מלאכת חושב/תמורה/ד/א

מלאכת חושב תמורה ד א

דף ד' ע"א

לא מצית אמרת כו'. לשון רש"י וכתיב גבי נשיא כו' וכי היכי דהתם ליכא אלא מלקות גרידתא ה"נ באומללין כו'. ובהגהות חק נתן הניח בצ"פ דמנלי' זה דילמא דבנשיא נמי כיון דקעביד תרתי לא תסגי לי' במלקות דהא אינו חייב על קללת נשיא אא"כ קללו בשם כמ"ש הרמב"ם פכ"ו מסנהדרין ע"ש. ולכאורה הי' אפ"ל למ"ש בש"מ דאי לא תסגי לי' במלקות ממילא לא לקי הבאתי' לעיל דף ג' ע"א בד"ה נשבע. ולמאי דמשמע לכאורה מהתוספות דב"מ דס"א ע"א בד"ה לע"ע בשני לאוין. דהיכא דלא לקי לא שייך לומר לע"ע בב"ל. וא"כ למש"ש הרמב"ם הלכה ב' הואיל ומקלל כל אדם מישראל חייב למה ייחד לאו על דיין ולאו על נשיא לחייבו שתים כו' ואם קילל נשיא לוקה שלש ע"ש. וא"כ מדייחד לאו על נשיא מוכח דלוקה כיון דלא אמרי' לע"ע בב"ל כשאינו לוקה. אך כבר השיג ביד מלאכי סי' שמ"ז על מי שכתב כלל זה והוכיח מכמ"ד דשייך לע"ע בב"ל או ג' אף היכא דלא לקי ע"ש. וא"כ ליתא לדברינו. והנה למש"ש הרמב"ם דנאמר חרש שאפי' זה שהוא אינו שומע ולא נצטער בקללה זו לוקה על קללתו. לפי זה י"ל להיפך דכמו דחרש דל"ש בי' תרתי מפיק ש"ש לבטלה ומצער לחברי' דהא לא מצטער. סגי עליו במלקות גרידתא ה"נ על נשיא ושאר אדם. אך כבר הק' על הרמב"ם מהש"ס דסנהדרין דס"ו ע"א חרשותו גרמה לו וע"ש בפרש"י ולא תצערוהו מפני שנותן צרתו על לבו כו' וע"ש בכ"מ מה שהביא מהפסיקתא דמשמע כהרמב"ם. וצע"ק במ"ש הרמב"ם שהמקלל הקטן הנכלם לוקה ה"ה כחרש. והרי בחרש לא נכלם כלל וא"כ ילקה גם על קללתו לקטן שאינו נכלם. ואולי כוונת הרמב"ם בחרש רק על שעת הקללה שאז אינו שומע ואינו מצטער אז ומ"מ יתוודע אח"כ ויצטער וקטן שאינם נכלם לא דמי לחרש בזה] ויתאים הגמרא עם דברי הרמב"ם דהרמב"ם נתכוין על שעת הקללה והגמרא קאי על אח"כ שיצטער כשיתוודע מזה וצ"ע. ועי' בתומים ריש סי' כ"ז ואכמ"ל:

אלא א"א מוציא ש"ש לבטלה אזהרתי' מהיכא כו'. בתשו' רעק"א סי' כ"ה כתב לדעת הרמב"ם דחמור יותר לברך ברכה שא"צ ממזכיר ש"ש לבטלה דהא חזינן דמברך ברכה שא"צ עובר בלא תשא ואילו במזכיר ש"ש בחנם מבואר בריש תמורה דליכא אזהרה אלא איסור עשה את ה' אלקיך תירא כו' ע"ש. והנה מלבד דגוף הסברא מוקשה. תקשי לכאורה דא"כ תיהדר קו' הגמרא דילמא קרא דוהפלא אתי למברך ברכה שא"צ דלא מצער לחברי' ובזה יש אזהרת לאו מלא תשא אבל מקלל חבירו בשם דגם מצער לחברי' לא תסגי לי' במלקות. ואולי נימא דכיון דמברך בשא"צ הוא בכלל לא תשא ממילא הוא נמי בכלל נשבע לשוא דילפי' בהו מלקות מלא ינקה ה' אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו וצ"ע. ועמ"ש הפ"י רפ"ו דברכות לענינו דקס"ד השתא דאין שום סברא לומר דעניני ברכת הנהנין דהוו מדרבנן כיון דקיי"ל המברך בשא"צ עובר משום לא תשא כו' ע"ש. וא"כ אי להרמב"ם עובר בברכה שא"צ בלא תשא מה"ת איך כתב בריש הלכות ברכות הלכה ב' ומד"ס לברך על כל מאכל תחילה ע"ש. ואיך מצו רבנן לעקור ד"ת בקום ועשה. אך ביבמות דף פ"ח ע"א בתוד"ה מתוך ושם דף פ"ט ע"ב בתוד"ה כיון כתבו דבדבר הדומה ויש קצת טעם ל"ח עוקר דבר מה"ת ע"ש. ואולי אף הא דתקנו רבנן הברכות כיוצא בו. ועי' בחי' הרשב"א בר"ה דט"ז בהא דתוקעין ב' פעמים לענין בל תוסיף. וכתב דלחכמים יש רשות מפ"פ התורה אשר יורוך ע"ש. וצ"ע אי שייך כזה לענין תיקון ברכות שאינם מה"ת ושיוכלו לסלק איסור דלא תשא ואכמ"ל:

ודמעך אלו תרומה. להתוס' לא נראה פרש"י דמפיק לה קרא בלשון דמע לפי שמדמעת ועולה בק"א. שו"א אלא מדרבנן. וכבר כ' הב"מ באה"ע סי' ס"ז דהוא ע"ש העתיד כבכתובות דף י' ע"ש. והנ"ל דביותר י"ל כן בביטול דק"א דיש סמך בתורה פי' בב"מ דנ"ז ע"א בתוד"ה ועולה מהספרי. ובהגהות הגר"א הק' על רש"י הא ביכורים ג"כ מדמע עד ק"א. ולענד"נ אף דאפשר ביכורים נמי לקרותו דמעך [וכדאיתא במכילתא פ' משפטים והובא הכא ברש"י דביכורים קרוי ד' שמות ביכורים ראשית תרומה ודמע] כיון דרוצה קרא להקדימו לתרומה עדיף לי' לקרותו בשם מלאה שהוא שם אחר שאינו רק בביכורים ולא בתרומה וכדפרש"י הטעם דנקראת מלאה. ובקושיית התוס' כתב הגר"א די"ל דל"ד בק"א אלא שמדמע. וצע"ק דא"כ גם מעשר שני יקרא דמע מש"ה דודאי מדמע ועי' בב"מ דנ"ג. ובמכילתא הנזכר נראה דמע"ש לא נקרא דמע (וצ"ע בפנים יפות פ' משפטים מ"ש על שם רש"י]. וגם לפי' הר"מ שבתוס' דנקרא תרומה דמע לפי שנוהגת גם בלח. הרי גם מע"ש כן הוא. ועיין בתוד"ה שהקדים וברש"י ודוק. ובמש"ש בפנים יפות טעם דלא פירשו חז"ל בפשטא שלא יאחר הפרשתן ונתינתן. משום דבפ' תבוא קבע זמן ביעור התרומה ומעשר בשנה הג' כו' ע"ש. הנה בירוש' פ"ג דתרומות פי' ריו"ח באמת הך קרא לענין ביעור שלא יאחר מלבערו בשעת ביעור המעשרות מהבית ללא קאי על הקדמת תרומה לביכורים והובא ביפה עינים וכתב דע"כ איכא ברייתא כן דאל"כ איך יפלוג ריו"ח אמתני' דאיתא דעובר בל"ת ע"ש. ול"צ לזה למ"ש המפרש מהרא"פ דעובר בל"ת הוא ע"ד אסמכתא והובא בנועם ירושלמי פ"ג דתרומות יעו"ש. והנה ביד מלאכי סי' תקנ"ב הביא מכמה גדולים שכתבו בפשיטות דריו"ח תנא הוא ופליג והשיג עליהם ע"ש. ומהירושלמי הנזכר לכאורה נראה כדבריהם. ואולי י"ל בדוחק דהא דאמר דלריו"ח לא לקי ומשום דפתר לי' בביעור. אין כונתו דלא איירי כלל קרא במקדים תרומה לביכורים אלא אף דקרא איירי בזה. איירי למי על שלא יאחר מלבער בעת הביעור ולכך לא לקי בהקדמת תרומה לביכורים דה"ל לאו שבכללות וכלאו דלא תאכלו על הדם דכולל שלא לאכול מהבהמה קודם שתצא נפשה ולב"ד שהרגו נפש דאסורין לאכול כל אותו היום. ולא לקי כלל עי' רמב"ם פ"א משחיטה ה' ב' ופי"ב מסנהדרין ה' י"ד. וה"נ דכוותי' כיון דכולל ב' דברים בלא תאחר לא לקי:

היו לפניו שתי כלכלות של טבל כו'. בתוס' כתבו דבדמאי איירי מדלא קמפריש תרומה ובמס' דמאי פ"ז מ"ו מיתנייא. ובהגהות חק נתן הק' אי בדמאי איירי איך אר"א לוקה והא דמאי דרבנן הוא וכתב דה"ק אי הוי ענין זה בודאי הי' לוקה עכ"ד. ול"נ דא"צ לזה דכיון דבודאי לקי מה"ת כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ולקי בדמאי מכות מרדות דרבנן ויש לפרש הא דאר"א לוקה על מ"מ וכעין דמפרשינן ביבמות דף נ"ב ע"א הא דתני שם לוקה דהיינו מ"מ דרבנן ע"ש. אף דדרך אמורא לפרש דבריו יותר מהתנא מ"מ י"ל כן. ועיקר קושייתו כבר העיר בזה בתוי"ט שם. ועי' במשנה ספ"ק דדמאי. וביפה עינים הכא וצ"ע:

הראשונה מעושרת. פרש"י אע"ג דלא הפריש לאלתר וכדאמר גבי חבית יין שאני עתיד להפריש כו' מיחל ושותה מיד אע"ג דלא הפריש לאלתר מן החבית וכ"ש הכא דמיחל ואוכל מיד הואיל ושני כלים נינהו. ואינו מבין למאי דפרש"י בגיטין דף כ"ה רוש ע"ב בחבית יין דמע"ש מחלל בדיבורא בעלמא על מעות שיש לו בבית דמה דאפשר לו לתקן לגמרי יתקן. וא"כ הכא דהראשונה היא כולה חולין גמורין ואין שום חשש שיהא בראשונה מע"ש מאי מיחל שייך בה. זולת דנפרש הכא בלשון רש"י מיחל. מתחיל כמש"ש התוס' לפרש מיחל מתחיל [בספר כתונת פסים בדיני ברירה. אות ד' הביא מ"ש הריטב"א בסוכה דף כ"ז לפרש"י דלאו משום דליכא למיסמך אברירה לכתחילה להסובר י"ב דודאי ד"ת לסמוך עליו רק שאין סומכין על הברירה כל מה שאפשר משום וחשש בקיעת הנוד. והק' בכ"פ דמאי נפ"מ מחשש בקיעת הנוד כיון דלא חייש ר"מ לזה יכול לסמוך ע"ז לכתחילה ע"ש. ולענד"נ כיון דהטעם דלא חייש לבקיעת הנוד הוא משום חזקה דס"ל דמהני חזקה גם על להבא. והרי לא עדיפא משארי חזקה דמצינו בש"ס דלא סמכי' על חזקה לכתחילה כשאפשר לברר בקל עי' פסחים דף ד' ע"א למאי נפ"מ לישיילי' וביור"ד סי' א' בש"ך סק"ה. אבל בברירה למאן דסובר י"ב לא מצינו. בש"ס לחוש לכתחילה כשאפשר לברר בקל. אך בפשוט י"ל דשייך למילף ברירה מחזקה לענין שלא לסמוך כשאפשר בקל. לברר]. והנה הא דני השם בכלכלה השני' אף שלא עשאה כולה מעשר אלא מקצתה ואינו מברר אאיזו מקצת יתפס המעשר. י"ל כמ"ש התוס' במנחות דף ע"ח ע"ב ד"ה ליקדשו מ' מתוך פ' דאף דריו"ח ל"ל ברירה כו' אבל הכא קדשי כל היכא דאיתנהו כו' ע"ש ובספרי נפש חי' בב"מ דף מ"ו ע"א בד"ה ואני אעלה לך יעו"ש באורך. אמנם בהא דמעשרותיהם מעשר כלכלה בחברתה קרא השם דפרש"י שמיחל ואוכל מיד משתיהן אע"ג דאכתי לא אפריש כלל. לכאורה ע"כ צ"ל דכשיפריש אחר אכילתו נימא הוברר דקריאת שם חל על מה שהפריש ומה שאכל תולין מתוקן הי'. דאל"כ הא יש לחוש דמה שאכל הי' המעשר ראשון שבתוכו תרומת מעשר. ולכאורה תקשי למאי דמוקי בירוש' במשנה זו בבא דשל זו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושרת כר"מ דאמר תפוס לשון ראשון [הובא בר"ש]. והרי התוס' בגיטין שם ד"ה דברי ר"מ. הוכיחו דר"מ ל"ל ברירה אלא במברר דבריו ומתנה בפירוש שאומר שאני עתיד להפריש ע"ש. והרי הכא לא נזכר שאמר מה שאני עתיד להפריש. ואיך יאכל קודם ההפרשה אם לא נימא ברירה. ואפשר דרש"י יפרש כמו שכתבו התוס' לאוקמי מתני' בדמאי ובדרבנן קיי"ל יש ברירה. וי"ל דהרמב"ם ספ"ז ממעשר דנקיט הדינים ממשנה זו ולא נקיט שיהא מותר לאכול קודם ההפרשה כדנקיט רש"י. הוא משום דמפרש לה בטבל גמור ושנטלה תרומתן וע"ש בתוי"ט. ולכך א"א לאכול קודם ההפרשה משום דקיי"ל בדאורייתא א"ב אפילו במתנה כמש"ש בריש הפרק גבי הא דיין דיפריש ואחר ישתה כנ"ל:

של זו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושרת. בר"ש הביא מירוש' דאתי כר"מ דתפוס לשון ראשון גבי תמורת עולה תמורת שלמים. והק' בתוי"ט על הרמב"ם דפסק למשנתינו בספ"ז דמעשר ובספ"ג דתמורה פסק דלא כר"מ. והשיג בתוס' חדשים ובברה"ז דלקמן דכ"ו מוקי טעמי' דר"מ מדה"ל למימר תמורת עולה ושלמים ואמר ב' פעמים תמורה ור' יוסי סובר דטעה דסבר דתהי' קדשה ולא קריבה כמש"ש הרע"ב משא"כ כאן דליכא למימר דטעה א"כ הל"ל מעשרותיהם מעשרות כלכלה בחברתה גם ר"י מודה דהוי נמלך ותיתי מתני' גם כר"י ע"ש. והנ"ל דתליא בשני הפירושים שבר"ש והרע"ב בהא דמעשרותיהם מעשר כלכלה בחברתה. דלפירש א' צריך להפריש מזו על זז ומזו על זו ולפי' הב' מעשר מאחת על שתיהן ע"ש. דלפי' קמא א"ש מ"ש בתוס' חדשים וברה"ז דשפיר יש לדייק דהוי נמלך מדלא אמר מעשרותיהם מעשר כלכלה בחברתה דאלו הוי אמר הכי הי' נמי המכוון לעשר מזו על זו ומזו על זו כאילו אמר מזו על זו ומזו על זו [ונימא לפירוש זה דאין מקום כלל לטעות ולפרש כצד השני] אבל לפירוש השני הכי אין המכוון דשתי הלשונות שוות דמעשרותיהם ממעשר כלכלה בחברתה משמעותי' לעשר מאחת על שתיהם. ומשל זו על זו ומזו על זו הכוונה דוקא כן ולא מאחת על שתיהן ושפיר י"ל דאינו נמלך. אך אכתי ק' להרמב"ם ספ"ז ממעשר דנקיט במעשרותיהם מעשרות כלכלה בחברתה דמוציא מעשר שתיהן מאחת מהן או מעשר כל אחת מהן ממנה אם היו שוות ע"ש. דהא י"ל דכשיאמר מעשרותיהם כו' הא יהא הברירה בידו לעשר מאחת על שתיהן אם ירצה לכך אמר של זו בזו ושל זו בזו כדי שיהא מוכרח לעשר מכל אחת על השני' ולא משום דהוא נמלך וצ"ע:

לוקה מפני שהקדים מע"ש שבה למ"ר שבחברתה. וכמ"ש התוס' דארישא קאי דאמר מעשר של זו בזו [הראשונה] מעושרת. והנה הר"ש כתב דבקמייתא ליכא חדוש במה שהראשונה מעושרת ומשום סיפא נקטה. ולענד"נ די"ל דאשמעינן חידוש דאף דעבר בל"ת מה שעשה עשוי. וכדאשמעינן כן בפ"ג דתרומות משנה ו'. ואף דתנן שם אין תימא דאשמעי' זה גם במס' דמאי ועי' בס' הכריתות בלשון למודים שער ב' סי' נ"ב. ובמה שפירשו בתוס' הירוש'. על הראשונה בעשה ועל השני' בלאו. דעל הראשונה אם קבע מעשרותיהם בתוכה כו' ונקרא שמם בב"א כו'. לכאורה הי' אפ"ל בפשוט על איזו הקדמה שתהי' כמו תרומה לביכורים או מ"ר לתרומה או מע"ש למ"ר. דבירוש' פ"ג דתרומות [הובא בנועם ירושלמי] אמר אימת הוא עובר בהקדים מעשר לתרומה ר"ח בר בא אמר מתחילה רשב"י אמר בסוף ונפ"מ לנשרף הכרי אחר ההקדמה ולא תרם לבסוף לר"ח עובר ולרשב"י אינו עובר ע"ש. וי"ל דהירוש' הכא סובר דבתחילה עובר בעשה ולבסוף עובר בלאו דלא תאחר כן י"ל להלשון שהובא בתוס' [והירושלמי איננו אתי] וע"ש בר"ש. והירוש' דפ"ג דתרומות הנזכר נראה דאשתמיט מהתפארת ישראל פ"ג דתרומות מ"ו שדקדק דהל"ל לא תקדים דהרי קודם שיאחר הקדום שלא כדין כבר הקדים המאוחר שלא כדין כו' יעו"ש לענינו. והנה לר"ח בר בא דאמר דעובר מתחילה א"ש דיוקו דהל"ל לא תקדים דאז הוא עובר. אבל לרשב"י דאמר בסוף הרי צריך קרא למינקט הל"ת על שעת האיסור. ועכ"פ ה"ל להזכיר הירושלמי הזה. ובמה שהעיר בנועם ירושלמי למ"ד דעובר לבסוף איך יעשה בהקדים מ"ר לתרומה דהא ע"כ צריך לתרום אח"כ כו' ע"ש. לכאורה הי' אפ"ל כשימכור הטבל הטבול לתרומה והאחר יתרום [ועי' בב"מ דף פ"ח בתוד"ה תבואת] לא יעבור הקונה במה שתרם התרומה אחר שתרם המוכר תחילה מ"ר. כיון שהתורם התרומה לבסוף לא תרם המ"ר תחילה. אך מדלא נקט בירוש' נפ"מ אלא בנשרף הכרי. משמע דגם כשתרם האחר שקנה נמי יעבור בל"ת וצ"ע:

לימא קשיא דריב"ח אדריב"ח. בנזיר דף כ"ט ע"א בתוד"ה ה"ג. מבואר דתרי ריב"ח הוו חד תנא וחד אמורא יעו"ש. וצ"ל דהכא פשיטא להש"ס דהא דמשום ריב"ח אמרו אף המקדים תרומה לביכורים ריב"ח האמורא הי'. ועי' בסנהדרין דף י"ז ע"ב בתוד"ה מחכו וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף