176,460
עריכות
דבר אברהם/ג/י: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
שיפורים והוספות
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (גרסה ראשונית) |
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (שיפורים והוספות) |
||
| שורה 14: | שורה 14: | ||
'''ולפי"ז''' נמצא דאף זה שאמר עליו חוץ אף דלגביה לא הוה אשת אח ולאו יבם הוא מ"מ י"ל דלאו אחר הוא וקאי באיסור עשה ר"ל אף דאיסור אישות של אחיו ליכא לגבי' מ"מ איסור שהי' רובץ על המת מצד סוטה (בין סוטה ודאי ובין סוטה ספק שעשאה הכתוב כודאי לחומרא) דאיסור זה אינו מקושר עם ענין החוץ שלאחיו ודי לזה במה שהי' האישות שלו לגבי הבועל איסור זה גורם לאחיו שאינו אחר למיקם עלי' בעשה ויסברו דאי דאסורא לא קתני ואינה בצרת צרה, ודוחק: | '''ולפי"ז''' נמצא דאף זה שאמר עליו חוץ אף דלגביה לא הוה אשת אח ולאו יבם הוא מ"מ י"ל דלאו אחר הוא וקאי באיסור עשה ר"ל אף דאיסור אישות של אחיו ליכא לגבי' מ"מ איסור שהי' רובץ על המת מצד סוטה (בין סוטה ודאי ובין סוטה ספק שעשאה הכתוב כודאי לחומרא) דאיסור זה אינו מקושר עם ענין החוץ שלאחיו ודי לזה במה שהי' האישות שלו לגבי הבועל איסור זה גורם לאחיו שאינו אחר למיקם עלי' בעשה ויסברו דאי דאסורא לא קתני ואינה בצרת צרה, ודוחק: | ||
'''ויש''' להעיר מהא דלהלן (דף צ"ב ע"ב) אמר רב גידל ארחב"י אמר רב יבמה קדושין אין בה נשואין יש בה כו' ואיב"א מאי נשואין יש בה בזנות כדרב המנונא דא"ר המנונא שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה ונראה שכדין סוטה הוא לכל פרטיה וא"כ לרב דאמר סוטה טומאה כתוב בה כערוה מכיון שזנתה ונטמאה צריכה למפקע זיקה כמבואר להלן (דף ח' ע"א) כי איצטריך עליה היכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי וא"כ קשה מדתנן בסוטה | '''ויש''' להעיר מהא דלהלן (דף צ"ב ע"ב) אמר רב גידל ארחב"י אמר רב יבמה קדושין אין בה נשואין יש בה כו' ואיב"א מאי נשואין יש בה בזנות כדרב המנונא דא"ר המנונא שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה ונראה שכדין סוטה הוא לכל פרטיה וא"כ לרב דאמר סוטה טומאה כתוב בה כערוה מכיון שזנתה ונטמאה צריכה למפקע זיקה כמבואר להלן (דף ח' ע"א) כי איצטריך עליה היכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי וא"כ קשה מדתנן בסוטה {{ממ|[[בבלי/סוטה/יא/א|דף י"א ע"א]]}} אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה ושומרת יבם והרי אם זנתה בעודה שומרת יבם פקעה זיקה לרב וקיימא באשת אח וממילא אינה אשתו מכניסתו דלא תפסי בה קדושין ואין כאן עיקר שבועה וממה יגלגל והרי ממ"נ הוא אם לא זינתה למה נשביענה ואם זינתה הרי לאו אשתו היא ואינה חייבת עיקר השבועה ואין לנו ממה לגלגל וצ"ע. ועיין בתשובות רע"א סי' ר"ו ונזכרתי שש"ב רבנו הגאון מאוה"ג מוהרח"ס זצ"ל העיר על דברי התוס' ב"מ צ"ז ע"א ד"ה ביום אם יש גלגול שבועה באופן זה שלבד החיובי של טענת הגלגול אין מקום לעיקר השבועה: | ||
==ג== | ==ג== | ||
| שורה 40: | שורה 40: | ||
'''אמנם''' ידענא דגם דרכנו זו יש בה מן הדחק דכל כי האי הו"ל להרשב"א לפרש ולסייע דמותרת בהשחתת זרעו ובפרט שהוא עצמו מביא בחי' לנדה את שי' הרמב"ן דממה שאינה מצווה על פו"ר אין הכרח דמותרת בהשחתת זרע האיש. אבל דרך יותר נוחה לבאור דבריו נסתרה לע"ע ממני, ויש לי איזה הרהורי דברים אבל רחוקים הם עוד יותר. ועדיין יש לדקדק ע"ז דבמ"ש בריש דבריו דאפשר שלא יתרצה ומעשה בטל יש לפרש בפשוטו דמעשה הנתינה שעלי' מברך תתבטל בפועל ולא תבוא לידי כך כלומר לידי נתינה ותו לא, ובזה סגי שלא לברך שמא תתבטל ומשו"ה לא תקנו רבנן ברכה וכן הבין האו"ת (סי' צ"ז סק"א) ולכן כתב שדבריו סותרים למ"ש הרא"ש בכתובות למה אינו מברך אשר קדשנו וכו' ליקח אשה. ותירץ דאפשר בפלגש (דתירוצא דפלגש תליא בפלוגתא אי מותרת להדיוט, תחת שלדברי הרשב"א מיושב בפשוטו שאין כולה תלוי' בידו ושמא תחזור האשה ולא תתרצה ומעשה מתבטל {{הערה|'''*)''' האומנם י"ל דלא סגי בזה תירוצו של הרשב"א דעדין יקשה מקדושי יעוד שהם בע"כ דידה ורק לאודועי הוא דצריך. [עיין תוס' קידושין דף ה' ע"א ד"ה שכן] ולתירוצא דאפשר דפלגש גם זה ניחא. ואף דביעוד נמי עיקר המכירה לאמה לא תליא ביה אלא באביה, מ"מ עכשו לבתר דמכרה כבר תליא המצוה רק באדון ובידו לעשות המצוה בלבדו ואין לנו להשגיח על ראש כל המעשים והמסבות איך נתגלגלה האפשרות לידו, דהמצוה מני לקיים בעצמו והמכירה היא רק סבה ותנאי ובכגון דא בודאי אין בה טעם לעכב את הברכה. אבל זהו רק לראב"י דאמר מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו אבל לרבנן דמעות הראשונות לקדושין נתנו הרי גוף הקדושין תלויין באב. ואף דבסוף שש צריך לומר דמקדשה מ"מ לא שייך אז ברכה דמעשה הקדושין כבר נעשה מקודם ומצוה שאין בה מעשה אין מברכין עלי' כמ"ש הרשב"א שם ואין להאריך בזה. וידידי הרה"ג מוהרב"צ קליבנסקי נ"י אמר דאכתי לא אליא בידו לחוד שמא אחד הברכה יעזבום העדים וילכו להם ואין קדושין בלא עדים:}} ולפי הבנה זו שייך לומר על פו"ר דלא תליא ביה לחוד כמ"ש. אבל בסוף דבריו מסיים הרשב"א ת"ל. ומנא לן דכל מצוה דאפשר למעקרה אע"ג דהשתא לא מעקרה כמאן דמעקרה דמיא כו' ואמרינן עלה וכו' אי אמרה דלא בעינא מי איתא לעשה כלל כו' דהא לא קבעיא כו' וגמרינן מינה למורא וכיבוד אב ואם ועמידה בפני רבו הואיל ואפשר למעקרה להאי עשה דידהו דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול. והמעיין שם בלשונו וממה שלפניו יוטה להבין שזה משמש לביאור גם לריש דבריו דאפשר שלא יתרצה חבירו ונמצא מעשה מתבטל, דהיינו דלא זו בלבד שמעשה הנתינה בטל ולא יבוא לידי כך אלא שעיקר המצוה בטל שאין מצות צדקה וכו' אלא כשהעני רוצה בה וא"כ אין זה שייך כלל ליבום ופו"ר דבמה שלא תתרצה האשה רק המעשה יתבטל שלא יתקיים בפועל אבל גוף קיום המצוה הן לא נעקר ממנו ולפיכך כשלא חזרה בה אין טעם למנוע הברכה. וכנראה שכך הבין הקצוה"ח [[קצות החושן/חושן משפט/צז#א|סי' צ"ז סק"א]]: | '''אמנם''' ידענא דגם דרכנו זו יש בה מן הדחק דכל כי האי הו"ל להרשב"א לפרש ולסייע דמותרת בהשחתת זרעו ובפרט שהוא עצמו מביא בחי' לנדה את שי' הרמב"ן דממה שאינה מצווה על פו"ר אין הכרח דמותרת בהשחתת זרע האיש. אבל דרך יותר נוחה לבאור דבריו נסתרה לע"ע ממני, ויש לי איזה הרהורי דברים אבל רחוקים הם עוד יותר. ועדיין יש לדקדק ע"ז דבמ"ש בריש דבריו דאפשר שלא יתרצה ומעשה בטל יש לפרש בפשוטו דמעשה הנתינה שעלי' מברך תתבטל בפועל ולא תבוא לידי כך כלומר לידי נתינה ותו לא, ובזה סגי שלא לברך שמא תתבטל ומשו"ה לא תקנו רבנן ברכה וכן הבין האו"ת (סי' צ"ז סק"א) ולכן כתב שדבריו סותרים למ"ש הרא"ש בכתובות למה אינו מברך אשר קדשנו וכו' ליקח אשה. ותירץ דאפשר בפלגש (דתירוצא דפלגש תליא בפלוגתא אי מותרת להדיוט, תחת שלדברי הרשב"א מיושב בפשוטו שאין כולה תלוי' בידו ושמא תחזור האשה ולא תתרצה ומעשה מתבטל {{הערה|'''*)''' האומנם י"ל דלא סגי בזה תירוצו של הרשב"א דעדין יקשה מקדושי יעוד שהם בע"כ דידה ורק לאודועי הוא דצריך. [עיין תוס' קידושין דף ה' ע"א ד"ה שכן] ולתירוצא דאפשר דפלגש גם זה ניחא. ואף דביעוד נמי עיקר המכירה לאמה לא תליא ביה אלא באביה, מ"מ עכשו לבתר דמכרה כבר תליא המצוה רק באדון ובידו לעשות המצוה בלבדו ואין לנו להשגיח על ראש כל המעשים והמסבות איך נתגלגלה האפשרות לידו, דהמצוה מני לקיים בעצמו והמכירה היא רק סבה ותנאי ובכגון דא בודאי אין בה טעם לעכב את הברכה. אבל זהו רק לראב"י דאמר מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו אבל לרבנן דמעות הראשונות לקדושין נתנו הרי גוף הקדושין תלויין באב. ואף דבסוף שש צריך לומר דמקדשה מ"מ לא שייך אז ברכה דמעשה הקדושין כבר נעשה מקודם ומצוה שאין בה מעשה אין מברכין עלי' כמ"ש הרשב"א שם ואין להאריך בזה. וידידי הרה"ג מוהרב"צ קליבנסקי נ"י אמר דאכתי לא אליא בידו לחוד שמא אחד הברכה יעזבום העדים וילכו להם ואין קדושין בלא עדים:}} ולפי הבנה זו שייך לומר על פו"ר דלא תליא ביה לחוד כמ"ש. אבל בסוף דבריו מסיים הרשב"א ת"ל. ומנא לן דכל מצוה דאפשר למעקרה אע"ג דהשתא לא מעקרה כמאן דמעקרה דמיא כו' ואמרינן עלה וכו' אי אמרה דלא בעינא מי איתא לעשה כלל כו' דהא לא קבעיא כו' וגמרינן מינה למורא וכיבוד אב ואם ועמידה בפני רבו הואיל ואפשר למעקרה להאי עשה דידהו דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול. והמעיין שם בלשונו וממה שלפניו יוטה להבין שזה משמש לביאור גם לריש דבריו דאפשר שלא יתרצה חבירו ונמצא מעשה מתבטל, דהיינו דלא זו בלבד שמעשה הנתינה בטל ולא יבוא לידי כך אלא שעיקר המצוה בטל שאין מצות צדקה וכו' אלא כשהעני רוצה בה וא"כ אין זה שייך כלל ליבום ופו"ר דבמה שלא תתרצה האשה רק המעשה יתבטל שלא יתקיים בפועל אבל גוף קיום המצוה הן לא נעקר ממנו ולפיכך כשלא חזרה בה אין טעם למנוע הברכה. וכנראה שכך הבין הקצוה"ח [[קצות החושן/חושן משפט/צז#א|סי' צ"ז סק"א]]: | ||
'''ובנוגע''' קצת לעניננו נזכיר דרך אגב שהקצוה"ח [[קצות החושן/חושן משפט/צז#א|סי' צ"ז סק"א]] הקשה על סוף דברי הרשב"א דגמרינן מינה לכבוד אב ומדמי לה לאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל ומשו"ה לא דחי ל"ת דא"כ אמאי אמרינן בב"מ (ל"ב ע"א) יכול אמר לו אביו הטמא כו' ת"ל איש אביו ואמו כו' ולמה לי קרא תיפוק ליה דאין עשה דכבוד דותה ל"ת דאי אמר לא בעינא ליתא לעשה כלל כמו גבי עשה דלו תהי' לאשה וכבר עמדו ע"ז התו' כתובות | '''ובנוגע''' קצת לעניננו נזכיר דרך אגב שהקצוה"ח [[קצות החושן/חושן משפט/צז#א|סי' צ"ז סק"א]] הקשה על סוף דברי הרשב"א דגמרינן מינה לכבוד אב ומדמי לה לאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל ומשו"ה לא דחי ל"ת דא"כ אמאי אמרינן בב"מ (ל"ב ע"א) יכול אמר לו אביו הטמא כו' ת"ל איש אביו ואמו כו' ולמה לי קרא תיפוק ליה דאין עשה דכבוד דותה ל"ת דאי אמר לא בעינא ליתא לעשה כלל כמו גבי עשה דלו תהי' לאשה וכבר עמדו ע"ז התו' כתובות {{ממ|[[תוספות/כתובות/מ/א#|דף מ' ע"א]]}} ותימה שהקצוה"ח לא הזכירם והיא תמי' עצומה על הרשב"א ולכן ברור בעיני דהרשב"א לא מדמי להו כלל לענין דתית ל"ת אלא לענין ברכה דקא עסיק בה בלחוד וחלוק גדול יש בדבר דבעשה דלו תהי' לאשה המצוה היא להנאה דידה ולהכי אי אמרה לא בעינא ליתא לעיקר המצוה אבל בכבוד אב כשאמר לו השקני או הלבישני אין כאן מנות השקאה או הלבשה אלא מצוה אחת כללית יש כאן וכיבוד שמה אלא שמתחלקת לפרטים מציאותיים וכשאמר השקני יוצא הכבוד לפועל ע"י השקאה וכדומה אבל עיקר המצוה שבמעשים אלו היינו הך וכשחזר ואמר לא בעינא לא בטל עיקר מצות הכבוד אלא המציאות היא שהוחלפה שקודם הי' במעשה ההשקאה ענין של כבוד והשתא אין במעשה זה במציאות ענין כבוד ולכן כשלא אמר לא בעינא הו"א דדוחה ל"ת דמ"ע זו אינה בטלה לעולם ועיין בתוס' רי"ד כתובות שם שבכלל דבריו דברינו ואין לזוז מזה ולא יעלה על הדעת לומר דהרשב"א לא אסבר לה הכי אלא דלענין הברכה לחוד מדמי להו הרשב"א דהברכה מקושרת עם מעשה כמ"ש בתחלה ואפשר שהיא מכוונת על המעשה הפרטית שהוא עושה עכשו וכיון דמעשה זה לא קביעא כמצוה תמידית שאם יאמר לא בעינא אין מצוה במעשה לכן לא תקנו ברכה על כגון זה ויותר מוטעם הוא לפי הדרך הראשונה שכתבנו בצדקה ואין להאריך עוד בדיוקים: | ||
'''אמנם''' ממה שכתב מקמי הכי דכן אין מברכים על בקור חולים ותנחומי אבלים והבאת שלום בין אדם לחברו שהן תלויות ביד אחרים דדילמא לא מקבלי מיניה ובידם לעקור ממנו עשה זו נראה כדרך הראשונה דמשום אפשרות בטול המעשה בפועל נגעו. בה כדמשמע מלשון ודילמא (אמנם הלשון ובידם לעקור ממנו מצוה זו נראה כארכבה אתרי רכשי) ולפי"ז שוב שייכים הדברים ביבום ופו"ר ועדיין אין דברי הרשב"א ביבום מדויקים ואפשר דכונת הדברים היא כך, אין מברכים על מצוה שעיקרה אינה מצוה כגון חליצה (דעיקר המצוה הוא יבום ורק אם לא יחפוץ חולץ), ויבום (הוא ענין שני) העיקר משום פו"ר]: | '''אמנם''' ממה שכתב מקמי הכי דכן אין מברכים על בקור חולים ותנחומי אבלים והבאת שלום בין אדם לחברו שהן תלויות ביד אחרים דדילמא לא מקבלי מיניה ובידם לעקור ממנו עשה זו נראה כדרך הראשונה דמשום אפשרות בטול המעשה בפועל נגעו. בה כדמשמע מלשון ודילמא (אמנם הלשון ובידם לעקור ממנו מצוה זו נראה כארכבה אתרי רכשי) ולפי"ז שוב שייכים הדברים ביבום ופו"ר ועדיין אין דברי הרשב"א ביבום מדויקים ואפשר דכונת הדברים היא כך, אין מברכים על מצוה שעיקרה אינה מצוה כגון חליצה (דעיקר המצוה הוא יבום ורק אם לא יחפוץ חולץ), ויבום (הוא ענין שני) העיקר משום פו"ר]: | ||
'''ויש''' להעיר עוד ממ"ש הרשב"א שם דעל מתנות כהונה אין מברכים על נתינתם דמשולחן גבוה קזכו ואין הישראל נותן משלו אבל על פדיון ועל הפרשת חלה ומעשרות מברך מפני שאינו מברך על הנתינה אלא על ההפרשה שתלויין בו דהתינח בחלה ומעשרות דהמצוה היא ההפרשה אבל בפדה"ב דלא מפטר בהפרשה כדתנן בבכורות | '''ויש''' להעיר עוד ממ"ש הרשב"א שם דעל מתנות כהונה אין מברכים על נתינתם דמשולחן גבוה קזכו ואין הישראל נותן משלו אבל על פדיון ועל הפרשת חלה ומעשרות מברך מפני שאינו מברך על הנתינה אלא על ההפרשה שתלויין בו דהתינח בחלה ומעשרות דהמצוה היא ההפרשה אבל בפדה"ב דלא מפטר בהפרשה כדתנן בבכורות {{ממ|[[בבלי/בכורות/נא/א|דף נ"א ע"א]]}} המפריש פדיון בנו וכו' יקשה אמאי מברך והרי אין המצוה תלוי' בו דלמא לא יתרצה הכהן ליקח ויתבטל המעשה והפדיון. ולפי דרך השני שאמרנו ניחא דחיוב ומצוות הפדיון לא יתבטל ממנו עי"ז אפילו כשכל הכהנים שבעולם לא ירצו ליקח אבל לפי דרך הראשון והפשוט קשה. לכן נראה דמכאן סייעתא למ"ש הפר"ח מובא בפ"ת יו"ד סי' ס"א סק"א דגבי פדיון הבן לכו"ע נתינה בע"כ שמה נתינה ומיהו הקצוה"ח סי' רמ"ג סק"ד ובנתה"מ שם השיג ע"ז מב"ב קכ"ד ואני תמה דמה זה ענין להתם התינח אי הוה אמרינן דבפה"ב בענין זיכוי לכהן שפיר הוה שייך לומר כמו שכתב דאין מזכין מתנה בע"כ ואינו מחוייב לקבל בע"כ אבל אנן הרי הכי קאמרינן דנתינה לכהן בלחוד סגי אם יזכה ואם לאו ומה זה ענין לההיא דב"ב ועיין בב"י אה"ע (סי' קמ"ג) מ"ש בשם הריב"ר בביאור נתינה בע"כ ועיין ברשב"א גיטין (דף ע"ה ע"א) שעליו בנה הקצוה"ח יסודו והדברים מוצקים. וראיתי לגיסי הגר"א פערלמאן נ"י (ז"ל) בהגהות "אור גדול" למו"ח הגאון הגדול זצ"ל שכ' דבפה"ב בודאי לא מהני בע"כ דכתיב יהיו לך אך פדה תפדה, דהיינו כשיהי' לך בפדיון אז בנו פדוי וכיון שאין הכהן זוכה בע"כ אין כאן פדיון. אבל לא ידענא אמאי פשיטא ליה דיהיו לך פירושו זכי' כממונו ולא הגעה לידו לחוד אף בלא זכי' שהרי ה"נ כתיב בקק"ד זה יהי' לך וכתיב נמי ובשרם יהי' לך ואמרינן בקדושין {{ממ|[[בבלי/קידושין/נג/א|דף נ"ג ע"א]]}} נמנו וגמרו המקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים לא קדש: | ||
'''ויש''' להעיר על עיקר דברי הרשב"א דמשום דאין כולו בידו אינו מברך דנראה דלאו משום סרך ברכה לבטלה נגעו בה [כמ"ש השמ"ק כתובות | '''ויש''' להעיר על עיקר דברי הרשב"א דמשום דאין כולו בידו אינו מברך דנראה דלאו משום סרך ברכה לבטלה נגעו בה [כמ"ש השמ"ק כתובות {{ממ|[[שיטה מקובצת/כתובות/ז/ב|ז:]]}} לענין ברכת קדושין וכ"ה במהר"ם חלאוה פסחים {{ממ|[[מהר"ם חלאווה/פסחים/ז/ב|ז:]]}}] דא"כ יברך אחר עשייתן כמו בטבילת גר ואינך אלא דכה"ג לא תקנו עיקר הברכה כלל ובגר שאני דברכה על הטבילה ברכה כוללת היא לכל הצריכין טבילה ולהם נתקנה עובר לעשייתן, ואי מתרמי בגר שא"י לברך עובר לעשייתן מברך אח"כ אבל שיתקנו עיקר ברכה לעולם לאחר עשיתן לא. אמנם הבה"ג ס"ל דמשום גר תב וב"ק כל הטובלים מברכים רק אחר הטבילה (עיין יו"ד סי' ר') וחזינן דתקנו עיקר ברכת טבילה לאחר עשי' וצ"ל דהרשב"א ס"ל כאידך רבוותא דשאר הטובלין מברכין לפני הטבילה ועיין תוס' פסחים שם (ד"ה על הטבילה): | ||
==ה== | ==ה== | ||
ה) '''שם''' א"ר ספרא בנים הרי הם כסימנים כו' רב זביד אמר אין בנים בלא סימנים ונבדוק חיישינן שמא נשרו כו' אפי' למ"ד אין חוששים משום צער לידה חיישינן. ובפסק הלכה נחלקו הראשונים אי כר"ז דנעשית רק ספק גדולה אם אין לה סמנים אי כרב ספרא והיא ודאי גדולה ואם זהו רק אחר י"ב ויום א' או גם בתוך הזמן, עיין בראשונים ובב"ש (סי' קנ"ה סקי"ח). אמנם בקטן שהוליד לא מבורר בפוסקים, רק הב"ש בסדר חליצה (סק כ"ז) כתב משם מהר"ם בסדר חליצה דקטן אינו מוליד וז"ל ופסק [מהר"ם] אם היבם הוליד תו א"ל לבדוק אותם ובר"פ בן סורר איתא פלוגתא אם קטן מוליד מיהו למ"ש הרמב"ם סוף ה' ממרים כל ימיו של בן סורר אינן אלא ג"ח אתר שיביא ב' שערות שנאמר כי יהי' לאיש בן ולא אב והיינו מימרא דר' כרוספדאי מבואר דקטן אינו מוליד ע"כ. ואולם ממה שיבוא לפנינו נראה שאין הדבר ברור כלל. ומתחלה נראה מה שמתבאר מגוף הסוגיא במקור הדברים בסנהדרין | ה) '''שם''' א"ר ספרא בנים הרי הם כסימנים כו' רב זביד אמר אין בנים בלא סימנים ונבדוק חיישינן שמא נשרו כו' אפי' למ"ד אין חוששים משום צער לידה חיישינן. ובפסק הלכה נחלקו הראשונים אי כר"ז דנעשית רק ספק גדולה אם אין לה סמנים אי כרב ספרא והיא ודאי גדולה ואם זהו רק אחר י"ב ויום א' או גם בתוך הזמן, עיין בראשונים ובב"ש (סי' קנ"ה סקי"ח). אמנם בקטן שהוליד לא מבורר בפוסקים, רק הב"ש בסדר חליצה (סק כ"ז) כתב משם מהר"ם בסדר חליצה דקטן אינו מוליד וז"ל ופסק [מהר"ם] אם היבם הוליד תו א"ל לבדוק אותם ובר"פ בן סורר איתא פלוגתא אם קטן מוליד מיהו למ"ש הרמב"ם סוף ה' ממרים כל ימיו של בן סורר אינן אלא ג"ח אתר שיביא ב' שערות שנאמר כי יהי' לאיש בן ולא אב והיינו מימרא דר' כרוספדאי מבואר דקטן אינו מוליד ע"כ. ואולם ממה שיבוא לפנינו נראה שאין הדבר ברור כלל. ומתחלה נראה מה שמתבאר מגוף הסוגיא במקור הדברים בסנהדרין {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/סח/ב|דף ס"ח ע"ב]]}} אי" חסדא קטן שהוליד אין בנו נעשה בן סורר ומורה שנאמר כי יהי' לאיש בן לאיש בן ולא לבן בן ופליגא דרבה דאמר רבה קטן אינו מוליד שנאמר אם אין לאיש גואל וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל אלא בגזל הגר הכתוב מדבר ואמר רחמנא איש אתה צריך לחזר אחריו אם יש לו גואלין ואם לאו קטן אי אתה צריך לחזר עליו בידוע שאין לו גואלין כו' והא תדבר"י בן ולא אב ה"ד אילימא דאיעבר בתר דאייתי שתי שערות ואוליד מקמי דלקיף זקן מי איכא שהות כולי האי והא א"ר כרוספדאי כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא ג' חדשים אלא לאו דאיעבר מקמי דאייתי שתי שערות ואוליד מקמי דלקיף זקן וש"מ קטן מוליד לא לעולם דאיעבר בתר דאייתי שתי שערות ואוליד בתר דאקיף זקן ודקא קשיא דר' כרוספדאי כי אתא רב דיני אמר אמרי במערבא בן ולא הראוי לקרותו אב המבואר דלרבה כיון שהוליד גדול הוא ולרב חסדא אף כשהוא קטן מוליד ונחזי אנן אם יש הכרע מגוף הסוגיא הלכה כמאן כר"ח או כרבה. והנה לכאורה הי' נראה דר"ת איתותב והלכה כרבה מהא דמסיק רבה אם אין לאיש גואל כו' אף דמסגנון הלשון הכא משמע דכל זה מדברי רבה הוא אין הדבר כן אלא ברייתא היא בבבא קמא {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/קט/ב|דף ק"ט ע"ב]]}} ושנוי' בספרי פ' נשא לפי גרסת הגר"א ז"ל וא"כ איתותב ר"ח מינה. אבל באמת אינו כן דאטו לר"ח מילתא דשכיחא היא דקטן מוליד, בודאי הוא רק על דרך הזרות מיעוטא דמיעוטא שאין חוששים לו ושפיר אמרינן דקנון אי אתה צריך לחזר עליו בידוע שאין לו גואלים (ואין ספק בדבר דאשת קטן שיצאה וניסת לאחר בלא הבחנה וילדה שדין הולד כבנו של אחרון לכל דבר) ומדתני דבי ר' ישמעאל דבן ולא אב ואמרי במערבא ולא הראוי לקרותו אב נמי לא קשיא לר"ח דא"כ דלידי' לא משכחת כלל דינא דבן סורר דלעולם ראוי לקרותו אב דר"ח יפרש תדבר בן ולא אב כשהוליד בפועל ולא כדאמרי במערבא בראוי לקרותו אב ואדרבא ש"מ מתדבר"י כוותי' כדס"ד דש"ס מעיקרא ואדר' כרוספדאי פליג ר"ת. ובאמת הב"ש אינו מסתייע מגוף הסוגיא אלא מדברי הרמב"ם (ועיין ב[[רמב"ם/אישות/ב#ט|פ"ב מאישות ה"ט]] ובמ"מ ונו"כ שם דק"ק מה שבין קטנה לקטן) וכיון שכן הרי נחזי דאין הדבר מוסכם כהב"ש ותלי בפלוגתא דרבוותא דדבר פשוט הוא דענין קטן מוליד מענין אחד הוא עם סוגיין דיבמות דבנים הרי הם כסימנים דגבי קטנה וכן מפורש בחי' הר"ן לסנהדרין ת"ל ואם ימצא קטן מוליד הוי מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן לי' [היינו לחזור עליו] ואם הוליד קטן על צד הזרות הריהו מיד גדול דבנים הרי הם כסימנים וכדאיתא ביבמות עכ"ל. וכיון שכן אין ההלכה ברורה כלל כהמהר"ם והב"ש דהא איכא מרבוותא דפסקו כרב זביד, ולרב זביד בדלית לה שערות הוה רק ספק גדולה ולא עוד דברור הוא דזהו רק בקטנה ולא בקטן דאמרינן בסוגין לרב זביד ונבדוק חיישינן שמא נשרו כו' אפילו למ"ד אין חוששין משום צער לידה חיישינן וא"כ בקטן דליכא צער לידה לא חיישינן לנשרו והוי ודאי קטן לר"ז. ואף דבא"א לבדוק נראה דאף לרב זביד סומכין על בנים מ"מ אמאי כתבו המהר"ם והב"ש דאין צריך לבדוק לכתחלה. ובר מן דין מצינו מפורש לחד מקמאי דקמאי דפסק כרב חסדא והוא בהלכות פסוקות המיוחסות לתלמידי רב יהודאי גאון שנדפס מקרוב מתוך כת"י צד קט"ו שכ' וז"ל והלכה קטן שקידש אין קדושיו קידושין ותם נשא אשה והוליד בנים ועדיין לא הגיע לשלש עשרה שנה ויום אחד אין קדושיו קדושין ואין כתובתו כתובה אבל בניו כשרים הם ונקראים על שמו ואם בא להוציא אינו צריך ליתן גט וכשיגיע לשלש עשרה שנה ויום אחד אעפ"י שלא קדש ולא כתב כתובה אחרת ומבקש לגרשה צריכה ממנו גט שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, עכ"ל. הרי דסבר דקטן מוליד ונשאר בקטנותו והוא כרב חסדא. איברא דיש לדחוק דלעולם לא פסק כר"ח וסבר נמי דע"י בנים נעשה גדול והא דמוציא בלא גט הוא משום דעד כאן לא שייך למידן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא כשהבועל יודע בעצמו שהוא גדול ומצווה על בעילת זנות ויש לו תקנה ע"י כונה לקידושין ולכן אינו עושה בעילתו זנות משא"כ כשהוא חושב את עצמו לקטן שאין במעשיו כלום בודאי אינו מכוון לקידושין ואינה צריכה גט אפי' אם נתברר אח"כ שהי' גדול דכיון שהוא לא ידע מזה בשעת ביאה וסבור הי' שהוא קטן לא שייך לומר אאעבב"ז ולכן אינה צריכה גט{{הערה|'''*)''' הערה קטנה זו כבר הדפסתי בקובץ "יגדיל תורה" שנה שני' קונטרס כ"ח:}}. אבל מכפילות הלשון שנית ואין קדושיו קדושין ואין כתובתו כתובה משמע להדיא אפילו דרו יחד גם אחר שנתעברה או שילדה דכבר ידע שהוא גדול (ודוחק גדול לומר דלאו כו"ע דינא גמירי דבנים הרי הם כסימנים וליכא חזקה ולא אנן סהדי ורק בנעשה בן י"ג ויום א' כו"ע ידעי דזה זמן גדלות) ומוכח דפסקו כר"ח: | ||
'''היוצא''' מזה שהדבר תלוי באשלי רברבי ולא כמו שהחליט הב"ש בפשיטות ולא עוד אלא דאף מהרמב"ם לא מוכח דקטן אינו מוליד בהחלט, דכל הוכחת הב"ש היא רק מזה דפסק כרב כרוספדאי דכל ימיו של גן סורר ומורה אינן אלא ג"ח משהביא שתי שערות שראוי להיות אב בהכרת העובר ולרב חסדא הן צ"ל או דפליג אעיקרא דדינא דתדבר"י דבן ולא אב (ורק בן ולא איש אית ליה כבמתני' וברמב"ם שם (פ"ז מממרים ה"ו) כתב הא למדת שאם הקיף השער כו' קודם שישלים ג' חדשים ה"ז פטור, וצע"ק היאך נלמד זה ממה שלפניו), או דלא סגי לי' במאי דראוי לקרותו אב עד שיהא אב בפועל כמש"ל. אבל גם זה אינו מוכח דכמו דמשני הש"ס דלא סגי בתרי ירתי ותילתא לראוי לקרותו אב משום דרוב נשים יולדות לט' ה"נ לר"ת רוב ככל הקטנים אינם מולידים ואין ראוי לקרותו אב משום מיעוטא דמיעוטא (והשתא לא צרכינן למימר דר"ח פליג אדר' כרוספדאי) ומעתה אין יסוד כלל לדינו של הב"ש, ואם נבוא לדון מבנים הרי הם כסימנים בסוגיין ונאמר דבסתמא נאמרה בין לקטנה בין לקטן או נאמר ללמוד מקטנה הריהו מוגדר כבר בפלוגתא דרבוותא לכל חד כדאית ליה. ועיין במ"מ [[מגיד משנה/אישות/ב#ט|פ"ב מאישות ה"ט]] דסבר דלדעת הרמב"ם קטנה שילדה לפני י"ב ויום א' נשארה קטנה וזה כר"ח בקטן: | '''היוצא''' מזה שהדבר תלוי באשלי רברבי ולא כמו שהחליט הב"ש בפשיטות ולא עוד אלא דאף מהרמב"ם לא מוכח דקטן אינו מוליד בהחלט, דכל הוכחת הב"ש היא רק מזה דפסק כרב כרוספדאי דכל ימיו של גן סורר ומורה אינן אלא ג"ח משהביא שתי שערות שראוי להיות אב בהכרת העובר ולרב חסדא הן צ"ל או דפליג אעיקרא דדינא דתדבר"י דבן ולא אב (ורק בן ולא איש אית ליה כבמתני' וברמב"ם שם (פ"ז מממרים ה"ו) כתב הא למדת שאם הקיף השער כו' קודם שישלים ג' חדשים ה"ז פטור, וצע"ק היאך נלמד זה ממה שלפניו), או דלא סגי לי' במאי דראוי לקרותו אב עד שיהא אב בפועל כמש"ל. אבל גם זה אינו מוכח דכמו דמשני הש"ס דלא סגי בתרי ירתי ותילתא לראוי לקרותו אב משום דרוב נשים יולדות לט' ה"נ לר"ת רוב ככל הקטנים אינם מולידים ואין ראוי לקרותו אב משום מיעוטא דמיעוטא (והשתא לא צרכינן למימר דר"ח פליג אדר' כרוספדאי) ומעתה אין יסוד כלל לדינו של הב"ש, ואם נבוא לדון מבנים הרי הם כסימנים בסוגיין ונאמר דבסתמא נאמרה בין לקטנה בין לקטן או נאמר ללמוד מקטנה הריהו מוגדר כבר בפלוגתא דרבוותא לכל חד כדאית ליה. ועיין במ"מ [[מגיד משנה/אישות/ב#ט|פ"ב מאישות ה"ט]] דסבר דלדעת הרמב"ם קטנה שילדה לפני י"ב ויום א' נשארה קטנה וזה כר"ח בקטן: | ||