שולחן של ארבע/ב: הבדלים בין גרסאות בדף

'''וכן'''  הכלי שמחתכין בו המאכל נקרא מאכלת על שם שמכלה ומשחית, כלשון {{ממ|[[תנ"ך/דברים/ז|דברים ז]]}} ואכלת את כל העמים. ופסוק ויאכלו שהזכירה תורה במלאכי השרת יורה ע"ז כמו שדרשו חז"ל בשלשה בני הבקר שהביא להם אברהם, ראשון ראשון מסתלק וכלה מעל השלחן, ואברהם המכיר בזה הביא מן בשר לרוב פעם אחר פעם כאדם המקריב ומרבה עולות למזבח, וכן באדם הראשון כתיב {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/ג|בראשית ג]]}} ותתן גם לאישה עמה ויאכל, מלת ויאכל מפרסמת חטאו במעשה ובמחשבה, במעשה הוא שהפסיד הפרי מן האילן ואכלו כנגד מה שהוזהר עליו כי ביום אכלך ממנו וגו', מחשבה הוא שהשחית וקצץ ועשה מן הענף אילן בפני עצמו, וא"כ הכל בהשחתה וכליון בין בדבר הגופני בין בדבר השכלי, ונמצאת אומר מלת ואוכל כוללת השחתה בדבר השפל והשחתה בדבר העליון, כמו שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/שמות/לד|שמות לד]]}} כי שחת עמך. וכמו שנקרא ירבעם משחית לפי שהשחית וקצץ בנטיעות:  

'''וצריך'''  שתדע כי אין אכילתו של אדם אלא דמיון איננו דבר אמתי ולא פעולה ודאית, כי הוא דבר כוזב וענין משתנה ועובר באיברים האמצעיים בסבה אחר סבה, אך הרעיונים הזכים בחכמה ובדבקות המחשבה באור השכל בחכמה העליונה היא האכילה הקיימת הודאית, כענין שדרשו חז"ל {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כד|שמות כד]]}} ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. ר' יוחנן אומר אכילה ודאית, שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/משלי/טז|משלי טז]]}} באור פני מלך חיים. וצריך שתשכיל בפסוק זה למה הוצרך לומר ויחזו והלא כתיב למעלה ויראו, אלא מפני שהזכיר ויראו כדי שלא תבין ראיה ממש בחוש העין לכך הוצרך מיד ויחזו, ללמדך שאין ראייה זו אלא בנבואה, וזהו ויחזו את האלהים מלשון מחזה. וביאור הכתוב ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. שזכו האצילים לראות בנבואת אספקלריא שאינה מאירה בלא מחיצה, וכל שאר ישראל במחיצה ומשה בראייה ממש. ויאכלו וישתו, כלומר שאכלו ושתו במחזה הזה היא האכילה הודאית. ועוד אפשר לפרש ויאכלו וישתו, שראו בנבואה המדה שממנה אכלו ושתו, כלומר כי ממנה הגיע להם המן שהוא עיקר פרנסתם, כענין שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/משלי/לא|משלי לא]]}} ותקם בעוד לילה, וכתיב {{ממ|[[תנ"ך/שמות/טז|שמות יו]]}} הנני ממטיר. וכבר ידעת כי הפרנסה מזדמנת בלילה, וזהו שאמר {{ממ|[[תנ"ך/משלי/לא|משלי לא]]}} ותקם בעוד לילה, וכן היה המן יורד במשמרה שלישית של לילה בשעה שהיו ישראל ישנים על מטותיהם במדבר, ולמחר משכימים ומוצאין פרנסתן מזומנת, הוא שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/שמות/טז|שם]]}} וילקטו אותו בבקר בבקר. וכן תמצא בבית המקדש בבית ראשון שהיו הגשמים יורדים בלילי רביעיות ובלילי שבתות, ולמחר משכימים למלאכתם ולא היו מתבטלין. וכן תמצא בחזקיהו שאמר רבש"ע אני אין בי כח לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקב"ה אתה ישן על מטתך ואני עושה, שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/מלכים ב/יט|מ"ב יט]]}} ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור, ועל זה אמר דוד {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/קכז|תהלים קכז]]}} שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת וגו' כן יתן לידידו שנה, ביאור הכתוב מה שמשיגים האומות אחר העמל, שמשכימים ומאחרים ואוכלין לחם העצבים, כן יתן לידידו שנה, הדבר הזה יתן הקב"ה למי שהוא אוהב בשעה שהוא ישן ואין לו צורך לטרוח כלל. ומעתה ענין ויאכלו וישתו אינו אומר אלא לענין האכילה הודאית, או לענין אכילת המן שהיה תולדת האור העליון שהיא האכילה הודאית, ועל כן האיש הירא ראוי לו שתהיה מחשבתו מתקשרת עם העליונים, ושתהיה אכילתו לקיום גופו בלבד ולא להמשך אחר התענוגים, כי ההמשך אחר התענוגים סבת אבדן הגוף והנפש וסבת שישכח את העיקר, כי מתוך האכילה והשתיה יגבה לבו ויבא לידי מכשולות וחטאים גדולים ולעשות מעשים אשר לא נעשו. והנה אחי יוסף לא מכרוהו אלא מתוך אכילה ושתיה, שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/לז|בראשית לז]]}} וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם. ומטעם זה אמרה תורה שלא לאכול ביוה"כ שהוא יום הדין לנפשות, כי תהיה אכילתו סבה להחטיא את נפשו. ואפי' בדיני הוראה וממונות אמרו אכל ושתה אל יורה. ולמה זה ממה שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/י|ויקרא י]]}} יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך. וסמיך ליה להורות את בני ישראל. כשתצטרכו להורות הזהרו מן היין, לפי שהיין מבלבל את השכל ואינו מבדיל בין הקודש ובין החול וע"כ כתוב ולהבדיל. כל זה ראיה כי האכילה והשתיה סבה להעביר את האדם מקו התורה והעבודה, להשליך כל חקי השם ית' אחרי גוו, כל זה גרם לו כשאכל ושבע, ולכך צותה תורה {{ממ|[[תנ"ך/דברים/ח|דברים ח]]}} ואכלת ושבעת וברכת, כלומר אחר שתאכל ותשבע ואתה קרוב לפרוק עול, וברכת את ה' אלהיך, באותה שעה תצטרך לברך שתקבל עליך עול מלכותו ותברך לשמו, וזהו לפי דעתי ביאור הכתוב {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ג|משלי ג]]}} בכל דרכיך דעהו, יאמר גם בעת האכילה שאתה קרוב שתשכחנו ותפריד שכלך מדעתו באותה שעה דעהו והדבק בו, ואם אתה עושה כן והוא יישר את ארחותיך, יישר דרכיך בארחות חיים הוא הצלחת הנפש לעוה"ב, ואם כן אין ראוי לו לאדם שיאכל אלא לקיום הגוף בלבד. ואסור לו להמשך אחר שום תענוג אלא אם כן עשה להבריא את גופו ולפקוח עיני שכלו בלבד, כדי שיהיה גופו בריא וחזק נמשך לרצונו ולרצון בוראו, כי איבריו מזוגים בעלי כח שיעור שיוכל לסבול עול תורה ומצותיה, כענין שכתוב בענין שבטו של יששכר {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/מט|בראשית מט]]}} ויט שכמו לסבול, הוא הלשון של מתן תורה {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/יח|תהלים יח]]}} ויט שמים וירד, ומי שזאת כונתו מלאך ה' צבאות הוא, ומי שאינו מכוין את התכלית הזה נמשל כבהמות נדמו, וראה גם ראה יוסף הצדיק שהוחזק במדת היראה ממה שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/מב|בראשית מב]]}} את האלהים אני ירא. ועוד אמר {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/ל|שם ל]]}} התחת אלהים אנכי. רמז על ענין הזה שאמר {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/ל|שם]]}} ואת רעבון בתיכם קחו ולכו. בא להורות וללמד דעת את האדם שאין ראוי להם לאכול אלא לשבר רעבונם בלבד, לא למלא כרסם ולהמשך אחר הטעם הנבזה והנמאס כי חרפה היא לנו והבל גמור ודבר שאין שום עיקר בו. ולא תאמר כי זה היה בזמן הרעב, כי כיון שהיה יוסף נגיד ומצוה לאומים ואוצרות המלך תחת רשותו, היה בידו לספק לחם ומזון לאביו ולאחיו כמו בשאר שני השבע, אלא הודיענו בזה דרך התורה ויראת השם יתברך שאין ראוי לו לאדם שיאכל וישבע וימלא כרסו אלא לשובע נפשו: