מי מרום/א/פתיחה ג
|
< הקודם · הבא > |
כל הגה שיצא מפי קדשו ומעטו של רבינו הרמב"ם, העומק שבו הרבה יותר מהפשטות, כי הרמב"ם כולו שכלי והשכל מקיף יותר מהמלים. ואף אם תמצא דבורים מאתו הנראים כפשוטים, דע כי גם בהם עומק גדול ונורא וכיוון ביחוד אל העומק, כן הוא בספריו בהלכה וכן הוא בספריו באגדה הרוחניים והמחשבתיים.
ויש לדעת כי כל חלל ההוי' כולה מלא בשכל עליון, ושכל יקרא אך לזה שהוא ברור צלול זך ובהיר כיום, וזולת זה אינו שכל כלל, ובתוך השכל הזה אור הנבואה מופיע, והמדות הבלתי ישרות הם המרחיקות והמונעות בעד ההשגה וההגעה באור השכל.
והנה הרמב"ם מתאר לנו בפ"ז מה' יסודי התורה את תוכן הנבואה וז"ל: מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם, ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעת רחבה נכונה עד מאד ע"ש. וביאור הענין הוא דהנה כל כח שליטת היצר אינו אלא במקום שהטעות מגיעה ולמעלה מזה אין לו שום זכות שלטת, שעל כן על דבר ברור אין היצר מפתה, וכל כח שליטתו אינו אלא בהספיקות לבד, ובהיות כן השלטון של היצר הוא אך לפני שמשיגים את השכל הטהור, אבל אחרי זאת שהכל נעשה בהיר וברור אין שום כה שלטון להיצר, ומי שזוכה לזה הוא אשר קנה את השכל, והוא הקדוש אשר ד' בו יבחר לנבא איתו. – רק דגם אחרי קניית השכל נדרש עוד הכנה מרובה כדברי הרמב"ם שם בהלכה ד', כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה, לפיכך בני הנביאים לפניהם נבל תוף חליל וכנור והם מבקשים הנבואה וכו', אלו שהם מבקשים להתנבא הם הנקראים בני הנביאים ע"ש. ולהיות שלא האדם הוא המחדש את השכל, אלא שהשכל מלא בחלל ההוי' על כן אם אך מסיר מאתו המונעים, השכל מתחבר אתו ממילא והמונעים הם המדות שלא נזדככו, שיסודם הוא התיחסות לעצמו וכל מגמתו למלא רק דרישותיו העצמיים, וכשהוא קרוב יותר לעצמו הולך אחרי תאות לבבו וזממו אשר בידו וממלא אותם, שכן לפני זיכוך המדות אין יודעים רק באופק העצמי ובשום אופן אין יכולים להתרומם ממעל להאופק העצמי, וכל מה שמשער ומצייר, הכל אצלו אך בהתיאורים, של האופק שלו. ואין פלא אם מזה באים כל ההטעיות והמשגיות בההשערה ע"ד האלהות והאמונה, כל הדיעות הכוזבות והבלתי נכונות, אך מהשחתת המדות ועיוותם הן נובעות, ולכן אמנם המיישר את מדותיו ושם אורחותיו בעולם הזה זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה. כי השכל נדבק בו בבהירות נאמנה ובזה הוא מתגבר תמיד בדעתו על יצרו ונותן לו דעת להכין עצמו בההכנה המעולה לזכות לנבואת אמת.
ואמנם איכות הנבואה מה היא? הנה הבדל גדול בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים.
הנביא שומע קול ד' מדבר אליו. והנה שמיעת קול הוא ע"י דחיקת האויר, אולם יסוד הנבואה הוא שהקול שהנביא שומע אינו מדחיקת האויר, אלא שאז נשאב כל האויר מסביב הנביא, ועל כן הוא נופל וחושיו מתבטלים כי בלא אויר א"א לחיות. ואז הנביא שומע קול אלקים מדבר אליו לא בסיוע האויר, כ"א כולו קול אלקים, כמו בעת מתן תורה שהקולות שנשמעו לא מחמת דחיקת האויר היו, כי האויר לא פעל אז "עוף לא פרח ופרה לא געתה". [וזהו קול גדול ולא יסף היינו שהקול לא היה עפ"י סיוע של תוספת האויר. והוא אומר ולא יסף ששום דבר לא הוסיף לו – שמעתי.] – וכמו כן הנבואה היא באה בהשאבת האויר ובלא אויר החושים מתבטלים ובזה שונה נבואה מרוה"ק כי הקול הנשמע מרוה"ק הוא ע"י דחיקת האויר. ויש עוד בחינת רוח הקודש שבא דרך העברה במוח כעין הברקה.
ובאמת גם שתי הבחינות האלו ברוה"ק ע"י הפסק מה בעבודת החושים הם באות, להיות שהחושים של האדם עובדים בלי הפסק אין מקום שישמע קול יותר עליון שאינו נובע מעצמו ומחושיו, ויש שנדמה לו כאלו שומע קול מלמעלה ובאמת אינו אלא הד קול דמיוני מפעולות החושים שלו, ואך לבעל רוה"ק אמתי ניכר אם הוא זה מהד קולות חושיו העצמיים או שבא למעלה מחושיו. שלזאת מוכרח שבאותו זמן תופסק עבודת החושים שלו וישמע את הקול. ואך מפני שסוף סוף נשמע מתוך סיוע של דחיקת האויר צריך כל רוה"ק זקיקה וצחצוח לבל יתערבו בזה צחצוחים בלתי טהורים.
וכן הרוה"ק הבא דרך הברקה יש הכרה מיוחדת אם זו היא מחושיו העצמיים, שלפעמים מתבלטת מחשבה שנאספה אל המוח מכבר. וע"י איזה עילה נסתרת מחוקי מהלכי המוח, עולה היא מעצמה וזוכרים בה. ועפ"י רוב נעשה כן בעת שהאדם נח מלחשוב ולהעריך מחשבות חדשות, והם מענין החלומות העולים מהרהורי לבא, וגם המחשבות הזרות העולות בתפלה, כי מי שאינו מתאמץ לחדש את סדר תפלתו באימוץ חידושי, שיהי' בעיניו כחדשים, הרי אז כזמן מנוחה מלהעריך חדשות במחשבות, ולפיכך הישנים והקודמים עולים מעצמם. ועל כן גם בכל הברקה העולה במוח צריך הבחנה אמיתית אם אין זה עליית מחשבה קודמת שגרמו לה איזה ראי' או איזה שמיעה. וההבחנה האמיתית היא אם אז בזה הרגע של הופעת המחשבה העליונה נפסקים כל חושי האדם זה לסימן כי מלמעלה היא באה וטהורה היא. אמנם הבחנה זו קשה היא כי לרגלי מהירת עבודת החושים א"א להבחין את ההפסקה כי יוכל להיות שנפסקו ולא הרגישו בה לרגלי המהירות שעובדות כמראה הבזק.
באפן שכל אלה, בין הנבואה של שאר נביאים ובין בחינת רוה"ק, באות בהפסקת החושים. אמנם לא כן נבואת משה, נבואת התורה, אספקלריא המאירה, שהיא אינה מפסקת את עבודת החושים אלא אדרבה מחדשת את החושים, מחליפה את עבודת החושים לעבודת הקודש ומכניסה זרם קודש בכל האיברים בהכללים ובהפרטים להחיות את הכל, בכל מכל כל.
ושעל כן התורה שמקיפה את כל ארחות החיים הן וענפיהן וענפי ענפיהן, בכולן אם הולכין וחיים בהן עפ"י פסק המשפט האלהי של התורה, הרי יש בחיים כאלה מגילוי נבואה של נבואת משה, ואם שמעת מפי קטן שבישראל יהי' בעיניך כאילו שמעת מפי גדול ומפי הגבורה, כי כן מדת הנבואה נבואת משה שאינה מפסקת את החושים אלא שהיא מחי' את החושים ומחדשת אותה ומפלסת נתיבות קודש עליוני עליונים לכל המוחשים המחשבתיים והמעשיים וזה מה שאמרו במדרש איכה אם יאמר לך אדם יש תורה באדום אל תאמין, כי אין לך גילוי תורה שאיננה מגילוי הופעת נבואת משה, ונבואה אינה אלא בישראל.
בזה יובנו דברי הרמב"ם ז"ל בטעם סידור מסכת אבות אחרי סנהדרין והנלוים אלי' זו מס' ע"ז. כי גם כל דין אשר הבית דין פוסקים הוא מהופעת גילויי הנבואה העליונה, נבואת משה אספקלריא המאירה, והוא ענין אלהים נצב בעדת אל., המשפט לאלהים הוא. וזו מעלת הסנהדרין, ואח"כ באה מס' ע"ז לשרש אחר הע"ז שהיתה נגד יסודה אמונת הנבואה שהקב"ה מנבא עם בני אדם, והביאם זה שלא להתייחס במה שלמעלה מן ההוי', ולדמות שיש למצוא כל אושר בתוך ההוי' עצמה. ומזה באו לכלל התיחסות ענין אלהות להנמצאים, וכל זה הי' למען שלא לחפש את האלהים אדון כל העולמים ב"ה באמונתם הטהורה של ישראל עם קדושו, בטרם הרים ילדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם עד עולם אתה אל, וממילא כפרו בכל הבחינות של הסנהדרין ובחינת אלהים נצב בעדת אל. ומשום כן אחרי מסכת סנהדרין ומסכת ע"ז באה מסכת אבות להורות המוסרים הנצרכים ביותר לדיינים, שיזכו להופעת התורה שהיא כולה נבואה עליונה, וכל פסקי דיניהם והוראתם הם, יהיו עפ"י אותה הנבואה העליונה הלזו, ה"שימה בפיהם" בלי שום הפסקת חושים, וגם כל יחיד ויחיד הצריך לשפוט את עצמו אם מוציא המוסרים שלו מן התורה גם עליו מופיע הדר הקודש של הנבואה בבחינת אלהים נצב בעדת אל.
והמדות הן מפלסות נתיב להשגות המעלות השכליות הממלאות את כל החלל, ומתוך זה לגילוי הופעת אור ד' "אם תבקשנה ככסף וכו' אז תבין יראת ד' ודעת אלהים תמצא" הכונה כמו הכסף והמטמונים הם נמצאים במקומן אלא שצריך חיפוש ביגיעה למצוא אותם וכשמוצא אותם לא שהוא המציאם, אלא רק מצאם. כן כל ההשגות השכליות וביחוד הופעת אור ד' נדרש רק לחפשם ולבקשם ואח"כ מוצאים אותם כמו שמוצאים את הכסף והמטמונים, כי אור ד' מופיע כנגדו ואומר הנני להיות מוכן לך ומצוי לך וכעין שנאמר במדרש על אברהם שאמר אפשר לבירה בלא בעל הבירה הסתכל בו בעל הבירה ואמר אני הוא בעל הבירה.
ולפי שזו היא המעלה האחרונה שאפשר להשיגה ומעלה אחרונה זו היא בעצם בלתי סופית, אין קץ להשגתה, על כן זו היא בודאי תכלית האדם ואין תכלית אחר באשר היא סוף כל המעלות והמדריגות.
תמו הפתיחות וכלול בהם מה שנוגע להקדמת רבינו שמואל אבן תיבון ז"ל.