מנחה חריבה/סוטה/שיורי מנחה - פרק ראשון

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
מנחה חריבה


מנחה חריבה TriangleArrow-Left.png סוטה TriangleArrow-Left.png שיורי מנחה - פרק ראשון TriangleArrow-Left.png [[מנחה חריבה/סוטה/שיורי מנחה - פרק ראשון|]]

מנחה חריבה - שיורי מנחה - לפרק קמא דסוטה

שייך לחידושי דף ז'

במאי שהבאתי דברי רש"י דקדושין וכי אשה בעזרה מניין וקושית הרש"ש שם, שפרה עלי מילתא להעתיק מה שכתבתי בחדושי לקדושין וז"ל דף נ"ב ע"ב תוס' ד"ה וכי אשה וכו' ועוד הרי סוטה ונזירה וכו' כבר תמה ע"ז הרש"ש הלא בסוטה בלא"ה לא תפסי קדושין דא"א יע"ש וי"ל קצת דהרי מצינו לר"מ דס"ל לקמן דהמקדש לאחר שימות בעליך מקודשת יע"ש וא"כ א"ל דמיירי בכה"ג דיחול הקדושין לאחר מיתתו, וגם בכאן תלמידי ר"מ שנכנסו לכאן דס"ל בשיטתו דאד"מ דשלבל"ע ולשיטתייהו שפיר מצי לקדיש, אלא דיקשה קצת לפמש"כ התוס' בב"ת דף (ע"ט ע"ב) ד"ה אימר דשמעת ליה לר"מ כגון פירות דקל דעבידי דאתי, וכו' דלאחר שימות בעליך ואחותיך בגוססין דאל"ה לא הוי עבידי דאתי יע"ש וצ"ל דהכא נמי מיירי בכה"ג (אבל מסתפקנא אם בעלה גוסס או טריפה אי משקה אותה ובמק"א נאריך בזה אי"ה), וגם עיין שם עוד בתוס' דישנם תירוצים אחרים, וגם י"ל בצ"ע לפירש זה דמיירי בגוסס וע"כ מטעמא דרוב גוססין למיתה, דהלא לר"מ קיימינן הכא ור"מ חייש למיעוטא, וצ"ל דמ"מ מקרי לענין זה עבידי דאתי ודו"ק וצע"ק:

במה שכתבתי בדף ד' ע"ב להעיר על הרב המגיד דשבועת סוטה דלא היה להאמינה אלא דגזרה התורה לאיים עליה שאני, וכן כתבתי מזה בדף ט' ע"ב על הנו"ב יע"ש הנה יש לי להשקיט קצת בסברא זו גם מה שיש להעיר הערה עצומה דבסוטה מצינו במשנה לקמן כ"ב ע"ב דזכות תולה במים המרים וכן ס"ל לרבנן שם דף י"ט, ובשבועות דף ל"ט ע"א אמרינן וכל עבירות שבתורה אם יש לו זכות תולין לו שנים ושלשה דורות וכאן נפרעין ממנה לאלתר וכו' מבואר דבשבועות שקר אין זכות תולה והרי בסוטה אם טמאה היא נשבעה לשקר ואפ"ה אמרינן דזכות תולה לה, אך למש"כ יש לחלק קצת דשאני שבועת סוטה דכל עיקרה אינה באה לברר וממילא אינה מוציאה ממון בבירור זה אלא כדי לאיים עליה וא"כ א"ל דעל שבועה כי האי לא נאמרה דנפרעין ממנו לאלתר והפסוק מוכיח דמיירי דוקא בשבועת שקר דבא להוציא ממון דכתיבי בהדי ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר וכו', אבל אי אמרינן דשבועת סוטה ג"כ בירור היה א"כ בזה נשכרת הכתובה והוי שבועת שקר בהוצאת ממון ואין זכות תולה לה, אך יש לתרץ עוד בפשיטות דהתם לא קאמר אלא דאין זכות תולה „שנים ושלשה דורות" אלא נפרעין ממנו לאלתר. היינו ממנו בעצמו בחייו אבל הכא בסוטה הזכות תולה לה לאלתר ממש שאין יריכה נופלת תיכף לשתיתה אבל לכל היותר אין זכות תולה לה רק שלש שנים עיין לקמן כ' ע"ב ועדיין צריך ישוב, כי הלא עיקר דין גלגול שבועה ופרטי' ילפינן משבועת סוטה כדאיתא בקדושין כ"ז, ואך שיש לחלק ממה שכתבתי לעיל והרי הוא כמבואר, מ"מ צ"פ היכא ילפינן לה לדיני שבועה בעלמא דבעינן בירור וצע"ק, ובזה אתי שפיר מה שראיתי להמנ"ח מצוה שמ"ז שתמה על הרמב"ם שכתב דקטנה אינה שותה דכתיב אשה דהא קטנה לאו בת קבולי שבועה היא דחש"ו אין שבועתן שבועה ואף אם נימא דמופלא סמוך לאיש הוא מה"ת לענין נדרים ושבועות זה דוקא לענין שבועה להבא דשבועתו שבועה ולא על שבועה לעבר כמש"כ בחיבור זה ואפי' על להבא אין הקטן בן עונש אם עבר על השבועה וכו א"כ כיון דקטן לאו בר שבועה הוא א"כ בלא"ה אין בודקין עכ"ל אבל לפי מה שבארתי אתי שפיר דשבועה זו בעיקרא לא באה לגבי סוטה אלא לאיים עליה ולא משום בירור ולא משום איסור וא"כ אף בקטנה יכולה לשבע בתור איום ומכש"כ אם נימא דקטנה הוי באיסורא אלא דלא הוי בת עונשין וכמש"כ האחרונים והארכתי בזה במק"א בוודאי א"ש, ועיין ברמב"ם פ"ח מה' גזילה ה' י"א שכתב נתן הכסף לאנשי משמר ומת קודם כפרה אין יורשי הגזלן יכולין להוציא מיד הכהנים וכו' ואפי' היה הגזלן קטן שאין מתנתו מתנה אין יורשי הגזלן יכולין להוציא מיד הכהנים עכ"ל, והקשו הא עיקר זל המבואר ברמב"ם אינו רק בנשבע לשקר וקטן לאו בר עונשין הוא על השבועה וא"כ לא שייך בזה כלל בקטן, וא"ל דמיירי במופלא הסמוך לאיש דשבועתו שבועה מה"ת מ"מ לדידן לא קיי"ל כר"ה דלוקה על שבועתו ואינו בר עונשין כלל ועיין בנחל יצחק חו"מ סי' ז' מה שהאריך ליישב עפ"י הנ"ל דקטן הוי בר כפרה לענין שבועות וגזל יעו"ש, ואף שעדיין יש להעיר שם דהרי בגזל הגר הוא לכפרה ואשם קרוי רחמנא לענין לילה כמו שמבואר שם וא"כ קטן לאו בר אתויי אשם הוא דאינו בר חיוב קרבן בשום חטא, ומצאתי שגם המנ"ח מצוה קכ"ט בדין שבועת הפקדון העיר על הרמז"ל הנ"ל מהל' גזילה בדין קטן יע"ש, ועכ"פ לקושיות המנ"ח גבי סוטה יש להעיר כנ"ל:

שם מש"כ בדף ג' ע"ב בתוס' ד"ה תלמוד לומר וכו', יש טעות הדפוס ובשגגה הדפוס תיבות „למחול על הקינו" וצריך למוחקו כי אינו שייך לכאן, עוד נשמט דברים אלו: ומה שתירצו התוס' דע"כ אית לן למימר דלאביי לא אצטריך קרא אלא היכי דמכחיש אע"ג דקינא לה ע"כ צע"ק מהא דאמרינן בשבועות ל"ב ע"א דאמר אביי גופיה הכל מודים בעד סוטה שחייב בעד טומאה דרחמנא הימניה דכתיב ועד אין בה כל שיש בה ע"כ לשון הגמרא, והרי בודאי אינו מכחישו שהרי תובעו אותו שיבוא ויעיד ואפ"ה לא למד הגמרא אלא מקרא דועד אין בה, ולפמש"כ בקרן אורה דהיכי דהיא מכחישתו אינו נאמן א"ש דשם הרי היא מכחישה לומר דאינה נטמאת וא"כ לולא הקרא אינה נאמנת, ויש לעיין:

במה שהבאתי בדף ח' ע"ב בסוגיא דזקן ממרא בסנהדרין פ"ח, אדרכנא עוד מילתא במה שהערותי שם בדרך למודי במס' ב"מ דף מ"ח ע"א שם ברש"י ד"ה קאי באבל וכו' אבל מעות לא קני מדאורייתא ונפקא מינה לענין איסורא כגון אם קידש בו את האשה לרב"י הוי קידושין דמדאורייתא קניא ודידיה הוא לר"ל לא הוי קדושין עכ"ל ולפ"ז מאי דוחקא דגמ' בסנהדרין שם פ"ח ע"ב לאשכוחי מחלוקת הזקן ממרא על הסנהדרין בדיני ממונות ויוצא מזה דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת כגון דקא מפלגי בפלוגתא דשמואל ור"א אי שנים שדנו דיניהם דין עיי"ש ועיין פרש"י שם הלא יש לומר בד"מ היינו הך מחלוקת דמעות קונות דמשכחת לה בפשיטות נפ"מ לענין קדושין וכדכתב רש"י ז"ל בב"מ הנ"ל, וגם לר"ל הלא פליגי בזה תנאי ר"ש ורבנן אי מעות קונות או לא וצע"ק:

במה שכתבתי בדף ב' לבאר פי' המשניות להרמב"ם לענין הזמת העדות עיי"ש היטב, הנה נזדמן שוב לידי לעיין בספר אמרי בינה להגאון אב"ד דקאליש זצ"ל חלק שני על חו"מ ואתי לנגד עיני דבריו בדיני עדות סי' י"ח שהעיר על הקצה"ח שהבאתי מדברי הרמב"ם שהבאתי בפנים אף שכנראה יש גרסאות חלוקות ברמב"ם עיי"ש ובלח"מ ובפ"מ על הירושלמי ריש סוטה ושוב הביא דברי הפ"מ להרמב"ם שהבאתי ומסיים שמבואר בדבריו דלא שייך דין הזמה אלא בב' עדים ומתמה על זה בכל לשון של תימה הנאמרים אצלי בפנים קודם שעמדתי על טעותי, והגאון ז"ל נשאר בתימה על הרמב"ם ז"ל ונוראות נפלאתי האיך אחר הישוב לא עמד על פשטות הדברים כאשר הראתי לדעת בעזר החונן לאדם דעת, ואם בארזים נפלה שלהבת העלם דבר מה יעשה אזוב שבקור, כמוני תלמיד קטן מסובל עוד בחבילי טרדון ויסורי ירושלם תוב"א:

מש"כ והבאתי בדף י"ז בשם השו"מ דהקשה בשם המהר"מ מינץ ז"ל ואני בחפשי לא מצאתי הנה בהזדמנות טובה בא אלי כי עם הספר מהר"ם מינץ נכרך גם ספר אחר ו„מי באר" שמו וכשפתחתי להסתכל בו, הבריקו לנגד עיני שם תשובת מהר"מ מינץ ז"ל הנ"ל להמחבר מי באר בענין הכחשה והזמה בדעת הרמב"ם ז"ל הידוע ושם הוא שהקשה המהר"מ מינץ הקושיא על הגמ' סוטה הנז' בשו"ת שו"מ וז"ל הברור דלדעת הרמב"ם מאי פריך הגמרא, אפי' אי נימא דיש לה עדים במה"י אין המים בודקין אותה ולכך העדים נאמנים ולא אמרינן הני סהדי שקרא נינהו מדלא בדקו אותה מי המרים עכ"ז קשה האיך נאמנים לאוסרה על בעלה ולהפסיד כתובתה, לפ"ד רוב הפוסקים דבעינן עדות שא"ל גבי עדות זנות, ואפי' בעדות ממון העלה הש"ך דבעינן עדות שאי"ל, והכא אם יתזמו העדים שאומרים שהיא טמאה מתכחיש גוף העדות שבוודאי הוא שקר אחר שלא בדקו אותה המים המרים עכ"ל, ושם הוא בסימן פ"ה והודות לההזדמנות בס"ד, ועיין שם:

עיין בדף ט"ו שהבאתי דברי התורת חסד סי' מ"ד לענין דברי הירושלמי פ"ב דפסחים הנה יש להעיר עוד עליו, דכתב שם עוד וז"ל בסברא זו ניחא ג"כ מה שקשה לפ"ד הברכי יוסף ביור"ד סי' שכ"ז באשה שהפרישה חלתה והניחתה אצלה ובא העוף ואכלה שהיא מחויבת להפריש חלה פעם אחרת וכמש"כ בפ"ו מהל' ביכורים דרה"ג חייב באחריותו דכתיב ביה נתינה וכו' ולפ"ז ה"נ בחלה דכתיב תתנו תרומה לד' ולא הוי כדבר פרטי מחויבת להפריש פעם אחרת כדין רה"ג עכ"ד הברכ"י שם, ולפ"ז קשיא לכאורה במתניתין דפסחים (מ"ו) אמאי אמר ר"י לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י ולמה לא יעבור עליו בב"י משום שחייב באחריותו אפי' באחריות אונסין עד שתבא ליד כהן לפ"ד הברכ"י הנ"ל, ולפי"ד ניחא דלא דמי חיוב אחריות שמחמת חיוב המצוה לחיוב אחריות של תשלימין מאדם לחבירו שיוצא בדיינים דהא דגלי קרא לענין ב"י דגול"מ כמ"ד, היינו דוקא בחיוב תשלומין שבין אדם לחבירו ולא גו"מ לממון שבא רק מחמת קיום המצוה וכנ"ל, הנה הרגיש בזה לומר דדוקא במאי דגלי קרא לענין ב"י י"ל האי חילוק, אבל לר"ש דס"ל בעלמא גול"מ כמ"ד ליכא למימר חילוק זה וכן מפרש שם עפ"י הירושלמי דפ"ב דפסחים הנ"ל יע"ש. ולכאורה היה י"ל כן גם לר"ש דדוקא בחיוב אחריות שמקבל עליו חיובו בזה הוי גול"מ כמ"ד, אבל חיוב אחריות שבא מעצמו עליו מחמת קיום המצוה לא, אבל לזה מצאתי סתירה מפורשת מגמרא דב"מ (דף נ"ח ע"א) דמשני ר' יוחנן הא מני (דתנן בני העיר ששלחו שקליהן ונגנבו וכו' נשבעין בני העיר או הגזברין) ר"ש הוא דאמר קדשים שחייב באחריותן יש להם אונאה ונשבעין עליהן ע"כ. ופרש"י דה"נ חייבים כל בני העיר לשקול אחרים תחתיהן ע"כ. והלא אחריות זו היא רק מצד קיום המצוה של נתינת השקל. ולא מצד קבלתו. וא"כ האיך מדמי לה לחיוב אחריות דקדשים דבא עליו מצד חיוב קבלתו. א"ו מוכרח משם דלא שנא וב"כ וב"כ הוי חיוב כזה חיוב חזק עד שנחשוב אותי לגול"מ דכמ"ד אליבי' דר"ש אלא דלרבנן דמצד ריבו' אתי עליה ע"ז יש לחלק בין חיוב אחריות דתשלומין מצד חיובו שבין אדם למקום ובין חיוב אחריות של חיובו מצד המצוה כנ"ל והנה לכאורה היה אפ"ל לעיקר קושית התו"ח על הברכ"י דשאני התם בחלה דחמץ דאסור בהנאה הוא והאיך שייך חיוב אחריות עליי. אך אחה"ז מצאתי גם להגאון רי"א ז"ל בספרו אבי הנחל דרוש ל"א שהביא ג"כ הברכ"י והקשה עליו מפסחים כנ"ל ומסיים וכ"ת משום דחמץ א"ה א"כ איני שייך בזה אחריות דז"א דכל שהוא מחמת איסור חמץ אעפ"כ מחיוב באחריות דשני דברים וכו' ועשאו הכתוב כאילו ברשותו דהא אי אמרינן טובת הנאה ממון נמי קשה דאיך שייך ש"ה הא הוי א"ה, א"ו דאסור הנאה משום איסור חמץ ע"כ חייב בב"י עכ"ל יע"ש מש"כ בזה:

מש"כ בדף ג' (מדפי הספר) להקשות על דברי תוס' סנהדרין פ"ח ע"א דדבריהם הם נגד מסקנת הגמ' בסוטה כ"ה דלאחר סתירה אינו יכול למחול. ראיתי כעת דדבריהם ז"ל ערוכים לפי שיטת הירושלמי שם פ"ח דסנהדרין דגרסינן התם אר"י סח לי זעירא משום אנשי ירושלם שלשה הן שאם בקשו למחול מוחלין ואלו הן סוטה ובן סורר ומורה וזקן ממרא עפ"י ב"ד, סוטה ולא מתניתא היא שבעלה אינו רוצה להשקותה סברין מימר עד שלא נכתבה המגילה אתא מימר אפי' משנכתבה המגילה אבל אם נמחקה המגילה לא בדא עכ"ל הירושלמי וכנראה דברי התוס' לקוחים מכאן. אך מהירושלמי סוף פ"ב דסוטה הל' ו' הובא בתוס' י"ח ע"ב ד"ה מהו משמע דלאחר סתירה אינו יכול למחול דקאמר ר' ינאי פשיטא שאדם מוחל קינויו גירש כמו שמחל היך עבידא קינא לה ונתגרשה וכו' אבל אם קינא לה ונסתרה וידע בה וגירשה והחזירה וכו' יע"ש בפ"מ וק"ע דפשיטא להו דאחר סתירה א"י למחול וצ"ע ודברי הירושלמי שם בלא"ה צריכין פירוש ואדרבה אי נימא דאחר סתירה יכול למחול יש לפרש שפיר דברי הירושלמי דקבעי אם גירסה אחר סתירה מקרי מחילה יע"ש ושוב ראיתי בעז"ה בשירי קרבן דהקשה באמת דמאי מספקא ליה פשיטא שאינה ניתרת בשתיה זו וכו' וכתב די"ל שסובר אף לאחר סתירה נמי יכול למחול ואיכא בבבלי פרק הארוסה מאן דסובר הכי ומספקא ליה אם גירש כמו שמחל אף לאחר סתירה עכ"ל וברוך שכוונתי. ונעלם ממני הירושלמי דסנהדרין הנ"ל ועדיין צ"ע. והנה אני כתבתי זה כמה שנים על דברת המנ"ח במצוה שס"ה בדין הג' מהנשים שאינן שותיות היכי דאם הבעל אינו רוצה להשקותה וכתב לחקור ובבעל שאינו רוצה להשקותה אינו מבואר דין זה נראה דאפי' אחר מחיקת המגילה הברירה בידו ואלו היה חלוק בין קודם לאחר המחיקה היה מבואר החלוק וכו' יע"ש וכתבתי אז לפני שש שנים שפלא שנעלם ממנו תוס' בסנהדרין פ"ח ע"א דדוקא קידם שנמחקה המגילה אבל לאחר שנמחקה המגילה לא וכמו באשה יעש"ה. והיה בדעתי לדמותו מחילת הבעל של הקינוי. כמו אם אמר שאינו רוצה להשקותה דהוא ג"כ מטעם מחילת הקינוי. ושוב מחקתי זה דמאי ענין אמירת הבעל שאינו רוצה להשקותה. דהוא רק בדין השתיה אבל נשארה עליו בכל חומר האיסור סוטה, משא"כ בהבעל שמחל על קינויו דמעקר לגמרי האיסור דלת כאן דין קינוי וכן היה האמת אצלי. וכעת ראיתי שנבואה נזרקה לפי לכוון לדברי הירושלמי. דסנהדרין הנ"ל שבאמת למד דין מחילת הבעל. מהא דאמרינן דיכול לומר איני רוצה להשקותה. שפריך ולא מתניתא היא שבעלה אינו רוצה להשקותה וכנ"ל. ובאמת צריך עיון דמאי ענין זה לזה וכנ"ל דשם נשארה באיסורא ואינו מעכב רק הבירור של השתיה וצ"ע אח"ז רב מצאתי בספר עמק יהושע סי' י"ג בדיני לולב שהביא שם לענינו דברי הירושלמי סנהררין הנ"ל לענין שיוכלו למחול אחר סתירה. ותמה על הירושלמי כנ"ל דמאי פריך מבעלה אינו רוצה להשקותה יוע"ש ונשאר בצ"ע והביא גם הירושלמי דסוטה הנ"ל וט"ס בדבריו שכתב ספ"ה וצ"ל ספ"ב ולא הרגיש במש"כ מזה כנ"ל. גם לא הביא התוס' דסנהדרין שהבאתי וכן מצאתי שוב בספרו של הגאון האמיתי הנ"ל בנחלת יהושע סי' כ"ו שהזכיר ג"כ הקושיא על הירושלמי סנהדרין הנ"ל בעמק"י ושם טרח להציל בדברים דחוקים יע"ש אריכות] ויצא לנו גם זה דדינו של המנ"ח הנ"ל מבואר בירושלמי סנהדרין הנ"ל דדוקא עד שלא נכתבה המגילה ואית מימר עד שנא נמחקה המגילה אבל בשנמחקה המגילה לא בדא, דא"י לומר שאיני רוצה להשקותה וכהתוס' סנהדרין הנ"ל שמבואר דלקוחים הם מדברי הירושלמי דסנהדרין הנ"ל ואין להאריך עוד:

בדף ה' אחר שהארכתי בקושית הגרעק"א ז"ל בדין עוברת על דת מסתירה צ"ל ובזה ניחא נמי מה שהקשה בשירי קרבן על הירושלמי הל' א' דקאמר דרבי יהושע כב"ה דאפילו הקדיחה תבשילו יכול לגרשה והקשה דאף כב"ש אתיא דאין לך דבר מכוער יותר מסתירה אחר הקינוי שכבר עברה על דת משה ומודי ב"ש בשיש עדים בדבר כיעור שיכול לגרשה א"כ ר"י דאית ליה דמשקה עפ"י שנים לדידיה וודאי הקינוי רשות אפילו לב"ש דכיון דא"י להשקותה אלא ע"י שני עדי סתירה תו לא צריך קינוי לגרשה יע"ש ולפמש"כ א"ש. ועיין גם בנחלת יהושע סי' כ"ו שהזכרתי לעיל יע"ש:

ובדברי הב"ח שהבאתי שכחתי לרשום דבאמת כדבריו פרש"י בקדושין דף פ"א ע"ב ד"ה ודר עם אמו משום דלא תקיף יצריה עליהו דאהני ביה אנשי כנה"ג דלא מגרי בקרובתיה וכו' יע"ש וצ"ע מהירושלמי שהזכרתי להקשות על הב"ח יקשה גם זה דמשמע דמקרא ילפינן לה דמותר להתיחד ולא משום האי טעמא, שו"מ בשירי קרבן בירושלמי כאן דהביא פרש"י בקדושין והקשה על זה כן כנ"ל ומסיים והא דאמרינן דאהני דלא מגרי בקרובתייהו, היינו בשאר עריות חוץ מאמו ובתו ע"כ:

ובמה שפרשתי שם בד"ה בירושלמי דנכנסה לפלטיא ביום וכו', ראיתי בשירי קרבן שמפרש פירוש זר וז"ל עודנ"ל לפרש דר"י בר"ב אמר דאם נכנס עמו לבה"כ בעוד שלא בא אדם לשם ה"ז סתירה וא"ר מנא דאם נכנסו בזאח"ז לא הוי סתירה ור' אבין אמר אפי' בזא"ז הוי סתירה דאע"ג דא"ל דמקרה הוא שנכנסו לב"ה להתפלל מ"מ הוי רגלים לדבר ובתוס' דף כ"ח ע"ב בד"ה מכאן וכו' משמע דמפרשים דמ"מ יש רגלים לדבר כשנכנסו לפלטיא ע"ש ולא נהירא דודאי סתירה היא כשנכנסו לחורבה ביום וכו', עכ"ל והנה המעיין בתוס' שם יראה דלא משמע מידי שם בפירוש דבר זה אלא דהתוס' התחילו להעתיק הירושלמי מתיבות אלו ואין ענינם אלא להביא ההיא דשאלו לבן זומא וכו' יע"ש:

שם ואגב ראיתי שם במרה"פ ד"ה רבי יוסי בעי וכו' וכן מה דסיים שם עוד ראיה לפסק הרמב"ם מפ"ב דכריתות תנן חמשה וכו' ונפלאתי מאד דמה ראי' הוא זו וכו' ע"כ וכבר הקדימו בזה מרן המל"מ ז"ל בפ"א מהל' סוטה והב"י עצמו בבדק הבית כבר צוה למחוק זה יע"ש במל"מ, ולחנם טרח הח"ס ז"ל בחלק אהע"ז ח"ב סי' ק"כ כמדומה ליישב עיי"ש, ומה שתרצתי ההיא דאמרה חנה אלך ואסתתר, מצאתי גם בח"ס סי' ק"ב מחאהע"ז שהוא ז"ל בנה יסוד ראיה להרמב"ם דאף ממי שמותר להתיחד יש קינוי מאגדה זו דחנה דאל"ה קשה היאך תעבור על איסור יחוד יע"ש ואינו מוכרח לפי מה שבארתי בפנים ועיין במראה הפנים בירושלמי פ"ג בד"ה שאם היתה עקרה נפקדת שמיישב על דרך זו קושית התוס' בדף כ"ו ע"א דלר"י נמי לימא ליה לנפשיה יסתרו כל יולדות בצער וילדו ברווח יע"ש ובדרך זה דרך בס' מנחה חדשה פ' נשא, אך העיר שם בכל המקומות האלו מאיסור גרם מחיקת השם יע"ש ובדבר זה צ"ע לעת הפנאי אי"ה:

על מש"כ בדף ו' בשם המשל"מ ותוס' שאנץ בהא דבעי רב ששת להוכיח שאם יש עדים במדה"י וכו' מדתנן או שבאו עדים דאתי אימת וכו' אלא בתר דשתאי וכו' ומאי קושיא, דילמא משום שאינו מנוקה מעון הוא כמש"כ הרמב"ם יע"ש מצאתי כעת בספר בנין אריאל להגאון מהר"ש מאמשטרדם זצ"ל על התורה בפרשת נשא שכתב דאדרבה מסוגיא זו הוציא הרמב"ם את שלו דקשיא ליה אדר"ש היכי מצינו לאכחושי סהדי דילמא בא עליה בדרך וכמש"כ הרב המל"מ וי"ל. דקשיתי' משנה יתירה דאתי לאשמיענן חידוש דאפילו כי ליכא למיתלי כלל בעון דבעל כגון שאיש ההוא היה לו אשה אחרת והשקה גם אותה ובדקוה המים וא"כ אין לתלות העון ב ואפ"ה או האשה שלא בדקוה המים ובאו עדים ואמרו שטמאה היא פסולה מלאכול בתרומה ולא אמרינן סהדי שקרי נינהו אע"ג דאיהו וודאי מנוקה מעון, וצ"ל משום דרב ששת, ומינה מוכח דאיזה ביאה אסורה שעבר עליה מיחשב איני מנוקה מעון דאל"כ אכתי מאי דייק נימא שבא עליה בדרך אפ"ה בדקוה המים לאשתו האחרת שלא עשה עמה איסור אלא ע"כ כדעת הרמב"ם ודו"ק עכ"ל ודפח"ח אלא שיש עדיין לשדות נרגא דהרי אין משקין שתי סוטות כאחת וגם להעמידם בעזרה אסור ומכש"כ בבעל אחד ועיין לעיל דף ח' ובחידושי. וא"כ ע"כ היה זו ששתתה קודם ובדקוה המים. שלא עשה עדיין העבירה אבל בזו האחרונה חיישינן שוב שמא בא עליה אחר ההשקאות הראשונה ולכך לא בדקוה המים. ועיין בראש יוסף חולין (די"א) שכתב ג"כ כה"ג יע"ש, ויש לעיין:

לענין מה שכתבתי בדף ל"ו ע"ב ע"ד פריצת התלבושת. נשמט להביא הראיה החותכת האיך שנהגו אבותינו ואבות אבותינו בחיי הצניעות והכשרות בזמן חכמי התלמוד. אשר עד שהכריע אופן התנהגות מוסרית זה להלכה למעשה בענין דיני ממונות. והוא גמרא ערוכה אשר תינוקת של בית רבן הלומדים פרק בשור שנגח את הפרה יודעים אותה דשם בדף מ"ח ע"א אמרינן ומ"ש מהאשה שנכנסה לטחון חטין אצל בעה"ב שלא ברשות וכו' הא ברשות פטור אמרי לטחון חטים כיון דלא בעי' צניעותא מידי לא בעי' מסלקי מרוותא דחצר נפשייהו ועליה דידיה רמי נטירותא אבל למיפא כיון דבעי צניעותא –ופרש"י צניעותא „שמגלה זרועותיה“ –מרווחא דחצר מסלקי נפשייהו הלכך עלה דידה רמי' נטירותא עכ"ל, ולשון הזהב של הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' נזקי ממון דין י"ד ומעשה באשה שנכנסה לאפות בתנור בבית שכנותיה והניחוה ונתעלמו כדי שלא יביטו בה בעת לישתה ואפיתה וכו' עכ"ל וכמדומה שאין מן הצורך להעיר מכאן עד כמה הגיע מצב המוסרי והצניעות בחיי המון בית ישראל בזמן רבא אף גם הני נשי דמחוזא, באופן היותר נעלה:

במש"כ בדף ז' אודות הרמב"ם שאין אדם נהרג עפ"י עצמו מצאתי כתוב אצלי במק"א דבעיקר דברי הרמב"ם שאין אדם נהרג עפ"י עצמו מצאתי תוספתא ערוכה בסנהדרין פ"ח דר"י בר"י אמר כך שאם הודה מעצמו פטור עיי"ש וכן כתב שם בחסדי דוד ובהגהות מצפה שמואל (בדפוס ווילנא):

לדף ו' ע"ב דמקשה הגמ' על ר"ש בסוטה שיש לה עדים במדה"י אין המים בודקין אותה, מהא דתנן שבאו לה עדים שהיא טמאה מנחתה נשרפת ונימא תגלי מילתא למפרע דכי קדיש מעיקרא בטעות קדיש ותיפוק לחולין יע"ש והנה יש להקשות לשיטת השיך בחו"מ סי' ל"ד ס"ק ל"ג דבפסול מחמת עבירה ל"ב תחילתו וסופו בכשרות א"כ הלא משכחת לה שהיו העדים פסולים מחמת עבירה וע"כ הוי כאין לה עדים והמנחה נתקדש ואח"כ עשו תשובה והעידו וזה אין להקשות דלוקמי דמיירי בהיו העדים קרובים ועכשיו נתרחקו, דבלא"ה קרובים נאמנים להעיד שנטמאה שלא תשתה, אמנם מפסולין שגם בסוטה אינם נאמנים עיין רמב"ם פ"א מסוטה קשיא דלוקמי בכה"ג, עיין בשו"ת בית יצחק חיור"ד בהגהות ומפתחות לסי' קנ"ז, דהקשה זאת והנה הפסולין בעדות סוטה היא כדמשמע מדברי הרמב"ם שם הוא פסולי עדית בעבירה מד"ת וכן גזלן ד"ת כדאיתא בר"ה (כ"ב) ועיין שם בט"א, ויש לתרץ קצת עם דברי הח"ס חחו"מ סי' ל"ו שכתב דמדברי הש"ך נראה שלא אמרו להכשיר אלא בפסול עבירה שאינו חמס וחמוד ממון אבל בפסול חמס לא אמרו ותרי טעמא איכא בדבר חדא דהכא בידו כל שעה לשוב בתשובה ואפילו בהרהור תשובה סגי משא"כ בפסול דחמס צריך שיחזור הגזילה וה"ל מחוסר מעשה וכו' עיי"ש הנה לפי חילוק זה א"כ בפסול מחמת גזלנות גם הש"ך מודה שפסול, אלא בפסול מחמת עבירה דאורייתא, דמכשיר הש"ך, יש לומר דכיון דהטעם הוא רלא נקרא תחילתו בפסלות משום דבידו כל שעה לשוב בתשובה, א"כ נראה דבכה"ג מקרי נמי שיש לה עדים במדה"י והמנחה לא קדשה כלל כיון שבכל שעה הם ראויים להעיד וכשם שפסול זה אינו מעכב מלהיות נקרא תחילתו בפסול, ה"נ אינו מעכב מלהיות נקראים ראויים להעיד, ושוב אין המים בודקין אותה דגם על זה נאמר תגלי מילתא למפרע ודו"ק, אך לחילוק השני שכתב שם הח"ס דבפסול מחמת חמס כתיב אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס הרי הכתוב קראו עד אלא שנקרא עד חמס א"כ הו"ל תחילתו בפסלות משא"כ פסול בשאר עבירות נפקא לן אל תשת רשע עד א"כ הכתוב אומר שלא יעשה אותו עד כלל וא"כ כשיחזור בתשובה הוא דנעשה עד וה"ל תחילתו בכשרות את"ד, לפ"ז יקשה שוב דבוודאי מתחלה קדיש המנחה כיון דליכא כאן עד כלל, אבל חילוק זה לא מסתבר לענ"ד דמנלן בסכינא חריפא למפסק קראי דשניהם אין שם עד עליהם וכן משמע באר היטב בט"א ר"ה שם בד"ה הא אשה כשרה לה יע"ש ובוודאי יפסול בצירוף משא"כ אשה וקטן כמש"פ התומים סי' ל"ח כדפריך נרבע יציל עיי"ש, וע"כ דלענין דיני עדות שם עד עליו אלא דמ"מ ס"ל להש"ך דאין פסול זה מעכב בעיקר העדות וכסברא הראשונה שכתב הח"ס, וממילא מחוורין שמעתין ודו"ק וראה בתומים סי' פ"ב בקיצור כללי מיגו אות ח"י בענין שתפסו מתוך תשובת הרא"ש כלל ס"ו דאפילו במקום עדים פסולין לא אמרינן מיגו ורצה לחלק דכי אמרו הרא"ש במקום קרובים דאין העדים משקרים, אבל בפסולים מחמת עבירה וכל כיוצא בהם דנפסלו מחמת חשש דמשקרים א"כ בזה אין שם ללב להכחישן כי בזה לא יהי' נחשד בעיני הבריות וכו' יע"ש שו"ר שכבר העיר בזה בהגהות מלא הרועים כאן אלא שהוא הקשה על קרובים בנשותיהם וצ"ע דהלא קרוב כשר גם קרובים עדים כשרים וכן מצאתי עכשו בספר תורת הקנאות שמביאו וכך כתב יע"ש והעיר מהא דתחילתן וסופן בכשרות. ולא העיר יותר כקושית הבי"צ הנ"ל:

במה שכתבתי בדף מ"ד בשם היעב"ץ והעיון יעקב דלמ"ד קדושה ראשונה ק"ל וקלע"ל ס"ל כמ"ד ארון נגנז ולא גלה לבבל יש ליישב בזה דברי התוספתא במכילתין ריש פ' י"ג דתניא משנבנה בית ראשון נגנז אוהל מועד וכו' לא היתה צריכה שמן המשחה שקדושה הראשונה ק"ל וקלע"ל ע"כ ופירשו המפרשי דקאי על הכלים ומנורה ושלחן שעשה משה יע"ש ואין פירושם משביע רצון דמה"ת לומר דבעי משיחה מחדש וגם לענין הכלים לא שמענו דבר זה דק"ר ק"ל או לא קלע"ל ועיין שבועות ט"ז, אבל לולא דמסתפינא הוי אמינא דזה קאי על הלכה ב' שם דתניא משנגנז ארון נגנז עמו צנצנת המן וכו' מה ראה וכו' מיד גנזו יע"ש, ועל זה שייך הא דלעיל דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל, פירוש ולכך הוצרך לגונזו כדי שיהי' הקדושה נמשכת לעולם וכמש"כ האחרונים הנ"ל:

בזה שהקשיתי דף נ"א ע"ב מהא דערכין דף ז' יע"ש ממהירת הדפוס נשמט הראיה שהבאתי לדברי אלה מדברי התוס' דלקמן כ"ו ע"א ד"ה מעוברת עצמו דרש"י פירש ולא אמרינן דלא ליקטליה לולד ותימה אמאי אית לן למיקטליה מה איכפת לן נמתין עד שתלד הא תנן בפ"ק דערכין האשה היוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד והתם גזה"כ הוא ומתו גם שניהם לרבות את הילד והתם משמע טעמא דרבי קרא הא לא רבי קרא לא קטליני' ליה משום ממוניה דבעל הוא וכו' עכ"ל ודע דעל מה שהביא הרמ"א בחו"מ סי' צ"ו סוף ס"ו די"א דאין משביעין האשה כשהיא מעוברת דהא מוציאין אותה מבה"כ כשהיו נותנין חרם עכ"ל, העיר באו"ת שם ס"ק י"ט דדין זה אין לו שורש כלל דכל דין שבועה מסוטה ילפינן ובסוטה משקין המעוברת ולא ממתינין עד שתלד עכ"ל וכן כתב בס' קובץ על הרמב"ם הל' סוטה (פ"ד דין י"ז) ועיין בפ"ת שם בשם הח"ס תחו"מ ס' ע"ז דברי התלמיד ודברי הרב יע"ש ולקמן שם נעיר בזה אי"ה, ועיין בנחל יצחק סי' צ"ו שם שמדחה דברי הרב ח"ס עיי"ש, ולפמש"כ לעיל דשבועת סוטה ל"ד לשאר שבועות שקר שמוציא ממון עיי"ש והראיה דזכות תולה בסוטה ולא כן בשאר שבועות שקר א"כ יש לחלק בפשיטות דאין הסכנה מבוררת דהלא זכות תולה לה ואפשר גם זכות העבור תילה לה משא"כ בשאר שבועות דנפרעין ממנו לאלתר אין להשביעה ויכול להמתין, ועוד י"ל דבסוטה דהקינו היה בעוד היתה מעוברת איהי דאפסידה אנפשה, אבל בעלמא שתשבע על החוב שנתחייבה מקודם ובכה"ג מיירי הרמ"א, לא משביענן אבל במקום שנתחייבה לאתר שנתעברה, י"ל היא וולדה נתחייבו ולקיים דברי התומים דאין חוששין לדין זה:

במה שהבאתי בדף מ"ט ע"א בהג"ה בשם אאמו"ר הגאון זצ"ל והבאתי ע"ז דברי המל"מ והחו"ד והבא"י יע"ש, –מצאתי כעת באמרי בינה דיני קנינים ס' י"א ד"ה וראיתי שמדבר בדין זה של המשל"מ יע"ש באריכות, ובגמר דבריו רצה לחדש דהא דהלוה קונה ההלואה אף דקונה במשיכה מ"מ היינו דוקא בהלואה דהיתרא אבל בהלואה דאיסורא כגון שהלוה על ריבית בזה לא קנה במשיכה ועדיין ברשות בעלים לחזור, ואם נאמר כן יל"ק קושית הקצה"ח סי' ל"ח לר"ל דסובר חייבי מלקות שוגגין פטור מתשלומין שטר שיש בו ריבית אמאי גובה את הקרן הא הלוה עובר על לאו דלא תשימון ויהי' פטור מתשלומין ואף אם איתא בעין מ"מ מלוה להוצאה ניתנה עיי"ש ולמה שכתבתי לא קנה הלוה המעות כ"ז שהוא בעין דמשיכה כה לא מהני במקום שעושה איסור:

מה שהקשיתי בדף הראשון בהיא שוגגת והוא מזיד דאסורה לו מסנהדרין (מ"א) יע"ש הראני כבוד ידידי הרב הגאון רי"מ הורוויץ שגם הוא כוון לקושיא זו בספרו גידולי ציון, וכן במה שכתבתי בדף מ"א מ"ב בענין קבלת גרים בזה"ז מאו"ה היושבים באיטליע עיי"ש דיבר ג"כ קצת מזה בספרו הנ"ל סי' מ' ועיי"ש ועיין היטב במה שכתבתי ותבין:

במה שהבאתי (בדף י"ז ע"א) התוספתא דסוטה ה"ב דקתני בה דנטמאת מנחתה תעובר צורתה ותצא לבית השריפה עיי"ש ראיתי אחז"ר שאתי לידי הגהות וחידושי ספר קובץ להרמב"ם סדר נשים (שאינו בנמצא) וראיתי בפ"ד דין י"ד שהביא התוספתא על דברי הרמב"ם שם אבל לא העיר בה כלום, והנה גם לאידך גיסא קשה דתנן לקמן כ"ב ואלו שמנחותיהן נשרפות האומרת טמאה אני ואומרת אינה שותה וכו' אמאי לא קתני הכא דטעון עיבור צורה כיון דהוי חזי להקרבה ופסולו מחמת בעלים הוא וטעון עיבור צורה ע ועיין במנחות (נ' ע"ב) דקאמר בשלמא ראשון חזי להקרבה וכו' יעש"ה, –שוב העיר פני המזרח ששלח לי ספרו עולת שלמה כבוד המחבר ה"ה הרב הגאון הגביר המפורסם רבי שלמה זלמן ליפשיטץ זצ"ל מהורדנא חיבור יקר ונעלה לסדר קדשים ומצאתי זה לא כבר שם במנחות דף (נ' ע"ב) שהקשה כזה ההערה השניה הנ"ל וכתב ע"ז וז"ל דבפסחים דף ע"ג איתא שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם ישרף מיד והקשו שם התוד"ה בדם וכו' אמאי ישרף מיד הא פסולי בבעלים הוא וטעון עי"צ ותירצו דמיירי שמשכו הבעלים קודם שחיטה דחשיב פסולו בגופו ומעתה א"ש בסוטה דכל הני פסולי דחשיב התם אירעו קודם קמיצה שהוא במקום שחיטה והוי פסולו בגופו אבל מנחת חביתין דאין בהם קמיצה הוי קידוש כלי דידה במקום קמיצה כמש"כ התוס' לעיל דף כ"ו ד"ה חלא וכו' וטעון עי"צ דהוי בפסולו בעלים, אך ק"ל דבסוטה דף ו' דאיתא קרב הקומץ ולא הספיק להקריבו עד שמת הוא או היא הרי היא ככל המנחות ותשרף ואמאי הא כיון דמתו אחר קמיצה הוי כמו לאחר שחיטה ופסולו בבעלים הוא וטעון עי"צ? עכ"ל ונשאר בצ"ע, אלא שי"ל דבאמת בכאן אין הכרח ויש לומר דאין ה"נ דבעינן נמי עי"צ, ואדרבה בזה יש ליישב קושית התוס' לקמן (כ"ב ע"ב) ד"ה אלו שמנחותיהן נשרפת תימה אמאי לא חשיב נמי מת הוא או שמתה היא דאמרינן בפ"ק דנשרפת וליכא למימר דוקא היינו לאחר שקידש הקומץ כדתניא לעיל אבל הכא לא חשיב אלא הנשרפת משקדשה בכלי וכו' יע"ש, ולמש"כ אתי שפיר דלכך לא תני בהדדי משום דבמשנה שם אינו טעון עי"צ דקודם קמיצה הוי פסולו בגופו, אבל התם במתה היא או הוא אחר קידוש הקומץ, באמת טעון עי"ל ודין שריפה שלו משונה מדין דשריפה דמשנה שם, והא שכתבו התוס' דה"ה משקידשו בכלי נמי דנשרפת י"ל דאין ה"נ דבכה"ג דהוי פסולו בגופו אין טעון עיבור צורה, וכיון שהוי בכאן חילוקי דינים לענין עי"צ, לכך לא כייל לה בהדי דתנן התם דפשיטא בהני דלא טעין עי"צ ונשרפת מיד, והתוספתא היה בהעלם עין מבעל עולת שלמה ולכך לא הרגיש ביותר דבאמת על נטמא נמי בעי בתוספתא עיבור צורה דלא כמו שרצה לדייק מתחלה „ומשמע התם דנשרפת מיד דומיא דנטמא המנחה דקתני התם מדלא קתני דטעון עיבור צורה” –אגב ראיתי נמי שם דף כ"ו ע"ב על הגמרא דקאמר מכלל דר"א ור"ש לא בעי מתן כלי וכו' הקשה הגה"מ ז"ל הנ"ל וז"ל ק"ל בסוטה דף ו' קתני קידש הקומץ של מנחת סוטה ולא הספיק להקרבו עד שמת ישרף ופרש"י שם שהקומץ טעון קידוש כלי עיי"ש וע"כ ר"ש היא דס"ל שם (די"ט) מקריב מנחתה אח"כ משקה דלרבנן דס"ל משקה ואח"כ מקריב אין נ"מ זה שמת ועיין בפרש"י ד"ה שמת הוא ור"ס הא ס"ל לא בעי קידוש כלי, ומכאן ראיה למש"כ לעיל דהא דלר"ש לא בעי קידוש כלי משום דידו ככלי שרת דמי ונתקדש הקומץ בידו כדאמרינן ביומא דמ"ח בקטורת ושפיר קאמר קדש הקומץ וכו' דבשעה שקמצו נתקדש הקומץ בידו עכ"ל הנה ההנחה שהניח דדוקא ר"ש היא ולא רבנן היא הנחה סוברת כמובן דפעולת ההשקאה נעשה בעת ההקרבה וגם רבנן הלא משכחת לה דמודים הם בהקריב מנחתה ואח"כ משקה שהיא כשר, והראיה החותכת היא הרמב"ם ז"ל ופסק בפ"ג דין ט"ו דמשקה אותה ואח"כ מקריב כת"ק עיי"ש, ובפ"ד דין י"ד הביא הך דינא שמת הוא או שמתה היא הרי המנחה כולה נשרפת ובזה מדוקדק שהקדים מקודם הרמב"ם הקריב את מנחתה ואח"כ השקה כשרה לומר דדין זה אתיא אף כרבנן וקצרתי:

מה שכתבתי לענין הלבנת פנים אי צריך למסור נפשו על זה כדעת התוס', ראיתי עכשו בשו"ת בנין ציון ח"ר סי' קע"א קע"ב קע"ג משא ומתן ארוך בענין הזה והביא דברי התוס' דשמעתין וכן מתרץ קושיתם כתירוץ השני שכתבתי וכן מרמז לדברי השערי תשובה לרבינו יונה ז"ל וברוך שכוונתי, וכן הביא שם בשם ספר תיבת גומא חקירה ה' יע"ש שמסיק להלכה דמחויב למסור עצמו למיתה ולא יביישו יע"ש ובס' קע"ג ועדיין צ"ע, מדברי הפ"י והעי"ק ועל גביהם הרמב"ם ז"ל:

במש"כ בדף מ"ט ע"א לענין קלבדר"מ –יש להוסיף דל"ד למחתרת דאין הב"ד אומרים להיפוך ומצוה הוא על כל אדם, אבל הכא אין הב"ד מורים כן ומורים להיפוך, דהלכה ואין מורים כן, –כן יעיין בענין זה בשו"ת עונג יו"ט סי' כ"ד לענין מפקיד חמץ בפסח דנימא קלבדר"מ יע"ש שאינו מביא דברי הקצה"ח וקצרתי כי אין מקומו כאן:

בירושלמי סוטה פ"ק סוף הלכה ב' אמרינן צרת סוטה למה היא אסורה רבי יוחנן אמר מריח ערוה נגעו בה, רב אמר מפני שכתוב בה טומאה כעריות עכ"ל, ויש לעיין במאי פליגי ולכאורה דמיין אהדדי ולמה לא פריך מה נפיק מבינהון, כדפריך האי תלמודא בכמה דוכתי, והפ"מ והק"ע לא עמדו כלל בזה, וא"ל דאיכא בינייהו ספק סוטה דלרב דוקא סוטה וודאי טומאה כתיב בה אבל ספק סוטה לא כדמבואר ביבמות שם (די"א) אמינא לך אנא סוטה ודאי ואת אמרת לי ספק סוטה, ובעי חליצה כדמפורש במשנה, ואם מת חולצת ולא מתיבמת דאיך יחלוק ר"י על המשנה דאם מת חולצת ולא מתיבמת ואפשר דפליגי בזה דלרב אינה צריכה חליצה כלל כמבואר בדברי התוס' דף י' ובדברי הראשונים ביבמות שם די"א עיין רא"ש ורשב"א ונומק"י אבל לרבי יוחנן דרק „מריח ערוה” נגעו בה לענין יבום מ"מ צריכה חליצה וכדעת הראב"ד דס"ל דסוגיא דסוטה פליג על סוגיא דיבמות עיי"ש ברא"ש יבמות, ולרבי יוחנן ס"ל כן באמת להלכה דצריכה חליצה, וסיוע לדעת הראב"ד ז"ל כד"נ:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף