אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/צב: הבדלים בין גרסאות בדף

ומעתה מוכיח הר"ן, כשם שנתבאר בהמשך הסוגיא שיכול המוכר לטעון ללוקח 'אחוי טירפך ואשלם לך', כך גם יכול ראובן לטעון לשמעון, שלא ידון עם בעל חובו עתה, אלא רק אם יטרפו בית דין משמעון את השדה, אז יתבע ממנו את חיוב האחריות.

וזה גם פירוש דברי הרמב"ן, שכתב: דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה, פירוש דינא הוא דאי אזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה (ו)לא מצי אידך למימר ליה לאו בעל דברים דידי את. ואיכא נוסחי דכתיב בהו הכי, דינא הוא דאי אזיל ראובן וכו', ע"כ. דהיינו שאין כוונת הגמרא לומר שהדין הוא שצריך ראובן ללכת ולדון עם בעל חובו, אלא רק שאם הלך ודן עמו, אין הבעל חוב יכול לטעון לאו בעל דברים דידי את. וברבינו קרשקש: ודוקא אי בעי למיזל מנפשיה, אבל אי לא בעי - לא אזיל, דאין כח לשמעון לכופו בכך, דיכול למימר ליה 'אחוי לי טירפך ואשלם לך'.

;דעת הרמ"ך והמהרש"ך שראובן חייב לדון עם בעל חובו

וכך הביא גם הבאר היטב {{ממ|[[באר היטב/חושן משפט/רכו#א|חו"מ סימן רכו סק"א]]}} על מה שכתב השו"ע {{ממ|[[שולחן ערוך/חושן משפט/רכו#א|ס"א]]}}: ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ובא לוי והוציא מיד שמעון, '''אם רצה''' ראובן לעשות דין עם לוי עושה, ואין לוי יכול לומר 'מה לי ולך והרי אין עליך אחריות'. שהרי ראובן אומר לו אין רצוני שיהיה לשמעון תרעומת עלי שהפסיד בגללי, ע"כ. והיינו שהשו"ע פסק כדעת הראשונים שדין הגמרא הוא רק שראובן יכול לדון עם בעל חובו, ואינו חייב. והביא על כך הבאר היטב הגהת בני חיי {{ממ|הגהות טור}}: והרש"ך {{ממ|[[רש"ך/ג/י|ח"ג סימן י]]}} כתב, דקושטא דמילתא '''דחייב''' לילך ולדון עמו.

והנה הגמרא בלישנא קמא העמידה את דינו של אביי במוכר שדה לשמעון באחריות, והאיכא דאמרי הוסיפו שדין זה הוא אפילו כשמכר לו שלא באחריות, כיון שיכול לטעון 'לא ניחא לי דתהוי ליה לשמעון תרעומת עלי'. וכתב המתנת יושר, שאם נבאר אכן שסברת הרמ"ך לחייב את ראובן לדון עם בעל חובו, היא מדין האחריות, נמצא שפרט זה המבואר בגמרא ש'דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה' - נאמר לכולי עלמא רק במוכר שדה באחריות. ומה שהוסיפה הגמרא 'ואיכא דאמרי אפילו שלא באחריות נמי', הוא רק ביחס לדין השני המבואר בדברי אביי 'ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את', שללישנא קמא הטעם שאינו יכול לומר כן הוא משום 'דאמר ליה דמפקת מיניה עלי הדר' - שסברא זו שייכת רק במכר באחריות, ולאיכא דאמרי הטעם הוא משום 'דאמר ליה לא ניחא לי דתהוי ליה לשמעון תרעומת עלי'.

וכתבו האחרונים ששורש הדבר כבר מבואר בדברי רב האי גאון {{ממ|[[מקח וממכר/כח|מקח וממכר שער כח]]}} שם כתב: שיכול הלוקח לומר למוכר, דחה מעלי בעל חוב זה. והיכא שקיבל עליו אחריות - יש עליו לסלק בעל חוב דידיה. ולעולם יש על המוכר לפצות בעל חובו ולהדיחו מעל הקרקע, שישאר הקרקע ביד הלוקח. ואם לא היה ביד המוכר לפצות הבעל חוב... הרי מן הדין על המוכר שיחזיר את הדמים על עצמו בחוב עד שיפרע, עכ"ל. הרי להדיא שביאר שמכלל האחריות המוטלת על המוכר, לסלק את בעל חובו הרוצה לטרוף את הקרקע.

;דחיית המתנת יושר להוכחת האחרונים מלשון הרמב"ם העוסק במכר שלא באחריות

ואמנם לפי זה יש להעיר גם על הבאר היטב שעל דברי השו"ע, המעתיק דברי הרמב"ם בזה, כתב שהרש"ך כתב דקושטא דמילתא דחייב לילך ולדון עמו. והלא השולחן ערוך העמיד אף הוא את דבריו באופן שמכר שדה 'שלא באחריות', ואם כן אין הכרח שחולק בזה על דעת הרש"ך. אך עדיין יש לדקדק כן ממה שלא נחתו הרמב"ם והשו"ע לחלק בדבר זה, ולהזכיר שאם מכר השדה באחריות חייב ראובן להזדקק ולעשות דין עם לוי.