יש סדר למשנה/כלאים/ח: הבדלים בין גרסאות בדף

'''והנה'''  בסנהדרין ס"ו ז"ל רש"י ר' יונתן אומר מתחילת המקרא משמע את אביו ואת אמו דאע"ג דוי"ו מוסיף על ענין הראשון משמע נמי אחד מהם עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו כדרך שהוצרך לפרוט בכלאים שכתב בו לא תחרוש בשור וחמור ופרט בו יחדיו שלא תאמר אסור לחרוש בשור לבדו וחמור לבדו. וכתבו תוס' ד"ה עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו פ"ה כדרך שפרט בכלאים ותימה א"כ לר' יאשיה אמאי כתיב בהו יחדיו אע"כ אי לאו יחדיו ה"א דלא יחרוש בשור וחמור כאחד אע"פ שאין קשורין ולא ילבש בגד של צמר ושל פשתים אעפ"י שאינן קשורין ותפורין כדדרשינן תכיפה א' אינה חיבור שתי תכיפות חיבור והיינו מדכתיב יחדיו אלא מסברא קאמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו ע"כ ומהנראה להציל רש"י מהשגה זו שכתבו תוס' י"ל דרש"י לא ניחא בתירוצו של תוס' דמסברא קאמר וכו' דהא אדרבה מסברא עדיפא לומר דוי"ו מוסיף על ענין ראשון והוי לפשוטו של קרא אשר יקלל את אביו ואת אמו שניהם יחד ולזה הקדים רש"י דאע"ג דוי"ו וכו'. ולהכי מההכרח לומר דהחלט ר' יונתן דמשמע אחד בפני עצמו. היינו מדאיצטריך יחדיו גבי לא תחרוש. וס"ל לר' יונתן הוא מיותר דלגופי' לא איצטריך. דאם אינן קשורין דמותר בשור וחמור ידעינן מקרא דכתיבא בשבת למען ינוח שורך וחמורך מכלל דבחול שור וחמור כה"ג עושים מלאכה [וכמו דתניא בספרי וסתם ספרי ר' שמעון כדאי' בסנהדרין פ"ו ור' שמעון אית לי' במנחות י"ט וי"ו מוסיף על ענין ראשון וע"ע במנחות בתוס' נ"א ד"ה וי"ו וכו' והוא מכוין בלשון ספרי היטב לקורא המשכיל. מיהו בזה פליג ר' יונתן דלא ס"ל במה דתני בספרי מנין לרבות את הדש וכו' ת"ל יחדיו] אלא להורות אתי דכל מקום דלא כתב יחדיו שיהי' משמעו אחד בפני עצמו [וזה שכתב רש"י שלא תאמר אסור לחרוש בשור לבדו וכו' לדוגמא נקט. כלומר דלהכי כתיב יחדיו להורות דבעלמא היכא דלא כתיב יחדיו דמשמע אחד בפני עצמו. ודעת לנבון נקל. ומיושב בזה מה שהקשיתי לעיל על פירש"י] ויתכן בזה דלא נקט רש"י נמי כדרך שהוצרך בכלאי בגדים דכתיב צמר ופשתים יחדיו משום דגבי צמר ופשתים ודאי איצטריך יחדיו לגופיה אבל בכלאי הבהמה שכתוב בו לא תחרוש בשור וחמור שפיר מוכח דבעלמא דלא כתיב יחדיו אמרינן אחד בפ"ע דייתור' דיחדיו ע"כ אתי להורות על שאר מקומות דלגופי' לא איצטריך כדאמרן. אבל ר' יאשיה סבירא ליה נמי בהא כספרי דמלת יחדיו לרבות אתי הדש והיושב בקרון א"כ ליכא שום יתור'. ואמרינן בעלמא כמסתברא דוי"ו מוסיף על ענין ראשון. וכן הוא הדין גבי מקלל דאינו חייב עד שיקלל שניהם אי לאו דאמר אביו קלל אמו קלל. ובזה ירדתי להציל רש"י מתמיהת התוס' הכא וכן כתבו להשיגו בחולין ע"ח:

'''ובשעה''' שעסקתי בהלכה זו נתעלמה ממני לפי שעה לר' יאשיה תינח במקלל דאהדרי' רחמנא לכתוב אביו ואמו קלל דנדע דמקלל אחד מהם אביו או אמו דחייב אבל גבי הכאה דכתיב פרשת משפטים פ"א פט"ו ומכה אביו ואמו וגו' ומנ"ל דאחד אחד בפני עצמו נימא דוקא כשהכה אביו ואמו דוי"ו מוסיף על ענין ראשון. ולא אשתמיט בשום דוכתא לומר הכי. ותו אי פליג ר' יאשיה במכה אביו ואמו לומר עד שיכה שניהם. הו"ל לאפלוגי ר' יאשיה ור' יונתן בקראי המוקדם דכתיב מכה אביו ואמו פ' משפטים ולמה איחרו והאריכו פלוגתייהו במקלל דכתיב בפ' קדושים ויותר קשה שהרי אביי בב"מ צ"ה ס"ל כר' יאשיה [דאמר בעינן חלוק ואע"ג דלא כתיב יחדיו כמאן דכתיב דמי ולא משמע ליה לפרושי אחד אחד בפני עצמו בכל מקום שהזכיר שני דברים ופסיק עלייהו דין או איסור. רש"י] ואי איתא דלשיטת ר' יאשיה במכה אביו ואמו אינו חייב על אחד מהם. א"כ אביי היאך מצי סבר כר' יאשיה הלא ממתני' דסנהדרין פ"ה. דתנן זה חומר במקלל מבמכה. שהמקלל לאחר מיתה חייב. והמכה לאחר מיתה פטור. ולא תנן נמי וחומר במקלל שהמקלל לאביו או לאמו חייב [מקראי אביו ואמו קלל כדדריש ר' יאשיה] והמכה אינו חייב עד שיכה את שניהם ע"כ דס"ל למתני' דגם במכה חייב על אחד מהם ואין לומר דהיינו טעמא דמקשינן הכאה לקללה ומזה יצא לר' יאשיה ולאביי דגם במכה חייב על אחד מהם כמו מקלל. אכן זה ליתא דע"כ לא קאמר בסוגי' פה. מר סבר מקשינן הכאה לקללה אלא לענין שגם בהכאה אינו חייב אלא בעושה מעשה עמך דגבי הכאה לא כתיב בי' עמך. וה"א אפילו כשאינו עושה מעשה עמך חייבי' הלכך ילפינן הכאה מקללה. ובקללה כתיב בי' עמך עיין רש"י ד"ה מכה שעשה וכו'. אבל בהא דכתיב ומכה אביו ואמו וי"ו מוסיף על ענין ראשון דגילה רחמנא להדי' לשיטת ר' יאשיה דהוי כאלו כתיב יחדיו ודאי דליכא למילף ממקלל. שוב בינותי בספרים מצאתי במכילתא פרשתא ה' הביאו ילקוט רמז שכ"ז ומכה אביו ואמו אין לי אלא אביו ואמו. אביו שלא אמו אמו שלא אביו מנין הרי אתה דן הואיל ומכה חייב והמקלל חייב מה המקלל אחד אחד בפני עצמו אף המכה אחד אחד בפני עצמו. לא אם אמרת במקלל שהוא חייב על המתים כחיים לפיכך הוא חייב על כל אחד ואחד בפני עצמו תאמר במכה שאינו חייב על המתים כחיים לפיכך אינו חייב על כל אחד ואחד בפני עצמו ת"ל ומכה אדם יומת אפילו אחד מהם [כך הגרסא נכונה כמ"ש הזית רענן בשם המזרחי ע"ש] דברי ר' יאשיה ור' יונתן אומר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד ואחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב אחד ע"כ. הנה אנחית לי חדא אחרי ראי דר' יאשיה ור' יונתן גם במוקדם ערכו דבריהם. אבל אקשית לי חדא בסוגיא דב"מ צ"ד. ושבועות כ"ז וחולין ע"ח דמייתי הש"ס הניחא לר' יאשיה וכו' דתניא איש איש אשר יקלל וכו' דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר וכו' למה לא מייתי הש"ס פלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן דפליגי במוקדם גבי מכה אביו ואמו ודע בסוגיא דמנחות אהא דאמר ר' יונתן שם צ"ו לפי שנאמר אדם כי יקריב וגו' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן יכול האומר הרי עלי עולה יביא משניהם ת"ל מן הבקר או מן הצאן. פריך הש"ס ור' יונתן למה לי קראי [לחלק מן הבקר או מן הצאן הא גבי מקלל אביו ואמו אמר כיון דלא כתיב בהו יחדיו משמע נמי אחד אחד עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו. רש"י] האמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו [הכי נמי מן הבקר מן הצאן כיון דלא כתיב בהו יחדיו משמע נמי כל אחד בפני עצמו ולא איצטריך קרא לחלק. רש"י] ומשני הש"ס איצטריך דסד"א הואיל וכתב ומן הצאן כמאן דכתיב יחדיו דמי. וז"ל רש"י הואיל דכתיב בויקרא ומן הצאן כיון דהו"ל למיכתב מן הצאן וכתב ומן הצאן כמו דכתב יחדיו דמי וגבי אביו ואמו אע"ג דכתב ואמו לא משמע יחדיו משום דהתם לא אפשר בלא וי"ו דהיכי לכתוב ומקלל אביו אמו משמע אביו קלל אמו ע"כ והנה מפירש"י נראה כאילו פליגי ר' יאשיה ור' יונתן בקראי דכתיב בפ' משפטים ומקלל אביו ואמו מות יומת אכן מכל הסוגיא שזכרתי ראינו כי פלוגתא דרבי יאשיה ור' יונתן אקראי דכתיב בפ' קדושים איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל. וא"כ אין שייכות לכל אשר כתב רש"י אע"ג דכתיב ואמו כו' חדא דהא כתיב ואת אמו ותו במ"ש רש"י עוד דהיכי לכתוב וכו' הא השתא קיימינן דלכתוב אשר יקלל את אביו את אמו ושוב אין שייך לומר מ"ש רש"י משמע אביו קלל אמו שהרי כתיב את אביו את אמו וא"כ מדכתב ואת אמו הוי ממש כמו מן הבקר ומן הצאן דהוי כמו דכתיב יחדיו. ותו דגם רש"י גופי' בסנהדרין ס"ו שהעתקתי למעלה כתב בד"ה ר' יונתן וכו' ואע"ג דוי"ו מוסיף על ענין ראשון וכו' א"כ משמע דהוי מצי למיכתב בלא וי"ו ובכן דברי רש"י במנחות צע"ג.