מנחה חריבה/סוטה/מנחת פתים

מנחה חריבה סוטה מנחת פתים [[מנחה חריבה/סוטה/מנחת פתים|]]

מנחת פתים

בהיותי עומד בכאן הגיע לידי ספר ערוך השולחן להגאון המפורסם האב"ד דק' נאורדאק זצ"ל על הלכות אבהע"ז ח"ש ושם בסימן קע"ח סידר הלכות סוטה בסדר יפה והגון, והוסיף נופך משלו כדרכו בקידש בכל חיבוריו הנחוצים ובעיוני בהם מצאתי בכמה דברים שיש מקום להעיר עליהם ע"כ אמרתי להשים איזה מטעמים על עריכת השולחן בבירור ובישול כל צרכם:

א) שם אות ח' עוד יראה לי שזה שע"א נאמן וכו' אבל מאיש אחר איני נאמן וכו' עכ"ל, מבואר בכ"ז במל"מ פ"א מסוטה דין י"ד יע"ש ובחיבורי לעיל דף ב' ע"א וע"ב, שם באות י"ג ולכן יכול לקנאות לה משני בנ"א וכו' אבל אם נסתרה עם אחד לא נאסרה עליו דהוי כסתירה בלא קינוי וכו' עכ"ל, במשל"מ פ"א מסוטה סוף דין ג' מבואר איפכא וז"ל וז"פ דמש"כ רבינו ונסתרה עם שניהם כאחד לחידושא נקטיה כלומר אע"ג דלא עבדא איסורא בהסתר זה וכש"כ אם נסתרה עם אחד מהם דוודאי האומר שלא תסתרי עם שנים מכש"כ שמקפיד שלא תסתר עם אחד אלא שרצה להקפיד דאפילו עם שנים לא תסתר, והיכי דאמר שלא תסתרי עם פ' והלכה ונסתרה עם שניה פשיטא דאינו שותה דלא חשוב הסתר כיון דהיו ב' ודוקא היכי שמקפיד חשוב הסתר כנ"ב עכ"ל, ועיין בשו"ת חתם סופר חאהע"ז סי' צ"י ובסי' ק"א בד"ה ועוד ודו"ק, (וכן העתיק זה המנ"ח במ' שס"ה אות א' יע"ש בתחילת הדיבור):

שם אות י"ד איתא בגמ' שחוף מקנין על ידו וכו' וקשה כיון שאינו מתקשה הרי בעילתו באבר מת והרי הרמב"ם עצמו פסק בפ"א מא"ב דבא"מ אין זו ביאה כלל וכו' עיי"ש כבר הרעישו בזה חכמי הדורות שלפנינו בשו"ת שער אפרים בקונטרס אחרון שם בעל המחבר מ"י ובן המחבר ש"א יעש"ה וביד המלך פ"א מסוטה דין א' עייש"ה חידושי דינים בזה ועיין בים של שלמה יבמות פ"ו סי' י"א שמחמת קושיא זו תפס לעיקר פיר"ח בתוס' סוטה שם, וכתב דלפיר"ח שחוף משמש הוא באבר חי, ועיין בב"ח בפ' קע"ח, וכבר האיר עינינו בזה הרב המאירי במשנה דלקמן ריש פ' ארוסה, דגם לפירש"י לפעמים מתקשה מעט בכדי העראה וכו' יע"ש וסרה הקושיא הגדולה שלהם וז"פ וכמש"כ המחבר ובמנ"ח מ' שס"ה הביא בזה דעת הלבוש, ודברי הס' עצי ארזים ומה שתמה עליו יע"ש וכן מבואר שם החילוק בין דרך אברים לכאן יע"ש, שם אית כ"ח ושוטה פשיטא שגריעא מקטנה ואין לה רצון כלל וחרשת נראה דדינא כקטנה וכו', ועיין היטב בפ"ת סי' קע"ח סק"ז בשם המקום שמואל ושו"ת רעק"א ועוד, ועיין בשו"ת בר ליואי סי' ו' חאהע"ז:

שם אות ל"ג כתב דאפילו גירשה ונשאה לאחר הגירושין אינו יכול לקנות לה עוד משמעון עיי"ש מצאתי לי תנא דמסייע למש"כ לעיל בחידושי דף פ"ה פ"ו ובשיטת רש"י שם יעו"ש, שם אות ל"ה אשה שקינא לה בעלה ונסתרה וכו' יכולה לומר איני שותה אפילו אינה אומרת שנטמאה ע"כ, יעוין בתוספתא פ"ב דין ב' עד שלא נמחקה המגילה אמרה איני שותה או שאמרה טמאה אני או שבאו עדים וכו' ועיין בחסדי דוד ובמנחת בכורים, ודו"ק במנ"ח מ' עס"ה באות ה"ב, שם אות ל"ט ולא אשת שוטה דמילתא דפשיטא הוא דלא שייך והביא איש את אשתו שאין בו שום דעת ע"כ, אינו מדויק דאי כשנשאה כשהוא שוטה אין כאן קידושין כלל וכמש"כ בסעיף לד שם ואי שנשתטה אח"כ כבר הזכיר בזה הרמב"ם דב"ד מקנין לה ולא הבעל וכמבואר בדף כ"ה ובדף כ"ז ע"א יעש"ה:

שם וכן מי שאומר איני משקה אינו יכול להשקותה עוד וכו' והסברא תמוה ולמה לא יהא ביכולתו להשקותה עוד כשהיא מרוצית וא"ל דמסתמא יודע בעצמו איזה חטא וכו' עכת"ד, כן הסביר נמי המנ"ח מ' שס"ה באות ה"ג מהנשים שאינן שותות יע"ש, ועיין היטב באבני מילואים סי' י"א אות א' מש"כ בזה על התוס' דיבמות, ובאמת לפ"ד נוכל לומר גם על עיקר ההשקאה דנדחה דהיינו המים ומה ששיך לזה ועיין מה שכתבתי בגמ' דף ט"ז ע"ב ובתורת הקנאות שם וקצרתי, שם אות י"ב ומש"כ שמאיימין עליה שלא בפני בעלה מסברא כתב כן וכו' אך מש"כ שמושיבין אותה ביניהם לא ידעתי מנ"ל הא, ע"כ עיין מש"כ לעיל בשירי מנחה בזה, ועיין בס' נתה"מ, ולא הרגיש על מה שכתב הרמב"ם ממעשה אמנון ותמר עיין מש"כ בחידושי, ועיין בס' א"ש הל' סוטה:

שם סעיף ס"ג ונוטל הקומץ ומקטירו על מזבח והשירים נאכלים לכהנים ופשוט דמגבל המנחה במים בלבד עכ"ל, נ"ב אין זה פשוט אלא מחלוקת היא בש"ס מנחות דנ"ד ע"א דאמר ריב"א מנחת חוטא מגבלה במים וכשירה וכו' דמר סבר מאי חריבה משמן ומר סבר חריבה מכל דבר ועיין רמב"ם פי"א מפסהמ"ק דין י"ד וכמו שכתבתי בזה בדף ו' ובדף י"ד עיי"ש באריכות ודוקא בדיעבד פסק הרמב"ם שכשר וא"כ אין זה פשוט, ובטעם פסקו של הרמב"ם דדוקא בדיעבד ולא לכתחילה, נראה להסביר מצד אחר עפ"י מאי דאמרינן בסוכה (ל"ה ע"ב) של תרומה טהורה לא יטול דפליגי בה ר' אמי ור' אסי חד אמר מפני שמכשירה לקבל טומאה יע"ש בפרש"י, וה"נ י"ל מה"ט לכתחילה לא ישים מים מפני שבוודאי מכשירה לקבל טומאה ואף שהתם פירש הרמב"ם מפני „דשמא מכשירה” הוא דאמרינן דלכתחילה לא יטול, אבל הכא דוודאי מכשירה, י"ל דגם בדיעבד יש לפסול, י"ל דכל עיקר דין זה הוא רק פסול דלכתחילה ודו"ק ועוד דהכא יש טעמים אחרים להקל משום דהוי במקדש ואין שכיח טומאה ואין טומאת ידים במקדש, לכן י"ל דלכתחילה לא יגבלה במים, וכה"ג ראיתי בהגהות הרש"ש שם בסוכה שהעיר דלפ"ז לכאורה יש לאסור קמח תרומה שלא הוכשר ללושו במים ע"כ יע"ש ובמק"א הארכתי בזה ליישב הערתו עפ"י דברי התוס' זבחים ע"ה ע"ב ד"ה מדמי שביעית וכו' יע"ש ודו"ק וקצרתי, שוב אח"ז מצאתי סעייתא לדברי בשו"ת משיב דבר חאור"ח סי' ל"א דהקשה שם מדוע גבי לחמי תודה כתיב ברבוכה מצות אלא צ"ל דבמנחות היו מוזהרין שלא להכשיר החיטים והקמח לפני לישה משום שמירה מטומאה כמו באתרוג של תרומה שאין נוטלין משום שמכשירה וה"ה קדשים ומזה הטעם איתא בפסחים דחיטים של מנחות אין לותתין אותן, ולא משום חשש חימוץ וכו' יעש"ה, הרי דהעיר ג"כ באופן כזה, ולפלא עליו שלא העיר מהגמרא דלעיל דמנחת חוטא מגבלה במים וכשרה ואף דבכל המנחות לשין בשמן דג"כ מכשיר מ"מ י"ל דהתם גלי קרא וכך הוא מצותו אבל הכא מנ"ל דמותר לגרום טומאה בדבר שאין חיובו בכך וכיון דבכאן לא היו שמן שיכשיר אותו א"כ גם מים היה צ"ל אסור ליתן, ויל"ע עוד בזה, ואגב יש להעיר כי הרגשתי בדברי רבינו חננאל בפירושו לסוכה שם שמפרש הא דאמרינן מפני שמכשירה פירושו הוא „כלומר משוי לה מנא” יע"ש ויל"ע בדה"ק ואכמ"ל:

שם ס' ע"ג דעד שלא נמחקה המגילה אם אמרה איני שותה שומעין לה והמגילה נגנזת וכו' והמים נשפכין ואינן כשרין להשקות בהם סוטה אחרת שהרי בעינן לשמה כמ"ש עכ"ל, דברים אלו באו שלא בדקדוק לענ"ד דמשמעות הלשון הוא דקאי נמי על המים דאינן כשירין להשקות בהם סוטה אחרת משום דבעינן לשמה, ובאמת לא מצינו זה דהמים בעינן לשמה וברמב"ם ובגמרא ליתא לשון זה כלל דהמים נשפכין באמרה איני שותה קודם שנמחקה המגילה עיין בפ"ד דין ד' ודין ו' ותמצא ושיטפא דלישנא הוא ולדעתי באמת כשר המים לגבי סוטה אחרת כיון דלא בעינן לשמה בזה, שוב ראיתי שבלשון התוספתא כך היא שנויה בפ"ב הל' ב' דעד שלא נמחקה המגילה אמרה אינו שותה וכו' המים נשפכין ואין בהם משום קדושה ומגילתה נגנזת וכו' ומנחתה מתפזרת וכו' יע"ש אבל כנראה גם שם ט"ס הוא, וכנראה מהעתקת הרמב"ם ז"ל, ואפשר דהטעם הוא דנשפכין משום דבעינן שוב מים קדושים וכיון שנתבטל ענין שתיה זו עבור אשה זו, המים חוזרין להיות חול גמור ע"י ששם אותם בכלי חרם, ועיין בתוס' מנחות שהבאתי בחידוש' שם ודו"ק, ועיין רידב"ז בירושלמי פ"ג דין ג' בד"ה תני ועיין בחסדי דוד שם על התוספתא, ועיין בירושלמי פ"ג הלכה ג' ובשירי קרבן שם ויל"ע בזה שוב ראיתי בהגהות חשק שלמה לקמן דף כ' שהעיר על התוספתא הנ"ל כנז"ל עכ"פ דברי המחבר צ"ע וגם נגד דברי הרמב"ם ז"ל, שם סי' ע"ט ואם השקה כשר ותמיהני דבגמ' שם נשאר בתיקו והספק הוא מטעם ברירה ע"ש והא אנן קיי"ל א"ב ואולי משום דאין זה ברירה גמורה ע"ט בתוס', עכ"ל מצאתי בע"ה כמו שכתבתי אני בחידושי שביארתי כן כוונת המאירי שהקשה זה ושוב תירצתי אני כמש"פ המחבר עפ"י דברי התוס' עיין בפנים באריכות וברוך שכוונתי:

שם סי' ע"ח כתבה אגרת שלא בשרטוט פסולה וכו' הו"ל להזכיר ספיקת התוס' אי מהני שרטוט אח"כ ועיין מש"כ בפנים (בדי"ז ע"ב) והנה מצאתי כתוב אצלי על גליון ספר התרומה על מה שכתב ברמזיו בהל' גיטין סי' קי"ב דהכותב גט צריך שרטוט „תחלה” י"ב שיטין כמנין גט עכ"ל נ"ב אולי מדייק „תחלה” לא אח"כ לאחר שכתבי הגט כמי שנסתפקו מזה רבעהתוס' בסוטה י"ז ועיין בשי"ת רעק"א עיי"ש עכ"ל, אבל מדלא הזכיר מזה בפנים שם סי' קי"ב נראה דיש לדחות, אלא כוונתו הוא במש"כ תחילה, היינו לכתחילה וחסר כאן למ"ד וכוונתו כי בדיעבד אין פסיל הגט וכמו שכתב בסי' קט"ז הכותב גט יעשנו לכתחילה ארכו יותר על רחבו וכו' וז"פ, ועיין היטב בשו"ע אהע"ז סי' קכ"ה סעיף י' ובאחרונים שם ובס' י"ג שם ובפ"ת שם בשם הרדב"ז ח"ג סי' תקצ"ג, ולא ראו בלשון ס' התרומה הנ"ל:

שם ואם כתבה ישראל או כהן קטן פסולה שנאמר וכתב הכהן וממילא דבעינן גדול שכשר לעבודה עכ"ל הנה טעם זה שהוסיף אין בו כדי נ"ט דמי יאמר לנו דהוי עבודה שפסול בה קטן, גם א"כ יצטרך להיות בן עשרים לכתחילה כמו שמבואר בחולין דף כ"ד, וכל בעלי הגהות ומפרשי הרמב"ם ובמנ"ח ועוד פירשו משום חסרון דלשמה והעירו דא"כ יתכשר בגדול עומד על גביו יע"ש ועיין בתוס' חולין י"ב ע"א אך ראה זה מצאתי שפירש כה"ג בקרן אורה לדי"ז בסוף הדיבור המתחיל מה משפט ביום כתב בטעמא דהרמב"ם דפסל כהן קטן בזה"ל וכ"כ בחי' נזיר בפ' ב' נזירים דכל היכי דבעינן כהן, קטן לאו כלום הוא דבקטנותו אין עליו מעלת כהונה בכל מעשה דבעי כהונה כמו לגלח מצורע עכ"ל וגם בזה יש לעיין דא"כ למה צריך קרא איש למעט קטן שפסול לעבודה עיין חולין שם ובפרש"י, ואי דבאמת נפיק ליה זה מהאי קרא למעט קטן דאין עליו מעלת כהונה כלל, זה אינו במשמע והעיקר הוא דאינו איש, וגם במשמע דדוקא לדבר שהוא עבודה פסול אבל לא לדבר שאינו עבודה אם לא במקום שכתוב איש או יש לנו מיעוט אחר גם יש לעיין בחולין די"ב י"ג בהא דקטן יש לו מחשבה דנקיט דוקא שחיטה ולא שאר עבודות משום די"ל כנ"ל דשחיטה כשרה גם בזר ובקטן הוא רק משום פסול מחשבה, אבל בשאר עבודות דפסול בזר איכא גם פסול זרות אצל קטן ולא מצאתי מי שיעיר ששם בחולין מדוע נקיט דוקא מילתא דשחיטה אבל מילתא דא צ"ע רבה, ויש לעיין בהל' נש"כ סי' קכ"ח סל"ד ובמג"א ובט"ז שם ובמחצית השקל שם בשם רש"י מגילה דכ"ד ע"א יע"ש ודו"ק וקצרתי, ואף שבע"מ ג"כ נושא את כפיו מ"מ ישראל לא, וכן בכאן צ"ע אי כהן בע"מ כשר כיון שאינו עבודה ובחפשי מצאתי שהרגיש בזה המנ"ח שס"ה וכתב דפשוט דאפי' כהן בע"מ מ"מ דוקא גבי עבודה ולא בדבר אחר שצריך כהן כמבואר במס' מכות והבאתי בח"ז לענין נגעים ע"ש עכ"ל, ובזה ניחא נמי מה שהעיר שם המנ"ח דחרש ושוטה אינו מבואר בר"מ אפשר דכשר בעומד ע"ג ולא נתמעט אלא קטן וצ"ע עכ"ל ולכאורה צ"ע דהלא בלא"ה הוי להו בע"מ כמבואר במשנה דבכורות מ"ה ע"ב ועיין שו"ת נו"ב מהת"י ועיין אור הישר הידוע אבל לפי מאי שהקדים דבע"מ כשר ניחא וז"פ (ויל"ע בע"פ):

וכן יש לעיין היטב בטעם הרדב"ז שהביא המג"א בהל' שבת ס' רפ"ב סק"ו דאין קורין לכהן קטן למנין ז' ובשם הרי"ט כתב דאם אין שם כהן אלא קטן קוראין אותו והוסיף המג"א ול"נ דמ"ע דוקדשתו לא נאמר על כהן קטן דהא כתיב כי את לחם אלהיך הוא מקריב וקטן לאו בר עבודה הוא עכ"ל, ובמהרי"ט שם סי' קמ"ה חל"ר כתב ולמאי דאמרינן דכהן קורא ראשון מדאורייתא דכתיב וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון וכו' השתא נמי דאין שם כהן גדול יכול לקרוא כהן קטן דכבוד הוא לזרעו של אהרן וכו' יע"ש. וכנראה לא עיין בפנים רק מה שהביא הכנה"ג ועכ"פ יש לדחות מכאן וקצרתי ונפ"מ נמי לדינא למש"פ הרמ"א שם סי' קכ"ח דאין לשמש עם כהן משום וקדשתו, א"כ בקטן מותר או חרו"ש או בע"א כיון דלאו בר עבודה הוא לדעת המג"א ויש לסלק בזה כמה הערות עיין מל"מ הל' עבדים וקצרתי, ודבר זה צ"ע דהלא מ"מ חולק בקדשים ועיין בזבחים ריש פי"ב שגם קטן אוכל בקדשים, אף שזר אסור וע"כ צ"ע לי הקטן דבר זה, גם יש לעיין מהא שהעלה הפר"ח בתשובת מים חיים דמותר ליתן לכהן קטן פדיון חמש סלעים דבן יע"ש הובא גם בקצה"ח סי' רמ"ג סק"ד, ועיין בנתיבות שם ובעונג יו"ט סי' צ"ט ועוד, ועיין הגהות יד אפרים ליור"ד סי' ס"א ובמהרי"ט אלגאזי פ"ח אות פ', ובח"ס חיור"ד סי' רצ"ב ובאמרי בינה דיני פה"ב סי' א' והביא בשה החק"ל דכתב משום דבפירוש גילתה התורה בפ' במדבר ונתתם הכסף לאהרן ולבניו ומזה ילפינן דדוקא לזכרי כהנים צריך ליתן וכו' וכיון דמשמעות בן בכ"מ הוא אפילו קטן וכו' וכיון דגלי קרא דסגי בנתינה לקטן מהני אף בלא הגיע לעונת הפעוטות דבנו כ"ד משמע יע"ש וכולם לא העירו מהא דאין מעלת כהונה עליו ויל"ע בחק"ל שם ותמהני על מה שראיתי בשו"ת מהר"י אשכנזי סי' מ"ז חיור"ד שחכם אחד נסתפק בזה אי כהן קטן כשר לעבודה, יעו"ש ששוב נזכר המחבר מאלו המקומות שיש לפסול כהן קטן, אך הקשה שם דא"כ הו"ל לפשוט מזה דכהני שלוחי דרחמנא דאל"ה למה צריך קרא ת"ל דאין שליחות לקטן ולקרבן של עצמו בלא"ה אין יכול להקדיש יע"ש שמסיק דנפ"מ למופלא הסמוך לאיש עיי"ש, ועיין בעולת שלמה ריש זבחים ובספר מנחת ברוך סי' כ' כ"א ואכמ"ל בזה:

שם אות פ"ט בגמ' שם יש בעיא השקה בסיב מהו בשפופרת מהו תיקו ולא ידעתי' למה השמיטן הרמב"ם וכו', כבר הרגישו בזה הק"א והמנ"ח כאשר הבאתי בפנים חיבורי באותו הדף שם באריכות:

שם סי' פ' וי"ל דביוצא הכל מודים שאין נפסלים דלא מצינו פסול יוצא בדבר שאינו קרב למזבח, עכ"ל נ"ב בלא"ה לא מצינו בזה גבול מחיצות שיפסלו ביוצא, שו"מ בהגהות ל וירושלם בירושלמי במכילתין פ"ג הלכה ג' שכתב בזה"ל אולם בחידושי הגאון מוהר"ח כהן הנדפסים מחדש בחידושים הנספחים שם בסופו כתבתי עוד ראיה דאין בהם משום קדושה דאל"כ הוי נפסלים ביוצא ועי"ש מה שהארכתי בענין הזה ואכ"מ עכ"ל ואין בגבולי הספר הנ"ל עוד כתב שם בעה"ש ואם נטמאו המים יש להסתפק אם צריך אחרים אם לאו עכ"ל עיין בפנים יפות על התורה בפ' נשא שכתוב מפורש דלכך הוצרך להיות כלי חרס סלא תטמא הכלי בשפתותיה ותחזור ותטמא את המים והמים צריכין להיות קדושים וטהורים וכו' יעוש"ה והועתק דבריו בס' מ"ק וכמו שכתבתי בזה בדף י"ד ריש פ"ב ובדף ו' – שם אות פ"ה וכ"ש ששתיה אחת די בעד כולן שהרי אפילו בשתיה אחת הוא מתנה טל אחרים כמ"ש ע"כ, עיין מה שהרגישו בזה דא"כ באמת למה צריך קרא מיוחד תורת הקנאות, יעיי"ש ועיין בת"ח למס' כריתות ומה שכתבתי בפנים סוף פ"ב, שם ודע שדבר פשוט הוא שמגילת סוטה צריך קלף מעור בהמה טהורה והכי איתא בירושלמי ע"כ, הלא כבר העתיק כן בסי' ס"ב לשון הרמב"ם דאח"כ מביא הכהן מגילה של עור טהור כמו ס"ת יכו'?

השמטה

לענין מה שכתבתי אי מותר לסחור במה שנדר על עצמו, מצאתי גם בשו"ת מהר"י אשכנזי חיור"ד סי' כ"א שנו"נ בזה ומדחה הראי"ה מב"מ יע"ש שהביא שוב מדברי שו"ת שו"מ להגאון מלבוב בזה יעוש"ה ויל"ע בהוספות לספרי אוריין תליתאי הארכתי עוד בזה:

בענין דאמר ר' תנחום חנקי כתיב, עיין בתפארת ישראל קדושין פ"ג אות מ"ה שפירש הוא בכוונת הגמ' דחנקי כתיב יעו"ש:

בהא דאמרינן בדף י"א איוב ששתק נדון ביסורים, עיין ט"א חגיגה דף ה' ע"א על הפסוק ותסיתני בו לבלעו חנם וכו' עיי"ש:

בדין מלבין פני חבירו ברבים ושאין לו חלעה"ב ראיתי בספר אחד וגם בשו"ת מהר"י אשכנזי הנ"ל בסי' מ"ז דדוקא בפניו הוא יע"ש, אך בספר מצות הלבבות בהלכות הלבנת פנים באות י"א כתב דאם אומר על חבירו איזה דבר שבאם יתודע הדבר יתבייש חבירו ברבים הוא ג"כ מכלל מלבין פני חבירו ברבים אפי' אם אומר כעת שלא בפניו עכ"ל ופשוט דכ"ז נלמד מתמר שהיה ג"כ שלא בפניו וכו' יע"ש, וכן פסק שם באות ד' דמדין תורה מחויב למסור למיתה ושלא להלבין פנים יעש"ה ומביא השע"ת לר"י שהבאתי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף