דבר אברהם/ג/לא: הבדלים בין גרסאות בדף

'''בסי' א' אות י"ד''' בסופו הקשית שלדעת רבינו יונה ז"ל דהקנאת חכמים אינה מועילה אלא כשיבוא ליד הזוכה, וקודם שבא לידו הוא רק מופקע ומופקר מבעל הנכסים, א"כ מאי קס"ד בגמ' (ב"מ צ"ו ע"ב גבי בעית רמב"ח בעל בנכסי אשתו מי מעל) למימר שימעלו ב"ד משום שהם תקנו לו קנין זה, הלא הם רק הפקיעו והקנין עושה הבעל עצמו אח"ז כשיבוא לידו, ולמה ימעלו בי"ד. לדעתי אין בזה קושיא, דהפקעה לא שייכא בנכסי הקדש וכלא כלום היא, ורק הוצאה לרשות אחרת הוא דאיתא בהו ושעי"ז הם יוצאים לחולין. וא"כ לדעת ר"י קודם שיבואו מעות ההקדש ליד הבעל לא פעלה עליהם עדיין כלום תקנת החכמים, לעשותם מופקעים ומופקרים, עד שתאמר שבזכיית הבעל בבואם לידו לא שייטא עוד יד חכמים, אבל, להיפוך, רק אז בבואם לידו פועלת תק"ח לעשותם ברשותו ע"י קנינו ושפיר הוו הם ממש המוציאים מרשות הקדש לרשות אחרת.

'''בראש אות י"ז בסי' הנ"ל''' העירות בדברי הרמב"ם ה' לולב שכתב: ואין נותנין אותו לקטן ומשמע שם מדבריו אפי' בהגיע לעונת הפעוטות שמקנה מדרבנן, הא אף אי ס"ל שקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא, אבל אחר שהוא בידו אמאי לא יזכה בו מטעם הפקר בי"ד שהוא ודאי מדאורייתא, כדילפינן מקרא, ואפילו אי לא יועיל הפקר בי"ד רק להפקיע, מ"ח תכה בלולב שבידו כזוכה מן ההפקר.

'''אמנם''' לפ"ז עוד יש תחבולה לצאת בלולב בנותן לפעוטות, היינו שיפקיר אותו אחרי קניתו מן הקטן שמדרבנן כבר הוא בעלים עליו להפקירו, והוא הלא רק צריך להפקיר הקנין דרבנן שיש לו בו, ויחזור ויזכה בעצמו מן ההפקר. וגם בשלא יעשה זאת, עוד יש לחקור אם רק מדרבנן לא יוכל לקנות לגבי דאורייתא מן ההפקר. או לא יהא שייך כאן קנין גם מדאורייתא, אך בכל אופן שפיר כלל הרמב"ם במשמעות לשונו גם קטן שהגיע לעונת הפעוטות.

'''בסי' ב' אות ב'''' הבאת ראי' דשהי' בין סימן לסימן בעוף אינה פוסלת (אף לדעת רש"י שפוסל במיעוט בתרא) מהא דבזבחים (ס"ה ע"ב) מבואר שבחטאת העוף לכו"ע וגם בעולת העוף לרבנן מולק סימן ב' אחר ששהה והמליקה כשירה, ומליקה במקום שחיטה היא, ומוכח דעל סי' הב' בעוף לא אמרי' חדא שחיטה היא. לדעתי אין ראי' מהתם, דהנה הא דפוסלת שהי' במיעוט בתרא לדעת רש"י, וכן בין סימן לסימן אי נימא דפוסל, הוא רק אם יהי' שם שחיטה על המעשה שלאחר השהי' אמרינן אז דכולה חדא שחיטה היא, אבל אם יקרע בצפרניו או יתיז צוארו לית לן בה [וכמבואר ברש"י בחולין, ויש מקום עיון בשוחטו להמיעוט בתרא במחובר אתר שישהה מה דינו] וא"כ, הא מה דעל מליקה שם שחיטה הוא רק על כמה שצותה התורה למלוק וחידשה שזה הכשרה כשחיטה, אבל סי' הב' שאינו בכלל מליקה, לא מיבעי בחטאת העוף שא"צ כלל למלקו לא הוי כלל שם שחיטה עלי', וכמתיז בגרזן או קורע בצפורן לאחר שחיטה דמי, אלא אפי' לרבנן בעולת העוף, כיון דקסברי דסימן הב' הוא למצות הבדלה בעלמא ולא מדין מליקה לא הוי ג"כ שם שחיטה והכשר שחיטה על מליקתו. וזה מדויק גם בלשון רש"י ז"ל שם בזבחים שכתב: אבל שם מליקה אינו חל אלא על הראשון.

'''בביאור''' דברי רש"י חולין כ' ע"ב גבי וכי מתה עומד ומולק. הנה במה שתמהו עליו הרשב"א והר"ן נראה שגם הוא מפרש כמותם וכן הוא בהגהות שמ"ק לחולין שהגיה בלשון רש"י: „דהא האי עוף בחד סימן מתה”, ר"ל האי עוף שנחתך בו מפרקת ורוב בשר, ומה שדקדקת אמאי כתב ולמה מעכב שני ולא כ' למה מועיל שני. ניחא בפשוטו, דהא אפשר לחלוק ב' הסי' כאחד ויהא באמת צריך לעשות כן משו"ה מפרש דהקושיא היא אמאי מעכב שני.

'''שם אות ו' בהגה"ה''' רצית ליישב תמיהת המהרש"א ע"ד רש"י ויבמות ק"ג ע"ב) במאי דמפרש קושית הגמ' ממטלית דאי נימא כתותי מיכתת לא שייך לידון בו רובו ככולו, דמאי סניא לי' לרש"י ז"ל לפרש דאפי' אם יכנס כולו הא כיון דכתותי מיכתת אין בו ג' על ג', והיא תמי' עצומה. ואמרת שם לחלק בין היכא דהשיעור מצד הדין ובין היכא דהשיעור הוא מצד חשיבות אצל ב"א, והנה אף כי החילוק הזה טוב בעיקרו, אך מי זה ימידה ויערכה דבסנדל לא הוי טעם השיעור משום חשיבות אצל ב"א, ולהיפך דבמטלית נמי לא הוי השיעור מצד הדין. וכמו שפקפקת שם בעצמך דקשה לסמן הגבולים. וגם לעיקר הסברא נראה לכאורה סתירה מדברי התוס' ריש לולב הגזול שכתבו דמשום הכי אתרוג של אשרה פסול דלכה"פ צריך שלא יהא קטן כ"כ כדי שיהא מינכר לקיחתה, ובזה הא ודאי הוי השיעור רק סבה חצונית ובכ"ז אמרינן בי' כתותי מיכתת שיעורא.

'''ובזה''' סרה ג"כ קושית התוס' (סוטה כ"ה ע"ב) אמאי כלאי הכרם מטמא נימא כתותי מיכתת, ואולם בר מן כל דין לפלא על השעה"מ וביותר על רבותינו בעלי התוס', דהא מסקינן שם ביבמות שבטומאה גלי קרא דל"א כתותי מ"ש, ורק איסור מטומאה לא ילפינן אבל לענין לטמא ודאי כל הטומאות שוות.

'''שם בהגהה הנ"ל''' העירות, לבנות מזה ראי' לסברתך, כיון דכבר משני בבית דהיכא דגלי קרא שאני, מאי פריך עוד מבגד ג' על ג', והא ע"כ בו גלי קרא, דאי אמרת כתותי מיכתת שיעורא א"א לשום בגד שיהא טמא בנגעים דנחסר שיעורו. באמת זו לאו קושיא היא, דהא אם נניח שלא יהא טמא א"כ איגלאי דלא עמד לשריפה והרי הוא שוב בגד כמעיקרא, ולזה א"א ע"כ לומר שלא יהא טמא.

'''שם אות י"ב''' כתבת בכוונת דברי הרשב"א בחידושיו חולין כ' ע"א, דמה שכתב דשהי' אינה נוהגת במליקה, היינו שאין שהי' פוסלת במליקה כמו בשחיטה ולא הוי פסול בשחיטה, אבל כהפסק מיהא חשיבא ונמצא דהשהי' מחלקת המליקה וכגומר מליקתו בקרבן טריפה דמי [ולא תקשה עליו עוד מזבחים ס"ה ע"ב] ונ"מ לטהרה מידי נבילה. אולם לפי"ז הואיל דנקטינן כללא, דשהי' אינה נוהגת במליקה וגם שהי' אינה פוסלת בה, א"כ למה באמת בהגרים שליש פוסל שמואל את המליקה ול"ל שבהגרים שליש ג"כ לא הוי רק טריפה משום דנטרפה בפסיקת החוט למעלה ממול עורף שלאו מקום מליקה הוא, א"כ מאי האי דכתב הרשב"א ז"ל דשהי' אינה נוהגת במליקה, הא כגוונא דהגרמת שליש גם שהי' נוהגת כיון דבשתיהם רק טריפה הוא דנעשית. ועוד דפסיקת החוט ברובו הוא ומדברי שמואל נראה שאפי' התחיל רק משהו למעלה ממול עורף מיפסל דמדמי לה להגרים שליש בשחיטה. ומוכח דהוי מדין פסול במליקה כמו פסול בשחיטה, ומ"ש הגרמה משהי'. ועוד דבגמ' שם מבואר שגם שחוטה פוסלת ולדעת בעל ה"ג שמוטה אינה טריפה כלל. ולכן הי' נראה דאפשר לומר בכוונת הרשב"א, דאמנם כל מה שצריך בשחיטה נפסל בפסולי שחיטה כבשחיטה עצמה גם במליקה, שמלבד דיני' המיוחדים היא בם במקום הכשר שחיטה ורק הא דליתא בשחיטה ואיתא במליקה ע"ז לא נאמרו הלכות שחיטה, משום שבמליקה כשהיא לעצמה לאו מתורת הכשר שחיטה אינן נוהגין פסולי שחיטה, וא"כ בסי' א' דאיתא גם בשחיטה, ודאי השהי' פוסלת במליקה, ומזה לא איירי הרשב"א כלל, והא דקאמר שאין שהי' נוהגת במליקה, פירושו במה שליתא בשחיטה ורק במליקה הוא דאיתא היינו חיתוך שדרה ומפרקת וסי' שני בעולת העוף, ובהם שהי' לא תפסול, אבל בסי' א' דאיתא גם בשחיטה ודאי דשהי' פוסלת. ומקורו של הרשב"א מהא דבזבחים קסבר רבא אליבא דרבנן דשהי' בין סימן לסימן בעולת העוף לא פסלה, ומפרש הרשב"א הטעם דלא כרש"י שפי' דסי' שני להבדלה בעלמא הוא [דרק לפ"מ דס"ד בחולין דחותך רוב בשר ע"כ הוצרכנו שם לומר דסי' ב' להבדלה בעלמא, אבל לפי האמת דחותך בלא רוב בשר ס"ל להרשב"א דודאי גם הסי' השני בעולת העוף מעיקר מליקה הוא] רק מטעמא דכתיבנא, משום שהסי' השני ליתא בשחיטה רק במליקה, והשתא א"ש דאשמעינן שמואל בהגרמת שליש למעלה ממול עורף אף דבשחיטה כה"ג לא הוי פסול בשחיטה מ"מ פוסל במליקה, משום שיצא ממקום הכשרו, וכל שיצא ממקום הכשרו גם בשחיטה פסול ובמליקה ע"כ זהו מקום הכשרו. והמעיין בכל לשון הרשב"א שם יראה שהמשך דבריו נוטה לזה.

'''בסי' ג' אות ה'''' הבאת לתרץ קושיית הקצוה"ח בסי' רע"ה דמסיק שאגב קונה בהפקר, מהא דב"מ י"א ע"ב, דפריך שם דטוה"נ אינה ממון לקנות ע"ג קרקע ופירש"י אלא אפקורי בעלמא אפקרי גבייהו וכו', ואם נימא שהפקר נקנה אג"ק יקנו גם המעשר אג"ק. ול"נ דלא קשה כלל מהתם, דע"כ לא איבעי לן (בקדושין כ"ו) רק בהקנה שדה לאחד ומטלטלין לאחר אם קנה בעל המטלטלין אגב קנית בעל הקרקע, אבל אם המקנים יהיו שנים האחד הקנה קרקע והב' מטלטלין אין כל ספק שלא יקנה אג"ק דלא באו מכח הקנאה אחת. ולכן גם הכא אף אי קונה אגב בהפקר, הלא הקרקע בא מכח הקנאת הבעלים והמעשר מקנין מן ההפקר, ובקני' מכח ידים שונות לא אמרינן אגב.

'''ובדבר''' השמטת הרמב"ם ז"ל מימרא דרבא בקידושין דנתן דמי כולן בעינן באגב, יראו לי דברים נכונים מה. שהרמב"ם סובר דבצבורין המטלטלין בהקרקע שעושה בה הקנין ודאי לא קאמר רבא דבעינן נתן ד"כ דכיון שצבורין בה כשדה הסמוכה לה דמיא, ובאין צבורין שאז דמי לשדה שאינה סמוכה, נמי לא מני קאי דינא דרבא, משום דס"ל להרמב"ם דאגב וקני מפרש הוא ובאין צבורין הא בעינן אגב וקני. ולזה מפרש הרמב"ם למימרת רבא דקאי בגוונא דלא בעי אגב וקני ומ"מ אינה כשדה הסמוכה לה, והוא, במקנה לו ב' שדות בב' מקומות ובאחת צבורין המטלטלין והקנין עושה בחברתה תו נקנית ע"י קנין חברתה כדין י' שדות בי' מדינות, דלענין צבורין כיון שהמטלטלין מונחים בהקרקע שנקנית לו עתה ע"י קנין חברתה הא צבורים הם ולא בעיא אגב וקני, אבל לענין סמוכה ואינה סמוכה נידונין המטלטלין כשדה שאינה סמוכה דהא הקנין נעשה בקרקע אחרת ולא עדיפי המטלטלין מהשדה השני' עצמה שאם לא נתן דמי' לא היתה נקנית ע"י חברתה ובנתן מקצת הי' קונה רק מקצת ממנה לפי הדמים, ולכן אף שנתן גם דמי השני' מ"מ כיון שעל המטלטלין לא נתן דמים לא נקנו, והא דל"ק רבא דין זה בהדיא אשדה משום דבדיני אגב קיימינן וגם אשמעינן ממילא דמטלטלין שאינם סמוכים הנקנים באגב דינם ממש כהשדה שאינה סמוכה הנקנית ע"י חברתה. וקאמר בגמ' תניא כונתי' דרבא על עיקר הדין דבאינה סמוכה מצריכינן דמי כולן. ולפי"ז ניחא דבפ"ג ממכירה דאיירי הרמב"ם במקנה רק קרקע אחת ואגבה מטלטלין, אם צבורין אם בלתי צבורין אין מקום לחילוק של נתינת הדמים בשני האופנים גם יחד. ובמוכר שני שדות ומטלטלין באחת זה נכלל ושייך כבר לדין י' שדות בי' מדינות שבפ"א, שכמו שצריך על השדה עצמה הנקנית ע"י חברתה ד"כ כמו"כ על המטלטלין שבתוכה, ויתכן שלטעם זה החליף גם הרי"ף למימרת רבא, אחר מימרת שמואל, להורות שבאופן זה קאי גם רבא, ובגמ' מקדמינן לדרבא משום דעסקינן באגב.

'''בסי' ה'''' חידשת סברא טובה שאין עגלה ערופה אלא במקום שהרוצח הי' חייב מיתה על הנהרג, והבאת שגם במנ"ח כ' כן. אך הקשית לעצמך ממה שנמצא ב"מאירי" דעל חלל טריפה ג"כ עורפין. ולדעתי עוד מקום לקיים דבריך. דיש לחקור בטריפה שהרב את הטריפה אם נהרג עליו (וכגון שהרג בפני בי"ד דאל"ה הוי עדות שאאי"ל) ומסתבר לי לומר דגם בהריגת טריפה איכא חיוב ובערת הרע מקרבך, והא דשלם אינו נהרג עליו משום שלא תאמר התורה להרוג חי תחת גברא קטילא, וגם אין הורגים לשלם משום ובערת הרע בלבד, אבל טריפה מחויבין להורגו גם על הריגת טריפה משום ובערת הרע מקרבך [ובזה הי' מתורץ היטב לשון הרמב"ם בה' רוצח שכ' ואם טריפה שהרג את הנפש נהרג שנאמר ובערת הרע מקרבך, וכן הוא הלשון בש"ס סנהדרין, ולכאורה קשה למה לנו לחפש אתרי מקראות וכי לא סגי לן מקרא מלא ומכה איש ומת מות יומת, ואכתי לא ידעינן דרוצח במיתה. וא"ל שכוונתו היא דבי"ד הרואין דנין אותו, דמדבריו מוכח שהטעם הוא על עיקר ההריגה, ורק אח"ז כתב החילוק דבפני בי"ד ושלא בפני בי"ד, אלא משום דטריפה מחייב גם על רציחת טריפה ולכן נקיט האי קרא, מפני שבהורג טריפה אין חיוב רק משום ובערת הרע. ויש להקשות לכאורה מהא דבחולין בעינן למילף דניזל בתר רובא מרוצח דרחמנא אמר קטלי' ודלמא טריפה הוי הנרצח, ואי כדברינו מאי ראי' היא מ"מ מתחייב משום דהוי ס"ס, שמא הנרצח שלם ואת"ל טריפה הי' שמא גם הרוצח טריפה, וגם הראי' שלאח"ז מע"ז ג"כ תהא נסתרת מהאי טעמא גופא, והוי גם שפיר עדות שאי"ל דמכת הך ס"ס יתחייבו העדים וזוממיהן עד לעולם. ואפשר לתרץ דמקמי דידעינן דהולכין בתר רובא גם ס"ס לא מהני, אמנם שזה לא ברירא כ"כ. אך בכלל אין להביא ראי' מהתם דבלא"ה איכא קראי טובא למילף מינייהו] ואם נחליט כנ"ל, אין סתירה עוד מדברי ה"מאירי", דהא גם בטריפה משכחת בשום פנים שיהרג הרוצח כגון דהרגו טריפה כמותו בפני בי"ד, ואפשר איפוא להתקיים באיזה אופן הא דתבער הדם הנקי מקרבך, ושפיר עורפין עליו. אבל בנמצא גוסס ונאבד, דבריך קיימין דאין עורפין מהאי טעמא דהרוצח לא יהי' נהרג. וכמ"ש שם בארוכה לבאר דברי הירושלמי.

'''בסי' ח'''' הבאת קושית הגאון בעל עמודי אור בהא דא"ר פפא (ב"ק צ"ו ע"א) האי מאן דגזל דיקלא מחברי' וקטלי' אע"ג דשדיא מארעא לארעא דידי' לא קני מ"ט מעיקרא דיקלא מיקרי והשתא דיקלא מיקרי. והקשה הגאון הנ"ל אפ' אי הוי שינוי בקציצה כיון דבעודנו מחובר אינו נגזל דקרקע אינה נגזלת ומתי נעשה גזלן לאחר הקציצה וכי יועיל שינוי שקדם לגזילתו. והבאת תרוץ הגאון הנ"ל וגם תרוצך אתה ושניהם בגווני לא רויחי, ובסוף דבריך הוספת שכן יקשה גם בתוס' סוכה (ל' ע"ב) שכתבו גבי אוונכרי דמה שנקצץ מן המחובר לא חשיב שנוי מעשה, ומשמע דאי הוי שינוי היו קונים בקציצתם ושע"ז לא יצלחו תרוצך ושל הגאון בעל עמודי אור, כאשר כתבת שם.

'''ומהספק''' הזה, אם שינוי קונה גם אם ע"י תתבטל המ"ע דהשבה, ושלדברי הרמב"ם נפשט לדעתי מהך דגזלן שהקדיש, יוצא נ"מ לדינא. שאם הגביה א' אבידה ע"מ לגוזלה אם קונה בשינוי או לא. ואין לומר דלא שייך כאן כלל שינוי משום דמוצא אבידה רשותו כרשות בעלים, דהא כבר כ' הרמב"ן ז"ל דבאינו חפץ להחזירה לא נעשה שומר. וזה פשוט דמ"ע דהשב תשיבם של אבידה לא תפקע ע"י שינוי דרק גבי גזל אמרי' אם לא כעין שגזל לא יחזיר וא"כ אם לא יקנה המוצא בשינוי אף שמשום גזלן פקע ממנו חיוב ההשבה, אבל המ"ע דהשב תשיבם דאבידה עוד נשארה עליו, אבל אם נימא דיקנה בשינוי משום דגם גזלן הוא וגזלן בשינוי קונה, תתבטל ממילא גם מצות השבת החפץ של אבידה, דכהשבת דמים בלבד הוא, דכבר נעשה שלו. ואמנם הכא גרע מבגזלן שהקדיש, דהתם הוא דאמרינן שקונה אף שעי"ז יתבטל המ"ע משום דבנתינת דמים מתקן מיהא את המ"ע דהשבת החפץ, וכמבואר בתוס' ב"מ כ"ו ע"ב. אבל הכא באבידה אם יקנה הלא עבר גם על ל"ת להתעלם בזה שלא החזיר קודם שקנה, שאין לו תקנה עוד, דבהשבת דמים לא יתוקן וכמבואר שם].

'''בסי' ח' הנ"ל אות א'''' הקשית למ"ל קרא בחוזרי מעורכי המלחמה שאינו חוזר על בית גזול, ותיפוק לי' שאינו מצוה לחנכו ואדרבא בעמוד והשב הוא. וכדאמרי' בירושלמי שאינו חוזר על בית בחו"ל משום דכתיב ולא חנכו, את שמצוה לחנכו יצא זה שאינו מצוה לחנכו. ובשלמא אגמ' דילן ליכא לאקשויי כדנ"ל דאפשר דפליג אהך דרשא דירושלמי, אבל הרמב"ם שפוסק להדיא דאינו חתר על ביתו שבחו"ל, וע"כ משום הטעם שבירושלמי לדידי' תקשה למ"ל מיעוט מיוחד לגזלן.

{{מרכז| - - ^ - - }}

'''בסי' י"ב''' כתבת לתרץ קושית חכם אחד ע"ד התוס' חולין קי"ז ע"א ד"ה הוא. וא"ת בסוף תמורה גבי מקדיש עולה לבדק הבית קאמר אי מדרבנן אימא סיפא וכו', וי"ל דהתם שיש מעילה דאורייתא אין לחכמים לתקן וכו', ומשני ראוי למעול בה שתי מעילות בבשר מעילה דאורייתא משום עולה ובעור דליכא מעילה דאורייתא לא בדילי מיני' ותקינו רבנן מעילה. עכ"ל. ותמה החכם הנזכר האיך מסקי התוס' דגם בעור אין הקדושה תופסת רק מדרבנן והרי להדיא אמרי' בזבחים (ק"ג ע"א) מאי פרט לעולת הקדש (דאין העור לכהנים) ר' אייבו א"ר ינאי פרט למתפיס עולה לבדק הבית, ל"מ למ"ד קדשי בה"ב תפסי מדאורייתא אלא אפי' למ"ד לא תפסי ה"מ בשר אבל עור תפיס, וא"כ מאי קאמרי התוס' דהא דמועלין מדרבנן. הוא בשביל העור שאין עליו מעילה דאורייתא. זהו תוכן הקושיא. וכתבת ע"ז לתרץ דבתמורה עסקינן במקדיש כל הבהמה כדמוכח התם בסוגיא, ולכן כיון דאבשר לא חל, לא חל גם על העור, משום דכי היכי נדר שהותר מקצתו הותר כולו, כמו"כ היכא דלא חל כלל מעיקרא על כלו לא חל גם מקנתו. והבאת דמיון לזה מדברי השעה"מ (ה' נדרים בשם ס' קול יעקב) במי שהיו לפניו שתי בהמות והאחת אינה ראוי' לקרבן ואמר הרי אלו עולה לא חל הנדר אף על אותה שראוי' להיות עולה. ובזבחים דאמרי' דעור תפיס מיירי במקדיש רק העור לחודא. ותירצת בזה גם קושית התוס' שם בזבחים דהקשו למ"ד קבה"ב תפסי מדאורייתא אף אבשר למ"ל קרא למעוטי דאם שחט קודם פדי' אין עורה לכהנים פשיטא דקדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה. ולפי הנ"ל ניחא, דמיירי במקדיש רק העור לבד ולא בעי ממילא העוה"ע אף שבחייו הוא מחובר לבהמה. עכת"ד. ושתי תשובות בדבר חדא, דעיקרא דמילתא אינו מתקבל, שאף אם נניח דאמרי' גם נדר שלא חל מקצתו לא חל כולו, מ"מ זה שייך רק במקום שהנודר או המקדיש הוא בעלים להקדיש, או שיש לו כח לידור הנדר על שתיהן ורק דאיכא עכוב אחר לחלות נדרו זה על אחת מהן אז אמרינן כיון דשם נודר או מקדיש לו על שתיהן ביטול חלק מנדרו גורר אחריו גם ביטול הנשאר משום נדר שלא חל מקצתו בטל כולו, אבל הכא דעל מקצת אינו כלל בסוג מקדיש משום דאינו שלו, אין על המקצת הזה שמא דנדר הקדש כלל ופטומי חילי בעלמא נינהו, ובחלו על המקצת שיש לו, שפיר חל כל הנדר מקרי. וז"ב. ולא דמי לדינא דשעה"מ כלל. והשנית דע"כ גם בזבחים מיירי במקדיש העולה עצמה, דאי במקדיש רק העור א"כ באמת היכי ממועט זה מעולת איש שלא יהי' עורה לכהנים, והא גם עכשיו עולת איש היא כמעיקרא דעור הא לאו לגבוה הוא, ואת"ל דמשו"ה אין העור לכהנים משום דכבר של הקדש הוא והאיך תכו בו כהנים, א"כ למ"ל כלל קרא להכי, אלא ע"כ דבלאו קרא הייתי אומר דהתורה זכתה עור העולה לכהנים אף משל הקדש ושוב הדרא קושיין במקדיש העור לבד האיך זה ממועט מעולת איש ולא עולת הקדש הא לא הוי גם עתה עולת הקדש. ולכאו' על פני תוכיחני, דהא ע"כ למ"ד דבשר לא תפיס קדיש רק עור, ואפי"ה ממעטינן מעולת איש, אך משום הא לא קשיא, דבמקדיש העולה עצמה אף דאינה נעשית ממון של בה"ב להצריך פדי' (למ"ד דבשר לא תפיס) ואין גופה שייך לבה"ב, מ"מ נעשית עולת הקדש בגוונא וכמו שהיתה עולת הבעלים אף שגם לו לא הי' בה ממון. וההקדש אמנם לא תפיס להפקיעה ממזבח ולעשותה ממון ב"ה, אבל שתהא נקראת עולת הקדש במקום הבעלים או יחד עם הבעלים, איה"נ דמהני לזה דבורו. ואפי' אם לא הוי תפיס כלל קבה"ב (אף על העור) בכ"ז היתה נקראת עולת הקדש, וכמבואר בדברי רש"י תמורה ל"ב ע"ב ד"ה עיכוב גזברין, שפי' שאינה קריבה עד שיבואו הגזברין לעמוד על גבה כדאמרי' בעלמא האיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גבו, אבל שום דמים לא יהיב לבה"ב וכו', הרי כתב רש"י בהדיא דבכל אופן קרבנו של הקדש מקרי. אף דרש"י ז"ל אית לי' דגם הקדש עילוי, אינו דאורייתא. ואולם הוצרכו בזבחים לומר דקבה"ב תפיס מיהא אעור, דאלא"ה אף דנקראת גם עולת הקדש, אבל הלא אין להקדש בה"ב כל זכות בגוף העור וזכות הבעלים הרי מסרה התורה לכהנים, ורק השתא דעור תפיס והוי ממון הקדש ממעטינן מעולת איש ולא עולת הקדש דלא זיכתה התורה לכהנים ממון הקדש מעולת ההקדש.

'''ובזה''' יהא ניחא נמי דלא מוקי רב המנונא במקדיש בפירוש בהמה למזבח ולבה"ב כאחד, דבשלמא הא לא קשיא דלוקי במקדיש עולה למזבח ועורה לבה"ב, דודאי יכול להקדיש כן בתחילת הקדשו. אף אי טוה"נ אינה ממון, משום דלפי דברינו לעיל, בהקדיש העור לבד לא נוכל למעט מעולת איש פרט לעולת הקדש דגם עתה לאו עולת הקדש היא, ורק במקדיש כל העולה אז הוי עולת הקדש אף למ"ד דלא תפיס קבה"ב אלא עור, משום דלזה מהני דבורו שנמסר שם בעלים על הקרבן גם להקדש, וכמ"ש לעיל, אבל תיקשי כנ"ל דמצי לאוקמי במקדיש עולה למזבח ולבה"ב כאחד ותיתי לד"ה, ולפי מה שביארתי בדעת הרמב"ם דלר"א במקדיש נכסיו והיו בהן זכרים ודאי מיתוקמא וכמ"ש בטעמו של דבר, א"ש, משום דלמ"ד דגם בשר תפיס במקדיש כל העולה, א"כ מתוך קושית התוס' שם זבחים ק"ג דאמאי איצטריך כלל קרא לדידי' והא אינו בהוע"ה לאחר שחיטה, מוכרחין אנו לומר כמ"ש משום דאיתא בהעו"ה במפרכסת, תה לא יתכן רק להך תנא דס"ל דכהנים זוכין משנראה להפשט ולא אחר הפשט דוקא, ורק למ"ד דרק עור בלבד תפיס אתא לד"ה, ומשו"ה מוקי רב המנונא במקדיש נכסיו והיו בהן זכרים כדי להעמיד מיעוטא דקרא אף למ"ד בשר תפיס משום דרב המנונא סבר כרבי, דהלכתא כוותי', דרק לאתר הפשט זוכין הכהנים בעור, וא"כ שבה קושית התוס' דלדידי' למ"ל קרא למעט והוא אינו בהעוה"ע, ולכן לר"י נוכל לאוקמי מיעוטא דקרא אליבא דרבי רק אם נאמר דאבשר לא תפיס ורק אעור לחוד. אבל לר"א הלא מיתוקמא לד"ה. דטעמא אחרינא בדבר דקדושת מזבח לא באה מכח הקדש המקדיש ורק מסירת רחמנא ומשו"ה לא הוי עולת איש וכמ"ש וד"ל.

'''בשני הסימנים י"ד וט"ו''' דלית מרגיניתות רבות בהענין העמוק של דיני תמורה. ואנכי אבוא כמלקט שבלים אחרי הקוצר ואציע בזה דברים אחדים שנתעוררו אצלי מתוך עיוני בדבריך ובהסוגיא התמורה הנ"ל ועל פיהם יסורו בה מוקשים הרבה שעמדת עליהם גם בדבריך, ועל ציר ארבע ההנחות המוצעות בזה יסובו כל דברי.