4,060
עריכות
ראשון לציון/ביצה/כ/א: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
שיפוץ כללי חלקי
(גירסא ראשונית) |
(שיפוץ כללי חלקי) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{ניווט כללי עליון}} | {{ניווט כללי עליון}} | ||
גמרא נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח כו' ההוא גברא כו' פי' רש"י | גמרא '''נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח כו' ההוא גברא כו'''' פי' רש"י {{ממ|[[רש"י/ביצה/כ/א#נזיר|ד"ה נזיר]]}} ותוס' {{ממ|[[תוספות/ביצה/כ/א#נזיר|ד"ה נזיר]]}} דטעמא דתנאו שהתנה בטל הוא משום דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כו' וכי הדר אמר כו' לאו מלתא היא ע"כ. לכאורה קשה מההיא דתנן בפ"ב דנזיר {{ממ|[[בבלי/נזיר/יב/ב|יב:]]}} האומר הריני נזיר לכשיהיה לי בן כו' ונולדה לו בת אינו נזיר ע"כ. ואמאי נימא כיון דאמר הריני נזיר כו' נתחייב ובשאמר לכשיהיה לי בן כו' הגם שנולדה לו בת כבר נתחייב וי"ל דלא אמרינן הכי אלא במתנה על מה שכתוב בתורה כגון הכא דאומר הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר או תודה ואצא בה י"ח כו' בזה הוא דאנו אומרים דכבר נתחייב אבל כל שאינו מתנה על מה שכתוב בתורה לא אמרינן הכי. | ||
ונראה דשאני האומר על מנת לגלח בחוניו ענין זה כולל עקירת כל הנזירות ולהכי יש צד לומר שמכוין לצעורי נפשיה מה שאין כן כשאומר ע"מ שאשתה יין אין הנזירות נעקרת דלאו כ"ע גמירי דאין נזירות לחצאין, כי היכי דכ"ע ידעי דנזיר בלא קרבן לאו נזיר הוא וכשאמר שיגלח בבית חוניו מוכחא מלתא דאין כאן נזירות כל עיקר אלא לצעורי נפשיה משא"כ על מנת שאשתה יין אין לנו מקום לומר דלצעורי נפשיה מכוין אלא כפשטן של דברים דנזיר ממש קאמר ואין דרכם ז"ל מרווח בהא מלתא והיה נראה לשנויי בהא מלתא באופן אחר והוא דכל היכא דמתנה תנאי בגוף הנדר הפך ד"ת כגון שאמר הריני נזיר והתורה אמרה דבאומרך נזיר יתחייב לאסור יין ותגלחת וטומאת ובא הוא והוציא אחת מהנה והתנה בה שאינו חפץ בה הרי זה מתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל והטעם דכשאמר הריני נזיר הוי כאלו אמר בפיו ובשפתיו הריני נזיר מהיין ומהתגלחת והטומאה ולזה הגם דהדר ואמר ע"מ יבטלו דבריו דלאו כל כמיניה לסתור מה שאמר אבל כל שהתנה דבר שאינו בנשמע מדבריו כגון האומר הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו אין דין התגלחת נשמע במאמר הריני נזיר אלא הוא ענף ויכול להתנות עליו ותדע שאין עיקר טעם בזה מפני שמתנה על מ"ש בתורה לבד דהרי אם קדם לומר על מנת שאשתה יין ואגלח הריני נזיר אינו נזיר לדעת רבנן דר"ש ולזה תמצא דפליג התם רב המנונא אדרבא דאמר שם בטעם המשנה דקתני האומר הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו אם הקריבה בבית חוניו יצא וקאמר רבא דטעמא הוא דהאי גברא לדורון נתכוון ופליג עליה רב המנונא ואמר דלאו היינו טעמא אלא משום דהוי כאומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב | ומדברי רש"י ותוס' מוכח דהכא עסיקי' אפילו אמר על מנת שאגלח ממעות מעשר ועל מנת שאצא בה י"ח חגיגה אעפ"י כן חייב בנזירות ובתודה ואינו מגלח ממעשרות ואינו יוצא י"ח חגיגה ותמיהא לי טובא אמאי מחייבינן ליה בנדרו כיון דס"ס גילה דבריו שאינו נודר אלא בתנאי זה. וראיתי להתוס' שהעירו על זה בכתובות [[תוספות/כתובות/נו/א#הרי|דף נו. ד"ה הרי זו מקודשת]] ותירצו וז"ל והשתא דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן דמהני תנאי לבטל המעשה אמרינן דוקא כשאינו מתנה על מה שכתוב בתורה דומיא דבני גד כו'. | ||
ודע דמאי דאנו למידים משפטי התנאים מתנאי בני גד ובני ראובן והם ארבעה א' להיות תנאי כפול ב' הן קודם ללאו. ג' תנאי קודם למעשה. ד' שיהיה התנאי אפשר לקיימו. העלה הראב"ד {{ממ|בהשגות דף י. מדפי הרי"ף}} והסכים לו הרמב"ן {{ממ|במלחמות שם}} וה{{ממק|רשב"א}} בחידושיו במכילתין דלא אמרינן הכי אלא בהיכא דהמעשה נעשה מידי כגון נתינת (יד) [גט] וחליצת יבם וכמו כן המקדש האשה אלא בהיכא דהמעשה נעשה מיד בזה הוא דאנו צריכין לכל חוקות משפטי פרטי הדינים האמורים במעשה בני גד ובני ראובן אבל כל המדבר דברים בעלמא אין צורך לא בכפל התנאי ולא בהקדמה כו' אלא כל דהתנה התנאי מעכב על הדבר. וכן דייקתי ג"כ מדברי הרמב"ם בפ"ו מהל' אישות {{ממ|[[רמב"ם/אישות/ו#ד|הלכה ד]]}} שכתב וז"ל אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתני לי וכו' תהיה מקודשת ואם לא תתני לא תהיה מקודשת הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה כו' יע"ש. הרי דהעקר הוא בשביל שעשה כבר מעשה וכדעת הראב"ד ז"ל וכן הוכיח הרמב"ן ז"ל מהירושלמי להדיא וכפ"ז במאי דקמן במקדיש הרי עשה מעשה וגם באומרו הריני נזיר ע"מ שאשתה יין אמירתו בנדרים כמעשה חשיבא וכאלו עשה מעשה ולזה אנו צריכין שיהיה התנאי דומה לתנאים האמורים שם בבני גד ובני ראובן ושם לא היו התנאים הפך ד"ת. | |||
תו הקשו התם התוס' על זה מההיא דאמרינן בסוף מסכת מנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/קט/א|קט.]]}} האומר הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו יגלח בבית המקדש ואם גלח בבית חוניו יצא ומפרשינן ליה בש"ס האי גברא לצעורי נפשיה נתכוון אי סגי בטרחא דבית חוניו טרחא טפי לא מצינא לאצטעורי כו' יע"ש. ואמאי הרי מתנה על מ"ש בתורה ותי' דלא אמרינן מתנה כו' אלא היכא דנתכון לעקור מ"ש בתורה אבל התם סבור הוא שיש מצוה בבית חוניו כמו בבית המקדש ואינו מתכוין לעקור ואית לן למילף מתנאי בני גד ובני ראובן ע"כ. לפי זה מאי דאמרינן דהוי מתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל דוקא בנתכון לעקור והמקדש אשה יודע דחייב מן התורה בשאר כסו' ועונה ולו יהיה דימצא מאן דלא ידע אזלינן בתר רובא דעלמא אלא דקשה ואמאי לא נימא הכי נמי בהאומר הריני נזיר על מנת שאשתה יין דסובר דזה מותר וטועה בדין ואינו עוקר ד"ת ובמסכת נזיר דף (נ"א) [[תוספות/נזיר/יא/א#דהוי|[יא.]]] תירצו התו' באופן אחר שכתבו בד"ה דהוי מתנה כו' וז"ל וא"ת הא אמרינן הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו כו' ואם גלח בבית חוניו יצא ואמאי הא הו"ל מתנה על מה שכתוב בתורה וי"ל דמשמעות לשונו סובל שני דברים משמע מקדש ואם גלח בחוניו לא יצא ומשמע נמי שאינו מכוין אלא לצעורי נפשיה ואם גלח בבית חוניו יצא ובמקדש הוי חולין לעזרה ונזירות מיתלא תלי וקאי אי מגלח במקדש גלי מלתא דלנזירות מעלייתא נתכון וע"מ דקאמר לאו כלום הוא ואם גלח בחוניו גלי מלתא דלצעורי מכוין ע"כ וקשה אמאי לא אמרינן נמי באומר הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין דלצעורי נפשיה קא מיכוין. ונראה דשאני האומר על מנת לגלח בחוניו ענין זה כולל עקירת כל הנזירות ולהכי יש צד לומר שמכוין לצעורי נפשיה מה שאין כן כשאומר ע"מ שאשתה יין אין הנזירות נעקרת דלאו כ"ע גמירי דאין נזירות לחצאין, כי היכי דכ"ע ידעי דנזיר בלא קרבן לאו נזיר הוא וכשאמר שיגלח בבית חוניו מוכחא מלתא דאין כאן נזירות כל עיקר אלא לצעורי נפשיה משא"כ על מנת שאשתה יין אין לנו מקום לומר דלצעורי נפשיה מכוין אלא כפשטן של דברים דנזיר ממש קאמר. ואין דרכם ז"ל מרווח בהא מלתא. | |||
והיה נראה לשנויי בהא מלתא באופן אחר והוא דכל היכא דמתנה תנאי בגוף הנדר הפך ד"ת כגון שאמר הריני נזיר והתורה אמרה דבאומרך נזיר יתחייב לאסור יין ותגלחת וטומאת ובא הוא והוציא אחת מהנה והתנה בה שאינו חפץ בה הרי זה מתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל והטעם דכשאמר הריני נזיר הוי כאלו אמר בפיו ובשפתיו הריני נזיר מהיין ומהתגלחת והטומאה ולזה הגם דהדר ואמר ע"מ יבטלו דבריו דלאו כל כמיניה לסתור מה שאמר אבל כל שהתנה דבר שאינו בנשמע מדבריו כגון האומר הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו אין דין התגלחת נשמע במאמר הריני נזיר אלא הוא ענף ויכול להתנות עליו ותדע שאין עיקר טעם בזה מפני שמתנה על מ"ש בתורה לבד דהרי אם קדם לומר על מנת שאשתה יין ואגלח הריני נזיר אינו נזיר לדעת רבנן דר"ש ולזה תמצא דפליג התם רב המנונא אדרבא דאמר שם בטעם המשנה דקתני האומר הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו אם הקריבה בבית חוניו יצא וקאמר רבא דטעמא הוא דהאי גברא לדורון נתכוון ופליג עליה רב המנונא ואמר דלאו היינו טעמא אלא משום דהוי כאומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה כו' ופסק הרמב"ם דטעמו דרב המנונא משום דכשאמר הרי עלי עולה לאו משמעותיה אלא קרבן ולהכי כי הדר ואמר שאקריבנה בבית חוניו סתר הנשמע ולהכי לא מפטרינן ליה אלא מטע' דהוי כמתנה שאינו חייב באחריות' דאינו נשמע הפכיות הא מלתא במאמר הרי עלי עולה ואפילו היה תנאי נגד מה שכתוב בתורה הוה שרי אלא דקשה לפי זה מאי דקאמר הש"ס הכא האומר הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר ופירש"י ותוס' וגם הרמב"ם דאפי' אמר ע"מ תנאו בטל ונדרו קיים אמאי והרי לא אמר דבר הפך ד"ת בגוף הנדר. והנכון לומר דזה הוא מ"ש התוס' בכתובות ופירושו הוא עז"ה דהאומר הרי את מקודשת ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה וכן האומר הריני נזיר ע"מ שאשתה יין כו' וכן האומר הריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מעשר כולהו מדקאמר (כולהו מדקא') ע"מ דבר זה ש"מ דיודע הוא דחייב בהן שהוצרך להתנות דאי לא תימא הכי אמאי הוצרך להתנות וכיון דכן הרי גילה דעתו דיודע דד"ת הוא כן והוא מתנה לבטל ולזה אין תנאו קיים דממ"נ אם נתכון לבטל ד"ת בטל תנאו דהא מתנה להדיא לבטל מ"ש בתורה ואם נתכון לומר כי היכי דזה אי אפשר גם נדרו אינו נדר א"כ למה נדר לישתוק. אלא ודאי דנתכון עכ"פ לנדור ואינו אלא מתנה לבטל ד"ת ולהכי תנאו בטל והנדר קיים א"נ כיון דיודע דהוי ד"ת הוא גופיה יודע דאי אפשר לבטל ד"ת ודבריו דברי כדי נינהו והוא ע"ד או' ע"מ שתעלי לרקיע כו' ר"י בן תימה אומר שהתנאי בטל מטעם דאין זה אלא כמפליגה בדברים וכתב הרמב"ם דהוי דרך שחוק והיתול ע"כ. והגם דבאומר לאשה על מנת שתאכל חזיר אנו אומרים דתנאו קיים התם חושב שלא תקבל ולא תתקדש ולא תאכל חזיר מה שאין כן השתא דתולה בעצמו ואומר על מנת לבטל דבר תורה אי אפשר שיכוין לאמת התנאי והוי כדברי הפלגה ולהכי תנאו בטל והנדר קיים מה שאין כן הנודר ע"מ לגלח בבית חוניו אין לנו מקום לומר שיודע שבבית חוניו אמרה תורה אין להקריב דנאמר הרי זה מתנה על מה שכתוב בתורה אלא אדרבה כיון דראה דמקריבין שם חשב שאין איסור בדבר ונעלם ממנו האיסור והגם דמתנה על מנת שאגלח בבית חוניו יש לנו מקום לומר דהכי קאמר דלהיות דמקריבין ג"כ בבית המקדש ומקריבין בבית חוניו רצה להקל על עצמו בטרחא שלא לטרוח להעלותו עד בהמ"ק וכדאיתא שם בשילהי מסכת מנחות דלטירחא מועטת נתכון ולעולם אין להכריח מדבריו שיודע שאסור בבית חוניו דנימא מתנה על מה שכתוב בתורה וא"ת א"כ פשיטא שיכול לגלח בבית חוניו כיון דלא ידע איסורא ולא הוה צריך לאתנויי י"ל לפי שיודע בודאי שבבית המקדש יותר מקום קדוש וראוי מבית חוניו חש לומר סתם שלא יתחייב לגלח בבהמ"ק לזה אמר ע"מ כו' אבל לעולם אין איסור בדבר. נמצינו אומרים כל שמתוך לשון הנדר ניכר שיודע ד"ת והוא מתנה הפך הנדר קיים והתנאי הוי מילי דכדי וכל דאמרינן שאינו נודר אלא על מנת לחושבו שיכול להתקיים תנאו דלמפרע ד"ת אינו לקיים התנאי הוי הנדר בטעות ואינו נדר וכפ"ז כל דמובן מדבריו דיודע דהתורה אמרה הפך תנאו ואעפ"י כן מתנה התנאי בטל והנדר קיים ומהשתא מ"ש רש"י והתו' הכא דטעמא דאמר ר"י נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח הוא משום דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כו' הכי פירושו וכיון דמתנה אחר הנדר תנאי שהוא הפך ד"ת לאו כל כמיניה ותנאו בטל אבל אם אמר אח"כ כשיהיה לי בן וכדומה לא אמרינן בזה אמירתו לגבוה. עוד נראה לומר דרש"י נתכוון לומר דלפום מאי דפרישית דטעמא דהא מלתא דאמרינן מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל היינו טעמא משום דליכא דכותה בתנאי בני גד ובני ראובן כמ"ש התו' בכתו' ומאי דאנו לומדים מתנאי בני גד ובני ראובן לא הוי אלא בעשה מעשה תכף כדעת הראב"ד ורוב עמודי ההוראה והכא באומר הריני נזיר לא עשה מעשה וא"כ אמאי צריכין בנדון זה ללמוד מב"ג וב"ר ולומר דלא אשכחן דכותה הא לא צריך וכל תנאי דהוי מועיל לזה כתב רש"י דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכאלו עשה מעשה וכיון דכן תנאו בטל משום דהתנה על מ"ש בתורה ולא חש רש"י לפרושה דדוקא משום מתנה על מ"ש בתורה היא דאמרינן הכי משום דמשנה שלימה היא האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונולד לו בת וכו' אינו נזיר ומלתא דפשיטא היא. ודע דלא אמר רש"י ותי' במאי דקמן דה"ה אם אמר על מנת אלא דוקא באומר הריני נזיר על מנת לגלח כו' וכן באומר הרי עלי תודה כו' אבל בההיא עובדא דההוא גברא דאמר תנו ת' זוז כו' התם דוקא דאמר בסדר האמור בש"ס אבל אם אמר על מנת או דלינסיב ברתי אי נסיב שקיל ואי לא לא ומאי דמתנו לה לההיא עובדא בהדי הך דבעא מיניה ר"ל מר' יוחנן לפום מאי דכתבו התו' הכא בד"ה נזיר וז"ל אבל אם אמר איפכא כו' יע"ש. וכן ומשמע מדברי רש"י שכתב וז"ל וכי הדר אמר על מנת לאו כלום הוא ע"כ. לפי זה מאי דמתנו לה בהדי הך דבעא ר"ל מר"י היינו לומר דדמיא להו בדבר זה דכי היכי דבהנהו בעיי דר"ל דוקא אי אמר בסדר זה אבל אי אפיך לא. ה"ה נמי בההוא עובדא דוקא דאמר הכי אבל אי אפיך ואמר פלוני לינסיב ברתי והבו ליה ארבע מאות זוז הוי דינא הכי אי נסיב לשקול אי לא נסיב לא לשקול וסברא זו סברא היא וכ"כ הרשב"א להדיא בחידושיו במכילתין וכל זה דוקא בכה"ג דתרוייהו מתנתא יהיב זוזי וברתא אבל האומר הבו לברתי מאה מנה ותעשה כסות ומת ובתר הכי מתה הבת קודם שיתנו לה המאה מנה ובאים יורשיה לתבוע אין להם דין בזה דהנותן אדעתא דכסות אמר ולא דמי לנדון דידן דהכא בדיבור שני שאמר לינסיב ברתי מתנה אחרת הוא נותן וכמו שפירש הרי"ף והרמב"ם בפי"א מהלכות זכייה ומתנה. משא"כ שתעשה כסות לא משמע אלא על מנת שתעשה כסות וכיון דליתא לעשות כסות לא זכתה ודברי הרב תה"ד בשאלה אינו מחוורים בעיני ובפרט במאי דפי' בסוגיין ומה שתמה לא ק' כפום מאי דכתיבנא נמצינו אומרים דלדעת רש"י ותוס' דלא אמר ר"י נזיר ואינו כו' נדור כו' אלא בדאמר בסדר זה אבל אי אפיך לא: | |||
וראיתי להרמב"ם בפ"ו מהלכות אישות שכתב וז"ל הרי שהתנה בדבר שאפשר לעשותו אלא שהתורה אסרה אותו כגון האומר לאשה אם תאכל חלב ודם הרי את מקודשת ואם לא תאכלי לא תהיה מקודשת וכו' ואחר שהתנה נתן הדינר כו' הרי התנאי קיים כו' ואין אומרים בזה מתנה על מה שכתוב בתורה שהרי בידה שלא תאכל ולא תתקדש ע"כ. הרי דלא אמר דהתנאי קיים אפילו הקדים התנאי אלא לפי שאין זה נקרא מתנה על מה שכתוב בתורה אבל אם היה חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה הגם שהקדים התנאי תנאו בטל א"כ הכא נמי באומר הריני נזיר על מנת שאגלח ממעות מעשר כיון דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה אפילו הקדים ואמר על מנת שאגלח ממעות מעשר הריני נזיר נקרא זה מתנה על מה שכתוב בתורה ויגלחן מן החולין. ולפום השתא לדעת הרמב"ם מאי שייכות להך עובדא דמתנו ליה בהדי הך דבעא ר"ל מר"י: | וראיתי להרמב"ם בפ"ו מהלכות אישות שכתב וז"ל הרי שהתנה בדבר שאפשר לעשותו אלא שהתורה אסרה אותו כגון האומר לאשה אם תאכל חלב ודם הרי את מקודשת ואם לא תאכלי לא תהיה מקודשת וכו' ואחר שהתנה נתן הדינר כו' הרי התנאי קיים כו' ואין אומרים בזה מתנה על מה שכתוב בתורה שהרי בידה שלא תאכל ולא תתקדש ע"כ. הרי דלא אמר דהתנאי קיים אפילו הקדים התנאי אלא לפי שאין זה נקרא מתנה על מה שכתוב בתורה אבל אם היה חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה הגם שהקדים התנאי תנאו בטל א"כ הכא נמי באומר הריני נזיר על מנת שאגלח ממעות מעשר כיון דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה אפילו הקדים ואמר על מנת שאגלח ממעות מעשר הריני נזיר נקרא זה מתנה על מה שכתוב בתורה ויגלחן מן החולין. ולפום השתא לדעת הרמב"ם מאי שייכות להך עובדא דמתנו ליה בהדי הך דבעא ר"ל מר"י: | ||
ונראה לומר דהרמב"ם גילה דעתו בזה ממה דכתיב הני תלת הלכות דמייתי הש"ס הכא בשלשה חילוקי דינים בפ"ב מהלכות חגיגה כתב בהלכה י"ד וז"ל האומר הרי עלי תודה שאצא בה ידי חובתו כו' יע"ש. ובפ"ח מהלכות נזירות ה' י"ד כתב וז"ל הריני נזיר על מנת שאגלח ממעות מעשר שני כו' יע"ש. ובפרק י"א מהל' זכייה ומתנה ה' ב' כתב וז"ל ש"מ שאמר תנו ד' מאות זוז לפלוני וישא בתי כו' הרי זה כמי שנתן לו ב' מתנות י"ש. רבינו חלקם לג' חילוקי דינים משונים בש"מ כתב וישא בוא"ו ובתודה כתב שאצא בשי"ן ובנזיר כתב ע"מ נר' דסובר דאם ש"מ אמר שיקח בתי בשי"ן לא זכה בת' זוז אלא אם יקח בתו אבל הנודר תודה הגם שאמר שאצא חייב ואינו יוצא אבל אם אמר ע"מ ה"ז פטור מתודה דהרי לא נדר אלא ע"מ וטעם שאצא הוא משום שאינו מוחלט שהוא תנאי ויכולה להתפרש דמילי מילי קאמר עז"ה ושאצא בה ג"כ ידי חובת כו' אבל בנודר נזיר הגם דאמר על מנת הרי זה נזיר וטעמא משום דהוי מתנה על מ"ש בתורה וכדכתיבנא וא"ת א"כ גם באו' הרי עלי תודה ע"מ שאצא בה חגיגה הו"ל מתנה על מ"ש בתורה והרי גם הוא מגלה בפיו שאומר היפך התורה מדאצטריך להתנות כדכתיב' י"ל דשאני הכא דלעולם דיודע הוא דחייב בחגיגה ולזה אם אומר ע"מ אין סותר מ"ש בתורה והרי הוא כאילו אומר אני נודר לעשות קרבן חגיגה תודה ולא אשכחן דאסרה תורה דבר זה לזה אם אמר ע"מ תנאו קיים אלא לפי שאמר שאצא ואין זה מוחלט במשמעות שהוא ע"מ לזה אנו אומרים תנאו בטל ולחומרא ואין אנו אומרים כן באו' תנו לפלוני כו' שישא בתי משום דספיקא הוי ואוקמי' ממון בחזקת יורש ותדע דהראב"ד השיג על דברי רבינו באומר הרי עלי תודה שאצא בה חגיגה וכתב שאין כן הוא אלא דוקא באומר ואצא בה אבל שאצא באומר ע"מ ותנאו קיים ובפ"ח מהלכות נזירות בדין האומר הריני נזיר על מנת שאגלח ממעות מ"ש לא השיג מוכח דדעת הראב"ד כדפרישית דבאומ' הרי עלי תודה ע"מ שאצא בה חגיגה אין זה מתנה על מ"ש בתורה ודעת הרמב"ם כן היא ג"כ אלא מטעמא אחרינא הוא דחייב. ולפי שתי הלכות אלו דר"י לא שוו בטעמייהו לכ"ע דהמתנה בנזירות הוי מתנה על מ"ש בתורה ואפי' אמר להדיא לשון תנאי כגון ע"מ מחייב אבל הלכה דהנודר בתודה הוי כאו' מילי מילי כיון דלא אמר ע"מ אבל אם אמ' ע"מ פטור מחגיגה ומטעמא דכתי': | ונראה לומר דהרמב"ם גילה דעתו בזה ממה דכתיב הני תלת הלכות דמייתי הש"ס הכא בשלשה חילוקי דינים בפ"ב מהלכות חגיגה כתב בהלכה י"ד וז"ל האומר הרי עלי תודה שאצא בה ידי חובתו כו' יע"ש. ובפ"ח מהלכות נזירות ה' י"ד כתב וז"ל הריני נזיר על מנת שאגלח ממעות מעשר שני כו' יע"ש. ובפרק י"א מהל' זכייה ומתנה ה' ב' כתב וז"ל ש"מ שאמר תנו ד' מאות זוז לפלוני וישא בתי כו' הרי זה כמי שנתן לו ב' מתנות י"ש. רבינו חלקם לג' חילוקי דינים משונים בש"מ כתב וישא בוא"ו ובתודה כתב שאצא בשי"ן ובנזיר כתב ע"מ נר' דסובר דאם ש"מ אמר שיקח בתי בשי"ן לא זכה בת' זוז אלא אם יקח בתו אבל הנודר תודה הגם שאמר שאצא חייב ואינו יוצא אבל אם אמר ע"מ ה"ז פטור מתודה דהרי לא נדר אלא ע"מ וטעם שאצא הוא משום שאינו מוחלט שהוא תנאי ויכולה להתפרש דמילי מילי קאמר עז"ה ושאצא בה ג"כ ידי חובת כו' אבל בנודר נזיר הגם דאמר על מנת הרי זה נזיר וטעמא משום דהוי מתנה על מ"ש בתורה וכדכתיבנא וא"ת א"כ גם באו' הרי עלי תודה ע"מ שאצא בה חגיגה הו"ל מתנה על מ"ש בתורה והרי גם הוא מגלה בפיו שאומר היפך התורה מדאצטריך להתנות כדכתיב' י"ל דשאני הכא דלעולם דיודע הוא דחייב בחגיגה ולזה אם אומר ע"מ אין סותר מ"ש בתורה והרי הוא כאילו אומר אני נודר לעשות קרבן חגיגה תודה ולא אשכחן דאסרה תורה דבר זה לזה אם אמר ע"מ תנאו קיים אלא לפי שאמר שאצא ואין זה מוחלט במשמעות שהוא ע"מ לזה אנו אומרים תנאו בטל ולחומרא ואין אנו אומרים כן באו' תנו לפלוני כו' שישא בתי משום דספיקא הוי ואוקמי' ממון בחזקת יורש ותדע דהראב"ד השיג על דברי רבינו באומר הרי עלי תודה שאצא בה חגיגה וכתב שאין כן הוא אלא דוקא באומר ואצא בה אבל שאצא באומר ע"מ ותנאו קיים ובפ"ח מהלכות נזירות בדין האומר הריני נזיר על מנת שאגלח ממעות מ"ש לא השיג מוכח דדעת הראב"ד כדפרישית דבאומ' הרי עלי תודה ע"מ שאצא בה חגיגה אין זה מתנה על מ"ש בתורה ודעת הרמב"ם כן היא ג"כ אלא מטעמא אחרינא הוא דחייב. ולפי שתי הלכות אלו דר"י לא שוו בטעמייהו לכ"ע דהמתנה בנזירות הוי מתנה על מ"ש בתורה ואפי' אמר להדיא לשון תנאי כגון ע"מ מחייב אבל הלכה דהנודר בתודה הוי כאו' מילי מילי כיון דלא אמר ע"מ אבל אם אמ' ע"מ פטור מחגיגה ומטעמא דכתי': | ||
שוב מצאתי דכותה דהא מלתא בפ"ק דר"ה דאמרי' התם דף ו' אמר רבא מ"ל כגון דאמר הרי עלי עולה ע"מ שאיני חייב באחריותא. וכתבו התו' דהא לא דמי למתנה על מה שכתוב בתורה ע"כ הרי דהגם דלישנא דהרי עלי ד"ת שהוא חייב באחריותה עכ"ז כשאומר ע"מ שאיני חייב באחריות' הו"ל כנדר שבממון שהוא אינו נודר אלא ע"מ שלא יתחייב באחריותו דהא נמי דכותה שאינו נודר תודה אלא ע"מ שלא יתחייב מכיסו אלא ממעות מעשר. וא"ת א"כ מה נדר נדר י"ל דנדר שיביא החגיגה בסדר תודה בלחם ותנאי התודה. ומהשתא לדעת הרמב"ם מאי דמתנו הך עובדא דההוא גברא גבי הך דר"י משום דדמי לדין האו' הרי עלי תודה שאנו מחייבין אותו מטעם דמילי מילי משמען מלתיה ודכותה ההיא עובדא משום דמשתמע מלתיה מילי מילי אנו דנין בו הכי. והראב"ד סובר דאפי' שאצא בה חגיגה תנאו קיים ודוקא שאו' ואצא בה וטעמו כדכתיבנ' והגם דהאי דינא דהרי עלי תודה קאמרי לה בהדי ההיא דהריני נזיר כו' וההיא אפי' אמר ע"מ עכ"ז לא שוו לענין האי דינא דע"מ אלא בענין אם הקדים התנאי או איחר ותדע מההוא עובדא דההוא גברא דמייתי הש"ס עלה והתם בהכרח דאם אמר ע"מ התנאי קיים: | שוב מצאתי דכותה דהא מלתא בפ"ק דר"ה דאמרי' התם דף ו' אמר רבא מ"ל כגון דאמר הרי עלי עולה ע"מ שאיני חייב באחריותא. וכתבו התו' דהא לא דמי למתנה על מה שכתוב בתורה ע"כ הרי דהגם דלישנא דהרי עלי ד"ת שהוא חייב באחריותה עכ"ז כשאומר ע"מ שאיני חייב באחריות' הו"ל כנדר שבממון שהוא אינו נודר אלא ע"מ שלא יתחייב באחריותו דהא נמי דכותה שאינו נודר תודה אלא ע"מ שלא יתחייב מכיסו אלא ממעות מעשר. וא"ת א"כ מה נדר נדר י"ל דנדר שיביא החגיגה בסדר תודה בלחם ותנאי התודה. ומהשתא לדעת הרמב"ם מאי דמתנו הך עובדא דההוא גברא גבי הך דר"י משום דדמי לדין האו' הרי עלי תודה שאנו מחייבין אותו מטעם דמילי מילי משמען מלתיה ודכותה ההיא עובדא משום דמשתמע מלתיה מילי מילי אנו דנין בו הכי. והראב"ד סובר דאפי' שאצא בה חגיגה תנאו קיים ודוקא שאו' ואצא בה וטעמו כדכתיבנ' והגם דהאי דינא דהרי עלי תודה קאמרי לה בהדי ההיא דהריני נזיר כו' וההיא אפי' אמר ע"מ עכ"ז לא שוו לענין האי דינא דע"מ אלא בענין אם הקדים התנאי או איחר ותדע מההוא עובדא דההוא גברא דמייתי הש"ס עלה והתם בהכרח דאם אמר ע"מ התנאי קיים: | ||
שם גמרא וממאי דב"ה שלמי חובה משלמי נדבה וכו' האי פירכא למאי דאמרינן בפר' שתי מדות דף | שם גמרא '''וממאי דב"ה שלמי חובה משלמי נדבה וכו'''' האי פירכא למאי דאמרינן בפר' שתי מדות [[בבלי/מנחות/צב/ב|דף צב:]] דתנן כל קרבנות היחיד טעונין סמיכה חוץ מבכור ומעשר ופסח ת"ר קרבנו ולא פסח שיכול והלא דין הוא ומה שלמים שאינן בעמוד והבא טעונין סמיכה פסח שהוא בעמוד והבא אינו דין שטעון סמיכה ת"ל קרבנו ולא פסח כו' יע"ש. כפ"ז לאו פירכא היא דאי תימא דאיכא למיפרך מה לשלמי' שמצוין תא' שאינו מצוי מאי קו' היא דהגם דהתם פריך הש"ס מה לשלמים שטעון נסכים ותנופה חזה ושוק עכ"ז לא תני הא בהדייהו משמע דהא מלתא דמצויים לאו שינוייא הוא לדחות מחמתיה קו' דחיוב והש"ס הכא לא חש לפירכיה משום דק"ו הוא וכן דרך הש"ס וגם למאי דמסיק התם דקרבנו לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה הרי דלאו מדרשא דכמשפט קא דריש לה אלא ודאי דהאי ברייתא ב"ש היא וכדברי ר"י בר אבא ולזה תמצא דפריך הש"ס אמלתיה דר"י ואמר וסברי ב"ש שלמי חוב' לא בעו כו' ואי תימא דאידחו דברי ר"י מאי פריך למלתי' בתר דדחו להו תלמודא ל"ל למיטרח במלתיה כל עיקר אלא ודאי כדכתיבנא: | ||
{{דיקטה}} | {{דיקטה}} | ||
{{ניווט כללי תחתון}} | {{ניווט כללי תחתון}} | ||