מלאכת שלמה/פסחים/י

מלאכת שלמה ‏ פסחים י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ערבי פסחים אי גרסינן ערבי ניחא ואי גרסינן ערב ה"ק ערב ששוחטין בו פסחים א"נ ערב פסח ראשון ושני תוספות ז"ל. ובירוש' משמע דגריס ערב בלא יוד. והמרדכי ז"ל כתב נראה דגרסי' ערבי ור"ל ערב פסח שבכל שנה ושנה א"נ נקט ערבי משום לישנא דקרא ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים ע"כ. ובגמ' מאי איריא ערבי פסחים אפי' ערבי שבתות וערבי ימים טובים נמי דתניא לא יאכל אדם בערבי שבתות וי"ט מן המנחה ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך אמ' רב הונא לא נצרכא אלא לר' יוסי דאמ' אוכל והולך עד שתחשך ה"מ בערבי שבתות וערבי ימים טובים אבל בע"פ משו' חיובא דמצה מודה. וביד ס"פ ששי דהלכות חמץ ומצה ופ"ז סי' ז' ח' ובטור א"ח סי' תע"א:

סמוך למנחה. תימ' אמאי קרי לה מנחה דאי משו' דמנחה היתה קריבה בין הערבים הלא גם בשחר קריבה מנחת תמידין ומנחת חביתין וי"ל בשחר יש שֵׁם אחר תפלת שחרית ועוד דאמרי' בפ"ק דברכות הוי זהיר בתפלת המנחה שאף אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה ושמא בשעת הקרבת מנחה נענה ולכך קרי לה תפלת מנחה שאז היה שעת רצון תוס' ז"ל. וכתב הרמב"ן ז"ל בפרשת בא אל פרעה בפסוק בין הערבים דמנחה לשון מנוחת השמש והשקט אורו הגדול כדמתרגמינן למנח יומא והן מנחה גדולה. ומנחה קטנה שהזכירו חכמים ע"כ וקרוב לזה כתב ה"ר דוד קמחי ז"ל בשרש מנח: וכתב הר"ן ז"ל ואיבעיא לן בגמ' האי סמוך למנחה אי סמוך למנחה גדולה או סמוך למנחה קטנה ולא איפשיטא הלכך מנקט לחומרא עדיף ע"כ:

לא יאכל. אפי' התפלל ומשום מצה דבלא התפלל תפלת מנחה אפי' בשאר ימות השנה אסור כדתנן בפ"ק דשבת תוס' ז"ל עוד הקשו ז"ל וא"ת והא אמרי' בכל שעה בצקות של גוים ממלא אדם כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה והכא אסור לאכול אפי' מבעוד יום ותרצו די"ל דבאותה סעודה אדם נזהר ואינו אוכל כל שבעו כדי שיאכל מצה לתיאבון אבל מבע"י אין אדם נזהר ואוכל כל שבעי דסבר שעד הלילה יתאוה ואדרבא יהיה שבע יותר כי יתברך המאכל במעיו יהא דדייק רבא לקמן בגמ' דחמרא גריר דאי אמרת מיסעד סעיד בין הכוסות הללו אמאי ישתה אע"ג דבאותה סעודה אדם נזהר מלאכול כל שבעו הייינו משו' דשתייה אי אפשר להזהר א"נ מבין ראשון לשני דאיכא אגדתא והלל דוקא דדמי לסעודה אחרת ע"כ. עוד כתבו ז"ל עד שתחשך מקשין אמאי איצטריך עד שתחשך פשיטא ועוד דבגמרא גבי שבתות וי"ט לא קתני ליה ואומ' הר"י מקורביל דגבי מצה דוקא בעינן עד שתחשך כדתניא בתוספתא פסח מצה ומרור מצותן משתחשך וטעמא הוי משום דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה ומצה ומרור איתקשו לפסח אבל סעודת שבת וי"ט מצי אכיל להו מבע"י כדאמרי' וכו'. ואומר מה"ר יחיאל ז"ל דכי פריך בגמ' מאי אריא ע"פ ל"מ לשנויי דנקט ערבי פסחים משו' דבעי למיתני עד שתחשך דכבר אשמעי' באיזהו מקומן דקתני הפסח אינו נאכל אלא בלילה והכא אגב אורחיה תנייה בקוצר ורבינו יהודה ז"ל תירץ דאתא לאשמועי' דאע"ג דשחיטת פסחים מבע"י אינו נאכל מבע"י כשאר קדשים ומיהו בירוש' בריש פירקין תני ע"ש מן המנחה ולמעלה לא יטעום כלום עד שתחשך ע"כ. ומן המנחה ולמעלה דקתני בההיא ברייתא דלעיל לרב הונא סמוך למנחה קאמ' במתני' עוד כתבו תוס' ז"ל עלה דההיא דפריך בגמ' מאי אריא ע"פ וא"ת אמאי לא משני דתנא בפסח קאי כדמשני בפ' כל שעה גבי פת עבה וי"ל משו' דבפסח קאי אין לו להניח ערבי שבתות דתדירי בכל שבוע א"נ הכא דאיכא למיטעי ולמימר דדוקא ערבי פסחים משו' חיובא דמצה לא הל"ל ע"פ וכן בריש מקום שנהגו איכא למיטעי דדוקא בערבי פסחים אסור לעשות מלאכה משו' קרבן ע"כ:

עד שיסב הסבה על צד שמאל. ומצאתי שנקד החכם הר"מ דילונזאנו ז"ל שֶׁיַסֵב היוד בפתח והסמך דגושה. מצה צריכה הסבה כבני חורין שהוא זכר לגאולה. מרור אין צריך הסבה שהוא זכר לעבדות. יין צריך הסבה כל ד' כוסות:

ולא יפחתו לו. פי' רשב"ם גבאי צדקה וגרסי' לא יפחתו וכן נראה מדלא קתני לא יפחות לשון יחיד וליכא למימר דיפחתו אארבע כוסות קאי דא"כ הל"ל ד' כוסות בלא מ"ם והא דקאמ' מן התמחוי לא ימנע מלקבל כדי לקיים ד' כוסות תוס' ז"ל וז"ל הירושלמי א"ר חייא בר אבא לפי שאין ערב לאדם לאכול מן הקופה וכאן אפי' מן התמחוי ע"כ ועוד דקדקו תוס' ז"ל מתוך הלשון דולא יפחתו לו משמע קצת שאין נותנין לבניו ולבני ביתו כי אם לעצמו והוא מוציא את כולן בשלו וסברא הוא דמ"ש ד' כוסות מקדוש דכל השנה דאחד מוציא את כולן ומיהו שמא גס בקדוש היה לכל אחד כוס כדמשמע וכו' ובסוף דבריהם העלו ז"ל ונראה להחמיר ולהצריך ד' כוסות לכל א' וא' והמחמיר צריך ליזהר שלא יהא כוסם פגום דאמרי' בגמ' טעמו פגמו ע"כ. ירוש' ריב"ל ד' כוסות כנגד ד' כוסות של פרעה וכוס פרעה בידי ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על יד פרעה ונתת כוס פרעה בידו: ר' לוי אמ' כנגד ד' מלכיות ורבנן אמרין כנגד ד' כוסות של פורענות שעתיד הקב"ה להשקות את אומות העולם קח את כוס היין החמה כוס זהב בבל ביד ה' כי כוס ביד ה' ורוח זלעפות מנת כוסם וכנגדן עתיד הקב"ה להשקות את ישראל ד' כוסות של נחמות ה' מנת תלקי וכוסי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה והדן כוס ישועות אשא תרין. וכתב הר"ן ז"ל ונראה שלפיכך נהגו לומר שפוך חמתך בכוס רביעי. ובגמ' אמרי' דלית בהו משו' זוגות ולא משו' כשפים דליל שמורים הוא לילה המשומר ובא מן המזיקין ועוד דקיימא לן כוס של ברכה מצטרף לטובה ולא לרעה ועוד דד' כוסות תקינו רבנן דרך חירות כל חד וחד מצוה באנפי נפשיה הוא ואין מצטרפין זה לזה:

בפי' ר"ע ז"ל צריך להגיה דתנן במסכת פאה ומי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי:

ב

מזגו לו את הכוס. נלע"ד דהכא עיקר פלוגתא דבית שמאי ובית הלל וברפ"ח דברכות אגב אינך אחריני דתני התם תנייה דהוו דברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה אף על גב דמתנייא התם ברישא. וביד שם פ' שביעי סי' י' ובטור א"ח סיז תע"ג:

ג

הביאו לפניו מטבל בחזרת גרסי'. וכתבו תוס' ז"ל הביאו לפניו פרשב"ם ירקות ואין נראה מדלא קתני בהדיא הביאו לפניו חזרת כדקתני בסמוך הביאו לפניו מצה ונראה כפי' ר"ח ז"ל הביאו לפניו שלחן שהרי אין מביאין שלחן עד אחר קדוש ועל השלחן מונח החזרת ע"כ. וכן פירש בערוך ערך פרפרת וז"ל פי' הביאו לפניו השלחן מטבל בחרוסת החזרת ומברך ב"פ האדמה ומפסיק עד שהוא מגיע לפרפרת הפת והיא עת אכילת המצה ע"כ:

מטבל בחזרת פרש"י ז"ל דמאי מטבל מטפל דלא ניחא ליה לפרושי מטבל ממש שהרי עדיין לא הביאו לפניו חרוסת דבתר הכי קתני לה והכריח הר"ן ז"ל דודאי בטבול ממש קאמר ובחרוסת ואע"ג דבתר הכי קתני הביאו מצה וחזרת וחרוסת לאו למימרא שלא הביאו לפניו החרוסת קודם לכן אלא הבאה דרישא שאינו אלא מה שהוא צריך לשעתו לא קאמר הביאו לפניו כך וכך דהא לא קתני אלא הביאו לפניו סתמא ומטבל בחזרת היינו לומר דמטבל במה שנהגו דהיינו בחרוסת אבל הבאה דסיפא שאינו צריך לה עכשיו עד לאחר ההגדה ואעפ"כ מביאין לפניו משום הכירא דתינוקות בדידה קתני הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ועוד דאיצטריך ליה למנקט חרוסת בסיפא למיתני אע"פ שאין חרוסת מצוה ופלוגתא דר"א ב"ר צדוק ע"כ:

עד שמגיע לפרפרת הפת פרפרת קרי המרור שאוכל אחר המצה ופרפרת כלומר ממשכת המאכל במו פרפראות לחכמה שהירקות ממשיכות הלב למאכל ומדקרי למרור פרפרת רמז במשנה דמצה קודמת למרור כדאמרי' בגמ' תוס' ז"ל: וכתב ה"ר דוד אבודרהם ז"ל וגם אחר המרור אין לברך בורא נפשות לפי שחובת אכילתו היא עם המצה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו וא"כ נחשוב אותו כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שאין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם וכן במשנה קורא אותו פרפרת הפת דהיינו חזרת עכ"ל ז"ל. ובגמ' מפ' דהאי דבעי תנא דידן תרי טבולי לאו משו' דחיישי' שמא לא נתכוון לשם מרור בטבול ראשון הואיל ובירך עליו ב"פ האדמה כשאר ירקות דעלמא ומצות צריכות כונה דלעולם תנא דידן סבר מצות אינן צריכות כוונה והאי דבעי תרי טבולי היינו טעמ' כדי שישאלו התינוקות והא דלא אשמעי' בשאר ירקות בטבול ראשון הא קמ"ל דלא תימא דוקא כי איכא שאר ירקות הוא דבעינן תרי טבולי משום תינוקות אבל חזרת לחודיה לא עבדי משום הכירא דתינוקות להקדים אכילת מרור קודם זמנו קמ"ל ור' יוסי פליג עליה דתנא דידן בברייתא בגמ' וסבר דמשום דמצות צרירות כונה מש"ה מטבל שנייה במרור דאכתי לא נפק ידי חובתיה:

הביאו לפניו מצה לפי שעקרו השלחן לפני מי שאומר ההגדה ועושה הסדר קתני הביאו לפניו מצה ועקירת שלחן היא כדי שישאל הבן ואביו עונה עדיין יביאו שלחן לעשות טבול שני והבן שואל למה אנו מטבילין שתי פעמים ומיד כשעוקרין השלחן מחזירין אותו לפניו והמצה והמרור עליו שהרי צריך לומר בהגדה מצה זו מרור זה וכדאמרי' לחם שעונין עליו דברים הרבה תוס' ז"ל:

ושני תבשילין מפ' רב הונא בגמ' אפי' סלקא וארוזא חזקיה אמר אפי' דג וביצה שעליו ורב יוסף אמר צריך שני מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה והעלו תוס' ז"ל דתרוייהו מבושלין או צלויין כיון דסתם לן תנא בסמוך כבן תימא דאמר חגיגה נאכלת צלי כן כתוב בהגהות מיימוניות: רבינא אמר אפי' חתיכת בשר ומרק שנתבשלה טמו: והתימה על הר"ר יהוסף ז"ל שמחק מלות ושני תבשילין:

אע"פ שאין חרוסת מצות ואם תאמר אמאי לא אתיא חרוסת ומבטל חזרת דמצוה וי"ל דכיון דכל עיקר מרור לא נתקן רק בטבול בחרוסת משום קפא לא מקרייא בטול בכך תוס' ז"ל:

אע"פ שאין חרוסת מצוה ה"פ אין מצוה אלא גם חובה משום קפא סמ"ק בסימן קמ"ד: ומצאתי שכתוב בתוספ' יום טוב ועל שם זה נקרא חרוסת מלשון חרס זכר לטיט ופירש רש"י ז"ל חרס שכותשין בו הדק זכר לטיט ע"כ. ואני הדיוט זכורני כי בילדותי נסתפקתי בהבנת לשון זה אם הוא כדבריו וחקרתי גם שאלתי את פי כמה חכמים מעיינים ושום אחד מהם לא מלאו לבו לומר אלא שלשון רש"י ז"ל מוטעה וצריך להגיה וחרוסת שכותשין אותו הדק וכו': וזהו אע"פ שיש קצת רמז לדבריו מספר תניא:

ר' אלעזר ב"ר צדוק אומר מצוה והלכה כמותו וכן פסק ביד שם פ"ז סי' י"א אבל כאן בפי' המשנה כתב דלדעת ר"א ב"ר צדוק חייב לברך אקב"ו על אכילת חרוסת ואינה הלכה ע"כ:

ד

וכאן הבן שואל ביד שם פ"ז סי' י'. וכתוב בספר לבוש החור בסימן תע"ג וז"ל וצריך שיאמר שבכל הלילות אין אנו מטבלין אפי' פעם אחת והלילה הזה ב' פעמים שפירושו שבכל הלילות אין אנו נוהגין לטבל אפי' פעם א' ובלילה הזה נוהגין לטבל ב' פעמים כלומר שאינו אלא מנהג בעלמא כדי שישאלו התינוקות אבל אין לומר שבכל הלילות אין אנו חייבין לטבל וכו' שא"כ היה משמעו אבל בלילה הזה אנו חייבין לטבל ב' פעמים וליתא דטיבול ראשון אינו חובה אלא מנהג בעלמא כדי שישאלו התינוקות ע"כ: וכתב החכם הר"מ דילזנזאנו ז"ל רש"י קבל מרבו וְכֵן הבן וכך מצאתי בנכ"י ואומר אני דאעפ"כ קרינן וְכַן ולא חיישי' לחסרון האלף וכ"מ בנכ"י בפ"ק דעירובין הלכה ז' יתר מכן אסור כמו מכאן ובפרקין נמי עד היכן הוא אומר ורבים בדבר' רז"ל כן ועיין בירוש' פ' בכל מערבין ותמצא שמנה במשנה אחת ע"כ:

הלילה הזה מרור. ונלע"ד דהא דשרי תנא למיתני בבא דחמץ או מצה ברישא והדר תנא בבא דמרור והדר תני בבא דצלי סדרא דקרא נקט דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו לפסח ועוד דמצה צריך לאכול בתחלה קודם המרור ועוד דפסח ליתיה בזמן הזה שבקיה בסיפא והדר תנא בבא דטבול דליתה כלל אפי' ברמז בקרא אבל בסדר ההגדה נקט בבא דטבול ברישא כיון שבו מתחילין שהרי טבול ראשון קוֹדֵם אפי' לאכילת כזית מצה. והרמב"ם ז"ל שם פ"ח דהלכות חמץ ומצה נקט ברישא טבול ואח"כ מצה ואח"כ צלי ואח"כ מרור ובין כך ובין כך כך קשה אמאי לא תנא במתני' שאלה דהלילה הזה כולנו מסובין. ואית דגרסי במתני' בבא דצלי בסיפא דסיפא בתר בבא דשבכל הלילות אנו מטבלין פעם אחת וכו' ובגמ' פריך אטו כל יומא לא סגי דלא מטבלינן חדא זימנא דקתני שבכל הלילות אנו מטבלין פעם אחת וכתב רשב"ם ז"ל והאומר אין אנו חייבין לטבל שבוש הוא בידו ע"כ:

כולו צלי רב חסדא מוקי לה בפסח שני בפ' אלו דברים בפסח דף ע' כבן תימא דאמר חגיגה הבאה עם הפסח אינה נאכלת אלא צלי ואע"ג דקאמר התם ואמר רב חסדא ובפירקין ליתיה דרך תלמוד כן תוס' והר"ן ז"ל:

לפי דעתו של בן כו' ביד שם פ"ז סי' ב' ג':

מתחיל בגגות פי' להשיב כגון מתחלה וכן ג"כ מתחיל עבדים ומסיים בנסים ונפלאות ושקרבנו המקום: וראיתי להעתיק הנה נוסחת ה"ר יהוסף ז"ל במשנה זו מזגו לו כוס שני וכן הבן שואל ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אני מטבלין פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה והלילה הזה כולו מצה שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל והלילה הזה כולו צלי לפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שהוא גומר כל הפרשה ע"כ: וכתב לא מצאתי יותר מזה בכל הספרים שלפני רק ס"א שבכל הלילות אין אנו מטבלין אפי' פעם אחת וצ"ע. ואפשר לפרש הגרסא הראשונה שדרכם היה לטבל בכל הסעודות פעם א' בברכת המוציא כדאיתא בברכות עכ"ל ז"ל:

ה

כל שלא אמר שלשה וכו' ביד שם סי' ה' ו'. ובגמ' אמר רבא צריך שיאמר פסוק ואותנו הוציא משם שצריך להראות את עצמו כאילו יצא משם שאף אותנו גאל הקב"ה ואמר רבא כשאומר מצה זו שאנו אוכלין צריך להגביה וכשאומר מרור זה ג"כ צריך להגביה כדי להראות למסובין ותתחבב המצוה בעיניהם אבל כשאומר פסח שהיו אבותינו אוכלין אין צריך להגביה ולא עוד אלא שאם היה מגביהו נראה כמי שמקדיש בהמתו לפסח שהוא קדשים בחוץ:

על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא וגו' כך נראה שהיא גירסת תוס' והרא"ש ז"ל וכתבו תוס' ז"ל ואמרתם זבח פסח הוא פי' באמירה שצריך לומר פסח זה שאנו אוכלין ואיתקיש מצה ומרור לפסח וצריך לומר נמי מצה זו מרור זה ע"כ:

מצה ע"ש שנגאלו שנאמר ויאפו את הבצק וגו' ולא יכלו להתמהמה כך נראה שהיא גרסת הרי"ף והר"ן ז"ל: ואית דגרסי במתני' מצה על שם שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם מיד שנאמר ויאפו את הבצק וגו' וכן הוא בהרא"ש ז"ל וגם לשון הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות ק"פ ולשונו ז"ל בפ"ח דהלכות חמץ ומצה ומגביה המרור ואומר וכו' ומגביה המצה ואומר וכו' וכתב שם בכ"מ בשם ה"ר מנוח ז"ל כתב כסדר המשנה אבל בהגדה מצה זו קאמר בתחלה וטעם המשנה שתחלה מררו את חייהם ואח"כ נגאלו ע"כ: וזו נוסחת ה"ר יהוסף ז"ל במשנה זו ר"ג היה אומר כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא י"ח ואלו הן פסח מצה ומרור פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים מרור על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים מצה על שם שנגאלו: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו היא יצא ממצרים לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר לרומם לגדל ולנצח למי שעשה לנו את כל הנסים האלו והוציאנו מעבדות לחירות ומאבל ליום טוב ומאפילה לאור גדול ונאמר לפניו הללויה ע"כ וכתב בס"א ל"ג האי בכל דור ודור עד לפיכך: וברוב הספרים גרסינן במקום אנחנו אנו: וספרים אחרים לנצח ולגדל וספרים אחרים לגדל ולברך עד כאן לשונו ז"ל:

ו

עד אם הבנים שמחה גמרא תניא עד היכן הוא אומר בית שמאי אומרים עד בצאת ישראל ממצרים ובית הלל אומרים עד לא לנו ד' לא לנו ובגמ' מפ' במאי פליגי תנא דמתני' אתנא דברייתא: ובירוש' אמרו להן ב"ש וכי יצאו ישראל ממצרים שהוא מזכיר יציאת מצרים א"ל בית הלל אילו ממתין עד קרות הגבר עדיין לא הגיעו לחצי גאולה היאך מזכירין גאולה ועדיין לא נגאלו והלא לא יצאו אלא בחצי היום שנאמר ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל וגו' אלא מכיון שהתחיל במצוה אומרים לו מרוק ע"כ:

וחותם בגאולה. ת"ק לא פירש כיצד ופליגי במילתיה ר' טרפון ור' עקיבא ר"ט אומר אינו חותם בברוך שלא היה מאריך בדברי בקשה ולא היה אומר אלא הודאה ור' עקיבא סבר דחותם בה בברוך לפי שמאריך בדברי בקשה ואומר כן ה' אלהינו יגיענו וכו' וקיימ' לן כר' עקיבא מחברו וכן מצינו בסנהדרין בפ' שני גבי לא ירבה לו נשים ובריש חזקת הבתים דפליגי תנאי במילתיה דת"ק תוס' ז"ל וכן פי' רשב"ם ז"ל בדף קט"ז וכמו שכתבתי בכתובות פ' אע"פ סי' ב' וחותם דת"ק סיום בעלמא ואינו חותם דר' טרפון חתימת סוף ברכה היא. ועוד כתבו תוס' ז"ל ה"ג ונאמר לפניו שיר חדש וכן ונודה לך שיר חדש על גאולתנו דהכי תניא במכילתא כל השירות לשון נקבה חוץ משירה דלעתיד דלשון זכר כלומר שהנקבה יש לה צער לידה אף כל הנסים יש אחריהם צער חוץ מלעתיד שאין אחריה צער וכן יסד הפייט וכו' וגרסי' שם מן הזבחים ומן הפסחים שחגיגת י"ד נאכלת קודם לפסח לפי שהפסח נאכל על השבע עכ"ל ז"ל. אבל בירושלמי מפ' טעמא דהיתה באה החגיגה קודם הפסח די שלא יבוא לידי שבירת עצם מצד שהוא רעב ופי' המרדכי דאי לאו טעמא דשבירת עצם הוה קשה אמאי תגיגה נאכלת קודם הא חגיגה הויא כמו פסח וקדשים נאכלין על השבע דכתיב למשחה כדרך שהמלכים אוכלין דהיינו על השבע להכי איצטריך נמי טעמא דשבירת עצם ע"כ ועיין במה שכתבתי לעיל פ' ששי ס' ג' (הגהה גם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה מן הפסחים ומן הזבחים):

ז

מזגו לו כוס שלישי וכו' ביד שם פ"ז סימן י' ובטור א"ח סי' תע"ט וסי' ת"פ. ולא שמעי' ממתני' דברכת המזון טעונה כוס דהכא ד' כסי תקינו רבנן משום חירות אלא כיון דאיתנהו כל חד וחד ראוי שיעשה בו מצוה אבל בשאר ימות השנה לא בעי כוס שאף כאן מעיקרא אין הכוס בא בשביל ברכת המזון אלא בשביל חירות:

רביעי גומר את ההלל. כך נמצא בקצת ספרים דל"ג מלת עליו ה"ר יהוסף ז"ל. גרסי' בגמ' ת"ר רביעי גומר עליו את ההלל ואומר הלל הגדול דברי ר' טרפון ע"כ. וכתב רש"י ז"ל הכי גרסי' רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו הלל הגדול. ומפ' בגמ' למה נקרא הלל הגדול מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם כדכתיב הודו לאל השמים נותן לחם לכל בשר והיינו דבר גדול ע"כ. וכן כתב הרשב"ם ז"ל ותוס' ז"ל כתבו רביעי אומר עליו הלל הגדול רביעי גרסי' ולא גרסי' חמישי אבל הרי"ף והרמב"ם ז"ל גרסי בברייתא כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול דברי ר"ט. וכתב הר"ן ז"ל שהר"ז הלוי סובר דר"ט פליג אמתני' דתנן בריש פירקין לא יפחתו לו מד' כוסות של יין ור"ט ס"ל דחמשה ולא נהירא וכו' עד ועוד דלא אשטמיט חד תנא למיתני ולא יפחתו לו מד' כוסות של יין ר"ט אומר חמשה והעלה דמצוה מן המובחר לשתות כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול ושכן מטין דברי הרמב"ם ז"ל:

ואומר עליו ברכת השיר. גמ' מאי ברכת השיר רב יהודה אמר יהללוך ופי' רשב"ם ז"ל יהללוך וגומרין בו בא"י נולך מהולל בתשבחות וזו היא ברכת השיר דמתני' כלומר ברכת השבח ע"כ. וכתבו התוס' וקמ"ל דאפי' במקום שלא נהגו לברך אחרי ההלל בלילי הפסח צריך לברך דאי נהגו פשיטא א"נ דאפי' במקום שנהגו ה"א דוקא בימים אבל בלילה אין צריך קמ"ל ע"כ. ועוד כתבו ז"ל ר' יוחנן אמר נשמת כל חי נראה ה"פ אף נשמת כל חי אחר יהללוך דאלת"ה אנן כמאן עבדינן וקורא ר' יוחנן לנשמת כל חי ברכת השיר לפי שבשבתות אומרים אותו אחר פסוקי דזמרה ע"כ וז"ל רשב"ם ז"ל בתלמוד מוגה ור' יוחנן אמר נשמת כל חי יהללוך ונשמת כל חי דהיינו ברכת השיר דמתני' דאילו יהללוך אנו אומרים בכל יום שאומרים בו את ההלל ומ"ש ליל פסח דנקט אם לא להוסיף עוד ברכה אחרת ע"כ:

בין הכוסות. בפירקין דף קי"א:

בין שלישי לרביעי לא ישתה. כתב רשב"ם דהה"נ יין שלפני המזון אינו משכר ואם רצה לשתות בין ראשון לשני ישתה דהא לא ממעט תנא אלא בין שלישי לרביעי. וכן כתב הכל בו בשם ה"ר יונתן ז"ל בסי' נ' וכתב עוד דמ"מ ראוי להזהר שלא לשתות בין ראשון לשני אם לא לצורך גדול דאיכא למימר דהאי דנקט בין שלישי לרביעי ולא ביאר בין ראשון לשני משום דמילתא דלא שכיחא היא להיות אדם שותה כ"כ קודם אכילה שישתכר וימנע מעשות הסדר ע"כ והר"ן ז"ל כתב בדף רנ"ב אפסקא דלא יפחתו לו מד' כוסות של יין דאע"ג דאמרי' דבין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה משמע דודאי דהיינו בין כוסות אבל לא באמצע הכוס שאחר שמזג הכוס לספר עליו יציאת מצרים שהוא מן התורה אינו בדין שימזוג כוס אחר וישתה ועוד שהרי אומר עליו ב' פרקים מן ההלל וברכת אשר גאלנו שהן מפסיקין אותו בעל כרחו משתייה ע"כ. ובסוף אותו סימן חזר בו הכל בו וכתב ובין הכוסות הללו כבר בארנו שאם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה וגם לא לאחרי הרביעי ובאר הראב"ד ז"ל הטעם לפי שאם ישתה אחר ד' כוסות לא תהי' נכרת שתייתם אם היא למצוה אם לאו ע"כ:

ח

אין מפטירין אחר הפסח וכו'. פי' היינו אחר פסח ומצה שעמו ובגמ' בלישנא קמא אמר רב יהודה אמר שמואל אין מפטירין אחר מצה אפיקומן ופרכינן עליה ממתני' דקתני אחר הפסח אחר הפסח הוא דלא אבל לאחר מצה מפטירין ומשני ל"מ קאמר ל"מ אחר מצה דלא נפיש טעמיה אלא אפילו לאחר הפסח דנפיש טעמיה ולא מצי עבוריה אין מפטירין. ביד שם פ' ששי סי' י"ג ומייתי לה בפ' כיצד צולין (פסחים דף פ"ו:)

אפיקומין. ראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל אפיקמון. ובגמ' מאי אפיקומין אמר רב שלא יעקרו מחבורה לחבורה פי' אחר שאכלו הפסח בחבורה זו לא ילכו בחבורה אחרת לאכול לא פת ולא שום דבר גזרה דילמא אתי למיכל הפסח בשני מקומות וכתבו תוס' ז"ל ולפי זה מתני' מוקי לה רב אליבא דר' יהודה דסבר דאין הפסח נאכל בשני מקומות ע"כ פי' אע"פ שנאכל פסח אחד בשתי חבורות או אפי' שתי חבורות בשני בתים עכ"ז יחיד אינו אוכל מן הפסח בשני מקומות וסתם לן תנא נמי כותיה לעיל ס"פ כיצד צולין כמו שנכתב שם וקיימא לן דהלכתא כותיה:

ישנו מקצתם יאכלו. פי' מתני' לענין פסח מתנייא והרי"ף ורבינו שמואל ס"ל דה"ה למצה בזמן הזה דנרדמו אפי' מקצתן לא יאכלו אבל הר"ז הלוי ס"ל דדינא דמתני' בפסח דוקא הוא ולא במצה. וביד שם פ"ח סי' י"ד וספ"ח דהלכות ק"פ ובטור א"ח סי' תע"ח:

ישנו כולן לא יאכלו. אם התחילו לאכול פסחיהם וישנו כולן שוב לא יאכלו דנראה כאוכל בשני מקומות וכתב רשב"ם ז"ל וליכא לפרושי משום דדמי לאכילת שתי חבורות דא"כ קשיא סתמא אסתמא דהא בכיצד צולין סתם לן כר' יהודה דפסח נאכל בשתי חבורות אבל אין האוכל אוכל בשני מקומות הלכך טעמא דמתני' משום אכילת שני מקומות ע"כ:

נתנמנמו. נמנום מהו אתפרש במגלה פ' שני. ומצאתי שנקד הר"מ דילונזאנו ז"ל נִתְנַמְנְמוּ המ"ם והנו"ן בשבא וכן מלת נִרְדּמוּ הדלי"ת בשבא:

ט

הפגול והנותר מטמאין את הידים. פ"ח דהלכות שאר אבות הטומאה סי' ג' ומייתי לה בפ"ק דמכלתין דף ט"ו ובפ' כיצד צולין (פסחים דף פ"ה) ותוס' פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ח) ובגמ' רב הונא ורב חסדא חד מפ' טעמא דפגול וחד מפ' טעמא דנותר מאן דמפ' טעמא דפגול מפרש דמשום חשדי כהונה גזרו עליו טומאה שלא יפגלוהו ברצון להפסיד את הבעלים (הגהה ורש"י ז"ל פי' עוד טעם אחרי לפי ששלמים הן ואין לכהן בהן אלא תזה ושוק וישחטם במזיד לשם חטאת כדי לאכלן כולן ולא נהירא דאין פגול אלא בשוחט על מנת לאכול חוץ לזמנו והשוחט שלמים לשם חטאת אין כאן פגול אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה רשב"ם ז"ל ונלע"ד דאפשר דרש"י ז"ל ס"ל דפגול דהכא במתני' לאו דוקא. ומ"מ התם בפ' כיצד צולין לא הביא רש"י ז"ל רק הטעם הראשון). ומאן דמפ' טעמא דנותר מפ' דמשום עצלי כהונה שלא יתעצלו באכילתן. חד אמר כזית מהם מטמא את הידים כאיסורו וחד אמר בכביצה כטומאתו ובהא לחוד הוא דפליגי. וכתבו רש"י ורשב"ם ז"ל ה"ג במתני' בירך על הזבח לא פטר את הפסח על הפסח פטר את של זבח דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר לא זו פוטרת את זו ולא זו פוטרת את זו וכו' ביד פ"ח דהלכות חמץ ומצה סי' ז'. ובגמ' כשתמצא לומר לדברי ר' ישמעאל זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה לדברי ר' עקיבא לא שפיכה בכלל זריקה ולא זריקה בכלל שפיכה. ובזבחים ר"פ ב"ש (זבחים דף ל"ז) מסקי' דתרי תנאי אליבא דר' ישמעאל דאית תנא דס"ל דלא פליג ר' ישמעאל אדר' עקיבא בהא דמודה ליה דגם פסח אינו פוטר את הזבח ופסח הוי בשפיכה דילפי' ליה מקרא דודם זבחיך דאי זבחיך הוו שלמים כפשטיה יזרק מיבעי ליה ואית תנא אחרינא התם דס"ל אליבא דר' ישמעאל דפסח כשלמים ויליף לה מאת דמם תזרוק על המזבח דכתיב גבי בכור לשון רבים לאתויי מעשר ופסח ואף על גב דפסח וזבח תרוייהו בזריקה פליג ר' ישמעאל וטעמיה דפסח עיקר וזבח טפל לו הלכך אין זבח פוטרו לפסח אבל פסח פוטר את הזבח. ובירושלמי נמי אמרו האי טעמא ע"כ ועיין בתוס' ז"ל אשר שם וכאן:

סליק פירקא וסליקא לה מסכת פסחים:
בעזר הנותן ליעיפים כח וגם לפסחים:
ובעזרת בורא את האדם חללים חללים.
גם רופא חולים. נתחיל מסכת שקלים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף