פתחי תשובה/יורה דעה/קעג: הבדלים בין גרסאות בדף

{{עוגןמ|א}} '''שאין לו שער ידוע.'''  [עי' בתשובת חתם סופר סי' קל"ז שנשאל מת"ח אחד היות פ"א הסכים ליקח יי"ש מאת חותנו ובעת ההיא בא סוחר א' ליקח יי"ש מחמיו ואמר להת"ח הנ"ל שיקח הוא היי"ש מחמיו והוא יקחנו מאתו בהמתנה ביוקר. וכן נעשה ולקח הסותר ממנו היי"ש וגם לקח עוד מחותנו במזומנים ובהגיע זמ"פ פרע חובו אך הת"ח יודע שהאיש הקונה מכר היי"ש בפחות ממה שקנאו שהיה צריך למעות ונמצא שקנה ביוקר בשביל המתנת המעות אך לא יצא שום שער ידוע מיי"ש וגם אין שומתו ידוע ועתה לבו נוקפו מחשש איסור א"ר עכ"פ וכתב הנה יש כאן ב' חששות. א' מפאת תחלת הקנין דאע"ג דהיינו טרשא דר"נ דנהיגין להתיר מ"מ כד אתי עובדא קמיה דרלב"ח סי' ע' {{ממ|ורמז עלה בש"ך סק"ה}} בראובן שאמר לשמעון קח לך צמר מלוי במעותיך ותנהו לי בהמתנה בריוח כך וכך והיה נראה להרב מו"ה ברוך להתיר דהיינו טרשא דר"נ וחלק עליו הרלב"ח ואוסר דכיון דשמעון לאו בר קונה צמר הוא רק להמציא מעות לראובן והו"ל כמפרש ואסור ע"ש וה"נ הרי הקונה א"ל שיקח היי"ש מחותנו והוא יתנהו ממנו בהמתנה ואסור לרלב"ח הנ"ל. חששא ב' מפאת סוף הקנין שמכר בפחות והפסיד מקרנו וכבר כתב הרב ב"י בבד"ה סי' זה בשם הריטב"א דלא התיר ר"נ אלא מי שמוכר לחנוני או לתגר כו' אבל הנוהגים ליקח טרשות למכרו לאלתר בפחות לכ"ע אסור ע"ש והאריך בזה והעלה דנ"ד היתר גמור הוא דנ"ד לא דמי כלל להא דרלב"ח דהתם גברא דביני וביני אינו סוחר מהצמר ואין לו עסק בה אבל הכא הלא גם בלא"ה כבר רצה הת"ח ליקח יי"ש. וגם להא דריטב"א לא דמי שכלל דברי הריטב"א אינם אלא לאפוקי מי שאינו תגר באותה סחורה ומעיקרא אינו לוקח בהקפה אלא למכור מיד בב"א בזול כדי להמציא לו מעות דזה אסור אפילו לא אמר הלוני ואפילו מוכר לאחר לא לאותו בע"ד עצמו {{ממ|ע"ל סי' קס"ג ס"ג ומ"ש שם}} אבל תגר שכוונתו לסחור בסחורה זו ושוב אפילו מיד ביומו נזדמנה לו סחורה בזול יותר ומוכר הסחורה ההיא בפחות להמציא לו מעות לסחורה השניה אין בכך כלום ונ"ד הא חזינן דהאי גברא תגר הוא באותה סחורה דהרי קנה ג"כ מחותנו במזומנים אלא שלקח גם ממנו בהקפה וחזר ומכרו בפחות משום שהיה צריך למעות ולא הוי מצוי לאצור סחורתו עד יום מועד אבל אין מוכח מתוכו שע"ד רבית עשה כן שריא בלי ספק ע"ש]:

{{עוגןמ|ו}} '''שטר חוב.'''  עיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סי' ד' על פתקים שקורין ציטולי באנקר"י שלשעבר היו עוברים בין הסוחרים בכל עסקי ממון במעות מדודים בעין ואח"ז התחילו הפתקים ההם לרדת עד שכל מי שבא להחליפה פוחתין לו עד ד' למאה ואין עוברים בין התגרים אלא לערך צ"ו או צ"ז למאה אם הנותן לחבירו מאה זהובים מאלו הפתקים כדי שישלם לו אחר זמן מאה זהובים במעות בעין אם יש איסור רבית בדבר וצדד מתחלה לומר שאין בדבר חשש איסור דהני פתקים הוי שטרי חוב ומבואר בח"מ סי' ס"ו דהמוכר שט"ח לגבותו אין בו דין אונאה אפילו שוה דינר באלף ושוב דחה זה והעלה שיש בזה איסור רבית אך אם הוא ר"ק או א"ר תלוי במחלוקת. וע"ש עוד בתשובה מבן המחבר על דברי גדול אחד שצדד בהיתר מכירת הפתקים הנ"ל והרבה להשיב עליו והעלה כפסק אביו ז"ל [ועי' בתשובת חתם סופר סי' קל"ד באורך ויובא קצת לקמן סי' ש"ה ס"ג בד"ה ושטרות]: