תפארת ישראל/דרוש אור החיים: הבדלים בין גרסאות בדף

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המשך עד סוף פרק ב
(המשך עד סוף פרק א)
(המשך עד סוף פרק ב)
שורה 255: שורה 255:
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|ובתנ"ך}}}}</big>''' יש ראיות אלומות אלומות על זה, אמר '''וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלהים'''. אמר, '''מה רב טובך אשר צפנת ליראיך'''. אמר, '''וצפונך תמלא בטנם, והניחו יתרם לעולליהם. אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך''', אמר, '''כי לא תעזוב נפשי לשאול, לא תתן חסידיך לראות שחת. תודיעני אורח חיים שובע, שמחות את פניך, נעימות בימינך נצח'''. ועוד פסוקים רבים שכולם יבטיחו לבנו שנשמתנו אחר המות תמיד תחיה ותלך, ותשאר לעולם:
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|ובתנ"ך}}}}</big>''' יש ראיות אלומות אלומות על זה, אמר '''וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלהים'''. אמר, '''מה רב טובך אשר צפנת ליראיך'''. אמר, '''וצפונך תמלא בטנם, והניחו יתרם לעולליהם. אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך''', אמר, '''כי לא תעזוב נפשי לשאול, לא תתן חסידיך לראות שחת. תודיעני אורח חיים שובע, שמחות את פניך, נעימות בימינך נצח'''. ועוד פסוקים רבים שכולם יבטיחו לבנו שנשמתנו אחר המות תמיד תחיה ותלך, ותשאר לעולם:


==ב==
{{מרכז|{{גופן|5|דרוגולין|('''ב''').}}}}
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|אחר}}}}</big>''' שהבאנו ה' ראיות הנ"ל על השארת הנפש, עתה ג"כ נברר איך יהיה מעמד הנפש אחר צאתה מהגוף, ומה מהנפש של הבלתי צדיק יוכל אעפ"כ להתאפס אחר מותו, רק קודם לזה נתרץ ביד אלוה ג' קושיות חזקות שיש לנו על חיוב הכרת.
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|דהנה}}}}</big>''' הכרת ידענו שהוא העונש היותר נורא שיוכל לפגוש להאדם, ויתפשט את עצמו על הגוף ועל הנפש שניהן יתאספו{{הערה|נדצ"ל: '''יתאפסו'''.}} לגמרי.
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|הכרת}}}}</big> שבגוף''' אמרו חז"ל {{ממר|[[בבלי/מועד קטן/כח/א|מועד קטן דף כ"ח א']]}} שהמחוייב כרת מת קודם שישיג שנת הס', ושגם בניו הקטנים מתים. ולתוס' שבת {{ממר|[[תוספות/שבת/כה/א#|דכ"ה א']]}}, ויבמות {{ממר|[[תוספות/יבמות/ב/א#|ד"ב א']]}} אין בניו הקטנים שחיו באותה שעה שחטא מתים, רק באותן שנאמר בהן ערירים ימותו, כבועל נדה וכדומה.
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|אולם}}}}</big> כרת שבנפש''' ג"כ עונשו מבואר ברמב"ם {{ממר|[[רמב"ם/תשובה/ה#|פ"ה מתשובה]]}} שכתב שכל המחויב כרת, אחר מותו תתום ותתאפס נפשו ותתהווה לאין, וכן משמעות פשטות מלת הכתוב הכרת תכרת הנפש ההיא, דהיינו שיכרת הוויתה מהעולם.
אולם על זה יש להקשות:
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|(א)}}}}</big>''' איזה עונש יוכל לפגוש בגוף ובבנים ובנפש, למי שעבר כמה פעמים על כרת, הרי כבר בעוונו הנורא הראשון כבר אבד כל הצלחתו בארץ ובשמים, וגם גופו גם נשמתו כבר מחוייבים להשתחק, ומה יש לו לאבוד עוד? ומה יהיה עונשו בארץ בגופו למי שעבר על כרת אחר שכבר עבר עליו שנת הס'.
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|(ב)}}}}</big>''' דאף דאין להקשות ע"פ מ"ש התורה דהמחוייב כרת זרעו כלה, והרי נראה כמה חייבי כרת שאין זרעם כלה, די"ל דעונש זה מתפשט ממעל להבטה עיגוליית של האדם, לפעמים לא יפגש זה העונש רק לדור הששי או השביעי, הכל כפי כובד משקל סיבת החטא שגלוי רק לשמו ית'.
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|ודבר}}}}</big>''' זה אף שאינו נראה בדורות ההדיוטיים שאין אדם זוכר השתלשלותם כל כך אבל נראה ונרגש בדורות המלכים שרשומים זרעם ביותר לעיני אדם, דלפעמים היה לשר או מלך ג' או ד' בנים ולבסוף אחר איזה מאות שנים תמו נכרתו כמו שנראה לכל קורא בסיפורא {{ממר|הוועלט געשיכטע}}, וזה מפני שגם אצל הבלתי ישראלי אפשר דיש חיוב כרת, דהכי בני נח אזהרתם זהו מיתתן {{ממר|[[בבלי/סנהדרין/נז/א|סנהדרין נ"ז א']]}}, ורוב חייבי מיתות ב"ד אפי' בישראל, יש בהן חיוב כרת, ואיך יגרע ב"נ בזה?
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|אמנם}}}}</big>''' קשה, דהרי נראה כמה חייבי כריתות כבועלי נדות ומחללי שבתות, וביותר מומרים שעוברים על כל מצוות התורה היותר חמורות, ואפ"ה לפעמים מזקינים ונעשים זקנים ושבים כזקני אשמאי? וכי ס"ד שח"ו תאמר לנו '''תורתנו הקדושה''' דבר שנראה כל כך הרבה פעמים בהפך?
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|(ג)}}}}</big>''' ק"ל על המשנה שאמרה בפי', '''כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא''', שנאמר ועמך כולם צדיקים. וקשה ממי ידבר התנא, אם מצדיקים, הרי בכה"ג גם חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, ואין חילוק רק בין רב למעט, דהישראלי יש לו שכר הרבה, לקוות כשישמור מצוות תורתו, אבל יש לו ג"כ לירא מהפסד יותר משאר אומות כשלא יזהר במצוות אלהיו. וא"כ למה נקט דווקא כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|אע"כ}}}}</big>''' דגם ברשעים מיירי וכן משמע הלשון, דכל ישראל, משמע אפי' חייבי כרתות ומיתות ב"ד, דאעפ"י שחטא, ישראל הוא. וקשה וכי מאחר שנשמתו מתאפסת ונכרתת, היכן נשאר העולם הבא שלו, מלבד דקשה נמי דמסיים ועמך כולם צדיקים, והרי גם מהרשעים מיירי התנא.
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|אמנם}}}}</big>''' אמרינן במדרש {{ממר|[[ויקרא רבה/לא|ויקרא רבה פרק ל"א]]}} על הכתוב '''כי אתה תאיר נרי, ה' אלהי יגיה חשכי''', אמר הקב"ה לישראל, בני נרי בידך ונרך בידי, אם אתה תאיר נרי אני מאיר נרך, ואם אין אתה מאיר נרי, אין אני מאיר נרך, עכ"ל המדרש. וקשה מה הם ב' נרות הללו, שכשנאיר אחד יאיר לנו הקב"ה גם השני.
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|אולם}}}}</big>''' נר אלהים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. דשני אורות רוחניים הדליק הקב"ה בתוכינו. הא' הוא הניצוץ אלהי המחיה את כל בנין הגוף וכל אשר בו וזה האור הקדוש הוא כביכול חלק אלוה ממעל ממש, כמ"ש '''ויפח באפיו נשמת חיים''' כביכול כנופח לנוד, אשר רק רוחו שהוציא הנופח ממלא את הנוד.
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|אולם}}}}</big>''' מפני שזה הניצוץ הוא רוחניי דק מאד ואפרתיי, והגוף הוא עב וגס ביותר, עד שא"א שיתאחדו ב' הפכיים כאלו ויתאגדו יחד, לכן ברא הקב"ה ג"כ עוד דבר הממוצע בין שניהן, והוא נפש הבהמיית או כמו שקראוהו [נערפען גייסט] והוא הוא הנר הכהה אשר על ידו יתאחדו הנשמה עם הגוף עד שכל אלה הג' מאוגדים יחד בדרך נפלא, והיו לאחדים יחד עד שהאדם כל ימי חייו' גם את עצמו לא יוכל לבקש בתוך עצמו, כי יחשוב בעצמו שאין בתוכו רק עצם א', ושהגוף הוא הנשמה והנשמה הוא הגוף, כי לדעתו הכל רק עצם אחד.
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|אמנם}}}}</big>''' כל זה רק עוד שחי, אבל אחר המות, תתפרד זאת החברה הנאמנה, כמ"ש וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. והרוח הנזכר, הוא הוא הנצוץ הקדוש שזכרנו, אשר מיד ה' נתנה להאדם, דמדהיא{{הערה|כך נדצ"ל. בנדפס: דמההיא.}} נאצלת כביכול מאלהותו ית', לכן אינה בת כלייה, ותשוב למקורה.
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|אבל}}}}</big>''' הנפש הבהמיי הממוצע בין הנשמה להגוף, מפני שכל התקוממותה לא נתהוה רק ע"י הרכבת חלקי הגוף, לכן השכל נותן שכשיתפרדו חלקי הרכבת הגוף, גם זאת הנפש תתבטל ממציאות שלה אבל הקב"ה הבטיח לנו שבאם רק נשמור מצות אלהינו גם היא לא תתבטל ממציאותה.
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|ואלו}}}}</big>''' הם הב' נרות של שבת, שמרמז לעולם שכולו שבת, שגם אז יאירו לנו ב' נרות שזכרנו נר א' הוא כנגד שמור, הוא הנצוץ הקדוש שצריכים אנו לשמרו שלא יכהה אורו, והנר הב' הוא כנגד זכור, שצריכים אנחנו גם לזכור מעמדו ולהגדיל לו אורו ולהבהיקו.
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|וזהו}}}}</big>''' שאמר המדרש כי אתה תאיר נרי, ה' אלהי יגיה חשכי, והרי יש סתירה בהפסוק בתחילה קרא לו שם נר, ותוך כדי דיבור מכנהו בשם חשכי?
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|אלא}}}}</big>''' כך אמר הקב"ה להאדם, נרי בידך, הוא הניצוץ העליון שהוא נרי, רצה לומר ניצוץ אלהי מעצמו כ"י, שתוכל ע"י חטאותיך להחשיכו, אבל גם נרך החשוך דהיינו הבהמיי בידי הוא. אם אתה תאיר נרי העליון שהשקעתי בך מעולם המנושא, אם תשמור לי נר זה לבלי ללכלכו ולהכהותו בחטאים, אז גם אני אאיר נרך, הוא רוח הבהמיי שבך, שאתן גם לו קיום וחוזק שיתקיים בצאת מהגוף שיתקיימו לך שניהן לעד לעולם.
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|ובזה}}}}</big>''' פירשתי '''שומר כל עצמותיו, אחת מהנה לא נשברה'''. דתמוה מאיזה זמן ידבר, אי מחיי הצדיק בעולם הזה, הרי לא לבד עצמותיו רוצה הצדיק שלא ישתברו, הרי גם אם בשרו עליו יכאב, נפשו עליו תאבל. ואם לאחר מותו, ישווה לצדיק אם ישבר עצם מעצמו, וכדקיי"ל באמת {{ממר|[[משנה/שקלים/ח#ב|פ"ח דשקלים מ"ב]]}} דמותר{{הערה|כצ"ל. בנדפס: דמוסר}} לשבור עצמות המת לצורך ומ"ש בי"ד {{ממר|ס"ג ת"ג}} דאסור, על כרחך היינו שלא לצורך.
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|אמנם}}}}</big>''' נ"ל דודאי מיירי בשכר עולם הבא של הצדיק והאי עצם דנקט קרא, אינו עצם מעצמיו, אבל משמעותו כעצם השמים לטוהר, ור"ל הקב"ה שומר כל עצמיותיו של הצדיק, דהיינו כל מדריגות של הנשמה שלו, נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. ואפי' חלק א' מחלקי נשמתו לא ילך לאיבוד, אולם '''אחת מהנה לא נשברה''', רצה לומר אי אפשר שתשבר אחר המות, והיא היא הניצוץ הקדוש והמנושא שזכרנו דמדהיא ניצוץ אלהי ממש כביכול, אי אפשר שתכלה.
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|אולם}}}}</big>''' כל זה בצדיק גמור, דאצלו אחר יציאת הנפש מתפרדת החבילה, וכל א' הולך לדרכו, ורק הבלא דגרמא הנקרא [קנאכען גייסט] נשאר מחובר בהעצמות, ואעפ"כ כל מדריגות הנפש נשארים עומדים עדיין בהשתלשלות דק יחד וביותר בשעת המולד או בט"ו לחודש, או ביא"צ, ולכן אז נאות ללכת על קבר אבות, מפני שאז הנשמה תעוף יותר סמוך וסביב להקבר והעצמות.
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|אבל}}}}</big>''' נפש החוטאת, אי אפשר שתכף אחר המוו יתפרדו חלקי הנשמה כל א' לדרכו ושתשוב הרוח לאלהים כמו שנתבאר, מחמת שגם הנצוץ הקדוש הביא עמו כמה כתמים שחורים מחטאים בנסיעת הנפש דרך העולם הזה, ועתה לאחר המות כשהיא לבדה לא תוכל להתנקות, דמחמת רוממותה כשהיא לבדה אינה נופלת תחת הזמן של הזיקוק.
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|לכן}}}}</big>''' אחר יציאת הנפש ישארו משולבים יחד ב' מיני נפשות הנ"ל, שע"י התיחדותם יחד יפול גם הניצוץ הנ"ל תחת הזמן, כמו בחיי הארציי, ועי"ז יכול ומסוגל הוא לקבל ענשו י"ב חודש או פחות או יותר לפי רוב חטאיו, כדי שיזדקקו היטב, ואחר כך ישובו שניהן לישב לפני אלהים, לקבל שכר על מעשיהם הטובים. <small>[וכן אמר התנא הדין דין אמת, והכל, רצה לומר גם החוטא ועונשו בגיהנם, הוא מתוקן לסעודה, כדי שיהיה ניאות אחר ענשו לסעודה הרוחנית].</small>
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|וזה}}}}</big>''' לפע"ד כוונת חז"ל בסנהדרין {{ממר|[[בבלי/סנהדרין/צא/א|דצ"א א']]}} כששאל אנטונינוס לרבי, הגוף והנשמה יכולים לפטור עצמן מן הדין, מדאי אפשר לו לחטוא בלתי חברת חבירו, והשיב לו מהמשל הידוע מהרכבת חיגר על הסומא כך הקב"ה מחזיר הנשמה על הגוף ודנן יחד.
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|לא}}}}</big>''' על הגוף ממש הכוונה שיתרכב עם הנשמה, דהרי אנו רואים הגוף מונח מושחת ודומם בקבר, וכמו כן נראה ב'''{{מידע|המומיין|מומיה}}''' הידועים שהם בין אצבעותינו זה אלפים שנה. וכי ידומה שיפה מאמר טיטוס דלקלייה בנורא ולבדריה לקיטמיה אשב ימי כי היכא דלא לשכחיה אלהא דיהודאי?
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|רק}}}}</big>''' ר"ל במה שכתב שמרכיב הנשמה בגוף, ר"ל בכח הגוף, והוא הוא הנפש הבהמיי שאמרנו, והוא הוא כמו הסומא שאין לו עין לבחור מה טוב ומה רע לו, גם מפני שהוא כסומא שאוכל ונהנה מדברים הארציים ואינו שובע {{ממר|כ[[בבלי/יומא/עד/ב|יומא עד:]]}} וכמ"ש חז"ל אין אדם מת וחצי תאוותו בידו:
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|והחיגר}}}}</big>''' הוא הנפש העליון שאין לה כח ללכת לבד בעולם הזה, אם לא ישאנו כח הגוף הסומא, ורק הנפש העליון הזה יראנו הדרך שילך בו, כי הוא הוא הקרבניטא דספינתא. אלו ב' הכוחות יורכבו יחד אחר פרידתם מהגוף כדי שיזדקקו מכתמיהם.
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|וזהו}}}}</big>''' הטעם של שבעה ושלושים וי"ב חודש, שמתאבלים הבנים על אבותיהם. כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ולכן נמסר לנו הסוד הזה שעד אז נמשך זמן הזיקוק לאט לאט.
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|ולכן}}}}</big>''' משתדלים הבנים או באי כוחם, להשתדל להרבות למצוות בזמן זיקוק אבותיהן הנ"ל, או ללמוד עבורם. דעל ידי שהאבות הביאום לעולם והדריכום לתורה וליראה שעי"ז יעשו הבנים בתוך זמן ההוא המצוות שעשו, והרי גדול המעשה יותר מהעושה {{ממר|כ[[בבלי/בבא בתרא/ט/א|ב"ב ד"ט א']]}} מהאי טעמא יהיה חשוב לפני הקב"ה כאילו עשו האבות בעצמן מעשי המצוות הנ"ל.
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|מיהו}}}}</big>''' כל זה בכל אדם מורגל שחטא לפעמים, אבל העובר על כרת ענשו יותר כבד, דאף שהניצוץ הקדוש שאמרנו א"א שיכלה גם למי שמחויב כרת, ויתאפס, עכ"פ ע"י חטאו הנורא יתום נפשו הבהמיי אחר צאתה, כענף הנכרת מעץ שאין בהענף עוד חיים:
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|וזהו}}}}</big>''' שאמר הכתוב '''הכרת תכרת הנפש ההיא''', היינו הבהמיי, '''עונה בה''', דבעצמותה אי אפשר שתתקיים לעולם מדהיא מורכבת:
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|אולם}}}}</big>''' כדי שתזדקק עכ"פ הנשמה העליונה שכשהיא לבדה אינה נופלת תחת הזמן, וא"א שתזדקק. לכן כשיצאו שניהן מהגוף, ישארו עדיין שניהם מחוברין וילכו שניהם יחדו, עד שיתלבן ויזדקק הניצוץ הקדוש יפה יפה. ואחר מלאות ימי טהרה, אז תתבטל נפש הבהמיית ככלי אין חפץ בו. והניצוץ הקדוש בעצמו ישוב אז לאור באור החיים, וחוזר למחנה שכינה:
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|וזהו}}}}</big>''' שאחז"ל {{ממר|[[בבלי/ראש השנה/יז/א|ר"ה י"ז]]}} דכל חייבי כריתות, לאחר י"ב חודש '''גופן כלה''', רצו לומר כח הגוף שהוא הוא חיי הבהמיות, כלה ונאבד ממציאות, '''ונשמתן נשרפת''', רצו לומר מתלבנת כברזל במוקדה, '''ורוח''', רצונם לומר רוח אלהים חיים, '''מפזר עפרן תחת כפות רגלי צדיקים בגן עדן''':
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|התבוננו}}}}</big>''' התואר היקר הזה שאמרו חז"ל שכינו לאותו חלק של הנשמה שהיא בת כליה, כאילו הוא אפר של עץ הנשרף, שג"כ אי אפשר שיתאפס, אף שכמה חלקי עץ כלו ונאבדו בהשריפה, עכ"פ האפר אי אפשר שיכלה. כמו כן הנשמה אחר שהתלבנה על מוקדה, ונאבד ממנה חלקי נפש, רוח, עכ"פ ינשב רוח אלהים חיים בהחלק אלוה שבהנפש להשיבו למדריגה תחתונה של צדיקים, שישתלמו שכר פעולתן, אבל זאת הבת החוזרת לבית אביה ואוכלת נהמא דכיסופא, ובלתי ידח ממנה נדח, כי בת מלך היא:
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|ולפי"ז}}}}</big>''' מתורץ '''הקושיא הראשונה''' שהקשינו, מה יענש המחויב כרת כ"פ, דלפי דברינו, לפי רוב הכריתות שעבר, כן יאריך זמן זיקוקו וצערו קודם שיתטהר הנצוץ הקדוש. ולפעמים גם כמה מאות שנים לא יהיו די בהן לזיקוקו וטהרתו, וכדאשכחן בשל"ה {{ממ|}} שראה אדם שנכנס בו רוח חוטא א' שהיה מהראשונים שהרימו אבן לסקול זכריה הנביא ע"ה בבית המקדש, וזה היה יותר מט"ו מאות שנים אחר כך.
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|וא"כ}}}}</big>''' גם '''קושיא שניה''' מתורצת, שהקשינו שאנחנו רואים לפעמים חייבי כרת מאריכים ימים, די"ל מדכבר הוכחנו שמי שחייב כרת כמה פעמים, מדאי אפשר לקיים בו עונש הכרת בגופו, משתלם זה על ידי יסורי הזיקוק בעולם הבא, כמו כן בענין מיתתו שראוי להיות קודם זמנו, והרי לפעמים א"א שימות קודם זמנו רק בדרך נס:
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|דהנה}}}}</big>''' הקב"ה חתם עולמו בגושפנקא דמלכא חותם הטבע, אשר לא ישנהו כל כך בנקל {{ממר|ועיין מ"ש בס"ד בפירושינו בסדר נשים דק"פ א'}} ולכן המחויב כרת, אשריהו אם היה מקבל עונשו שהוקבע לו, אולם אם יכריח בכוח הטבע שלא ישיגהו העונש ההוא, שישמור היטב בריאותו, וכשיחלה מעט, עד מהרה יקרא לרופא מומחה, והוא יתן לו סמים כחיים שטבעם שירפאוהו, וכי ס"ד שמשום שוטה זה שקלקל, ישנה הקב"ה טבע עולמו {{ממר|כ[[בבלי/עבודה זרה/נה/א|ע"ז דף נ"ה]]}}:
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|אלא}}}}</big>''' עזיא רהטו ורעיא חגירא, אבי דרא חושבנא {{ממ|כ[[בבלי/שבת/לב/א|שבת דף ל"ב א']]}}, דלפי ענשו שהיה מקבל בעולם הזה בקיצור ימיו, לפי מדה זו היה קל עונשו ויסורי זקוקו בעולם הבא, ואשריהו אם היה כן:
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|אבל}}}}</big>''' אוי לו להאחר שהכריח ע"י הטבע להבורא ית' כביכול להחליף עמו, שיקבל החוטא עונש נצחי בעולם הבא בעד עונש עובר בעולם הזה שלא היו רק בקיצור ימיו, דלפי אומד זה יאריך ויוקשה עונשו ויסורי זקוקו בעולם הבא, כדי לנקות הניצוץ יפה קודם שיכבה לו הנר התחתון הוא הנפש הבהמיי בחיוב כרת הנ"ל:
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|וא"כ}}}}</big>''' גם '''הקושיא השלישית''' מתורצת, דהכי פירושה של המשנה, '''כל ישראל''', ואפילו רשעים, חייבי כריתות ומיתות ב"ד, אם רק בשם ישראל יכונה, '''יש לו חלק''' בנשמתו, שנאות לקבל השכר בעולם הבא, הוא הוא הניצוץ הקדוש שמסוגל לקיום, דיהיה איך שיהיה, זה לבד עכ"פ יתקיים לו, וכמש"ל לעיל:
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|אבל}}}}</big>''' באומות העולם דוקא צדיקיהם וחסידיהם יש להם חלק לעולם הבא, אבל רשעיהם, אויבי ה' כיקר כרים כלו בעשן כלו, דרק בישראל יש בו הניצוץ הקדוש שאמרנו, דמהאי טעמא נצטווה גם כן במצוות וחוקי התורה שנאותין להשלים על ידם הניצוץ הזה על דרך נפלא, {{ממר|כמו שביארתי בס"ד ב[[תפארת ישראל - יכין/אבות/ו|פרק ו' דאבות]] דרס"ד ע"ב].
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|ומסיים}}}}</big>''' שפיר, שנאמר ועמך כולם צדיקים, רוצה לומר אם כל אחד מהם בכללותו, דהיינו בב' חלקי נשמתו, הם שלמים, שלא עברו עבירה שעל ידן יתחייב כרת, אז '''לעולם יירשו ארץ''', ר"ל מלבד הנצחיית העולמיית יירשו ג"כ ארץ הגשמיי, ויקומו תחיית המתים בגוף, בעבור שהכל נשאר להם אז קיים, הנפש הבהמיי והרוחניי, ולכן בעת תחיית המתים תוכל כל החברותא לחזור ולפסוע מהלך שלה כבתחלה:
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|אולם}}}}</big>''' אם אין לו זכות רק שהוא '''נצר מטעי''', לבעבור שאני בראתיו יצרתיו אף עשיתיו אז לכה"פ '''מעשה ידי להתפאר''', דהיינו אף שהנפש הבהמיי כלה ונכרתה, וגם לא יקום עוד, בתחיית המתים בגוף, דאיך אפשר לו כן, הרי חסר להחברותא ההוא חבר אחד שהיה מחבר ומאגד הכל, ואם יקבל נפש בהמיי אחר אז לא יכיר האדם את עצמו אז, כי על ידי זה התערובות הזר שביניהן, יתהווה בריה חדשה ממש:
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|אמנם}}}}</big>''' עכ"פ הניצוץ הקדוש שבו שהוא מעשי ידיו כ"י, תשוב אחר זיקוקה ונקיונה לאור באור ה', מדהיא מעשי ידי כביכול כמו שנאמר '''והנשמות אני עשיתי''' והיא היא עכ"פ תתפאר. '''נמצא''' שגם רשע כזה יש לו עכ"פ בעצמו '''חלק''' לעולם הבא לאור באור החיים:
==ג==
{{מרכז|{{גופן|5|דרוגולין|('''ג''').}}}}
'''<big>{{גופן||דרוגולין|{{עוגן1|אולם}}}}</big>''' האמונה שגם הגוף ישוב לחיות, זה קשה להשיג בשכל האדם מאד, לא מפני התנגדות הטבעית שבה, דהרי הקב"ה אומר הממני יפלא כל דבר נאם ה'. והיד ה' תקצר, וכבר יפה הקשו חז"ל מה דלא הוה הוה, מה דהוה לא כל שכן:


{{שולי הגליון}}
{{שולי הגליון}}
314

עריכות

תפריט ניווט