באר יצחק/אורח חיים/ג: הבדלים בין גרסאות בדף

'''{{עוגן1|מתחלה}}''' נבאר בנידון מה שהבע"ב שכחו ברשימתם כמה מינים לכתוב וגם לא כתבו את חמצם בדרך כלל אלא בפרט שמות המינים החמוצים אלא הבעל כח שלהם נזכר וכתבם דכיון דלא נעשה שליח למכור אלא על המינים המבוארים הוי לכאורה דינו כחמץ שעבר עליו הפסח, אלא אם נזכרו הבע"ב את המינים ששכחו לכתוב ברשימתם מקודם מכירת הב"ד להנכרי יש להקל, דהא חזינן דעתם דמסכימים על המכירה דהא כיון שנזכרו רק סברו דשליחות שלוחם הוי ע"פ ד"ת גם על החמץ ששכחו לכתוב ברשימתם, או דסברו שרשמו כל מיני חמוצים בצעטיל שלהם, עכ"פ הא הי' בהסכם מהם על המכירה אחר שנזכרו ולא ביערו את החמץ דהא לאו ברשיעי עסקינן לעבור על בל יראה, והוי גילוי דעת מהם שמסכימים על המכירה, ודומה למה שכתב הרא"ש והמחבר באה"ע {{ממ|[[שולחן ערוך/אבן העזר/לה#ה|סי' ל"ה סעי' ה']]}}, דכה"ג הוי בגדר זכות זכין שלא בפניו, ולכן הוי כמו שהודיע להב"ד דמסכים למכירתם, ואף דהוי דברים שבלב עכ"ז הא היכא דהוי אומדנא דמוכחא הא מבואר בכמה פוסקים דמועיל דברים שבלב, וגם שלא בפני הב"ד יכול למנות אותן לשלוחין כמש"כ הרא"ש {{ממ|[[רא"ש/גיטין/ז/כ|פרק ז' דגיטין סי' ך']]}} וכה"ג כתב הנתיבות {{ממ|ב[[נתיבות המשפט/חושן משפט/קפב#|סי' קפ"ב]] וב[[נתיבות המשפט/חושן משפט/רמד#|סימן רמ"ד]]}} גבי מכירה דנעשה באופן שאין השליחות מועיל ע"פ דין, אפ"ה מועיל המכירה שנעשה ע"פ שליח, משום דבזה לא בעינן תורת שליחות, אלא כיון שנתברר דהבעלים מסכימים על המכירה שפיר חל המכירה ולכן אף בעשה שליח על המכירה לחרש שוטה וקטן וא"י ג"כ חל המכירה כמש"כ האחרונים הנ"ל, ובחדושי לח"מ הארכתי בראיות להוכיח כדבריו ואציג כאן ראי' אחת, דהא איתא בירושלמי {{ממ|[[ירושלמי/סנהדרין/ז/י|פרק ז' דסנהדרין הלכה י']]}} וז"ל טבח ולא מכר חזקי' אמר חייב, ר' יוחנן אמר פטור, ומבואר התם בסוגיא דפליגי בטביחה ע"י שליח דמאן דפוטר משום דאין שליח לדבר עבירה, ומאן דמחייב היינו כש"ס דילן בב"ק {{ממ|דף ע"א}} וכמש"כ הפני משה שם, אך בזה שאמרו לא מכר נדחק הפ"מ שם לפרש היינו דבמכירה לא פליגי דע"כ ע"י אחר אלא בטביחה פליגי, אם מקשינן טביחה למכירה כמו בש"ס דילן דמה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר ע"ש ופירושו תמוה מאוד דלמה להירושלמי לומר דלא מכר דהא נאמר בתורה ומכרו והא כל מכירה ע"י אחר היא, ולכן נראה לי לפרש כוונת הירושלמי הנ"ל דדוקא בטביחה ע"י שליח פליגי אם מועיל שליחות בזה או לא, אבל במכירה ע"י שליח כ"ע מודי דשעל. דאף היכא דלא חל השליחות כגון בדבר עבירה כדהתם, אפ"ה חל המכירה, דהא כיון דהבעלים הסכימו על המכירה לכן חייב ד' וה' וקרינן בי' ומכרו, אלא בטבח ע"י שלוחו פלוני וזהו ברור בכוונת הירושלמי, ואפשר דזהו כוונת הגמרא דמה מכירה ע"י אחר דכמו דמכירה ע"י שליח מועיל ה"ה בטביחה, ועיין ברש"י כתובת {{ממ|דף ל"ג}} בד"ה מכירה א אפשר כו', א"כ ה"ה אף בשליח חרש שוטה וקטן ג"כ חל המכירה וכה"ג איתא במעילה {{ממ|דף י"א}}, ואכמ"ל וזהו ראי' ברורה לדברי הנתיבות הנ"ל.  

'''{{עוגן1|ועכ"ז}}''' יש לדקדק בזה, דהא הרמב"ן במלחמות בב"מ {{ממ|דף ק"ו}} בסוגיא דנטלה ע"מ להחזירה כו' כתב שם דלבן בנעלה ע"מ להחזירה אינו קונה ביאוש משום דהשומר הוי כידו של בעלים וכל היכא שהוי ברשותו של הבעלים לא מהני יאוש, והובא דבריו בקצה"ח {{ממ|סימן קס"ג, וסי' רנ"ט}} משום דס"ל להרמב"ן דכל היכא שעומד החפץ ברשות הבעלים מהני יאוש, והא דב"ק {{ממ|דף ס"ו}} דאמרינן מכי אא זמן איסורו מייאש כנ"ל אף שהחמץ עומד ברשותו, יש לומר דשאני חמץ שמקרי אינו ברשותו מחמת איסור הנאה שלו או מחמת שהוי אבוד מכל אדם, לכן מהני יאושו אף בעומד ברשות הבעלים וכמו בשור הנסקל שהוזמו עדיו דאף שעומד ברשות הבעלים עכ"ז יש דין יאוש משום דהוי אבוד מכל אדם, אלמא דס"ל דלכן לא קנה מן יאוש בנטלה ע"מ להחזירה, משום דידו כיד הבעלי' ומקרי דבר שברשותו, ומדלא כתב הרמב"ן הטעם דלכן בנטלה ע"מ להחזירה אינו זוכה מיאוש משום דנתחייב בהשבה, מוכח דס"ל להרמב"ן דאף היכא דנתחייב בהשבה זכה מן יאוש וגזל שאני דבאיסורא אתי לידי' ובנטלה ע"מ להחזירה הטעם משום דקאי ברשות הבעלים, ולפ"ז יש לדון שפיר בחמץ שהפקיד ת"י נכרי דמהני יאוש שלו, משום דהא כיון שנאסר בהנאה הוי זה כאינו ברשותו, ומחמת חיוב השבה הא מועיל היאוש, וכן העיר הקצה"ח בסימן קס"ג) על יאוש בחוב ע"ש.  

'''{{עוגן1|ובאמת}}''' ליתא לסברא זו כלל, דהא אומר כל חמירא דאיכא ברשותי להוי הפקר, דמשמעות הלשון הוי מהיום כמו כל הפקר סתמא דהוי מעכשיו, ורק באומר בפירוש שיחול אחר זמן אז אינו מתחיל רק מהזמן שאמר, אבל סתם כמעכשיו דמי, ואף בתנאי על מנת אמרינן דכמעכשיו דמי, וכמש"כ הר"ן בנדרים {{ממ|דף מ"ח ע"ב}} בד"ה וההוא שעתא כו', דסתם הוי כמעכשיו, וכש"כ אם אמר בלא תנאי כלל דוודאי דעתו מעכשיו במה שאומר לשון הפקר, וראי' לזה מאו"ח {{ממ|סימן תל"ד}} שמבואר שם בטור והובא במג"א שם שכתב בשם הרא"ש פ"ק דפסחים שכתב דלכן בעי לבטל ביום שנית לפי שחוזר וזוכה בפת שנוטל, ואי נימא דהביטול של הלילה אינו חל רק סמוך לזמן איסורו רגע סמוך לו משום דאחר שנאסר אינו ברשותו לבטל, א"כ אף שבפת שנוטלו לאכילתו זוכה בו, עכ"ז אין זה חזרה על הביטול שביטל דהא גם מתחלה בעת הביטול לא כיון רק שיותחל הביטול סמוך לזמן איסורו ולא מקודם, ואיך כתב הרא"ש דפת שנוטלו הוי חזרה על הביטול, אע"כ מוכח דהביטול חל תיכף בעת אמירתו ומעכשיו חל הפקירו  

'''{{עוגן1|וכן}}''' מוכח ממה דמבואר באו"ח {{ממ|סימן תל"ד}} שצריך לבטל אחר שנשרף כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו, ואי נימא דהביטול אינו מתחיל רק סמוך לזמן איסורו מקודם רגע סמוך לו, א"כ הא יכול לבטל מקודם ששורפין את החמץ, משום דהא בעת שמבטלו אינו חל אז הביטול רק סמוך לזמן איסורו, וא"כ בעת השריפה מקיים מצות שריפה בחמץ שלו, אלא ע"כ מוכח דהביטול חל מיד בעת הביטול, ולכן אין לבטל עד אחר שנשרף כדי שיקיים מצות שריפה בחמץ שלו, ולכן ברור ופשוט דהביטול חל מיד אור ליום י"ג, ולמחר בעת שמוכרין את החמץ בב"ד הא כבר נתבטל והפקיר את החמץ שאינו ידוע לו, ואף שהחמץ הידוע אינו מבטל בלילה רק בשבת אחר המכירה דאז הוא ביטול של יום כמבואר בש"ע, עכ"ז הא עיקר מה שיש להחמיר בנ"ד הוא על החמץ שלא נזכר להבעה"ב בתוך כך קודם המכירה, וכמש"כ לעיל, משום שהחמץ שנזכר מקודם המכירה ששכחו לכתוב בצעטיל שלו, אז וודאי חל המכירה, כיון שמסכים עכ"פ על המכירה, ואינו מחוסר רק גילוי מלתא ובירור שמסכים על זה, ואין צריך בזה דיני פרטי שליחות, וכמש"כ לעיל בשם הנתיבות {{ממ|בסימן קפ"ב}} בשלח למכור ע"י חש"ו, והחמץ שלא נזכר ממנו בעת הביטול של הלילה אף שנזכר למחר אחר המכירה וודאי חל הביטול שלו של הלילה, דהא בעת הביטול לא היה ידוע לו החמץ אז, וע"ז קאי שפיר ההפקר שלו אף שנזכר אח"כ, א"כ הוי הפקר גמור בעת המכירה וזכה לו חדרו הנמכר לו בקנין חצר מדעתו, והיה תועלת ממה שרשם הבע"כ בצעטיל שלו, משום דאם לא רשם אותם היה אז הדין חצירו שלא מדעתו דלא קנה בנכרי כנ"ל בארוכה, אבל עכשיו הוי חצר מדעתו מחמת שהנכרי מכוין לקנות כל הרשום בצעטיל שלו וקנה, וזה ברור דנכרי יכול לזכות מהפקר כמבואר בגיטין {{ממ|דף מ"ז}} דאדעתא דעכו"ם מי מפקרי, ובתוס' שם בד"ה אדעתא דעכו"ם בהפקיר לישראל ולא לעכו"ם בירושלמי דפאה כו', אבל בהפקר גמור יכול גם נכרי לזכות מהפקר ופשוט, ועיין בנו"ב מהדורא קמא [[נודע ביהודה/קמא/אורח חיים/יח|סי' י"ח]] ו[[נודע ביהודה/קמא/אורח חיים/כ|סי' ך]]].  

'''{{עוגן1|ואין}}''' לומר דכיון דחשו חז"ל בביטול חמץ בלא בדיקה משום הערמה כמבואר בירושלמי פסחים {{ממ|[פ"ב ה"ב}} והובא בכל הפוסקים, א"כ ה"ה אף בזכה הנכרי מהפקר ג"כ אפשר דאסרו חז"ל, דהא יש לחוש דלמא ביטל חמצו בהערמה ואז לא זכה הנכרי מהפקר, דז"א משום דהא מוכח בירושלמי פסחים הנ"ל דקאמרי התם דחד ס"ל דלכן אסור חמץ בביטול לבד משום דחש להערמה וחד ס"ל דאסור משום דבעי זכי', ופירשו הראשונים שם דכוונתם הוא משום דר' יוסי ס"ל בנדרים דהפקר לא נפק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, ולכן כ"ז דלא זכה בו אחר הוי עדיין חמץ של הבעלים, וקאמרי שם בירושלמי נפ"מ ביניהם בנפל עליו מפולת דלמאן דס"ל הערמה מותר, ומאן דס"ל זכי' אסור, ועיין בנו"ב במ"ק {{ממ|סי' י"ט}} שכתב להוכיח מדלא אמרי נפ"מ אחריתא ע"ש, ובאמת זה אינו הוכחה כלל, דהא ידוע סוגיית הש"ס בכמה דוכתי דהוי מצי למימר איכא בינייהו אחרינא ולא אמר. אך הא כבר כתב הלחם משנה בה' מלוה {{ממ|פרק כ"ו ה"ו}} דהיכא דהי' יכול לומר איכא בינייהו אחרינא דיהי' קולא להך מ"ד וחומרא להך מ"ד, ובא"ב דקאמר יש קולא לאידך מ"ד וחומרא להך מ"ד, אז שפיר יש להוכיח מדלא קאמר להך א"ב דמסתמא לא הוי הך א"ב יעו"ש, ולפ"ז בהא דירושלמי דקאמר שם דלמ"ד דס"ל זכי' בעי אז הוי אליבי' חומרא בנפלה עליו מפולת ואי נימא, דלמ"ד דס"ל משום הערמה ס"ל אף בזכה הנכרי ג"כ אסור משום דחיישינן להערמה ולא הוי הפקר כלל א"כ קשה דהא הוי מצי למימר א"ב בזה דאם זכה הנכרי בתורת הפקר וכמו עובדא דנ"ד, דלמ"ד דס"ל משום הערמה אסור, ולמ"ד דס"ל משום זכי' אבל הערמה לא ס"ל ורק כ"ז דלא זכה בו אחר לא פקע שם בעלים ממנו אבל בזכ' בו אחרים כיון דיוצא מרשות הבעלים לרשות אחר מבעי להיות מותר החמץ, ומדלא קאמר להך א"ב. מוכח דאף למ"ד משום הערמה דלא אסרו רק בלא זכה בו אחר. אבל בזכה אחר לא אסרו משום הערמה, ולא שייך בכה"ג הערמה, ובלא"ה ג"כ אין סברא לומר כן וברור.  

'''{{עוגן1|אך}}''' כל זה לשיטת הר"ן והטור ושא"פ דס"ל דחצר משום יד איתרבאי, א"כ הא יש דין יד לנכרי בהפקר, אבל להרי"ף והרמב"ם דס"ל דחצר שאינו עומד בצדו מדין שליחות הוי וכמש"כ המחנה אפרים שיטתם בארוכה בה' מכירה קנין חצר {{ממ|סי' א}} ולדידהו הוי עיקר מכירת חמץ מחמת קנין אג"ק, וכמש"כ המחצית השקל {{ממ|בסי' תמ"ח}}, א"כ בנ"ד שעיקר זכיית הנכרי הוי ע"י הפקר, א"כ הא לא שייך בו אגב קרקע לזכות מהפקר ע"י אג"ק, וכמש"כ הנו"ב {{ממ|בסי ס"ג}} דדוקא במתנה דיש דעת אחרת מקנה קונה אג"ק ולא בהפקר, וכ"כ הנתיבות {{ממ|בסי' ר"ב וסי' רע"ה}}. אך כבר כתבנו דבחמץ שעבר עליו הפסח קיי"ל להקל בספק פלוגתא, לכן סמכינן להקל על הסוברים דחצר משום יד איתרבאי, ובפרט דיבואר בעז"ה דהפקר נקנה באג"ק, ובעיקר הך מלתא דס"ל להנו"ב והנתיבות דבהפקר לא שייך אג"ק, כבר חולק בזה הקצה"ח {{ממ|ב[[קצות החושן/חושן משפט/רעה#|סי' רע"ה]]}} והוכיח דאג"ק שייך גם בהפקר, ולפי שנ"ל להכריע כהקצה"ח, כאשר יבואר בארוכה לכן ראיתי לסדר זה בעז"ה בסי' בפ"ע: