מלמד להועיל/ב/כז

מלמד להועיל ‏ ב כז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה:
מהרב מו"ה סיני שיפפער בקארלזרוהע:

ע"ד אבקת רוקח פולפער הנקרא זאמאטאזע ונעשה בפאבריק של נכרי מבשר בהמה טרפה ולפי מה שחקרתי ודרשתי אצל חכמים העושים במלאכה אופן עשייתו הוא שסוחטין מבשר המבושל אויז דען פליישפאזערן כל מיצו הנקרא פליישאייווייס וע"י תחבולות שונות כעמישע פראצעססע נשתנה לדבר הנקרא אלבומאזע ואח"כ נתייבש ונטחן לאבק דק וטעמו רע, ומאותו פולפער נותנים מעט כמו רבע כף קטן לצלחת רוטב או לזכוכית מים והוא נמס בתוכו והחיך לא יתאו לו, ולפי עדות הרבה רופאים הוא לא לבד דבר מזוני נאהרפראפאראט כמו האבקת רוקח הנקרא נוטראזע, מילכזאמאטאזע, פלאזמאן הנעשים מחלב בהמה טהורה, ומוטאזע הנעשה מעשבים אלא גם הוא רפואה בדוקה נגד כמה מיני חליים רעים בפרט לאנשים מחוסרי דם בלוטארמע בלייכזיכטיגע כי יגרום התחדשות החמר עז רעגט דען שטאפפוועכזעל אן ולאין אונים עצמה ירבה. הכי מותר לאנשים כאלה אף אם אינם בני סכנה להתרפאות בו?

תשובה:
הנה מ"כ פתח בהיתרא תחלה וצלל במים אדירים של חריפות ובקיאות להעלות פניני ההלכה, ואני טרם אחל לדבר אשים עיני על טעמיו ונמוקיו לראות מה שיש מהן לקיים ולחזק ומה שיש להשיב על קצתן. ראשית דבריו דעפ"י י"ד סי' קנ"ה סעיף ג' דשלא כדרך הנאתן מותר אף שלא במקום סכנה. ואח"כ הראה מקום לסוגי' דנפש חולין ק"כ ורוצה לומר דבנ"ד דהמחה מיץ הבשר במים אין לאסור משום טעם כעיקר דהא ליכא שום טעם בשר וגם אין לאסור מקרא דהטמאים דדוקא בהמחה כל המאכל וגמעו חייב אבל לא היכא דלא גמע רק מיץ הבשר.

הנה לענ"ד הכל תלוי בזה אי אותו המיץ הבשר הוא אסור מדאורייתא כמו הבשר עצמו או לא, דודאי אי המיץ הנ"ל אסור מדאורייתא לא מהני מה שנמחה במים, דאין להתיר משום נטל"פ דהא ודאי אינו פוגם המים אלא נותן בו הטעם שיש בעצמותו ואם עצמותו אסור מדאורייתא אף שאינו ערב לחיך מה מועיל תערובתו במים לשיטות דטע"כ דאורייתא, ואין לומר דאם נתן הפולפער ברוטב כיון שטעם הרוטב נפגם על ידו מותר הרוטב דהרי כ' הר"ן ומובא בש"ע סי' ק"ג סעיף ב' דאם הגדיל האיסור המדה כל כך עד שיצא הפסדו בשכרו שמרויח ע"י הכמות אסור והנה גם בנ"ד הרי הרוטב עם הפולפער יש לו ערך מזוני (נאהרווערט) גדול עד שיצא הפסדו בשכרו. וגם אין לומר דהיכא דלא גמע רק מיץ הבשר אין לאסור מקרא דהטמאים, דהא כיון דאותו מיץ אסור כנבלה עצמה מה לי המחה נבלה עצמה מה לי המחה מיץ הנבלה. ומעתה אין לנו כי אם לחקור על אותו מיץ אם הוא אסור מדאורייתא או לא. נ"ל פשוט כיון דיליף מהטמאים לאסור צירן ורוטבן אותו המיץ אסור אף דנפיק ע"י איצצא ולא ע"י בישול. וע' ח"ס י"ד סי' קי"ד בסוף דמחלק בין נפיק ע"י בישול או ע"י איצצא. אך דוקא באותן איסורין דלא אמרינן בהו משקין היוצאין כמותן אבל בנבלה דילפינן מהטמאים דמשקין היוצאין מהם כמותן גם ע"י איצצא אסור המשקה, עיין שו"ת בית יצחק י"ד ח"א סי' קכ"ב אות ג'. ומכש"כ היכא דהוא סחט המשקה דאחשביה ודאי אסור אף דנשתנה האוכל להיות משקה ע' מ"ש הח"ס בחידושיו לחולין ק"כ ריש סוגיא דנפש. ומ"ש מ"כ דכיון שסוחט לרפואה לא אמרינן אחשביה והביא ראיה מא"ח ריש סי' ש"ך הוא תמוה דשם אמרינן דע"י שסוחט לרפואה לא הוי משקה דמשקה לא הוי רק בסוחט לשתות לצמאו והמג"א כ' דבסוחט לטבל ג"כ לא חשיב משקה, אמנם בנ"ד דטעם ההיתר הוא משום השינוי דנהפך האוכל למשקה ואם הוא בעצמו עושה אחשביה דלא ליגרע ע"י השינוי ומה לי עשאו לאכילה או לרפואה, וכי האוכל מאכל לרפואה לא חשיב אוכל, ועוד הא בנ"ד האוכל מרפא ע"י התחדשות החומר וע"י שזן את הגוף, והרי האכילה לחזוק הגוף כשאר אכילה וע"י התחזקות הגוף הוא שב לקדמותו ורפא לו. אמנם כן לענין אחשביה י"ל עפ"י מ"ש הת"ח בחולין שם דדוקא בהקפת דם דעשה ממשקה אוכל מהני אחשביה דאשבוחי קא משבח אבל לא בהמחה חלב דגרועי גרעה, וא"כ בנ"ד נמי לא שייך אחשביה. אך מ"מ המיץ אסור משום הטמאים כמש"ל, וע' נובי"ק א"ח סי' כ"ו.

ומה שהביא ראיה משרץ שרוף שבסי' פ"ד וקנ"ה כבר דחה בעצמו שפיר דבשרץ שרוף נשרפו כל חלקי בע"ח (אללע ארגאנישען טהיילע) ולא נשארו אלא חלקי הדומם (מינעראלישע בעשטאנדטהיילע) שאינם אסורים אבל בנ"ד אדרבה נשארו כאן כל חלקי הבשר שקורין אייווייס. (ומה שהקשה על הש"ך סי' קנ"ה איך מדמה שרף שרוף לכל הנשרפין דאפרן מותר הא שם רק הטעם משום דנעשה מצותו משא"כ בשרץ שרוף, כשאני לעצמי לא ראיתי לא בש"ך ולא בריב"ש (סי' רנ"ה) טעם דשרץ שרוף מותר משום דכל הנשרפין אפרן מותר, דשרץ שרוף פשוט דמותר דאפר לאו בר אכילה הוא, רק דהש"ך מוסיף דגם באיסורי הנאה אם נשרפו מותרין, ולזה צריך הטעם דכל הנשרפין אפרן מותר, וזה פשוט. ומה שהקשה הפרמ"ג ע"ז כבר הביא מ"כ בתשובתו). וכן שפיר חזי דאין לדמות נ"ד לחרכו ולא לקרוש שבקיבה. גם מה שמדמה מ"כ נ"ד לעור הקיבה שיבש כעץ הנה ערבך ערבא צריך, דבנובי"ק סי' כ"ו כ' דדין זה לא נאמר אלא לענין בשר בחלב דעור הקיבה נתייבש קודם שנעשה איסור, אבל בהויזענבלאזען שאסור קודם שנתייבש אינו מותר בנתייבש. ואף שכמה אחרונים חולקין על הנוב"י (ע' פתחי תשובה) מ"מ דבר זה אינו ברור דנ"ד דומה לעור קיבה שנתיבש וגם מ"כ כ': אולי דומה, וכיון שנצרך לחלוק על הנוב"י אנא אמינא: כולי האי ואולי.

ואחרון אחרון חביב מה שהיא מ"כ ממור יש לו על מה שיסמוך שפיר עבד דהלך לו אל הר המור ואני אוסיף רק מעט תבלין. הדבר הזה כבר הלכו בו נמושות והוא מחלוקת ישנה בין הרר"י והרא"ש ומובא במג"א סי' רט"ז ס"ק ג' ע"ד המוסק (והוא מה שנקרא Moschus) ובא מן חיה שקורין Bisam או Moschusthier אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר השתא, וגם הט"ז והמג"א נחלקו שם בזה. והנה המג"א הביא ראיה חזקה מבכורות לדעת הרא"ש להחמיר, אך כבר קמו לנגדו הח"י בסי' תס"ז ס"ק ט"ז והמקור חיים שם ס"ק ד' והח"ס ח"ו סי' כ"ב. וכשאני לעצמי אני בוחר בתירוץ שכתב מו"ר מהר"ם שיק בתשובותיו חי"ד סי' צ"ה על קושי' מג"א. והנה גם האלי' רבה בסי' רט"ז פסק דלא כמג"א והביא שם כן בשם כנה"ג, גם הרדב"ז ח"ג סי' תע"א (תתק"ט) פסק דכל איסור שאינו איסור הנאה כיון שנפסד צורתו מותר. ואין לי פנאי כעת להאריך כמו שראוי בענין זה. איך שיהיה כדאים הם הרבינו יונה והט"ז והא"ר והרדב"ז לסמוך עליהם בשעת הדחק, כי באמת לחולים הרבה שאין להם ממון לעסוק ברפואות אחרות וליסע אל המרחצאות הוא שעת הדחק גדול. והנה זאמאטאזע אשר נתהוה ע"י כעמישע פראצעזזע הוא נשתנה שינוי גדול עד שפנים חדשות באו לכאן ובני הרופא הב' מיכאל שיחי' אמר לי שהבשר נשתנה באופן דומה כמו שנשתנה באיצטומכא ע"י העיכול.

ועוד אוסיף סניף דלדעת הרמב"ם חצי שיעור ע"י תערובת אינו אסור מן התורה, וע' פלתי סי' ק"ט ס"ק ד' שכתב טעם לזה, ואף שהפמ"ג בפתיחה לה' תערובת ח"ב פ"ב פסק דלא כרמב"ם, מ"מ הוא סניף למ"ש לעיל ובפרט שהפמ"ג במקום הנ"ל כ' דיש מקום לומר דהא דטעכ"ע דאורייתא אינו אלא ספק. ויש עוד לצרף לזה שיטת הר"ר חיים כהן דפחות מכדי אכילת פרס טכ"ע לאו דאורייתא. וכפי מ"ש מ"כ אין לוקחין רק רבע כף קטן לצלחת רוטב והוא פחות מכשיעור ופחות מכדי א"פ. ואף שאין מבטלין איסור לכתחלה מ"מ לדעת הרבה פוסקים הוא רק מדרבנן. ומעתה לו יהא שיש ספק אי הלכה כרבינו יונה או כרא"ש, קרוב הדבר שאינו אלא ספק דרבנן. מיהו כבר כתבתי דכדאים הם הני רבוותא לסמוך עליהן בשעת הדחק.

עוד אחרת אמר לי הרופא המופלג והוא בן תורה ויר"א מרבים דר' פרייס, שלפי דעתו אם נראה שאנשים הם מחוסרי דם אפשר שחולי הריאה ממשמש ובא באותן אנשים, ואם לא יעשו השתדלות לרפאותן ח"ו בקרב הימים יבואו לידי סכנה. ועל כן הוא כתב פעם אחת להרב דר' ריטטער שלחולה שיש לו חסרון דם גדול (האכגראדיגע בלוטארמוטה) צריכין להתיר לו אף העמאטאגען, כי יש לחוש הרבה שיבוא לידי סכנה. ומי יודע בכל החולים איזה חולי אורב לו בסתר, אף כי בגלוי אינו ניכר רק ע"י חסרון דם, והרופאים דרכם להעלים חששות כאלה, כדי שלא להבעית את החולה ואת קרוביו. אשר על כן דעתי הקלושה כי בכל חולה אנו צריכין לתפוס בכחא דהתירא, ואני מסכים עם פסקו אשר כתב להקל אם אין למצוא בקל תרופה אחרת. אך באשר כי טרוד אני כעת ואין בידי לעיין כראוי בש"ס ופוסקים, מהיות טוב יערוך השאלה עוד לפני גדולי הדור, ויוסיף אל דבריו עוד הסמוכין והסניפין אשר כתבתי בזה. גם טוב שיהי' בדבר זה הסכם כל גדולי הדור למען לא יהיו אגודות אגודות, זה אוסר וזה מתיר, רק שלום על ישראל.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף