באר יצחק/אורח חיים/ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

באר יצחק אורח חיים ג

סימן ג'

אל כבוד ידידי הרב המאו"הג המפורסם וכ' מוהר"ר יוסף נ"י אב"ד דק"ק יעדוובנא.

על דבר מה ששאל מעכ"ת בנידון מכירת חמץ בעיר א' שהאנשים הממונים בזה לא היו בקיאים כל כך בטיב הדינים השייכים לזה, ונתהווה כמה סבות בשטר מכירה שנותנין להנכרי, היינו שהבע"ב עשו שלוחים למכור חמצם ובכמה בע"ב נמצא ברשימות שלהם ששכחו להזכיר כמה מינים החונים דק' שלוחם נזכר זה וכתבם בהצעטיל שלהם, וגם מנהגם שלא לכתוב שמות המינים בפרטות רק בדרך כלל כל מיני חמוצים ותערובות חמוצים, ובשטר מכירה הנ"ל נמצא באמצע השטר חלק הרבה יותר משני שיטין וגם במה שהבע"ב שברחו לכתוב כמה מינין בצעטיל שלהם לא כתבו בדרך כלל אלא בפרט, והשליח נזכר וכתבם כנ"ל, ונשאלתי אם דינם כחמץ שעבר עליו הפסח או לא, וזה הי' בשנת דהי' ע"פ בשבת והאריך כ"ת בזה:

א

ענף א

תשובה בעז"ה ויבואר כל הספיקות אחת לאחת.

מתחלה נבאר בנידון מה שהבע"ב שכחו ברשימתם כמה מינים לכתוב וגם לא כתבו את חמצם בדרך כלל אלא בפרט שמות המינים החמוצים אלא הבעל כח שלהם נזכר וכתבם דכיון דלא נעשה שליח למכור אלא על המינים המבוארים הוי לכאורה דינו כחמץ שעבר עליו הפסח, אלא אם נזכרו הבע"ב את המינים ששכחו לכתוב ברשימתם מקודם מכירת הב"ד להנכרי יש להקל, דהא חזינן דעתם דמסכימים על המכירה דהא כיון שנזכרו רק סברו דשליחות שלוחם הוי ע"פ ד"ת גם על החמץ ששכחו לכתוב ברשימתם, או דסברו שרשמו כל מיני חמוצים בצעטיל שלהם, עכ"פ הא הי' בהסכם מהם על המכירה אחר שנזכרו ולא ביערו את החמץ דהא לאו ברשיעי עסקינן לעבור על בל יראה, והוי גילוי דעת מהם שמסכימים על המכירה, ודומה למה שכתב הרא"ש והמחבר באה"ע (סי' ל"ה סעי' ה'), דכה"ג הוי בגדר זכות זכין שלא בפניו, ולכן הוי כמו שהודיע להב"ד דמסכים למכירתם, ואף דהוי דברים שבלב עכ"ז הא היכא דהוי אומדנא דמוכחא הא מבואר בכמה פוסקים דמועיל דברים שבלב, וגם שלא בפני הב"ד יכול למנות אותן לשלוחין כמש"כ הרא"ש (פרק ז' דגיטין סי' ך') וכה"ג כתב הנתיבות (בסי' קפ"ב ובסימן רמ"ד) גבי מכירה דנעשה באופן שאין השליחות מועיל ע"פ דין, אפ"ה מועיל המכירה שנעשה ע"פ שליח, משום דבזה לא בעינן תורת שליחות, אלא כיון שנתברר דהבעלים מסכימים על המכירה שפיר חל המכירה ולכן אף בעשה שליח על המכירה לחרש שוטה וקטן וא"י ג"כ חל המכירה כמש"כ האחרונים הנ"ל, ובחדושי לח"מ הארכתי בראיות להוכיח כדבריו ואציג כאן ראי' אחת, דהא איתא בירושלמי (פרק ז' דסנהדרין הלכה י') וז"ל טבח ולא מכר חזקי' אמר חייב, ר' יוחנן אמר פטור, ומבואר התם בסוגיא דפליגי בטביחה ע"י שליח דמאן דפוטר משום דאין שליח לדבר עבירה, ומאן דמחייב היינו כש"ס דילן בב"ק (דף ע"א) וכמש"כ הפני משה שם, אך בזה שאמרו לא מכר נדחק הפ"מ שם לפרש היינו דבמכירה לא פליגי דע"כ ע"י אחר אלא בטביחה פליגי, אם מקשינן טביחה למכירה כמו בש"ס דילן דמה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר ע"ש ופירושו תמוה מאוד דלמה להירושלמי לומר דלא מכר דהא נאמר בתורה ומכרו והא כל מכירה ע"י אחר היא, ולכן נראה לי לפרש כוונת הירושלמי הנ"ל דדוקא בטביחה ע"י שליח פליגי אם מועיל שליחות בזה או לא, אבל במכירה ע"י שליח כ"ע מודי דשעל. דאף היכא דלא חל השליחות כגון בדבר עבירה כדהתם, אפ"ה חל המכירה, דהא כיון דהבעלים הסכימו על המכירה לכן חייב ד' וה' וקרינן בי' ומכרו, אלא בטבח ע"י שלוחו פלוני וזהו ברור בכוונת הירושלמי, ואפשר דזהו כוונת הגמרא דמה מכירה ע"י אחר דכמו דמכירה ע"י שליח מועיל ה"ה בטביחה, ועיין ברש"י כתובת (דף ל"ג) בד"ה מכירה אי אפשר כו', א"כ ה"ה אף בשליח חרש שוטה וקטן ג"כ חל המכירה וכה"ג איתא במעילה (דף י"א), ואכמ"ל וזהו ראי' ברורה לדברי הנתיבות הנ"ל.

אבל באותו החמץ שלא נזכרו להבעלים מכ"ז עד אחר המכירה בב"ד א"כ לא הוי גילוי דעת מהם להסכי' על מכירת המיני אם ששכחו לכתוב, ע"כ לכאורה אין להקל בזה, אך למה שנתבאר לעיל (בסימן א') לדון כה"ג דין זכות דזכין לאדם כו' דכש"כ דשייך גם בנ"ד להקל ע"פ הא דזכין כל אז נעשה שלוחו למכור החמץ וזהו עדיף מנידון המבואר לעיל.

וזולת זה יש לדון ולהקל בזה ע"פ מש"כ הנו"ב במ"ת (סימן ס"ג) חלק א"ח, דאף דחמץ אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הן ברשותו דזהו דוקא כ"ז דלא זכה אחר אבל בזכה נכרי אחר חצות קודם הלילה מותר, דה"ל חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח, וכבר הארכתי להוכיח כדבריו, א"כ לפ"ז יש להקל ע"פ מה דאיתא בב"ק (ד' ס"ו) בחמץ מכי מטא זמן איסורו וודאי מייאש מרייהו מיני' כו', וכמבואר בכריתות (דף ך"ד) בשור הנסקל שהוזמו עדיו דכל הקודם בהן זכה משום יאוש ואף בצווח ואמר לא נתייאשתי מבואר בב"ק בירושלמי (פרק י' ה"ה) דהוי יאוש כדס"ל לר' יוחנן שם, א"כ לפי שיטת הסוברים דחצר קונה מדין יד אף באינו עומד מצדו אם הוא חצר המשתמר, וכמבואר במחנה אפרים ה' קנין חצר (סימן א') שיטתם בארוכה, א"כ בנ"ד דכיון דהמנהג למכור החדרים של החמוצים, ועל החדרים ציווה הבע"ב למכור ונמכר החדר להנכרי, ולכן ממילא זכה הנכרי בחמוצים שלא נזכרו להבע"ב בתורת יאוש בקנין חצר, ואין לומר דכ"ז אי נימא דא"י קונה במשיכה משא"כ לשיטת הסוברים דקנין א"י הוא ע"י כסף א"כ הא לא עדיף חצירו דא"י מן יד שלהם דאינו קונה במשיכה זה אינו דהא מבואר בנו"ב (בסימן ס"ג) הנ"ל דאף דנימא דנכרי אינו קונה במשיכה, דז"א רק במכירה ולא מן הפקר דנסתלקו כבר רשות בעלים ממנו, ואף דשיטת כמה אחרונים דיאוש לא נפק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, א"כ הא לא נסתלקו רשות הבעלים ממנו מקודם דאתי לרשות א"י הזוכה, עכ"ז הא כבר העליתי בתשובה להוכיח דלא כהאחרוני' הנ"ל והוכחתי בעז"ה דגם ביאוש נסתלק רשות הבעלים ממנו אף מקודם דאתי לרשות זוכה, ולכן יכול הנכרי לזכות מן יאוש כמו מן הפקר במשיכה, וראיתי להנתיבות (בסימן ק"ה ס"ק ב') שכתב שם באמצע הדיבור במאמר המוסגר דנכרי אינו זוכה אבידה ביאוש כיון דבקרא כתיב לכל אבידת אחיך ולכן אין נכרי קונה אבידה ביאוש עכ"ל, ולפע"ד אינו כן, וכדמוכח בגיטין (דף ל"ח) דנכרי קונה לעבד בחזקה, ופי' רש"י שם בד"ה בחזקה כגון שבאי שהחזיק בו וקנאו בתורת יאוש כשנתייאש ממנו כו', וכ"כ שם בד"ה עמון ומואב כו', א"כ מוכח מהסוגיא הנ"ל דשייך דין זכי' מיאוש אף בא"י, ואין כאן מקומו להאריך.

וכבר הוכיחו הפוסקים דגם לנכרי יש קנין חצר מהא דע"ז (דף ע"א) דקאמר ותקני לי' כליו וכן איתא ביו"ד (סי' קל"ב) א"כ בהגיע תחלת שש שעות דאז נאסר החמץ וזכה אז הנכרי ע"י חצירו, וכדין זוכה מיאוש ובכה"ג לא אוקמי' רחמנא ברשותו, וכיון דהחדר נמכר להנכרי ה"ל חצירו דנכרי לזכות בו מדין יאוש, ואין לומר דה"ל יאוש שלא מדעת דזה אינו דהא בזוטו של ים ושלוליתו של נהר דאבודה מכל אדם קיי"ל דהוי יאוש אף בלא מדעת, כדאיתא בב"מ (דף כ"א), וחמץ כיון דאסור לכל הוי אבוד מכל אדם ולכן זכה הנכרי להחמץ בתורת קנין חצר כנ"ל, אף דנשכח זכרונם לגמרי מהבעלים.

וכ"ז הוא לשיטת הטור והר"ן דס"ל חצר מדין יד איתרבאי וכמש"כ המחנה אפרים שם, אבל להרמב"ם והרי"ף דס"ל דחצר מדין שליחות אתרבאי, וכן לשיטת הרא"ש דהיכא דאינו עומד בצדו לא הוי רק מדין שליחות, א"כ כיון דאין שליחות לנכרי לכן לא קנה חצירו, וכמש"כ הקצה"ח (בסי' קצ"ד) והמחצית השקל (בסימן תמ"ח), ועוד יש להחמיר כיון שהנכרי הי' סובר בעת המכירה שהי' מכירה כד"ת וקנה כבר את החמץ, ומכירת חמץ דשנה האידנא הי' ביום י"ג בערב שבת, א"כ אז הא לא נתכוין הנכרי לקנותו, והוי כעודר בנכסי הגר וסובר שהן שלו דלא קנה, בשלמא בכל מכירת חמץ שייך שפיר קנין חצירו מדין יד להסוברים כן משום דהא הוי חצר מדעתו אבל לא בנידון דידן, דאף דחצר שלא מדעתו קונה ג"כ, עכ"ז הא המחנה אפרים בהלכות קנין משיכה (סימן ה) והובא בנתיבות (סי' ר' ס"ק ט"ו) כתבו דחצר שלא מדעתו לא הוי רק בתורת שליחות, ולכן כיון דאין שליחות לנכרי לא מהני קנין חצר לנברי וגם לא שייך בזה קנין אג"ק דהא הקרקע קנה בעת המכירה בב"ד ומטלטלי קונה וזוכה בעת היאוש ולא הוי בבת אחת [ועיין בח"מ סי' ר"ן בסמ"ע ס' נ"ד בסופו].

ומ"מ יש להקל דהא במג"א (סי' תל"ו ס"ק ט"ו) כתב בישראל יוצא מבית נכרי ונכרי נכנס בו דאין צריך לבער כיון דנכרי נכנס בו דזוכה ג"כ החמץ שהרי הישראל מפקירו, ואף דעדיין יש לחוש דילמא לא יוודע להנכרי מיני החמוצים והוי חצר שלא מדעתו, ועוד דהא עד עת שיוודע לו קאי החמץ ברשות הישראל ומוכח דס"ל גם בחצר שלא מדעתו שייך קנין בנכרי משום דגם בלא מדעתו הוי דין יד על חצירו, אלמא דלא ס"ל להמג"א כסברת המחנה אפרים הנ"ל.

ועוד יש לומר לפמש"כ הש"ך בח"מ סי' רמ"ג ס"ק ה' בשם המ"ב דנכרי לנכרי נעשה שליח, וטעמו משום דדוקא ישראל לנכרי לא נעשה שליח משום מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ובעינן שליח דומיא דמשלח, אבל נכרי לנכרי נעשה שליח דכיון דהשליח דומיא דמשלח דהא שניהם אינן בני ברית, וכבר כתב הפני יהושע בב"מ (דף י') ובגיטין (דף כ"א) דע"פ סברא לא שייך בחצר דין שליח, דהא לא הוי בן ברית רק גזה"כ דחצר נעשה שליח, א"כ ה"ה בנכרי דנעשה חצירו לשליח, דהא החצר והנכרי המשלחו אינן בני ברית ודומים זה לזה, וכיון דנכרי הוי בר עשיות שליח לכמותו לשיטת המ"ב הנ"ל, א"כ גם חצירו שלא מדעתו אף דנימא דמדין שליחות נגעו בה נעשה שליח לנכרי, וכן מצאתי במחצית השקל (בסי' תמ"ח) שכתב בפשיטות לשיטת המ"ב הנ"ל דחצר נעשה ג"כ שליח לנכרי אבל לשיטת המג"א (בסי' תמ"ח) שכתב בשם הירושלמי בפ"ו דדמאי דאיתא דנכרי לנכרי לא נעשה שליח, וכן איתא בירושלמי פ"א דתרומות, אלמא דנכרי לאו בר עשיית שליח הוא כלל אף לכמותו, א"כ ה"ה בחצר לא נעשה שליח בנכרי ולכן העלה שם במחצית השקל דמכירת חמץ שלנו הוא מדין קנין אג"ק יעו"ש, א"כ ביאוש והפקר דלא שייך קנין אג"ק וכמש"כ הנו"ב (בסי' ס"ג הנ"ל) דבעינן דעת אחרת מקנה בקנין אג"ק ע"ש, א"כ ממילא יש לפקפק על קנין חצר בנכרי דכיון דהוי שלא מדעתו אז לא הוי רק בגדר שליחות לשיטת המחנה אפרים הנ"ל, ואין שליחות לנכרי.

אך כבר כתבנו דמוכח מהמג"א גופא דס"ל דשייך קנין חצר מנכרי ואף בלא דעתו יש לו דין יד דמהני בנכרי ג"כ כנ"ל ואף דהמג"א גופא ס"ל דנכרי לא משוי שליח אף לנכרי כמותו, מ"מ הא כתב המג"א דשייך קנין חצר שלא מדעתו אף בנכרי ועוד בעיקר מש"כ המג"א דנכרי לנכרי לא נעשה שליח, יש לעיין הרבה, ואף שכ"כ הב"ש (בסימן ה' ס"ק ט') בשם התה"ד, אך כבר כתב הקצה"ח (בסימן קפ"ח ס"ק א') שאין ראי' מהתה"ד לסתור דברי הש"ך ומ"ב הנ"ל.

ולכאורה יש להוכיח ממש"כ התוס' בכתובות (ד' ז') בד"ה שנאמר ויקח בועז כו' דמסכת כלה מייתי קרא על ברכת חתנים מן ויברכו רבקה, והוכיחו מזה דאף אשה המתקדשת ע"י שליח ג"כ לברך, שהרי אליעזר שליח היה עכ"ל, ולמש"כ הפר"ד (בדרוש א') דשיטת התוס' דקודם מתן תורה לא יצא מכלל בני נח, א"כ קשה איך הי' יכול אליעזר להיות שליח ליצחק, אע"כ מוכח דהם משוים שליח לכמותם, אך זה יש לדחות בכמה אנפי ולענ"ד נראה להוכיח מהא דקידושין (דף מ"א ע"ב) דיליף מן ושחטו אותו כל קהל ישראל כו' ששלוחו כמותו וקשה לשיטת הסוברים המובא בפר"ד (דרוש א' וב' וג') דס"ל דקודם מ"ת לא היה להם דין ישראל, א"כ תקשה מקודם דמסיק התם דשאני התם דאית לי' שותפות בגווייהו איך הי' יוצאין מצות שחיטת הפסח בפסח מצרים דאז לא היה נוהג דין שליחות, אע"כ מוכח דכיון דהשליח דומה להמשלח נוהג בו דין שליחות, וה"ה נכרי לנכרי כנ"ל, וביותר מוכח כן ומבואר במדרש סדר נח פ' ל"ד דנוהג בב"נ דין שליח, וחייב ע"י שליח, אלמא דנוהג בב"נ דין שליחות.

[הג"ה. ולכאורה יש מקום לומר לפמ"ש הפר"ד (דרוש א') דנחלקו בו חכמי התלמוד אי יצא מקודם מ"ת מכלל בני נח אי לא, והוא כי בסנהדרין (דף נ"ח) איתא דגוי שהכה את ישראל כו' שנאמר ויפן כה וכה כו' ובמדרש שמות איתא טעם אחר על הריגת משה להמצרי, ופי' המהר"ש יפה משום דהמדרש ס"ל דהי' להם קודם מ"ת דין ב"נ ותלמוד דידן דילפי בסנהדרין זה ס"ל דהיה להם מקודם מ"ת דין ישראל עכ"ל, והובא בפר"ד שם, ולפ"ז י"ל דהמדרש דס"ל דנוהג דין שליחות בב"נ, אזיל לשיטתו דס"ל דקודם מ"ת היה להם דין ב"כנ ולכן היה קשה להו מפני מה הרג משה להמצרי והוכרח לתת טעם אחר, ומזה הוכיח בעל המדרש דנוהג בו שליחות, משום דאל"כ תקשה איך יצאו במצות שחיטת הפסק דהא לא היה נוהג אז דין שליחות, ובע"כ מוכח דגם לנכרי נוהג ג"כ דין שליחו', ולפ"ז עדיין יש לומר לשיטת תלמודא דהי' להם דין ישראל א"כ אינו תוכח כלל מהא דושחטו אותו כל קהל כו', משום די"ל דאז ג"כ הי' נוהג דין שליחות משום דהי' להם דין ישראל אף קודם מ"ת, משא"כ לב"נ י"ל עדיין דאף נכרי לנכרי לא נעשה שליח, והירושלמי דדמאי דהובא במג"א הנ"ל י"ל דס"ל ג"כ כשיטת הסוברים דקודם מ"ת הי' להם דין ישראל ולכן אין מוכח מושחטו אותו הנ"ל, אך זה ליתא דהא חזינן דהמ"ד במדרש דס"ל דב"נ נוהג בו דין שליחות הוא ר' חנינא ובעל המימרא בסנהדרין דגוי שהכה את ישראל חייב מיתה הוא ג"כ ר' חנינא, וכבר הוכיח המהר"ש יפה הנ"ל דטאן דס"ל דגוי שהכה ישראל חייב מיתה, ס"ל דאף מקודם מ"ת הי' להם דין ישראל, ואפ"ה ס"ל לר' חנינא גופא דב"נ חייב ע"י שלוחו, אלמא דנוהג בו דין שליחות לכתותו, ובע"כ מוכח דלא תליא זה בזה, דאף דליכא הוכחה מושחטו אותו הנ"ל, מ"מ ס"ל מסברא דנוהג בו דין שליחות, א"כ עדיין אין לדחות להך שיטה דס"ל דנכרי לנכרי נעשה שליח, דיש להם סייעתא מן המדרש הנ"ל ומדרש הנ"ל הובא באו"ת סימן ל"ב יעו"ש, וכ"כ המחנה אפרים (ה' שלוחין סי' י"ד) דמתלמודא דילן מוכח דנכרי לנכרי נעשה שליח, דהא בע"ז (דף י"ג) איתא דכי עבדי ישראל העגל גלי דעתייהו דניחא להו בע"ז, וכי עשו שליחותייהו דישראל קעבדי עכ"ל, ויש להם יסוד ע"פ המדרש הנ"ל.]

א"כ לפ"ז ברור דגם חצר שלא מדעתו אף דנימא דאינו רק מדין שליח דעכ"ז נוהג בנכרי, ואף דמירושלמי מוכח דס"ל דנכרי לנכרי לא נעשה שליח, עכ"ז הא מהמדרש מוכח דנעשה שליח, וממילא קנה הנכרי להחמץ ע"י חצירו והוי ספק חמץ שעבר עליו הפסח דהוכיח החק יעקב דמותר באכילה כמבואר בסי' תמ"ט, ובפרט שמוכח כנ"ל מהמג"א גופא דחצר שלא מדעתו ג"כ קונה בנכרי אף דלא שייך דין שליחות לנכרי אף מכמותו ולכן יש מקום להקל בנ"ד, וכבר כתבתי דאין שייך בזכי' מיאוש לדון דהא נכרי לא קנה במשיכה רק בכסף, וכמ"ש הנו"ב הנ"ל, ועוד דהא התוס' בע"ז (דף ע"א) בד"ה פרדישני כו' כתבו דבמציאה לכ"ע קונה במשיכה, ואף לשיטת הרמב"ן דהוכחתי כבר בתשובה דס"ל דמתנה לא קני במשיכה להסוברים דבעינן כסף דוקא, מ"מ במציאה והפקר דנסתלקו כבר רשות הבעלים כ"ע מודו דמשיכה קונה אף בנכרי וכנ"ל בשם הנו"ב, וכן מוכח בבכורות (דף י"ג ע"א) בתוס' ד"ה מיד עמיתך כו' דכתבו בסה"ד דמשיכה קונה במציאה והפקר עכ"ל, ומשמע דס"ל דבמתנה אינו קונה במשיכה וכשיטת הרמב"ן הנ"ל מדלא נקטו מתנה אלא מציאה והפקר א"כ מוכח כסברת הנו"ב הנ"ל שכתב דמציאה לכ"ע מקני במשיכה:

ב

ענף ב

אך יש לסתור כל היסוד שכתבתי לדון דכיון דכי מטא זמן איסורו מייאש נפשי' וממילא קנה חצירו היינו החדר הנמכר לנכרי מיאוש דהא בפסחים (דף ל"א) מקשה הגמרא על רבא דס"ל מכאן ולהבא גובה, ממשנה דעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה, דאי אמרת מכאן ולהבא גובה הא ברשותי' דישראל הוה קאי, ולפמש"כ יש לומר דלכן מותר בהנאה משום דכי מטא זמן איסורו נתייאשו הבעלים וזכה חצירו של הנכרי והוי חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח, אע"כ מוכח מסוגיא הנ"ל דלא אמרינן כן, ולומר דמיירי בחצר שאינה משתמרת זה אין סברא לומר כן, ובב"ק (דף מ"ט) מקשה הגמרא ותיקני לי' חצירו ומשני דליתא כו' ובפסחים הנ"ל דלא אמרו דמיירי בחצר שאינה משתמרת מסתמא דוחק לומר כן], וכן קשה ע"ז מהא דכתבו הראשונים בישראל שהפקיד חמצו לנכרי דעבר על בל יראה, והובא ברא"ש פ"ק דפסחים ובר"ן שם ובאו"ח (סי' ת"מ סעיף ד'), וקשה לפמש"כ כיון דנתייאשו הבעלים א"כ ממילא זכה הנכרי בקנין חצירו וכמו כן קשה מפסחים (דף ל"א ע"ב) בחנות של נכרי ופועלים ישראלים נכנסים שמה דס"ל הר"ח כגירסתו (המובא בסי' תמ"ט) דאסור בהנאה, וקשה דנימא דחצירו של הנכרי זכה מיאוש ומכל הנ"ל מוכח לסתור כל מש"כ, ובאמת לגירסת רש"י שם בחנות של נכרי הנ"ל דגרס דחנות נכרי וישראלים נכנסים דמותר בהנאה, יש לומר דטעמו דס"ל כמש"כ. אבל מגירסת ר"ח הנ"ל קשה על מש"כ.

אך יש לומר דאין מזה סתירה כלל דהא הראשונים הקשו בב"מ (דף כ"ו) גבי מצא בחנות ובכותל ישן דתקנה לי' חצירו ותי' דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם א"כ ה"ה די"ל כן בהא דחנות של נכרי דפסחים הנ"ל דלכן אינו זוכה חצירו להחמץ משום דיכול להיות שלא ימצאנה לעולם, או י"ל לשיטת הנימוקי יוסף בב"מ שם שכתב דלכן אין החנות קונה לו משום דהוי חצר שאינו משתמר כיון שבני אדם נכנסים ויוצאים שמה ובעל החנות אינו מכיר בהאבידה כו' א"כ ה"ה י"ל כן בחנות דפסחי' הנ"ל. דהא סתם חנות הוי חצר שאינו משתמר ואין קונה בה"ג ועפ"ז יש לדון במש"כ המג"א (סי' תל"ו ס"ק ט"ו) שהנכרי יזכה בחמץ ע"י חצירו כנ"ל דהא יכול להיות שלא ימצאנה לעולם, אך בנ"ד שהשליח נזכר וכתב החמוצים בצעטיל שךו א"כ הוי סופו להמצא לפי שאם יראה בצעטיל ימצאנו בחדר הנמכר לו וודאי יגיע לידו מה שימצא כתוב בצעטיל וזכה שפיר חצירו כנ"ל.

ובהא דנכרי שהלוה לישראל יש לומר לפמש"כ התוס' בב"ק (דף ס"ו) בד"ה הכי נמי כיון דמייאש כו' דלכן אינו קונה גזלן ביאוש משום דהא נתחייב בהשבה כו', וכמו כן ס"ל להרבה פוסקים בח"מ (סימן קס"ג) דחוב אינו נקנה ביאוש אף דאתי לידי' בהיתרא משום דהא נתחייב בהשבה, א"כ ה"ה בפקדון אינו יכול לזכות הנפקד אף אי שכחו הבעלים ונתייאשו, משום דהא הנפקד נתחייב בהשבה, וכמו שחקר המחנה אפרים בזה (ה' מכירה קנין חצר סי' א) א"כ ה"ה נכרי שהלוה לישראל על חמצו דהא בעת שקבל הנכרי את החמץ בתורת משכון נעשה שומר על המשכון. ואף דבעכו"ם אין דין שומרים, מ"מ על גוף החפץ נתחייב בהשבה, בפרט נכרי לישראל ודאי דנתחייב הכונה מחמת כך דינינו, וגם בפקדון מצינו בח"מ (סימן כ"ח סעיף א') דנתחייב בהשבה, וכן מבואר (בסי' פ"ו) דגבי פקדון שייך שעבודא דר' נתן משום דיש לו שעבוד על הנפקד להשיב לבעליו הפקדון, ולכן לא מצי נכרי לזכות ביאוש. משום דהנכרי נתחייב בהשבה וכמו כן בישראל שהפקיד לנכרי הנ"ל, אבל בנ"ד שהבעלים שכחו את החמץ והיא בתוך הבית הנמכר לו ולא נתחייב עליו בהשבה, שפיר מנה מדין יאוש ולא שייך לומר בזה סברת הש"ך בח"מ (סי' רס"ח) שכתב דהיכא דאתי לחצירו קודם יאוש אינו זוכה חצירו משום דבאיסורא אתאי לידי' דלא עדיף מידו זה לא שייך בנ"ד דהא לא אתא לחצירו באיסורא, ועד עת שהגיע זמן איסורו לא היה עליו שם אבידה כלל, א"כ שפיר כתבתי להקל בנ"ד מחמת קנין חצר הנ"ל, והש"ס בפסחים דמקשה על רבא דס"ל מכאן ולהבא גובה מן נכרי שהלוה לישראל כו', ולא מתרץ דרבא ס"ל דיאוש קני אף נגזל דנתחייב בהשבה משום דהא התוס' בב"ק דף ס"ז ע"ב בד"ה רבה אמר כו' כתבו דרבא ס"ל דיאוש לא קני כו' ע"ש והטעם הוי משום חיוב השבה כנ"ל.

ועכ"ז יש לדקדק בזה, דהא הרמב"ן במלחמות בב"מ (דף ק"ו) בסוגיא דנטלה ע"מ להחזירה כו' כתב שם דלבן בנעלה ע"מ להחזירה אינו קונה ביאוש משום דהשומר הוי כידו של בעלים וכל היכא שהוי ברשותו של הבעלים לא מהני יאוש, והובא דבריו בקצה"ח (סימן קס"ג, וסי' רנ"ט) משום דס"ל להרמב"ן דכל היכא שעומד החפץ ברשות הבעלים מהני יאוש, והא דב"ק (דף ס"ו) דאמרינן מכי מטא זמן איסורו מייאש כנ"ל אף שהחמץ עומד ברשותו, יש לומר דשאני חמץ שמקרי אינו ברשותו מחמת איסור הנאה שלו או מחמת שהוי אבוד מכל אדם, לכן מהני יאושו אף בעומד ברשות הבעלים וכמו בשור הנסקל שהוזמו עדיו דאף שעומד ברשות הבעלים עכ"ז יש דין יאוש משום דהוי אבוד מכל אדם, אלמא דס"ל דלכן לא קנה מן יאוש בנטלה ע"מ להחזירה, משום דידו כיד הבעלי' ומקרי דבר שברשותו, ומדלא כתב הרמב"ן הטעם דלכן בנטלה ע"מ להחזירה אינו זוכה מיאוש משום דנתחייב בהשבה, מוכח דס"ל להרמב"ן דאף היכא דנתחייב בהשבה זכה מן יאוש וגזל שאני דבאיסורא אתי לידי' ובנטלה ע"מ להחזירה הטעם משום דקאי ברשות הבעלים, ולפ"ז יש לדון שפיר בחמץ שהפקיד ת"י נכרי דמהני יאוש שלו, משום דהא כיון שנאסר בהנאה הוי זה כאינו ברשותו, ומחמת חיוב השבה הא מועיל היאוש, וכן העיר הקצה"ח בסימן קס"ג) על יאוש בחוב ע"ש.

ועוד יש לומר דהיכא דהוי אבוד מכל אדם כמו זוטו של ים כו' אז מועיל יאוש שלו אף היכא דנתחייב בהשבה ומה"ט י"ל דמודה אביי בב"מ (דף ק"א) בזוטו של ים דאף יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש משום דכי אתא לידי' באיסורא אתא כדאמר אביי שם בב"מ, אבל בזוטו של ים דהוי אבוד מכל אדם, אף דאתי לידי' שלא מדעת מודה דהוי יאוש משום דבזה מהני אף דנתחייב בהשבה, ובזה יש ליישב קושיית הקצה"ח הנ"ל (סימן קפ"ג) דהקשה על הסוברים דיאוש בחוב לא מהני, מן הא דגיטין (דף למ"ד) במלוה מעות מן הכהן כו' נתייאשו הבעלים אין מפריש עליהן לפי שאין מפרישין על האבוד כו' ובגמרא שם פריך נתייאשו פשיטא כו' אלמא דיאוש בחוב מהני כו' עכ"ל, ולפמש"כ ניחא די"ל דוקא יאוש מחמת חשש דלא יחזירנו הלוה אז לא הוי מהני יאוש משום חיוב השבה של הלוה, וזה לא הוה אבוד מכל אדם דהא נשאר ת"י הלוה, משא"כ יאוש מחמת שאבוד מכל אדם כמו נשתדפו שדותיו דהתם דשום אדם לא יזכה בהפסדו זה מועיל אף אחר חיוב השבה, ואף דמב"מ הנ"ל אינו ראי' משום דשאני התם בזוטו של ים דאף בעומד וצווח לא נתייאשתי הוי יאוש אך מהא דגיטין הנ"ל שפיר מוכח כן להסוברים דיאוש בחוב לא מהני כנ"ל, א"כ בחמץ דהוי אבוד מכל אדם יש לדון דהוי יאוש אף על מה שנתחייב הנכרי בהשבה, אך בב"ק (דף ס"ו) דמקשה הגמרא מגזל חמץ דאומר לו הרי שלך לפניך ואי ס"ד יאוש קני אמאי אומר לו הרי שלך לפניך כו', משמע דאי נימא יאוש לא קנה בגזילה הוי ניחא, והא התם הוי אבוד מכל אדם לא קני גזלן ביאוש למאן דס"ל יאוש לא קנין א"כ מוכח דאין לחלק בזה, והא שכתבתי להוכיח מזוטו של ים דמודה אביי דהוי יאוש בלא מדעת, אינו ראיה כלל דשאני התם דהא אף בצווח ואומר לא נתייאשתי ג"כ הוי בע"כ יאוש, וכמבואר בירושלמי ב"ק פ' בתרא כנ"ל, א"כ אף בעת שהגיע לידו ג"כ הוי בהתירא אתי לידי', וקושיית הקצוה"ח הנ"ל מגיטין יש ליישב באופן אחר.

אך לפי מה שכתבתי להוכיח לשיטת הרמב"ן הנ"ל דגם נפקד יכול לזכות מיאוש, עדיין תקשה מנכרי שהלוה ומנכרי שקבל פקדון חמץ דעוברים הבעלים על בל יראה, ולא זכה הנכרי מיאוש ע"י חצירו, מוכח מזה כסברת המחנה אפרים דס"ל דחצידו שלא מדעתו לא הוי רק מדין שליחות, ולכן אף דבנכרי יש דין חצר כדהוכיחו מע"ז כנ"ל, עכ"ז דין חצירו שלא מדעתו לזכות לו ליכא בנכרי, וכמש"כ הנתיבות הנ"ל, ומזה ראי' ברורה לדבריהם בעז"ה, וידעתי שיש לומר דלכן בנכרי שהלוה לישראל אינו זוכה מיאוש משום דהנכרי אינו רוצה לזכות בהחמץ לפי שרוצה לתבוע חובו מן הישראל, וכמש"כ התוס' בב"ב (דף נ"ד) ד"ה אדעתא דציבי כו' דאינו זוכה בע"כ, ואם יזכה בהחמץ אז תיפוק מרשות הישראל ולא נוכל לתבוע ממנו, אך אין דעתי נוחה בזה ולכן נסתר היסוד דכתבתי כעת:

ג

ענף ג'

ולכן נלע"ד להקל מטעם אחר דהא ידוע דגם בי"ד שחל להיות בשבת בודקין ליל י"ג ואומרים כל חמירא כו', ומבואר באו"ח (סי' תל"ד) דביטול הלילה הוי על החמץ דאינו ידוע לו ונשכח ממנו, ולכן אומר כל חמירא דלא חמיתי', וביטול חמץ של היום קאי גם על חמץ ידוע, ומבואר שם דביטול מתורת הפקר נגעו בה, ובפרט לנוסח שלנו דאומרים להוי הפקר בע"כ ס"ל כשיטת התוס' דביטול מחמת הפקר, והוי הפקר גמור על החמץ שאינו ידוע לו בעת הביטול של הלילה, דהא או אומר כל חמירא דלא חמיתי' להוי הפקר, א"כ בהגיע זמן המכירה שב"ד מוכרין את החמץ לנכרי בערב שבת, הוי אז החמץ הנשכח מן הבע"ב הפקר גמור דהא הפקירו בפירוש, ע"כ שפיר זכה לו חצירו ע"י חדר הנמכר לו כדין כל זוכה מהפקר ע"י חצר, וגם נכרי יוכל לזכות ע"י חצר מהפקר דהא יש לו דין חצר כמו שהוכיחו מע"ז כנ"ל, וזה הוי מדעתו דהא הנכרי נתכוין בעת הקני' לזכות בכל הרשום בצעטיל וכיון שנרשם ע"י שליח דנזכר וכתב להנשכח מהבע"ב ברשימת הצעטיל, והנכרי מכוין לקנות כל מה שימצא רשום בצעטיל, א"כ הוי דעת קונה שפיר, ולא שייך לומר בזה דאין הוה להמצא כמש"כ בב"מ (דף כ"ו) ובח"מ (סימן רס"ח), משום דכיון שנרשם עכ"פ בהצעטיל א"כ ודאי יגיע לידו מה שיראה כתוב בשטר, ואף דהנכרי אינו יודע בעת המכירה שהשליח כתבם בעצמו בלא הבע"ב וסובר שנעשה לשליח מהבע"ב כד"ת על כל מה שנרשם, עכ"ז מקרי שפיר כוונתו לקנות דהוי כעודר בנכסי הגר זה ונמצא שהם של גר אחר דקיי"ל דקנה, כדאיתא ביבמות (דף נ"ב) ובח"מ (סי' רע"ה סעי' כ"ו), וה"ה בנתכוין לקנות בתורת קנין נמצא שהקני' אינו חל רק הפקר דודאי זוכה ג"כ, ואין לחלק ביניהם דעכ"פ הא מכוין לקנותם, ואף שאין צריך ראי' לזה, מ"מ לרווחא דמלתא אביא ראי' לזה דהא שיטת התוס' בב"ב (דף מ"ד) ובסוכה (דף ל') ובשארי דוכתא דקרקע נקנית ביאוש ושינוי רשות ובגזל שדה ומכרה לאחר נמצא גזל ונתייאשו הבעלים דקנה הלוקח ביאוש ושינוי רשות, וקשה הא בעת דקנה וזכה השדה בעת המכירה לא נתכוין הלוקח לזכות מההפקר רק נתכוין לזכות בתורת קני' ומכירה א"כ לסוף דנתברר דבטל המכירה ולא זכה הלוקח מעולם בתורת קני' רק כדין זוכה מהפקר בעלמא, א"כ הא אח"ז הוי כעודר בנכסי הגר וכסבור שהן שלו דלא קנה, וג"כ הלוקח סבור שהוי שלו מכבר ע"י תורת קני', בשלמא במטלטלי שזוכה הלוקח ביאוש ושנוי רשות, י"ל דזוכה הלוקח ע"י קנין חצר שלא מדעתו אבל בקרקע דאין שייך בה דין זה דחצירו קונה קשה, ובע"כ מוכח לומר כמש"כ דג"ז מקרי כוונה לקנותו דהא עכ"פ נתכוין לקנותו בעת הקני' שלוקח השדה, ואף שסובר שהמה בתורת קני' ובאמת הוי זוכה מהפקר, עכ"ז הא כיון לקנותו עכ"פ ודומה לעודר בנכסי הגר וכסבור שהם של גר אחר דקיי"ל דקנה, ובודאי אין לומר דהא דקרקע נקנית ביאוש ושנוי רשות מיירי בעושה זכי' וחזקה אחר שנתברר שמכרו לו שדה גזולה וכיון לקנות מיאוש, דע"ז יש הרבה סתירות ואכמ"ל, והאריכות בזה הוא אך למותר כי פשוט הוא.

ולפ"ז הוי שפיר בנ"ד זכי' מהפקר ע"י חצירו מדעתו, דהא עכ"פ נתכוין לקנות כל מה שרשום בצעטיל, והוי שפיר כמו כל מכירת חמץ שלכמה פוסקים סומכין על הקני' בתורת חצר, וכמש"כ המק"ח (בסי' תמ"ח) להוכיח מע"ז דתקני לי' כליו, דחצר המשתמר קנה מדין יד [ועיין בבית יוסף סי' תל"ד ובמ"ב סי' נ"ט ובנו"ב מ"ק סימן י"ח נידון ביטול שהוי כמו הפקר, ונוסח דידן שאומרי' בפירוש להוי הפקר ודאי דהוי הפקר גמור].

אך אפשר לומר לכאורה דאף שמבטל בלילה, עכ"ז אפשר דכוונתו שיותחל הביטול רגע מקודם שהגיע זמן האיסור, והוי עיקר כוונת הביטול שלא יעבור על בל יראה, א"כ אף דנימא דחל הביטול רגע מקודם זמן האיסור, עכ"ז הא אינו עובר על בל יראה, אך יש לדון דאפשר דהפקר לאחר זמן אינו מועיל, משום דהא כליא אמירתו אחר זמן, וכדמצינו בנדרים (דף כ"ט ע"ב) בר"ן שם גבי הקדש אחר ל' יום בד"ה פשיטא כו' ואמירה לגבוה כמסירה להדיוט מחמת נדר כמש"כ שם הרא"ש לא שייך בביטול, אך לפמש"כ המחבר (סי' קע"א בשם הרמב"ן דס"ל דבהפקר הוי כמו נדר, יש לדון גם בהפקר אחר ל' יום דחל, ובאמת מצינו בתמורה דף כ"ה) באמר עם נשירת רובו יהא הפקר, אלמא דחל הפקר לאחר זמן, ועיין בירושלמי גיטין (פ"ז הלכה ג') דגם בהפקר אחר שלושים יום חל.

ובאמת ליתא לסברא זו כלל, דהא אומר כל חמירא דאיכא ברשותי להוי הפקר, דמשמעות הלשון הוי מהיום כמו כל הפקר סתמא דהוי מעכשיו, ורק באומר בפירוש שיחול אחר זמן אז אינו מתחיל רק מהזמן שאמר, אבל סתם כמעכשיו דמי, ואף בתנאי על מנת אמרינן דכמעכשיו דמי, וכמש"כ הר"ן בנדרים (דף מ"ח ע"ב) בד"ה וההוא שעתא כו', דסתם הוי כמעכשיו, וכש"כ אם אמר בלא תנאי כלל דוודאי דעתו מעכשיו במה שאומר לשון הפקר, וראי' לזה מאו"ח (סימן תל"ד) שמבואר שם בטור והובא במג"א שם שכתב בשם הרא"ש פ"ק דפסחים שכתב דלכן בעי לבטל ביום שנית לפי שחוזר וזוכה בפת שנוטל, ואי נימא דהביטול של הלילה אינו חל רק סמוך לזמן איסורו רגע סמוך לו משום דאחר שנאסר אינו ברשותו לבטל, א"כ אף שבפת שנוטלו לאכילתו זוכה בו, עכ"ז אין זה חזרה על הביטול שביטל דהא גם מתחלה בעת הביטול לא כיון רק שיותחל הביטול סמוך לזמן איסורו ולא מקודם, ואיך כתב הרא"ש דפת שנוטלו הוי חזרה על הביטול, אע"כ מוכח דהביטול חל תיכף בעת אמירתו ומעכשיו חל הפקירו

וכן מוכח ממה דמבואר באו"ח (סימן תל"ד) שצריך לבטל אחר שנשרף כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו, ואי נימא דהביטול אינו מתחיל רק סמוך לזמן איסורו מקודם רגע סמוך לו, א"כ הא יכול לבטל מקודם ששורפין את החמץ, משום דהא בעת שמבטלו אינו חל אז הביטול רק סמוך לזמן איסורו, וא"כ בעת השריפה מקיים מצות שריפה בחמץ שלו, אלא ע"כ מוכח דהביטול חל מיד בעת הביטול, ולכן אין לבטל עד אחר שנשרף כדי שיקיים מצות שריפה בחמץ שלו, ולכן ברור ופשוט דהביטול חל מיד אור ליום י"ג, ולמחר בעת שמוכרין את החמץ בב"ד הא כבר נתבטל והפקיר את החמץ שאינו ידוע לו, ואף שהחמץ הידוע אינו מבטל בלילה רק בשבת אחר המכירה דאז הוא ביטול של יום כמבואר בש"ע, עכ"ז הא עיקר מה שיש להחמיר בנ"ד הוא על החמץ שלא נזכר להבעה"ב בתוך כך קודם המכירה, וכמש"כ לעיל, משום שהחמץ שנזכר מקודם המכירה ששכחו לכתוב בצעטיל שלו, אז וודאי חל המכירה, כיון שמסכים עכ"פ על המכירה, ואינו מחוסר רק גילוי מלתא ובירור שמסכים על זה, ואין צריך בזה דיני פרטי שליחות, וכמש"כ לעיל בשם הנתיבות (בסימן קפ"ב) בשלח למכור ע"י חש"ו, והחמץ שלא נזכר ממנו בעת הביטול של הלילה אף שנזכר למחר אחר המכירה וודאי חל הביטול שלו של הלילה, דהא בעת הביטול לא היה ידוע לו החמץ אז, וע"ז קאי שפיר ההפקר שלו אף שנזכר אח"כ, א"כ הוי הפקר גמור בעת המכירה וזכה לו חדרו הנמכר לו בקנין חצר מדעתו, והיה תועלת ממה שרשם הבע"כ בצעטיל שלו, משום דאם לא רשם אותם היה אז הדין חצירו שלא מדעתו דלא קנה בנכרי כנ"ל בארוכה, אבל עכשיו הוי חצר מדעתו מחמת שהנכרי מכוין לקנות כל הרשום בצעטיל שלו וקנה, וזה ברור דנכרי יכול לזכות מהפקר כמבואר בגיטין (דף מ"ז) דאדעתא דעכו"ם מי מפקרי, ובתוס' שם בד"ה אדעתא דעכו"ם בהפקיר לישראל ולא לעכו"ם בירושלמי דפאה כו', אבל בהפקר גמור יכול גם נכרי לזכות מהפקר ופשוט, ועיין בנו"ב מהדורא קמא סי' י"ח וסי' ך].

ואין לומר דכיון דחשו חז"ל בביטול חמץ בלא בדיקה משום הערמה כמבואר בירושלמי פסחים ([פ"ב ה"ב) והובא בכל הפוסקים, א"כ ה"ה אף בזכה הנכרי מהפקר ג"כ אפשר דאסרו חז"ל, דהא יש לחוש דלמא ביטל חמצו בהערמה ואז לא זכה הנכרי מהפקר, דז"א משום דהא מוכח בירושלמי פסחים הנ"ל דקאמרי התם דחד ס"ל דלכן אסור חמץ בביטול לבד משום דחש להערמה וחד ס"ל דאסור משום דבעי זכי', ופירשו הראשונים שם דכוונתם הוא משום דר' יוסי ס"ל בנדרים דהפקר לא נפק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, ולכן כ"ז דלא זכה בו אחר הוי עדיין חמץ של הבעלים, וקאמרי שם בירושלמי נפ"מ ביניהם בנפל עליו מפולת דלמאן דס"ל הערמה מותר, ומאן דס"ל זכי' אסור, ועיין בנו"ב במ"ק (סי' י"ט) שכתב להוכיח מדלא אמרי נפ"מ אחריתא ע"ש, ובאמת זה אינו הוכחה כלל, דהא ידוע סוגיית הש"ס בכמה דוכתי דהוי מצי למימר איכא בינייהו אחרינא ולא אמר. אך הא כבר כתב הלחם משנה בה' מלוה (פרק כ"ו ה"ו) דהיכא דהי' יכול לומר איכא בינייהו אחרינא דיהי' קולא להך מ"ד וחומרא להך מ"ד, ובא"ב דקאמר יש קולא לאידך מ"ד וחומרא להך מ"ד, אז שפיר יש להוכיח מדלא קאמר להך א"ב דמסתמא לא הוי הך א"ב יעו"ש, ולפ"ז בהא דירושלמי דקאמר שם דלמ"ד דס"ל זכי' בעי אז הוי אליבי' חומרא בנפלה עליו מפולת ואי נימא, דלמ"ד דס"ל משום הערמה ס"ל אף בזכה הנכרי ג"כ אסור משום דחיישינן להערמה ולא הוי הפקר כלל א"כ קשה דהא הוי מצי למימר א"ב בזה דאם זכה הנכרי בתורת הפקר וכמו עובדא דנ"ד, דלמ"ד דס"ל משום הערמה אסור, ולמ"ד דס"ל משום זכי' אבל הערמה לא ס"ל ורק כ"ז דלא זכה בו אחר לא פקע שם בעלים ממנו אבל בזכ' בו אחרים כיון דיוצא מרשות הבעלים לרשות אחר מבעי להיות מותר החמץ, ומדלא קאמר להך א"ב. מוכח דאף למ"ד משום הערמה דלא אסרו רק בלא זכה בו אחר. אבל בזכה אחר לא אסרו משום הערמה, ולא שייך בכה"ג הערמה, ובלא"ה ג"כ אין סברא לומר כן וברור.

אך כל זה לשיטת הר"ן והטור ושא"פ דס"ל דחצר משום יד איתרבאי, א"כ הא יש דין יד לנכרי בהפקר, אבל להרי"ף והרמב"ם דס"ל דחצר שאינו עומד בצדו מדין שליחות הוי וכמש"כ המחנה אפרים שיטתם בארוכה בה' מכירה קנין חצר (סי' א) ולדידהו הוי עיקר מכירת חמץ מחמת קנין אג"ק, וכמש"כ המחצית השקל (בסי' תמ"ח), א"כ בנ"ד שעיקר זכיית הנכרי הוי ע"י הפקר, א"כ הא לא שייך בו אגב קרקע לזכות מהפקר ע"י אג"ק, וכמש"כ הנו"ב (בסי' ס"ג) דדוקא במתנה דיש דעת אחרת מקנה קונה אג"ק ולא בהפקר, וכ"כ הנתיבות (בסי' ר"ב וסי' רע"ה). אך כבר כתבנו דבחמץ שעבר עליו הפסח קיי"ל להקל בספק פלוגתא, לכן סמכינן להקל על הסוברים דחצר משום יד איתרבאי, ובפרט דיבואר בעז"ה דהפקר נקנה באג"ק, ובעיקר הך מלתא דס"ל להנו"ב והנתיבות דבהפקר לא שייך אג"ק, כבר חולק בזה הקצה"ח (בסי' רע"ה) והוכיח דאג"ק שייך גם בהפקר, ולפי שנ"ל להכריע כהקצה"ח, כאשר יבואר בארוכה לכן ראיתי לסדר זה בעז"ה בסי' בפ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף