מילי דעזרא/חושן משפט/ז
|
< הקודם · הבא > |
עיין בס' חזון עובדיה בסופו בשו"ת סי' ז' שהאריך בענין ידים שאינם מוכיחות אי הויין ידים[1] והביא דברי הרא"ש ז"ל מ"ש בתשו' דלא הוו ידים ודברי מוהר"י אדרב"י ז"ל סי' ר"ז מ"ש מוהריב"ל לשון מוהרימ"ט ודברי מוהר"י אדרבי שבסי' י' שכתב להפך דיש לחוש מספק ושהכנה"ג א"ה הוק"ל עליו כן ובתחילה רצה לחוש להמחמירין להצריכה גט ולבסוף חזר בו להקל בלא גט מכח דברי מוהריב"ל בשם מוהרימ"ט שכתב שאם אמר לאשה הריני נותן זה לך לקי' אפי"ה כתב מוהרימ"ט דלא אמר כלום מכ"ש אם לא אמר הריני נותן אלא אמר זה קי' בתך ודאי דלכ"ע מודו דלא אמר כלום ע"ש. ועיין בס' נבחר מכסף סי' כ"ו כ"ז כ"א כ"ט ל' ל"א ל"ב וגם בענין ידים מוכיחות ע"ש מ"ש בזה.
ועיין בשו"ת נבחר מכסף להרי"ף ז"ל בסי' ל"א שאמר המקדש הנה אלה קי' לבתך. דקאמר הלכה רווחת דידים שאינן מוכיחות לא הוו ידים ומוסכם מכל הפוס' או"ח דהיכא דלא אמר לי אין צריך גט כמבואר בטור אה"ע סי' כ"ז ובב"י שכן פסקו הפוס' ואת"ל איזה חולק על סברא זו להחמיר רבו עליו המתירים. וכ"ש בנ"ד דגריע האי לישנא דקאמר הנה אלה קי' לבתך מהיכא דקאמר הרי את מקו' ולא אמר לי וכו' ואין לספק ממ"ש הרשב"א בתשו' סי' תשע"ד דאמר הרי אני נותן לך לקי' וכו' דכתב ומיהו יש לחוש להחמיר שמא בקי' בענין זה לא בעינן ידים מוכיחות וצריכה גט ע"ש זה אינו דכונת הרשב"א לחוש לחומרא משום דאמר הרי אני נותנו לך לקי' וכיון דאמר הרי אני יש לחוש דלא בעינן תו יד"מ וכמו שפסק הריב"ש סי' רס"ו במי שאמר הריני נותנו בתורת קי' דיש כאן דבור שלם ועל צד זה חשש הרשב"א להחמיר ודייק לישנ' דהרשב"א וכו'. (וכתב המגיה שם א"א מרן ז"ל בב"ה בסי' כ"ז כתב והריב"ש כתב בסי' י"ח אין חוששין לה להצריכה גט כמו שהסכים הרמב"ן וכל האח' ע"כ ולפי"ז אותה תשו' הכתובה בשם הרמב"ן או בשם הרשב"א לאו דסמכא היא עכ"ל ופשוט אלו ראה ה"ה דברים אלו לא היה נצרך להביא תשו' הרשב"א ולהאריך בזה וברור). עוד כתב הרי"ף ויש לגרוע עוד לשון קי' אלו ממ"ש מוהרי"ק בב"י א"ה סי' כ"ז כתב מוהריב"ר שכתב מוהר"י דורן קח טבעת זו קי' על בתך שאינו' כלום וכו'. דבעי' שיאמר לשון שיוכיח להבא וכו' ע"ש ובנ"ד דלא אמר לשון מוכיח להבא יהיו אלה קי' לבתך רק הנה אלה קי' לבתך אינו כלום. ואין לומר דכיון דאמר הנה אלה קי' הוא כמ"ש הרי אלו קי' דשאני לישנא דהרי דמשמע להבא כדאביעיא לן בפ' השולח וכו'. (וכתב המגיה א"א כאן סתר ה"ה מ"ש בסי' כ"ו שלשון הרי במשנה הוא כמו הנה בלשון המקרא ודבריו שבסי' כ"ו הם עיקר שהסכים עמו מוהריט"ץ ובעל מעשה חייא דהנה והרי שוים הם דהא לא חלקו עליו בזה יעוש"ב בסי' כ"ז וכ"ט). (גם בסי' כ"ו כתב המגיה שם כן דסתר דבריו בסי' ל"א ודברים תמוהים הם ודבריו שבכאן הם העיקר וכשחבר פסק סי' ל"א שכח מ"ש כאן ע"כ) ואני אומר דאחר המחילה רבה דליכא דבר סתר ולא שכחה לפניו דמ"ש בסי' כ"ו דהרי והנה הם שוים היינו לענין דכמו דבלשון המקרא תיבת הנה אינה נפרדת כי תמיד היא סמוכה לתיבה שאחריה כמו הנה נתתי וכו' כן בלשון המשנה תיבה הרי אינה מוכרחת כ"א סמוכה לשאחריה כמו הרי את וכו' ותיבת הרי כתיבת הנה בלשון ערבי הוודא דשווים הם לענין זה שפי' הוודא. אבל תיבת זה היא מוכרחת ובערבי האדא ואינה כמו הרי והנה. ולענין זה הוא דקאמר דשווים שלשון שלהם אינו מוכרת ופי' הוודא משא"כ תיבת זה. אבל לענין שמורה סיבת הנה על להבא כמו תיבת הרי שמורה על להבא בסי' כ"ו לא דבר על זה כלום. ובסי' ל"א יצא לחלק ביניהם לענין להבא ול"ק ול"מ.
ועיין בס' חוקי חיים להאג"ן ז"ל בדף קל"ד ע"ד וקל"ה שהאריך בתחילה בדעת הרשב"א ז"ל מאי ס"ל בדין ידים שאי"מ אי הויין ידים או לא וביאור דבריו ממקום למקום ומאי שפירשו בדבריו שאר הפוס' ואח"כ הביא לדברי מוהרשד"ם בא"ה סי' ג' והקשה ע"ד ממ"ש הוא עצמו בסימנים אחרים היפך דבריו ממקום למקום ושגם ה' עצמ"י בדף כ"ד עמד בסתירת דבריו וכו' וגם הביא דברי ה' מוהר"י הלוי ז"ל סי' ד' מ"ש בדברי מוהרשד"ם ופי' בהם והוא ז"ל הקשה עליו. ואח"כ הביא לדברי המ"ל שעמד בדברי מוהרשד"ם ומה שפי' בהם והוא ז"ל הוקל"ע.[2] גם הביא לדברי מוהרח"ש בא"ה סי' י"ח במקדש שאמר טומ"א איסטו פור קי' דקאמר בדק"ל דזה הלשון גרוע מכל הלשונות דאין אנו יודעים אם נתן לה זה הטבעת להתקדש בו אשה אחרת וכו' והוא ז"ל הקל"ע[3] דאיך נעלם ממנו דברי מוהרשד"ם סי' ע"ו דאמ"ל בלשון בזה טומ"א איסטו פור קי' וקאמר דהוו ידים מוכיחות שהיא היא המתקדשת וכו' עוד הקל"ט ע"ד שבסי' ל"א דשקיל וטרי בלשון זה טומ"א איסטו פור קי' וכתב דגם מוהרשד"ם יודה דליכא הוכח' וכו' דקשה טובא עליו דהרי מוהרשד"ם בסי' ע"ו ס"ל דבלשון פור קי' הוי שפיר הוכחה למתקדשת דאם כוונתו לאחרת הול"ל פארה והצ"ע. ושוב עוד הביא לדברי המש"ל שעמד ע"ד העצמ"י במה שהוק"ל ע"ד מוהרשד"ם סי' י"ב ומאי דתמה עליו המש"ל והוא ז"ל חיזק לקושית העצמ"י וכו' וכו' עש"ב שהביא לספיקו של המש"ל בעד אחד מעיד שאמר הרי את מקו' והב' מעיד שאמר לי אי הוי הכחשה ופשיט לה ממ"ש מוהרשד"ם בסי' צ"ט וכו' דאינה הכחשה. והוא ז"ל הקל"ע[4] דבאותה תשו' לא כתב בהחלט דלא הוי הכחשה וכו' ועוד הביא דברי המש"ל והאריך בהם יעוש"ב.[5]
והנך רואה דבכל דהאריך הרב ז"ל להביא דברי הפוס' ז"ל לא הביא לדברי מוהר"י אדרבי ז"ל מ"ש בסי' ר"ז והביא דבריו ה' חזון עובדיה בסי' ו' הנ"ל במי שאמר טומ"ה איסטו דידאל פור קי' שהביא דברי החכם הפוסק ומ"ש עליו מוהר"י אדרב"י ז"ל דהוייא ספק מקודשת וצריכה גט וששוב מוהר"י אדרבי באותה תשו' דסי' ר"ז כתב בשם מוהריב"ל וכו' ודבריו סתרי מסי' ר"ז לסי' י' ושהכנה"ג עמד בסתירותיו ע"ש. גם החזון עובדיה לא הביא כלום מדברי מוהרח"ש ומוהרשד"ם במי שאמר טומה איסטו פור קי' ודברי המ"ל בדברי מוהרשד"ם דבכל הנ"ל לא על' בזכור'ו וכבר הוא אמר בסוף דבריו דכשכתב זה לא היה מצוי בביתו אלא ס' מוהר"י אדרבי ע"ש, ועיין בס' נבחר מכסף בסי' ל"ג דהביא בשם מוהריב"ל בתשו' ח"ב סי' ז' במי שאמר אישטו טידו פור קי' והו"ל כאלו אמר הריני נותן זה בעד קי' והריב"ש כתב להחמיר בהריני וכו' מ"מ לא כתב דהוו קי' גמורים. וה' נבח"מ כתב וקצת אני חוכך בדמיון הזה שרצה לדמות האי דקאמר איסטו טידו פור קי' לנדון הריב"ש דאמר הריני נותנו לך בתורת קי' דשאני התם כיון שייחד עצמו ואמר הריני וגם ייחד לה ואמר נותנו לך בתורת קי' שייך טעמ' דהריב"ש וכו' משא"כ בלשון שאמר איסטו טידו פור קי' כיון דלא הזכיר ביחוד לעצמו בלשון הריני נותן וגם לא הזכיר ביחוד לה לומר נותן לך וכו' ולא הויין ידים כלל. ועוד כתב בנדונו דאמר טול זה וכו' ולא הזכיר נתינת עצמו כלל נר' ודאי דלא הוו ידים ולא הוו קי'. וכ"ת כיון דהיו תחי' מדברים על עסקי שדוכין אין צריך שיאמר מקודשת לי כדתנן היה מדבר עם אשה על עיסקי גיטה וקדושיה ונתן לה ולא פי' ריוס"א דיו וכו' וכ"פ הרמב"ם פ"ג מה' אישות וכו' יש לומר דבנ"ד לא מיקרו היו מדברים על עסקי קידושין כי אעפ"י שהיו מדברים על עסקי שדוכי הבת לא הזכירו שם קי' תחילה כדי שנאמר שאם אמר הרי את מקו' ולא אמר לי דהוו קי' דהא ודאי אם היה מדבר עמה ע"ע שדוכיה ונתן בידה סתם ולא אמר כלום לא הוו קי' דלא אמרו אלא היכא שדבר עמה תחילה על עסקי קידושין ונתן בידה התם אמרי' דילמד סתום מן המפורש ע"ש.
בספר נבחר מכסף להרי"ף ז"ל בסו"ס ע' כתב וז"ל ואם יש לגמגם על שלא נשבעה שבועת האל' אנכי הארכתי בזה בפסק ארוך וידים מוכיחות דהויין ידים להחזיק יורשי האשה בכל הנכסים שהיו תח"י האלמנה עד כדי כתו' ואעפ"י שלא נשבעה שבועת האלמנה דדוקא להוציא מיורשי הבעל אמרי' אין אדם מוריש שבוע' לבניו להוציא אבל להעמיד מה שבידה בחזקתה אעפ"י של"נ ומתה יורשיה זוכים בו ויש לי כמה ראיות לדבר ואין כאן מקום להאריך בזה עכ"ל. וכ"כ בסי' ע"ב ובסו"ס ע"ה ע"ש.
האמנם עיניך הרואות בתשו' מרן ז"ל באבקת רוכל סי' ק' במה שהשיב ע"ד מוהר"י ן' וורגא ז"ל דהא דהאלמנה שמכרה או נתנה מכר' ומתנתה קיימים ה"ד כשנשבעה לבסוף שבועת האל' אבל כשלא נשבעה אח"כ כל הנכסים בין מט' בין מקרקעי הם בחזקת היורשים ואפי' שהיו הנכסים תחת ידה ומכרה ומתנתה הם בטלים והיורשים של הבעל הם מוציאים מידה והאריך שם מרן ז"ל בכמה ראיות מדברי הרי"ף והרא"ש ושאר פוס' ז"ל עש"ב[6] וגם בסי' ק"ג כ"כ ע"ש. ואנכי הדל בסה"ק שערי עזרא חאה"ע סי' י"ד בנדון ההוא הארכתי בס"ד בדברי הפוס' ראשונים ואחרונים ובדברי מרן ז"ל דיש בו כמה צדדים להחזיק ההקדש ההוא שהקדישה האשה גם לדעת מרן ז"ל ע"ש ובאותו הפרק לא הבנתי דברי הרי"ף ז"ל הנז"ל שהם נגד דברי מרן ז"ל הנז"ל יען שלא היה ספר נבחר מכסף מצוי אצלי. ואח"כ בהשמטות כתב יד שלי הבאתי לדברי הרי"ף ז"ל הנ"ל בסתמא ולא כתבתי שהם נגד דברי מרן והיתה השמטה. גם בהשמטות כתב יד ההם במקום אחר הבאתי לדברי השאלה ששאל כמוהר"ה סתהון ז"ל מאת הראש"ל ה"ה יש"א ברכה ז"ל ומה שיצא לחלק היש"א ברכה ז"ל וכפי זכרוני כתבתי עליהם שלא זכרו לדברי מרן ושאינו מחלק ע"ש. והן כעת חדשות אני מגיד דבס' אבק"ר שבסי' ק' אחר דברי מרן כתוב שם בהדפסה וז"ל אמר יהודה נ"ל שאין תשובה זו מנגדת לתשובה רביעית הקודמת לזה שיש לחלק ולומר שאותה היא מדברת כשנשבעה אח"כ כמו שכתוב בתחילתו ונתנתו לבתה קודם שתשבע אבל בזו לא וכו' ע"ש. ונראה דכוונתו היא עמ"ש בסי' צ"ז הקודם. והרואה יראה דישובו אינו מן הישוב כלל דשם כתוב קודם שנשבעה שע"ז באה התשו' דיש חילוק בין מט' לקרקעות ומ"מ בנדון ההוא כיון שהיא מוחזקת במעות בעלה וממנו קנתה הבתי' יש לדונם כמעות ולא כקרקע ועוד דחששת האל' להצריכה שבועה הוא משום צררי וכו' ע"ש. דנראה בבירור דלא היתה שם שבועה כאשר יעו"ש. ואנכי הדל עלה על דעתי הקלושה לישב בדוחק דבההיא דסי' צ"ז היא היתה במעות ומהם קנתה הבתים הו"ל כבע"ח מאוחר שגבה מעות שאין מוציאין מידו כמ"ש הטור א"ה סי' ק"ד דאם קדם המאוחר וגבה מעות אי"מ מידו ע"ש וכ"כ הרי"ף ז"ל בס' נבמ"כ סו"ס ס"ט. וגם יש שם צירוף לזה טעם אחר כמ"ש. שם דליכא חששת התפסת צררי לכן זיכה להאשה שם בסי' צ"ז ושזהו דקדוק לשון מרן ז"ל שכתב שם ומ"מ בנד"ז כיון שהיתה מוחזקת בממון בעלה וממנו קנתה אותם בתים כיון שבאו מחמת מעות יש לדונם כמעות ולא כקרקע ועוד וכו' ע"ש אבל עכ"ז לא הרוה צמאוני ולא ניצולתי מהדוחק בישוב הזה שהרי בסי' ה' מ"ש שם הוא נדונו במה שהובא שם בסי' צ"ט ושם הם היו מעות שקנו בהם הבתים ועכ"ז השיב מרן ז"ל בסי' ק' דאם לא נשבעה אין במתנתה כלום כיעוש"ב. אם לא שנאמר דבסי' צ"ז סמך צדיק ראשו על טעם האחר והוא העיקר יעו"ש.
וראיתי בס' משכנות הרועים במער' מ' אות רצ"א בסופו דהביא בהאי דינא דאם מכר' או נתנה קודם שנשבעה האשה לדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל ושאר פוס' ושקיל וטרי בדבריהם והאריך לישב דבריהם יעו"ע. ות'ם אני שלא עלה בזכור'ו דברי מרן ז"ל שבס' אבק"ר שבסי' ק' וק"ל מאי דהאריך בדברי הפוס' וישב לדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל ואסו"ד אסיק לדינה דבמט' שמכרה ונתנה האשה קודם שנשבעה ואח"כ נשבעה לבסוף מכרה ומתנתה קיימים. ואם לא נשבעה לבסוף ומתה מוציאין מיד יורשיה ומתנתה בטילה. ובקרקעות אף שנשבעה לבסוף מכרה ומתנתה שמכרה ונתנה קודם שנשבעה בטלים יעוש"ב.
- ↑ ומקורו עי' גמ' נדרים דף ה' ע"ב איתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר הוויין ידים, ורבא אמר לא הוויין ידים. אמר רבא רבי אידי אסברה לי, אמר קרא נזיר להזיר לי"י, מקיש ידות נזירות לנזירות, מה נזירות בהפלאה, אף ידות נזירות בהפלאה. לימא, בפלוגתא דר' יהודה ורבנן קמיפלגי דתנן, גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם, ר' יהודה אומר ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין וגט פטורין ואיגרת שבוקין אביי דאמר כרבנן, ורבא דאמר כרבי יהודה וכו' עכ"ל וע"ש עוד בדף ו' ע"ב דאיתמר וז"ל בעי רב פפא יש יד לקידושין או לא היכי דמי אילימא דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי, ואמר לחבירתה ואת נמי, פשיטא, היינו קידושין עצמן אלא כגון דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי, ואמר לה לחבירתה ואת, מי אמרינן ואת נמי אמר לה לחבירתה, ותפסי בה קידושין לחבירתה, או דלמא ואת חזאי אמר לה לחבירתה, ולא תפסי בה קידושין בחבירתה וכו' עכ"ל ע"ש כל הסוגייא. הערת המלבה"ד.
- ↑ שמא צ"ל הוקל"ט. הערת המלבה"ד.
- ↑ כנ"ל. הערת המלבה"ד.
- ↑ צ"ל הקל"ט. הערת המלבה"ד.
- ↑ וע"ע בזה בשו"ת פני יצחק ח"ב אה"ע שהאריך בכ"ז. הערת המלבה"ד.
- ↑ דהנה ע"ש באבק"ר דכתב וז"ל ומ"ש הטור בשם הרי"ף שאם מכרה או נתנה מנכסי יתומים קודם שנשבעה מה שמכרה או נתנה קיים כו' ה"ד כשאחר כך נשבעה אבל אם לא נשבעה אח"כ אין במתנתה כלום וזה מבואר בדברי הרב אלפס שכתב קודם שנשבעה דמשמע שבועה הייתה שם אלא שהמתנה קדמה לה וכן מבואר עוד במה שכתב ומנכין אותו מכתובת' משמע שבאתה אח"כ לגבות כתובתה איירי ואז ודאי משביעין אותה ובזה לא יסתור הרא"ש בתשובה לדברי הרב אלפס שהביאם הרא"ש עצמו לפסק ההלכה דבתשובה מיירי בשלא נשבעה אח"כ כמבואר בדבריו ודברי הרב אלפס כשנשבעה אח"כ כדאמרן על דברי רב אלפס בתשובה הנז' אף הרב הנז' שלא כתב כן אלא כשנשבעה לבסוף על כתובתה שע"ז נשאלה שאלה מלפניו ע"כ וכו' עכ"ל ושמא צ"ל דשאני נידון דהנבחר מכסף דכבר מתה ולכך אין שבועתה מעכבת ויל"ע. הערת המלבה"ד.