ספר המקנה/קידושין/כו/ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ובזה יש לפרש סמיכות הש"ס לקמן דבתר דפשט דמהני שדה במכר ומטלטלין במתנה בעי הך בעי' דשדה לא' ומטלטלים לאחר מהו משום דלפמ"ש שהי' הקנין בענין זה שנתן הכסף להמוכר שיקנה בו המקבל מתנה את הקרקע מיד המוכר ואגב יקנה ג"כ המטלטלין של הנותן ממילא מוכח דשדה במכר ומטלטלין במתנה מהני דלא עדיף מכירה דחבירו ממכירה של עצמו וא"כ לפמ"ש דלא פשיט מבריית' שהוצרך ליתן טע"ע אחר ולא הקנה לכולן אגב טע"ט של הראשון משום דהנותן לא הקנה כלל טע"ט אלא מתחלה הקנה המוכר להמקבל מתנה וממילא הוצרך להקדי' דמהני שדה במכר ומטלטלין במתנה דאל"ה לא היה אפשר לפרש הכי אע"כ הוי צ"ל שקנה מתחיל לעצמו ואח"כ נתן הכל במתנה א"כ ממילא הוי מוכרח מדלא הוי סגי בטע"ט א' דלא מהני בשדה לזה ומטלטלין לאחר ובזה מיושב דעת הפוסקי' דמהני קנין בחליפין במעות ומטלטלין ביחד דהכא הוצרך לאגב מפני שהנותן לא הקנה הקרקע כלל אלא שהמוכר הקנה ולכך הוצרך לקנין אגב. ודו"ק היטב:

'''שם. אלא מאי לדמי ניקנינהו במשיכה וכו'.''' נראה לפרש דהקושי' הוא דוקא למאי דמשני לדמי דהיינו שהיה הדמים צבורין על גבי קרקע דבלא זה אין להקשות ניקנינהו במשיכה די"ל שלא הי' הצאן או הדמים אצלו אלא במקום אחר ולא היה יכול להקנותם במשיכ' אבל אי בעינן צבורין ע"כ היה הדמים אצלו שפיר מקשה דליקנינהו במשיכה והיינו דקאמר אלא מאי לדמי נמי מוכח דלא בעינן ציבורין. ק ועיין מה שכתבתי לקמן בזה. וק"ל:

'''שם. בתו' ד"ה ה"ג אלא לדמי וכו' מכאן מדקדק הר"ר שמעי' וכו'.''' לכאורה אין טעם לזה דמאי שנא משאר קנינים דזכין לו לאדם שלא בפניו וכן הקשה בספ"י ונרא' דלפמ"ש בריש מכילתין דף ג' בתוספות ד"ה ואשה בפחות משוה פרוטה וכו' דהא דאמר רבא לעיל [[בבלי/קידושין/ז/א|דף זי"ן]] הילך מנה והתקדש לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני ואמר רבא וכן לענין ממונא היינו דוקא בקנין כסף אבל בקנין חליפין בעינן ונתן לרעהו סודר שלו ממש כדקאמר בב"מ [[בבלי/בבא מציעא/מז/א|דף מ"ז]] שנתן בועז לגואל אבל ע"י אחרים לא מהני אם לא מטעם זכי' שמזכה הסודר להקונה ע"י המקנה והמקנה נוטלו לעצמו בחליפי הדבר שהוא מקנה להקונה ובאמת לא מצינו זכי' שלא בפניו בכה"ג כיון שזוכה הקונה בסודר ע"י המקנה אין רשות ביד אחר ליתנו לאחר שלא בפניו אפי' לקנות בו דבר ששוה הרבה ואפי' בכסף לא מצינו זה ליטול פרוטה שלא מדעת הקונה לקנות בו קרקע ששוה הרב' אך לפי האמת שכתבו התוספות דלא קיי"ל הכי דאפי' שלא בפניו מהני סודר של העדים צ"ל הטעם משום דבתחלה אין העדים מקנין הסודר להקונה אלא אדעתא דהכי שיעשו בו חליפין וכיון שאינו שלו אלא על דעת זה שיעשה חליפין שפיר הוי ליה זכותו אפי' שלא בפניו כמו קנין אחר ודו"ק:

'''שם בד"ה מעשה בר"ג וכו'. וקשה דאדרבה גרע טפי וכו'.''' לכאורה כוונתם שיאכלו התרומ' עצמה של העישור וכ"כ בספ"י ע"ש י"ל הא דקאמר דגרע טפי משום דבאמת ראויה לבני ביתו שלא יאכלו עד שיפרישו תרומות ומעשרות חדא דיש להם לחוש שמא שכח מתוך טרדתו כמ"ש הריטב"א ז"ל דהיכא דטריד לא שייך כ"כ חזקה זו ועוד דווקא בחבר שמת אמרינן חזקה שאין מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן כמ"ש תוספות בב"מ [[תוספות/בבא מציעא/יא/א|דף י"א]] בד"ה עישור שאני עתיד וכו'. וכיון דקיי"ל בי"ד סי' של"א סעיף וי"ו דהתורם משלו על של חבירו א"צ להודיעו אם כן נהי שלא נתן להם רשות לתרו' משלו מ"מ היה יכולין לתרום משלהם עד שיבורר להם הדבר כשיבא ר"ג אלא דצ"ל דחשש ר"ג שמא לא יעשו כן אם כן כיון דאינו אלא חשש בעלמא גרע טפי דשמא יאכלו את התרומה דוודאי הוי איסור גמור. ובספ"י פי' דמה שכתבו שגרע טפי משום דאיסור תרומה חמיר טפי מאיסור טבל כדאיתא בסוף יומא ע"ש. אך לענ"ד דז"א דכיון דאמר ר"ג דעישור שאני עתיד למוד וכו' היינו שאם ימוד ויפריש אח"כ חל המעשר למפרע משעת אמירתו מ"מ אם יאכלו ולא יבוא לידי הפרשה ממילא בטל האמירה והוי ליה טבל כדאיתא בעירובין [[בבלי/עירובין/לז/ב|דף ל"ז ע"ב]] על מתני' דהלוקח יין מבין הכותים אומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש וכו' אמרו לו ואי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצ' שותה טבל למפרע אם כן ה"נ אם יאכלו את המעשר הוי ליה טבל למפרע ובזה אתי שפיר הלשון של התוספות דשמא יאכלו אף העישור עצמו דכיון שיאכלו את העישור ממיל' הוי ליה טבל ובהא מתורץ מה שהקשה המהרש"א ז"ל על מ"ש תוספות בסמוך ועוד קשה דבסיפא תני אמר ר' יהושע וכו' למה הוצרך ר' יהושע לזה וכו' והקשה דהוצרך ר' יהושע להפריש תרומת מעשר מפנו ביתו של ר"ג ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ צ"ל שהיה תבואה כ"כ הרב' שלא היה חושש שיאכלו מן המעשר כלל וליכא חששא משום ב"ב של ר"ג דאל"ה לא היה מועיל ר"ג כלום דכשיאכלו מן המעשר כבר הוי ליה כל התבואה טבל למפרע. ולפ"ז צ"ל דהא דכתבו התוספות דגרע לא מטעם דתרומה חמיר' דהא הוי ליה טבל למפרע אלא כמ"ש לעיל דאם לא היה ר"ג מפריש מעשר מסתמא אם יאכלו בני ביתו מן התבואה יפרישו משלהם כמ"ש לעיל דיכולין להפרש משלהם משום דזכות הוא לו אבל כיון שאמר ר"ג עישור שאני עתיד להפריש אם כן תו לא הוי זכות לר"ג ולא הוי תרומה שלהם כלום שהרי לא יפרישו אלא בתנאי אם לא הפריש ר"ג כבר אבל לא יעלו על דעתם להתנות שהפריש ר"ג בספינה וכיון דלבסוף יאכלו גם העישור עצמו נמצא יאכלו טבלים למפרע ודו"ק:

'''בא"ד. ומיהו קשה איך יצא מביתו עד שלא תיקנום וכו'.''' הקשה בספ"י דלמא מיירי שיצא מביתו כשהיתה התבואה עדיין במחובר והיינו דפירש"י ז"ל ושכח ולא נתן רשות לתרום דהיינו שהיה לו לעשות שליח ויותר היה נראה לומר שהיתה כבר תלוש אלא שלא היה עדיין שעת המירוח שהוא גמר מלאכתו לתרומה ולמעשר. ובזה אתי שפיר טפי דיכול לעשות שליח ואפי' לדעת הפוסקים בי"ד סי' שכ"ח סעי' ג' דאינו יכול לעשות שליח בעודו קמח להפריש חלה כשיהי' עיסה משום דכל מידי דלא מצי למעביד השתא לא מצי משוי שליח היינו משום דהמפריש חלתו קמח אינו חלה כלל אבל הכא שכבר נקצר התבואה דאפי' אם הקדים והפריש בשיבולין תרומה ומעשר מהני שפיר יכול לעשות שליח אלא דקשה טובא ע"ז מסתמא ידעו בני ביתו שלא הפריש וא"ל שיסברו שעשה שליח להפריש מיד בשעת מירוח דאפי' אם עשה שליח אין לסמוך בדאורייתא דקיי"ל דבדאורייתא לא אמרינן חזקה שע"ש כדאיתא בעירובין [[בבלי/עירובין/לב/א|דף ל"ב]]. וכן פסק הרמב"ם ז"ל ב[[רמב"ם/תרומות/ד#ו|פ"ד מהלכות תרומות הלכה וי"ו]] שאם אמר לשליח צא ותרום אסור לאכול ממנו אם כן וודאי לא יאכלו ממנו.

ותו קשה דהאיך אפשר לומר שהלך מביתו קודם שנגמר מלאכתו למעשר דאם כן לא היה לו להפריש תרומה גדולה דאף דכתבו התוספות לקמן דתרומה רגילות הוא להפריש בגורן בעודה בשדה מ"מ היינו דווקא לאחר המירוח כמ"ש התוספות בב"מ שם ומ"ש בספ"י שעשה שליח על תרומה גדולה ז"א כיון דקיי"ל דבדאוריית' לא אמרינן חזקה שע"ש וקיי"ל דהמקדים מעשר לתרומה לוקה אם כן אינו יכול לסמוך ע"ז להפריש המעשרות קודם התרומה וע"כ מה שפי' רש"י ולא נתן רשות לתרום שאפילו אם לא היה לו פנאי לתרום בעצמו היה לו להזהירם שלא יאכלו עד שיפרישו ממנו מעשר ודו"ק:

'''בא"ד. ועוד קשה למה היה צריך להשכיר להם מקום בקריאת שם סגי וכו'.''' הנה לפמ"ש מהרש"א ז"ל דהוצרך ר"י לומר כן מפני בני ביתו של ר"ג דהיינו דס"ל דמ"ש התוספות שלא היה חושש שמא יאכלו העישור עצמו דהיינו דווקא בשיעור תרומה שהוא א' ממאה לא היה חושש שלא ישאר אבל בשיעור המעשר עצמו שהוא א' מעשרה היה חושש שלא ישאר א' מעשרה אם כן אם לא היה מקנה המקום לרבי יהושע לא היה יכול ר' יהושע להפריש ממנו תרומת מעשר כיון שלא זכה בו וגם ר' גמליאל לא היה יכול להפריש תרומת מעשר כיון שמעשר אינו שלו וכדאיתא במשנה פ"ז דדמאי דדוקא בדמאי שמפריש מעשר ראשון והוא שלו יכול להפריש תרומת מעשר אבל בטבל וודאי שצריך ליתן מעשר ראשון ללוי אינו יכול להפריש ממנו תרומת מעשר כיון שאינו שלו אם כן הוצרך להקנות לר' יהושע כדי שיוכל להפריש ממנו תרומת מעשר. אך לפמ"ש דסבירא ליה להתוספות דע"כ לא היה חושש שיאכלו מן המעשר עצמו כלום דאם כן הוי ליה טבל למפרע וגרע טפי שפיר הקשו דלמה הוצרך להשכיר מקום. ותו דאכתי לא מתרצי דלמה הוצרך להקנות מעשר עני לר"ע הא בקריאת שם סגי.