מילי דעזרא/חושן משפט/יח
|
< הקודם · הבא > |
גרמא בנזקין. ראובן שפרע לשמעון יו"ד דינרים ולוי רואה מרחוק וכשהלך ראובן אמר לו לוי לשמעון פתח ידך ואראה שכמדומה לי שיש ביניהם זהוב אחד רע ופתח ידו ובעודו רואה בא גוי והתיז ביד שמעון ונפלו הדינרים מידו לארץ ונאבדו ב' וג' מהם. עיין בס' אדמת קודש ח"ב ח"מ סי"ד דהאריך לפטור לוי דלא מבעייא לס' הרא"ש ז"ל דמחלק בין דינא דגרמי דחייב לדינא דגרמא דפטור[1] דזה הוי גרמא ופטור לוי אלא אפי' לס' הרעב"ם[2] ז"ל דלא מחלק דבכולהו ס"ל דחייב עכ"ז הכא פטור לוי דלא נתכוון להזיק כלל ואדרבא לטובתו נתכוון.[3] וגם לדעת הרמב"ם אם ההזק בא ע"י מחשבה דוקא ולא ע"י מעשה פטור. ונר' מדבריו שם דס"ל דלוי פטור ברם חסר המסקנא כיעו"ש. גם בס' שדה הארץ ח"ג חח"מ סיח"י פסק שם דפטור לוי וטעם הפטור משום דהו"ל גרמא בנזקין וציין ע"ד מור"ם ז"ל בסי' שפ"ו ס"ג ע"ש. ויש להעיר על דבריו דזה אינו מוסכם לכל דהסמ"ע ז"ל שם ס"ל דהרמב"ם ומרן ז"ל ס"ל דאין חילוק בין דינא דגרמי לגרמא דבכולהו חייב. ולהש"ך ז"ל ס"ל דלדעת מרן ז"ל יש חילוק ביניהם. וא"כ הו"ל לבאר זה דיוצא מינה נפקותא לדינא לדידן דאזלינן בתרייהו דהרמב"ם ומר"ן ז"ל, וביותר יגדל התימה עליו דשם בסי' י"ט בראובן שזרק אבן להכות על ראש שמעון ודחפה שמעון מכנגד פניו ויקר מקרה שאחר שיצאתה האבן מיד ראובן יצא לוי מפתח ביתו וכלי זכוכית בידו וכשדחף שמעון האבן מעליו נפלה על כלי הזכוכית ושברתן חייבו הרב ז"ל לשמעון אף שאינו מתכוין. וכתב שחביריו אמרו דאינו חייב ש' אלא אי איכא ד' תנאים שכתבם הרא"ש וכו' ולדידיה ס"ל דחייב ש' כיון דמרן בש"ע פסק כהרמב"ם דאף בגרמא חייב ובתר מרן גררינן ובמקומנו אי"ל קי"ל כס' החולקים יעו"ש. איך בסי' הקודם לו פסקיה למילתיה בסכינא חריפא דגרמא בנזקין פטור ודבריו סתראי נינהו וצ"ע.[4]
עוד יש מהתימה בסי' י"ט שפסק דחייב שמעון דהגם דהסמ"ע ס"ל דהרמב"ם ומרן ז"ל יחד ס"ל דאין חילוק מגרמי לגרמא דבכולהו חייב מ"מ הרי הש"ך ז"ל פליג וס"ל דדעת מרן לחלק ביניהם דבגרמא פטור. וכיון דבדעתו איכא פלוגת' כמאן ס"ל א"כ איך נוציא ממון מיד המוחזק. מאחר דיכול לומר קי"ל כהש"ך ז"ל דס"ל דדעת מרן הוא דבגרמא פטור. ולזה אפש"ל דמאחר דהרמב"ם ס"ל דגם בגרמא חייב ואנן אתכא דתרווייהו הרמב"ם ומרן ז"ל קיימינן ונודע שבמקומות שנהגו לדון עפ"י ס' הרמב"ם ומרן ז"ל אם הם שניהם נחלקים בדין אחד איכא מהפוס' דס"ל דהרשות מעתה ביד הדיין לפסוק הדין כמו שירצה כאחד משניהם עיין בס' אורח משפט סיכ"ה אוי"ג ואני הדל כתבתי בזה במקום אחר והבאתי דברי המ"מ והאור"מ ז"ל הנ"ל. א"כ מכ"ש בדין זה דאיכא דס"ל דדעת מרן כהרמב"ם דגם בגרמא חייב לכן פסק שם דחייב שמעון. אכן כל כי האי הו"ל לבאר וקיצר במקום שאמרו להאריך ותמיהא הראשונה על כל פנים היא קיימת. ובס' המפתחות אשר שם נפל ט"ס שכ"כ שם והשיב דהוו גרמא בנזקין ופטור ע"ש. וראיתי בס' מטה אהרן ח"א ערך גרמא בדס"ג שהביא דברי הסמ"ע והוק"ל ממקומות שהם גרמ' בנזקין ופסקו הרמב"ם ומרן ז"ל שפטורי' והביא דברי הרמב"ן ז"ל ועפי"ד יצא לחלק בדינא דגרמא דיש מהם לפיטור ויש מהם לחיוב ושלכן פסקו הרמב"ם ומרן ז"ל בקצת מקומות בדינא דגרמא שפטורים הגם דלדעת הסמ"ע ז"ל אינהו סברי דאין לחלק בין דינא דגרמי לדינא דגרמא דבכולהו חייב יעו"ש. דלפי דבריו יש לישב לההיא דה' שדה הארץ סיח"י דפסק לפטור דהו"ל גרמא מזקין ועכ"ז לא פלט מהקושי דהו"ל לבאר ועיין בס' נוכה"ש להמ"ל ז"ל בחאה"ע סי' י"ג שהאריך בדין גרמא וגרמי ואי מתכוין להנאתו וכו' יעוש"ב. ונר' דגם דעת מרן ז"ל באבק"ר סי' פ"ט כן שכ"כ שם בסוף ואפי' אם היה מתברר לנו שהוא המלמדה למאן היה פטור משום דאינו אלא גורם וגרמא כנז' פטור ועוד שלא נתכוון להזיק להרא' אלא להועיל ליתומה ולדברי הכל פטור ע"כ. ומקודם כתב שכן היא דעת הרמב"ם והרי"ף דכל שלא נתכוון להזיק לא דיינינן ליה דינא דגרמי ע"ש.
ועיניך תחזינה בס' ישמח לב גאגין חח"מ סי"ה דהביא שם הסוברים דהיכא דהרמב"ם ומרן ז"ל פליגי באיזה דין דיוכל הדיין לפסוק לדינא כהרמב"ם והאריך שם לסתור דבריהם אלו אלא דודאי עבדינן אנן כמרן ז"ל שקבלנו הוראותיו עש"ב מ"ש ע"ד ה"ה כמוהר"י אבואלעפייא יצ"ו. גם ראה תראה מ"ש מרן ז"ל בשו"ת אבק"ר סיפ"ט ע"ד מוהר"ש וירגא ז"ל וז"ל עוד כתב כי אף לימד למאן הוא גרמא בעלמא וכו' אנו אין לנו אלא דברי הרמב"ם מאריה דאתרין שהוא מכחיש אותם חילוקים וכו' שכמוהו נהגו. הן לו יהי כדבריו שהרמב"ם חולק על החי' שחילק ר"י מאחר שהתוס' והרא"ש ומרדכי והרמב"ן והרשב"א סוברים בחילוקים שכתבתי וגם תה"ד דבתרא טובא הוא וגם הר"מ שהוא משבח אותה שהיה גדול בדורו ודאי דכוותיה נקטינן. ואף אם הרמב"ם מאריה דאתרין במקום אפוקי ממונא ובמקום כל הני רבוותא אין בנו כח ואפי' אם היה מתברר שהוא למדה כ"ש בנ"ד שאין אנו יודעים וכו' ע"ש. הרי לך דמרן ז"ל בהאי דינא דגרמא בעצמו קאמר דאף דהרמב"ם מ"ד במקום אפוקי ממונא ובמקום כל הני רבוותא אין בנו כח להוציא אשר בזה יש להפליא ביותר על מה שחייב השד"ה ז"ל בנדונו בסי' י"ז. עוד יש לעיין בס' משכנות הרועים מער' מ' אוע"ב מ"ש שם המוכר קרקע או מט' והלה מכר חפציו בזול וכו' וחזר בו המוכר דאע"ג דהזיקו אין לו דין מזיק להתחייב וכו' ושכ"כ הרב"ד חח"מ סיק"ז. ועיין ג"כ בס' שו"ת אבק"ר סיקמ"ה דכתב דגרמא בנזקין פטור ע"ש. ובס' בני בנימין סי"ל דמ"ז ע"א כתב דמרן ז"ל באה"ע סי"ן פסק כהרמז"ל דחייב והאריך בזה שם ובסי' ל"א יעו"ש. ובס' זכו"ל חח"מ אות גרמא הביא התנאים הצריכים כדי שיהיה לכ"ע דינא דגרמי ע"ש. וקיצר שם מלהשמ"ע דלדעת הרמב"ם חייב בכל ענין ואיכא דס"ל דגם דעת מרן כן הוא ואיכא דפליגי ע"ז.
והנך רואה דלפי דברי מרן ז"ל שבאבק"ר סי' פ"ז הנ"ל שכתב ואף אם הרמב"ם מ"ד במקום אפוקי ממונא ובמקום כל הני רבוותא אין בנו כח להוציא. נר' מדבריו אלו שכתב אין בנו כח להוציא דאם תפס הניזק לא מפקינן מיניה דאוקומי ממונא הוא. אשר מזה אתה דן שאינו מן הצורך להאריך בדין זה דגרמא בנזקין אם תפס אי מפקינן מיניה או לא דודאי דבד"ז ל"מ מיניה. ועיין בס' זכרנו לחיים חח"מ ח"ב מע' ג' בגרמא או"א דכתב גרמא אם תפס הניזק אי מהני תפיסתו עיין מ"ש בסה"ק ח"א ע"ד כמוהרש"ק נר"ו בס"ה מלאכת שלמה סקי"ב. ושוב נכנס שם בדעת רש"י ז"ל אי ס"ל גרמא פטור או חייב והדברות שלו ושל כמוהרש"ק ז"ל הם סובבים על דברותיהם הקודמים המובאים בספרו ח"א ובס' מלאכת שלמה הנ"ל ושניהם אינם מצויים אצלי. וכאן בח"ב סיים בדבריו וז"ל כאן בסיפא הנה ארשי דע"מ שהק' ע"ד כתר שזיכה ליתומי' מטעם קי"ל כמ"ד דגרמא חייב בד"א דהי"ל לזכותם מטעם קי"ל כמ"ד דחייב לצאת ידי שמים עד"ז לא השיב לי. ואגב ראיתי לו שם דברים מתמיהים שכתב דדבר שאינו חייב בדיני אדם לא מהני תפיסתו דאיך כ"כ בפשיטתו מאחר דהגם דאינו חייב בד"א עכ"ז מהניא תפיסתו מטעם קי"ל כמ"ד דלצאת ידי שמים חייב וכו'[5] וציין על אות שאחריו ושם באו"ב האריך דבלצאת ידי שמים אם המוחזק יוכ"ל קי"ל וכו' עש"ב. הנך רואה דלפי דברי מרן ז"ל שבאבק"ר הנ"ל בדינא דגרמא אין מן הצורך להאריך בדב"ז דפשיטא הוא דתפיסתו מהנייא לומר קי"ל וכנ"ל וה' זוכ"ל שם הביא עוד ג' סעיפים בדינא דגרמא ע"ע, ועיין בס' גנזי חיים למוהרח"פ ז"ל מער' ג' או"ן מה שציין ע"ז וגם הביא שם דברי הלבוש ח"מ סישפ"ה ההפרש שיש בין קריאת תיבת גרמי לבין קריאה תיבת גרמא ושעפי"ד פי' כמוהרי"ף כה"פ בפ' שמות שלח את עמי וכו' כי ביד חזקה ישלחם וכו' פי' נחמד עש"ב.[6]
אחז"ר בס' פני יצחק (ח"ו סו"ס ד') דהאריך בדעת מרן אי ס"ל כהרמב"ם והביא דבריו[7] אפט' והוק"ל ע"ד שבש"ע ח"מ שפ"ו שפסק לחייב וכו' וכו' ע"ש. ולע"ד דעפ"י החילוק של ה' מטה אהרן הנז"ל דבגרמא בנזקין יש מהם לפיטור ויש מהם לחיוב יתישבו קושיותיו כאשר יעוש"ב.
- ↑ עי' ברא"ש בב"ק פ"ב וז"ל אמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסילקן או שבא אחר וסילקן פטור. דבעידנא דשדא פסוקי מיפסקו גיריה. כתב רב אלפס ז"ל מסתברא לן דלית הלכתא כרבה בהא. דרבה לטעמיה דאית ליה לקמן בפ' הגוזל קמא (דף צח א) השורף שטרותיו של חבירו פטור דלא דאין דינא דגרמי וקי"ל דלית הלכתא הכי. ור"י פיר' דגרמא בנזקין הוי כיון שלא עשה מעשה בגוף דבר הנזוק. והכי מסתברא וכו' עכ"ל ומבואר דחלוק גרמי מגרמא דבגרמי מוגדר הדבר כמי שעושה מעשה בדבר הניזוק משא"כ בגרמא.
והנה במש"כ הרב לדון דאליבא דהרא"ש בנ"ד פטור הוא מכח דברי הרא"ש שם דמבואר דהיכא דליכא מעשה בדבר הניזוק פטור וכו' והכא נמי הרי במעשהו לא פעל כלל בדבר הניזוק אלא ביקש לראות המטבע ותל"מ.
אלא דלכאו' יל"ע בזה דהנה עי' ברא"ש שם בפ"ט סימן יג דהביא ג' חילוקים בין גרמא לדינא דגרמי ובכלל דבריו כתב וז"ל והיכא דהוא בעצמו עושה היזק לממון חבירו וברי היזקא הוא הנקרא דינא דגרמי. שורף שטר או מוחל הוא בעצמו מזיק לממון חבירו. וכך מראה דינר לשולחני דבמה שאומר לו שהוא טוב הוא מזיקו וכו' ועוד יש לחלק היכא דבשעת המעשה נעשה ההיזק נקרא דינא דגרמי. כגון שורף שטר או מוחל. וכן מראה דינר לשולחני ואומר שהוא טוב. מיד סומך עליו ונעשה לו ההיזק כי פטר אותו שנתנו לו. ומסור בעידנא דאחוי כמאן דקלייה דמי. וכן נתייאש ולא גדרה בשעת היאוש נעשה מיד כלאים אלא אינו אסור עד שיוסיף מאתים. וכן דן את הדין מיד בא לו ההיזק. אבל כל הני לא בא ההיזק מיד. המסל' כרים לא נשבר הכלי עד שהגיע לארץ. וכן שיסה עד אחר השיסוי לא ישיך וכו' עכ"ל ע"ש.
ולכאו' לדברי הרא"ש שם הרי דנמצא מבואר דהיכא דההיזק הוי לאלתר חשיב בזה דינא דגרמי וא"כ הכא נמי יש לדון בזה מדין דינא דגרמי מאחר דההיזק הוי לאלתר וצ"ל דלעולם בעינן כל התנאים בכדי לחייבו ובהעדר חד מנייהו הוי גרמא והכא סו"ס לא הוי מעשה בדבר הניזוק וכן לא הוי מעשה ההיזק בא ע"י וכו' ולא בריא היזקא וע"ע בשו"ת הרשב"ש סי' תק"ט מש"כ בזה ואכמ"ל. הערת המלבה"ד. - ↑ שמא צ"ל הרשב"ם. [או הריטב"א]. הערת המלבה"ד.
- ↑ והגם דקימ"ל דאדם מועד לעולם שאני הכא דלא הוי כלל מעשה היזק וכל הא דאמרינן דאדם מועד לעולם היינו היכא דאיכא מעשה אלא דלית ליה כוונה אולם היכא דליכא כלל מעשה ל"ש האי כללא. הערת המלבה"ד.
- ↑ והגם דבפשטות היה מקום לחלק בזה דהא דמחייב ליה האדמת קודש הוא רק בכה"ג שדחף שמעון האבן מידו דבזה י"ל דהגם דעיקר הכוח המזיק שבאבן הוא מחמת ראובן אולם מ"מ ההיזק ללוי בא מחמת שמעון דהא דחף האבן מלפניו [ובכלל זה יל"ע דאמאי חשיב ליה גרמא דהא ל"ג מאדן המזיק ושמא צ"ל כמבואר דסו"ס כוח המזיק שבאבן היה ע"י ראובן וצ"ע] אולם בההיא דלוי דאמר לשמעון שיפתח היד וכו' התם לא הוי מעשה ע"י כלל ובכה"ג הוא דפטר האדמ"ק אלא דרבינו לא תירץ ונראה טעמו מאחר דתלי ליה האדמ"ק הטעמים בהנ"ל בדין גרמא ומש"ה לא ס"ל לחלק בזה. הערת המלבה"ד.
- ↑ דהנה עי' בקצוה"ח סי' ל"ב סק"א דכתב דבגרמא פטור אף מדיני שמים אולם עי' בשטמ"ק בב"ק דף נ"ו ע"א דמבואר מדבריו דיש הזיקות בגרמא דיש לחייב עליהם וז"ל המבעית את חבירו ונבעת לקולו אחר שלא הכהו ולא נגע בו פשיעתו מסייעתו שהיה לו להתחזק בעצמו ומתוך כך פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. וכן הרבה נכללו בדין זה כמו שאמרו בכאן מיהא טובא איכא כגון ליבה וליבתו הרוח שסה בו כלב ונחש הרחקת סולם מן השובך נפילת הפשתן הנזכר בפרק לא יחפור נתיאש ולא גדרה סלק את הכרים האמור בפרק כיצד הרגל הבאיש מריחו האמור למעלה הוזקה באכילה נפל מקול הכריה והרבה כיוצא באלו שהוא גרמא ופטור אלא שיש מהם שפטור אף בדיני שמים והוא שאין כוונתו כלל להזיק כי הוא יודע תעלומות לב ויש גרמות שהוא חייב בהם על פי הכלל כגון שורף שטר חבירו והמוחלו אחר מכירה שף מטבע של חבירו והמראה את של חבירו ומפסידו המראה דינר לשולחני ואינו בקי בו וכל שעושה עצמו בקי ואינו בקי הרי הוא מכוון להזיק ולבדו הוא עושה וכן מסלק את הכרים לכלי הנופל מן הגג לדעת קצת כמו שביארנו בפרק כיצד הרגל וכן מחיצת הכרם שנפרצה שאם נתיאש ולא גדרה חייב באחריותו וכו' עכ"ל וכ"כ בחי' המאירי שם. [ובאחרונים העירו ע"ד הקצוה"ח מדברי השטמ"ק הנ"ל ועי' בנחל יצחק סי' ע"ה ושמא צ"ל דהקצוה"ח איירי בגרמא באופן שפטור לכו"ע וכמבואר בשטמ"ק ועי']. הערת המלבה"ד.
- ↑ וכונת רבינו למש"כ בלבוש שם וז"ל ונ"ל בטעם הלשונות על דרך הדקדוק, שכמו שיש חילוק בלה"ק בין קל לכבד, כגון בין שָׁלח שהוא מבנין הקל, לשִׁלח שהוא מבנין כבד, וכן שָׁבר ושִׁיבר. ואמרו חכמי הדקדוק שאין חילוק בין זה לזה, אלא שקל מורה על פעולה רכה שאינה חזקה, והכבד מורה על פעולה שנעשית בחזקה, כגון ושָׁלח פירושו ששלח שליח שאח"כ יחזור אליו, ואילו שִׁילח פירושו שמשלחו לגמרי שלא יחזור אליו, כמו ושִׁלח את אשתו, וכן מלת שָׁבר שהוא מן הקל מורה על שבר קטן שבכלי, ואילו שִׁיבר שהוא מן הכבד היינו שנשבר לחתיכות הרבה ה"נ במלה זו ששרשו "גרם", כשנשתמשו בו כשנעשה גרם ההיזק בחוזק ע"י סיבה קרובה, קראוהו "גְַמִי" שהוא מן הכבד, שהרי הפתח שתחת הג' היא תנועה קטנה, וממילא הרי"ש שאחרי' מודגשת, כידוע עפ"י חכמת הדקדוק. משא"כ כשנעשה ההיזק בסיבה רחוקה קראוהו "גְרָמָא" שהוא מן הקל כמו שָׁלח ושָׁבר עכת"ד ע"ש.
אכן עי' בסמ"ע [שם] דכתב לבאר באו"א דהני גרמות שפטור בהן מלשלם, קראוהו "גרמא בנזקין" כאילו הגרמות נסתובבו ע"י הנזקין מעצמן, ולא מכח אדם המזיק. משא"כ באותן גרמות שהאדם חייב בהם, קראוהו "דינא דגרמי" ר"ל שלא באו ע"י עצמן, אלא מכח האדם שעשה אותם עכת"ד ע"ש. הערת המלבה"ד. - ↑ נמחק מקצת התיבה. הערת המלבה"ד.