ערך/טעמא דקרא: הבדלים בין גרסאות בדף

== באיזה מקרה נחלקו ==

י"א דמח' ר"ש ורבנן (בסנהדרין כא. ועוד) אי דרשינן טעמא דקרא היינו רק להוציא המקרא מפשוטו, אך לחדש דינים שאינם סותרים משמעות הפס' מכח הטעם לכו"ע דרשינן. (תוס' סוטה יד. ד"ה כדי, תוס' רא"ש ב"מ צ. ד"ה היתה אוכלת ומתרזת, וערוך לנר סנהדרין נד. ד"ה אם אדם חטא, ומרגליות הים (סנהדרין כא. אות ה) בשם מקום שמואל (לב). ולכאו' כ"מ ברא"ש פ"ק דב"ק סי' א{{הערה|וצל"ע בשו"ת הרא"ש כלל י סי' ג מש"כ והוא טעם עיקרי וכו'. וצ"ב.}}). וי"א שא"א לחדש שום דין מכח הטעם, אבל ודאי אפשר לפרש טעם בלי ללמוד מזה דין. (ע' תוס' גיטין מט: ד"ה ורבי שלכאו' מוכח דאף שאינו נגד הפשטות א"א ללמוד דין מהטעם{{הערה|וע' רש"י קידושין כ: ד"ה לפי ושם כא. וברש"י ד"ה הא רבנן.}}, גם מלשונם וגם ממש"כ שאין ללמוד מהטעם לשום בדמזיק, וכ"נ מהתוי"ט סנהדרין פ"י מ"ה, וע' מנח"ח ריש תסד שכתב להיפך שבלי נפק"מ לכו"ע לא דרשינן). [ומה שמצאנו בכמה מקומות (כגון סנהדרין טז: ורש"י בסנהדרין קיב. ד"ה אמר ופי' הר"ש לתו"כ קדושים פ"א) שאומרים טעם ומפרשים שזה לר"ש אף שלא כתובה נפק"מ – היינו משום שאין דרך התנאים לומר טעמים בלי נפק"מ, ולכן כשאמרו טעם היינו בשביל ללמוד מזה דין, ואכתי צ"ע לשיטה א' הנ"ל. ומדברי הב"י ביו"ד בתחילת סי' קפא לכאורה משמע שלר"י לא אומרים טעם כלל, וצ"ע.]

== אם לחומרא דרשינן טעמא דקרא ==