה בדף כ"ט ע"א יע"ש ברמב"ם רפ"ב מעבדים שכתב עבד עברי שמכרוהו ב"ד והמוכר עצמו נקנה בכסף ובשטר כיצד בשטר כותב לו על הנייר או על החרס הריני מכור לך וכו' יע"ש, ויש להעיר דבירושלמי פ"ק דקדושין הל' ב' קאמר ר' אמי בעא פשיטא זה שהוא נמכר בב"ד ב"ד כותבין שטרו זה שהוא מוכר עצמו מי כותב את שטרו וכו' עי"ש וא"כ פשיטא ליה להירושלמי דמכרוהו ב"ד ב"ד כותבין שטרו, והרמב"ם כייל לה בהדי הדדי מכרהו ב"ד ומוכר עצמו דהוא כותב את השטר וצ"ע שו"ר בש"ק ומרה"פ שהביאו דברי הרמב"ם הנ"ל והעירו עליו ולא הרגישו גם בפרט זה של מכרוהו ב"ד דלהירושלמי פשיטא דב"ד כותבין שהם המוכרין ולא הוא, ויל"ע במנ"ח פ' משפטים:

במש"כ בשירי מנחה דף קמ"ב ע"ב להעיר שם על הבית הלוי נשמט מלציין כי כמדומה העירו שם בעצמם מהגמ' דמגילה ד"ח דאמרינן אמר ר"י בית חוניו לאו עובדי ע"ז ומקריבין אע"פ שאין בית יע"ש ומבואר דאפילו בחו"ל כמו בית חוניו שהיה במצרים מותר עיי"ש וכן העירנו לזה הגאון מהרי"ח זאנענפעלד שליט"א מבית חוניו הנ"ל ויל"ע שם בסדרי טהרה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף