כף החיים/אורח חיים/סג: הבדלים בין גרסאות בדף

י) '''[סעיף ג'] היה מהלך בדרך וכו'.''' צריך לעמוד בפסוק ראשון ואע"ג דב"ה אמרי כל אדם קורא כדרכו מ"מ מצוה מן המובחר לעמוד כשהוא מהלך לפי שאינו מיושב כ"כ ואינו יכול לכוין כשהוא מהלך כאשר היה עומד, תוספות בפ' היה קורא דף י"ג ע"ב ד"ה על וכו'. ב"י. ב"ח. פרישה אות ז' ט"ז סק"ב. ועיין עו"ת או' ו' שכתב בשם מדרש תנחומא דאסור לקבל עול מלכות שמים כשהוא מהלך אלא יעמוד ויקרא וכשיגיע לואהבת ילך לדרכו עכ"ד. וכ"כ הרו"ח אות א', וכתב שם הפרישה דל"ד צריך לעמוד אלא ה"ה יושב. וכ"כ א"ר אות ה':

יא) שם''' צריך לעמוד בפסוק ראשון. ובה"ג והראב"ד כתבו שצריך לעמוד עד על לבבך כמ"ש בטור וכתב הב"ח דכן יש להחמיר יעו"ש. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ב'. וכן פסק א"ר אות ו'. והביא ראיה עוד לזה מן הפוסקים יעו"ש. וכ"כ החס"ל אות ו', וע"כ יש להחמיר היכא דאפשר ולעמוד עד על לבבך. ועיין עוד לקמן אות ט"ז:

יב) שם''' צריך לעמוד בפסוק ראשון. וכתב הב"ח דלאחר שעמד עד שקרא פסוק ראשון או עד על לבבך אסור לו לעמוד יותר יעו"ש, והביאו שכנה"ג שם אות ג', מ"א סק"ד, וכ"כ הברכ"י אות ג' בשם מטה יוסף ח"ב י"ד סי' ב' דאם עומד כל הפרשה הוי יוהרה וכ"כ בספרו קש"ג סי' י"א אות ח' סידור בי"ע אות יו"ד אבל הט"ז סק"ב כתב דאם רוצה לעמוד שיהיה לו כונה אפילו אח"כ תע"ב יעו"ש, והביאו י"א בהגב"י, וכן נראה מל' הלבוש שכ' ומשם ואילך יכול לקרות כשהוא מהלך משמע דאם רוצה רשאי לעמוד, וכ"כ א"ר אות ו', ר"ז אות ג' מאמ"ר אות ד'. יפ"ל אות ג':

יג) שם''' צריך לעמוד בפסוק ראשון, כתב הב"ח דדוקא במהלך על רגליו צריך הוא לעמוד בפסוק ראשון כדי שיהא קורא שמע בכונה אבל במהלך על הבהמה או יושב בקרון יכול לכוין היטב ואינו צריך לעמוד דלכוונת פסוק ראשון בלחוד לא אמרינן רוכב כמהלך דמי עכ"ל, והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ד', מ"א סק"ד, אבל הט"ז סק"ב כתב דרוכב על גבי בהמה צריך לעמוד עם הבהמה בשעת קריאת פסוק ראשון שכיון שהוא טרוד בהולכת הבהמה אינו יכול לכוין שפיר יעו"ש, וכ"כ הפר"ח אות ג', והב"ד י"א בהגב"י, וכן נראה דעת המאמ"ר או' ג'. ש"ץ דצ"ד ע"ג. ר"ז אות ד'. קש"ג סי' י"א אות ט'. סידור בי"ע אות י"א. ועיין א"ר אות ה'. שכתב דטוב להחמיר יעו"ש. והעו"ת שם כתב דיש לסמוך על המתירים בעת הצורך יעו"ש. אבל היושב בקרון א"צ לעמוד. ט"ז שם. י"א שם. ש"ץ שם. ר"ז שם. קש"ג שם. בי"ע שם. וכתב הא"ר שם דבתשו' בית יעקב סי' ע"א משמע דבקרון אף שמנהיג בעצמו א"צ לעמוד וברכוב אף דאחר מנהיג הבהמה יעמוד יעו"ש. והביאו שע"ת אות ד'. מיהו מדברי הט"ז הנ"ז משמע דברכוב אם אחר מנהיג הבהמה א"צ לעמוד. וביושב בקרון דוקא אם אחרים מנהיגים העגלה א"צ לעמוד. וכ"כ מחה"ש סק"ד. פרמ"ג במש"ז אות ב'. וכתב שם הפרמ"ג להכריע דברוכב אפילו אחר מנהיג צריך לעמוד כבית יעקב ובעגלה כשמנהיג בעצמו יעמוד בפסוק ראשון יעו"ש. והכי מסתבר:

יד) שם''' צריך לעמוד בפסוק ראשון. וכן צריך לעמוד בברוך שם כבוד וכו' דדינו כמו פסוק ראשון כמש"ל סי' ס"ח אות מ"ה. וכ"כ ש"ץ דצ"ד ע"ב. קש"ג סי' י"א או' ח'. בי"ע או' יו"ד. יפ"ל סוף או' ג':

טו) [סעיף ד'] עיקר הכונה היא בפסוק ראשון.''' ובשכמל"ו הוא בכלל פסוק ראשון כמש"ל סי' ס"א או' מ"ה. וכ"כ מ"א בזה הסימן סק"ה. ר"ז אות ה'. חס"ל אות ד':

טז) שם''' עיקר הכונה היא בפסוק ראשון. כתב מהרל"ח דאף לבה"ג וראב"ד עיקר הכונה בפסוק ראשון ולא אמרו עד על לבבך בעמידה אלא משום דלא לחשב קריאת עראי אבל כונה א"צ אלא בפסוק ראשון עכ"ל. והביאו חידושי הגהות בגליון ב"י. אבל הב"ח כתב למ"ד על לבבך צריך כונה ג"כ עד על לבבך יעו"ש. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ה'. וכבר כתבנו לעיל אות י"א דלכתחלה צריך ליזהר והכא נמי ודאי דלכתחלה צריך ליזהר אבל בדיעבד אין לחזור כ"א בשביל פסוק ראשון כמ"ש מרן ז"ל ובשביל בשכמל"ו כמש"ל סי' ס"א אות מ"ה יעו"ש, וכשחוזר בשביל בשכמל"ו צריך לחזור פסוק שמע ישראל כדי שיבואו על הסדר דשניהם כמו פסוק אחד ולא יבא בשכמל"ו כי אם אחר שמע ישראל כמבואר בשער הכונות דרוש ק"ש יעו"ש:

טוב) שם''' הלכך אם קרא ולא כיון לבו בפסוק ראשון לא יצא י"ח וחוזר וקורא. ואע"ג דאסור לומר שמע ב"פ כמ"ש בסי' ס"א סעי' ט'. כתב הב"ח בסי' ס"א דדוקא באומר שמע שמע בקול רם משום דנראה לשומעים כשתי רשויות אבל בלחש יכול לומר פעם שנייה אי לא כיון דעתיה בראשונה יעו"ש. וכ"כ ס"ח סי' י"ח והביאו ב"ח שם. וט"ז שם סק"ג. וכ"כ הט"ז בזה הסי' סק"ג ומ"א סק"ו. וזהו לדעת הב"ח דמחלק בין לחש לקול רם אבל לדעת מרן ז"ל שאינו מחלק כמש"ל סי' ס"א אות ל"ד י"ל היכא דלא אפשר שאני. ועוד כתב שם הט"ז דאם ממתין איזה זמן ואחר כך חוזר וקורא לית לן בה יעו"ש. וכן כתב הפר"ח לענין אמן והב"ד לעיל סי' ס"א אות מ"ג, והגם דלדעת מרן ז"ל אין לחלק בין לחש לקול רם כמש"ל מ"מ האחרונים ז"ל פסקו בזה כדעת הב"ח והט"ז להחמיר דאם לא כיון בפסוק א' חוזר לאומרו בלחש או ממתין מעט ואחר כך חוזר לאומרו. ש"ץ דצ"ד ע"ב. קש"ג סי' י"א אות ו'. סידור בי"ע בדיני ק"ש אות ח'. וכן המש"ז ז"ל אע"ג דפסק כמרן ז"ל דאין לחלק בין לחש לקול רם בעניין אם לא כיון כתב דיחזור לאומרו בלחש כמש"ל סי' ס"א אות ל"ד יעו"ש. ואם כן אם לא כיון בבשכמל"ו דצריך לחזור כמש"ל אות ט"ו צריך להמתין מעט ואחר כך יחזור לאומרו דאין לו תקנה אחרת כיון דבלאו הכי צריך לאומרו בלחש:

חי) שם''' וחוזר וקורא. ואף שכבר קרא כל פ' שמע והיה אם שמוע ואא"כ נזכר שלא קרא בכוונה צריך לחזור ולקרות כל הפרשה דאל"כ הוי כקורא למפרע דאינו יוצא כדלקמן סי' ס"ד. א"ר אות ז' וכך הם דברי המ"א סק"ו כמ"ש מחה"ש ופרמ"ג א"א אות ד'. וכ"כ ר"ז אות ה'. ש"ץ שם. חס"ל אות ג'. ואם אינו יודע אם כיון או לאו עיין לקמן סי' ס"ד אות ח':

יט) שם''' וחוזר וקורא. והא דלא נקט נמי דצריך לחזור ולברך היינו משום שכתב לקמן ריש סי' ק"א. דהאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה. ולפ"ז בפסוק ראשון דק"ש אף דהאידנא מחזירין טעמא נ"ל לחלק משום דק"ש דאורייתא ותפלה דרבנן. והשתא ניחא דלא כתבו הש"ע ולבוש הכא הך דהאידנא אין חוזרין. א"ר אות ז' יעו"ש. ועיין מ"א סי' ק"א סק"א. ובדברינו לשם בס"ד:

אך) [סעיף ה'] אם היה ישן מצערין אותו וכו'.''' ולאו דוקא אונס שינה דה"ה לאונס אחר. כ"מ פ"ב דק"ש סוף דין ג' בשם הר' מנוח. מ"א סק"ח. א"ר או' ט'. ר"ז אות ו'. סידור בי"ע אות ט':

בך) שם''' מכאן ואילך אין מצערין אותו וכו'. אבל מילתא דפשיטא היא שצריך לקרות כולה ואם לא קרא השאר כלל ודאי לא יצא. ב"י. עו"ת אות ז' מ"א שם. א"ר שם. בי"ע שם. ועי"ש במ"א שהביא מחלוקת הפוס' אי פסוק א' דוקא הוי דאורייתא או פ' ראשונה או כולה יעו"ש, ודעת מרן ז"ל משמע בב"י דדוקא פסוק א' הוי דאורייתא יעו"ש בב"י סוף הסי' ודו"ק. ועיין י"א בהגב"י ופר"ח בסי' ס"ז ובדברינו לשם בס"ד:

כג) שם''' מכאן ואילך אין מצערין אותו וכו'. יש אומרים שלא נאמר כן אלא בקורא ק"ש עם ברכותיה עם הצבור וחוזר וקוראה על מטתו ועל אותה קריאה נאמר שאם נאנס בשינה אין מקיצין אותו. ריא"ז הובאו דבריו בש"ג פ' היה קורא. כנה"ג בהגה"ט. ש"ץ דצ"ד ע"ג. קש"ג סי' י"א אות י"א:

כד) שם''' שאעפ"י שהוא קורא מתנמנם יצא. ואפילו נסתלק האונס אין צריך לחזור ולקרות. וכ"כ הרב ראשון לציון דפ"ב יעו"ש. ער"ה אות ג':

כה) [סעיף ו'] הקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו וכו'.''' משמע קצת ביומא דף י"ט דאפי' לצורך מצוה אסור לרמוז. מ"א סק"ט. א"ר אות יו"ד. סו"ב או' ד'. ש"ץ דצ"ב ע"ב. קש"ג סי' י"א אות ז', ר"ז אות ז'. סידור בי"ע בדיני ק"ש אות ה'. ובפ' שניה משמע שם ביומא דשרי לדבר מצוה יעו"ש. וכ"כ קש"ג שם. ר"ז שם בי"ע שם. קיצור ש"ע סי' י"ז אות ו'. ועיין באו' שאח"ז. וכן בין הפרקים מותר לרמוז לדבר מצוה. לב"ש על מ"א סק"ט. ועוד עיין לקמן סי' ס"ו אות ז':

כו) שם''' לא ירמוז בעיניו וכו'. וכן יש ליזהר משאיבת עפר הטאב"ק ומלקנח חוטמו {{ממ|פי' מן הצואה שבתוכו אבל אם רירין נוטפין מחוטמו זה פשיטא דשרי לקנח אותו}} ומלגעור בתינוק וכדומה. ונראה דאפילו אם ישתוק באותו פרק אסור מדהקשה מדרב היאך מחוי בן קבוטל ותרצו דבפ' שנייה ולצורך מצוה שרי ש"מ דליכא תקנתא בשותק. לכן יש ליזהר לעבוד את ה' כדת מה לעשות. חס"ל או' ה'. ויש מקילין בשאיבת עפר הטאב"ק בפרשה ב' למי שרגיל. עמודי השלחן על קיצור הש"ע סי' י"ז אות ו' בשם מ"ב. ועיין ח"א כלל כ"א אות ה'. וכן יש ליזהר שלא יחזרו הגבאים לגבות צדקה בעת ההיא דבודאי לא ידעי מאי קאמרי. חס"ל שם. כף החיים סי' י"ד אות צ"א. בן א"ח פ' וארא אות י"ג:

כז) שם''' ולא יראה באצבעותיו. ולא יעסוק בשום מלאכה חס"ל שם. וכ"כ ח"א כלל כ"א אות ה'. ובני אדם שדרכם להניף במניפה בקיץ מפני החום צריך להזהירם שלא יניפו בעת ק"ש. בן א"ח שם:

כח) שם''' מפני שנראה כקורא עראי וכו', ואם עשה כן אעפ"י שיצא י"ח הרי זה מגונה. הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות ק"ש דין ח'. כ"מ שם. אמנם הרמב"ם ז"ל שם לא כתב פ' ראשונה אלא סתמא הקורא ק"ש לא ירמוז וכו' וכתב עליו הר' מנוח וז"ל בפ"ק דיומא מפלגי בין פרק א' לפרק שני משמע דבפרק שני מותר לרמוז אפשר שלא רצה הרב לגלות כדי שלא יזלזלו בקריאתה, אי נמי בפ"ב מגונה הוא דלא הוי אבל איסורא איכא עכ"ל, והביאו כ"מ שם. ואע"ג דהרב לחם משנה תירץ קושיא זו על הרמב"ם כיעו"ש מ"מ האחרונים הביאו תירוץ זה השני של הר' מנוח שכתב דבפרק ב' מגונה הוא דלא הוי אבל איסורא איכא, משמע שדעתם להחמיר אפי' בשאר הפרשיות. מ"א סק"י, ש"ץ דצ"ד ע"ב. ומ"ש אבל איסורא איכא ר"ל איסורא זוטא כמ"ש מחה"ש שהוא איסור קל פחות ממגונה שאין כל האיסורים שוים שיש קל ויש חמור ואיסורא הוא לשון מושאל ובזה סרה תמיהת המאמ"ר אות ו' כיעו"ש. וכ"כ קש"ג סי' י"א אות ז' אבל שלא לצורך מצוה אסור גם בפ' שנייה. סידור בי"ע אות ד'. וכן משמע מדברי ר"ז אות ז':

כט) שם''' וכתיב ודברת בם וכו' אע"ג. דבפרשה שנייה נמי כתיב לדבר בם לא דמי שזה ציווי לדיבור וזה אינו ציווי לדיבור אלא ללמד הבנים שיעסקו בתורה. תמים דעים הי' ר"מ. א"ר אות יו"ד. פרמ"ג א"א אות ט':

לא) שם''' קורין ק"ש במקומם. וכן מברכין כל הברכות כתיקונן. דהאידנא אין מקפידין כמ"ש בסי' ק"י וסי' קצ"א סעי' ב' ועי"ש בסי' קצ"א סעי' ג'. וכן פסק הפר"ח אות ח' יעו"ש. ולפ"ז ניחא מה שלא כתב מרן ז"ל החילוק שיש בין האומנים העושים בסעודתן לעושים בשכר דסמך על מ"ש בסי' ק"י וסי' קצ"א דהאידנא אין מקפידין דאפי' אם עושים בשכר קורין ק"ש בברכותיה יעו"ש. וכן י"ל על הרמב"ם והטור שלא כתבו החילוק שיש בין האומנים שסמכו על מ"ש בהלכות תפלה וברה"מ. ועיין י"א בהגה"ט. ומ"ש שם הפר"ח מדברי הרמב"ם משמע וכו' עיין בי"א שם מ"ש ע"ז ודו"ק:

לב) שם''' ואינם צריכין לירד. אבל מ"מ צריכים להתבטל ממלאכתם בפרשה ראשונה כמו שנתבאר. ר"ז אות ט' והיא פשוט, וכן צריכים להתבטל ממלאכתם בשעת ברכות ק"ש משום דאסור לעשות מלאכה בשעת ברכה כמ"ש בסי' קצ"א סעי' ג' ועיין בדברינו לעיל סי' ה' אות ג':

לג) [סעיף ט'] הכתף אעפ"י שמשאו על כתפיו וכו',''' הכי איתא בתוספתא ובירושלמי פ' היה קורא ומוכח התם דאפי' משאוי של ד' קבין מותר משא"כ בתפלה כדלקמן סי' צ"ז והטעם דכיון שא"צ לכוין כ"א הפסוק ראשון יוכל לכוין אפי' משאוי גדול על כתפיו, פר"ח או ט':