שו"ת מהרי"ק/כט: הבדלים בין גרסאות בדף

 

 

'''אשר ''' שאל ידידי ראשונה על אודות שמעון אשר שדך בתו לראובן וראובן שלח לה סבלונות ולסוף חזר בו שמעון וראובן טען כי לשם קדושין שלח ולסוף בראות ראובן שלא היו חפצים בו הלך ונשא אשה אחרת. ועתה טוען שמעון לראובן שיתן גט לבתו כי כן הצריכוהו גט רבותינו שבפדווה ראובן ממאן בשביל הזלזול שזלזלו בו ע"כ תוכן שאלתך. ועל זה נספקת אם יש לכוף לראובן להוציא ואמרת דשמא יש לדמותו לההיא דפר' בתרא דכתובות שכתב רב אלפס גבי ההיא דהפוסק מעות לחתנו וכו' דהשתא דתיקנו רבנן למורד' למכתב לה גיטא לאלתר דבכל עניין כייפינן ליה למיתב גיטא כי אמרה או כנוס או פטור. לע"ד אין נראה לי משם ראיה עד שנעש' מעשה דהא ודאי דלדעת רב אלפס והגאונים דאית להו דכופי' להוציא במורדת דמאיס עלאי ואפילו בלי שום טענה כי היכי דלא תצא בנות ישראל לתרבות רעה פשיט' דסבר רב אלפס דלא גרע ההיא דהפוסק מעות וכו' משאר מורדת ומשום הכי כתב דכייפינן ליה בכל עניין אבל לפי דברי ר' יעקב דפסק דאין כופין הבעל להוצי' בשום מורדת לא בההיא דמאיס עלאי ולא בההיא דבעינא ליה ומצערנא ליה והביא ראיות ברורות ונכוחות כדכתבו התו' בפרק אעפ"י {{ממ|כתובות דף ס"ג}} ולדבריו הסכימו הפוסקים האחרונים רבינו אשר ורשב"א וספר אבן העזר וכתוב דכל המעשים בטענת דמאיס עלאי מרבה ממזרים בישר' פשיט' שאין לכוף בההיא דפרק בתרא דכתובות {{ממ|דף כ"ט}} כי אם בפסק אביה ומשום סברת דאדמון דאלו פסקתי לעצמי כולי כדאיתא התם אבל לא בפסקה היא לעצמה שהרי רב אלפס עצמו פסק כתנא דידן לאפוקי מתנא דברייתא דאמר בפסק אביה מודו כ"ע דאמר ליה כנוס או פטור כי פליגי בפסק' היא על עצמה וכד מעיינת התם לא מצינו נפקיתא לפסוק כתנא דידן כי אם בהא דלתנא דברייתא צ"ל דאפילו בפסקה על עצמה קאמר אדמון דהלכה כמותו או כנוס או פטור ולתנא דידן מודה אדמון לרבנן בהא דתשב עד שילבין ראשה וכן כתב רבינו משה מיימון בפ' כ"ג דהלכות אישות בהדיא וז"ל אבל אם פסקה היא על ידי עצמה ולא הגיעו הרי זו יושבת עד שתמצא מה שפסקה או עד שתמות עכ"ל. ואם באנו לדמות הנדון אשר אנו עומדים עליו לההיא דהפוסק מעות וכו' יותר יש משם ראייה לומר שאין כופין ראובן מלומר שכופין שהרי דבר פשוט הוא דעיקר פיסוק תנאי הקדושין והכנסה לחופה תלויין בה ולא באביה דמסתמא גדולה הייתה ואם כן לא שייך לכופו להוציא כיון שפשעה וביישה אותו ומאנה לקחתו ואפילו לפי דברי רבינו אשר דאמר דאפילו פסקה היא על עצמה אם פסקה במעמד אביה אמרינן ליה או כנוס או פטור היינו משום דיכול' היא לומר כסבור הייתי שאבא נותן עלי כו' כדאיתא בברייתא בגמר' ותדע דכן הוא דאל"כ אין לנו טעם לחלק בין פוסקת במעמד אביה לפוסקת שלא במעמדו אבל הכא לא שייך למימר הכי דאדרב' הכל תלוי בה ומ"מ יש פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר דהתם דווקא אמרינן תשב עד שתלבין ראשה היכא דאין לה טענה דאדמון דהא איהו קאי ובעי לכנסה רק שתתקיים התנאי אבל הכא דלא מצי לכונסה משום תקנת הגאון רבינו גרשם יש לומר דכופין אותו שלא לעגנה כמו שכתבת אתה: {{ממ|א}} אך אין נלע"ד לכוף אותו מאחר דהעכבה המינה והוא עשה שלא כהוגן ושלא כדר' שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. ואם אנו מחזיקים את ידו הרי אנו נותנים יד לרמאים כי יצא דבר זה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהם באומר' אתעכב מלינש' לו עד אשר ישא אחר' ואח"כ יכופיהו ויתן גט וחליל' לתקן תקנות במקום שיוכל לבא לידי תרמית. ואדרבה בכל מקום אנו אומרים הוא עשה שלא כהוגן אף אנו נעשה שלא כהוגן בההיא דיבמות דפרק ב"ש {{ממ|יבמות דף ק"י}} גבי עובדא דקדיש בנרש וכן בכתובו' {{ממ|דף פ"ו}} פר' הכותב גבי תולה מעותיו בגוי הוא וכן בב"ב פרק {{ממ|חזקת הבתים דף מ"ז}} גבי תליוה וקדיש. כ"ש וכ"ש שאין ליזקק לתקנתו גם יש להביא ראיה ממה שכתב ראבי"ה ומייתי לה במרדכי פרק שני דב"ק דכופין בזה נהנה וזה אין חסר דהיינו לכוף אדם להשאיל חצירו דלא קיימא לאגר לגברא דבעי למיגר כ"ש שכופין בזה נהנה וזה נהנה כגון חצר דקיימא לאגרא לגברא דעביד למיגר. וזה ברור למבין ואלו בפרק השואל פרה {{ממ|דף ק"א}} גרסי' האי גברא דזבין ארבא כו' עד אזלה איהי ואגרא אגירי מיני' וביה ואפיקתי' ואותביתי בשבילא אמר רב הונא בריה דרב יהושע כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישיב בראשו לא מבעיא חצר דלא קיימא לאגרא אלא אפי' חצר דקיימא לאגרא אמר ליה לכ"ע ניחא לי לאגור' לדיד' לא ניחא לי לאגורי דדמי' עלאי כארי' ארבא. הרי לך בהדיא דב"ד כופין אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא וכו' לראבי"ה אפילו הכי הכא אין כופין ואפילו בחצר דקיימא לאגרא משום דברמאו' בא עליה אף אנו נאמר דאע"ג דבעלמא היינו כופין הבעל לגרש הכא לא כייפינן כיון שנהגו עמו מנהג רמאות. ואף אם ידחוק הדוחק לומר דההוא דינא הוי דדמית עלי כאריא ארבא כדמסיים שם רב הונא בריה דרב יהושע אומר אני דיגיד עליו ריעו דגר' פרק השולח {{ממ|גיטין דף מ'}} ההוא עבדא דהוה לבי תרי וכו' עד אזל אקנייה ליה בנו קטן כו' שלח רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישיב לו בראשו כו' עד מוקמינ' ליה אפטרופס ומקרקשינ' ליה זוזי כו' כדאיתא סתם ועל זה כתב המרדכי וז"ל שאל רבינו ברוך את רא"ם על מעשה שבא ראובן וצווח על הקהל וכו' עד ובגיטין פרק השולח {{ממ|שם}} גבי ההוא עבדא דבי תרי קם חד מנייהו שחררוה לפלגיה דיליה וכו' עד מוקמינ' ליה אפוטרופ' לינוקא ומקרקש ליה זוזי וכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה י"ל דשאני התם וכו'. ותו דשאני התם משום קנסא כדמסיק התם כאשר עשה כן יעשה לו עכ"ל והרי לך דסבר רבינו ברוך דלישנא דכאשר עשה משמע קנסא וכן משמע קצת גם כן מלישנא ריב"א דמייתי במרדכי לעיל מיניה וא"כ לדידיה נמי יצטרך לומר דההיא כאשר עשה פרק השואל {{ממ|דף ק"א}} נמי קנסא הוא אע"ג דמן הדין היה לנו לכופה להשכיר לה חצירה לריב"א אפי' בדלא קיימא לאגרא ושמא דלכ"ע היכא דקיימא לאגרא אפילו הכי כיון שנהג עמה מנהג רמאות אין לנו לכופה הכי נמי איכא למימר הכי שאין לכופו לגרש מאחר דאינהו דאפסידו אנפשייהו בשנותם את טעמם ולא יעמדו בדבורם גם לא ידעתי אם שבועה היותה שם ואע"ג דפי' ר"ת בגיטין דהתם לא קנסא הוה וכתב דלשון כאשר עשה כ ן יעשה לו לא משמע קנסא מדלא קאמר הוא עשה שלא כהוגן כו' כדקאמר ביבמות {{ממ|שם}} מ"מ דבר פשוט הוא דבעיקר הדין לא יחלוק על רבינו ברוך ואם מוכרח הוא לרבינו ברוך לפרש ההיא דב"מ {{ממ|דף ק"א}} כדפי' גם כי לא יוכרח לר"ת מ"מ בעיקר הדין לא יחלוק עליו ובזה אין צריך להאריך ועוד דקרוב אני לומר דאפילו ממון נתחייב לו מפני בושתו הכא דעדיף מביישתו בדברים דהוא פטור דהא איכא מעשה רב אלא שאין גובין אותו בבבל וא"כ אין לנו לפוטר' בדלא כלום דאפשר לו לגבות מהם דמי בושתו בלי הוצא' בדיינין דבהא לא עבדינן שליחותייהו דבני א"י וכן כתב רבינו יצחק דבקנס שדוכין לא שייך אסמכתא כיון דמביישו כשחוזר בו גמור ומקנה לו ומ"מ אין כאן ראיה גמורה דנוכל לומר דאע"ג דאין כאן חיוב מ"מ מהני לענין דלא נקרא אסמכתא דלא חשיב גוזמא ונחזור על דברי כתבך אשר הבאת ראי' לכופו ממה שדקדק ר"ת מההיא דפ' האומר שאם שדך אדם אחת מבנותיו לאחד ואמר לו סתם בתך מקודשת לי דמסתמא המשודכת קדש כיון שיש עליו חרם תקנת קהלות כו' ועל זה כתב וז"ל הרי מפני תקנת החרם שרינן א"א לעלמא כ"ש בנדון שלפנינו שכופין אותו לגרש כיון דלא נפקא מינ' שום חורב' עכ"ל ואני לא הבנתי מה עלה על דעתך להביא ראי' מזה דהתם לאו משום שלא לסתור תקנת קהילות כאשר חשבת וחלילה אלא משום באמדינן דעתייהו שלא נתכוונו אלא למשודכ' ואע"ג דקאמר בתך סתם כדמפורש דמי. ובזה לא אאריך כי ידעתיך מבין במעט העארה ע"ש ותמצא כדברי. ואשר רצית לדמות זה לנושא נשים באיסור דרבנן לע"ד אין נראה מאחר שלא נשא השנייה כי אם מתוך מרד הראשונה. ואשר כתבת שאין להחמיר בכפייה זו מאחר כי אין זה כי אם חששא וחומרא בעלמא יפה כתבת בודאי חומרא גדולה היא שהחמירו להצריכ' גט ובזה לא אאריך אמנם לא יועיל טעם זה כי אם להנצל מחשש דגט מעושה שלא כדין ומ"מ אין לנו לעשות' ולכופו לפי הנלע"ד וכדכתבתי לעיל. ואשר כתבת כי לאפוקי נפשי מפלוגתא יש תקנה לכופו כאשר הביא המרדכי מעש' בר"ת שנדה אדם אחד וחייב ליתן גט טד שנתרצה ואח"כ התיר לו את נידויו וגרשה מרצונו עכ"ל חוץ מכבודך אעתיק לך גרסת מרדכי ואין הלשון כן והפך הכוונ' הוא וז"ל המרדכי בכל הני דלא קתני כופין אלא יוציא ויתן כתובה לא כפינן אלא בדברים דעלמא כדפירש ולא בשמתא דשמתא חמירא מנגידא כדמוכח בפסחים כו' עד וכן אמר הר"ם הכהן בשם ר"ת דנוכל לעשות שנקבל עלינו בגזירה שלא לישא וליתן עמו עד שיתן גט אבל לנדותו לא וכן עשה ר"ת מעשה באחד שלא היה מאות' שכופין להוציא ונדוהו עד שנתן אותו גט ופסל אותו גט וצוה לעשות לו גט אחר עכ"ל המרדכי בפרק המדיר הרי לך דאדרבה ס"ל לר"ת דאין לכופו ע"י שום נידוי. ועוד מצאתי תשובת ר"ת עצמו וז"ל ואם אמר האומר לא נכפוהו בשוטים אלא בגזירת חרמות זאת לא זאת דאמר צורבא מרבנן לאו מזדקינן ליה אלא משמתינן ליה ופריך האי לינקטיה לכובסיה דלשבקי' לגלימי' הוא ותו אמרינן במערבא מימיני אגיד' ולא מימיני אשמתא כו' עד וטוב ללקות מלהתנדו' ועל ידי היה מעשה על אחד שקדש בת רבי שמואל מקאפ"ש וגזרו על המגרש לגרש ועשיתי לו שיתירו והשחידוה בממון ובדברים עד שגרש עכ"ל ר"ת עצמו בתשובה שהשיב לזקני פארי"ש ולפי דעתי הך עובדא שמביא בתשוב' מאחד שקדש בת ר' שמואל כו' היא היא שהביא המרדכי מעשה באחד שלא היה מאותם שכופין להוציא כו' וראה גם ראה שהצריך להשחידו ובדברים ולא ע"י כפיית נדוי כלל ושלום מאתי הצעיר יוסף קולון בן מהר"ר שלמה זלה"ה. שייך להר"ר יצחק מאיינרא: