כלי חמדה (לניאדו)/במדבר/עח: הבדלים בין גרסאות בדף

'''ידוע''' ומפורסם כי הצדיקים באומה הקדושה יתדמו אל מגדל עוז ומבצרים מגיני ארץ להדיח מעל ישראל כל מין תקלה וצרה ומצוקה באחד משני פנים, האחד בזכותם וצדקתם העומדת לעד יגינו כמגן וצינה, והשני במה שיישירו האומה הקדושה אל התורה ואל העבודה, סור מרע ועשה טוב, נמצא כל קיום ועמידת ישראל היא ע"י חסידיהם וגדוליהם. והנה כמו שאם תפול חומה ארצה או מבצר ממבצרי המדינות קצר מאד המלכות פן יקראנו אסון, ככה ראוי ומחוייב עאכ"ו להצר ולהצטער על פטירת אדם כשר כי אם יציאת הצדיק מן המקום עושה רושם מכל שכן יציאתו מן העולם שעושה רושם בכל העולמות. ועל זה היה מקונן ירמיה ע"ה במגילת איכה בפסוק סילה כל אבירי ה' בקרבי וכו' {{ממ|[[תנ"ך/איכה/א#טו|איכה א, טו]]}}. אשר תיבת "בקרבי" מיותרת, אבל כיוון לומר שאעפ"י שהיו אבירי לב באים בכח מעשיהם גיבורים לעמוד בפרץ עכ"ז סילה אותם ה' יען אשר היו בקרבי החוטאת, ולהיותם בקרבי מתו בחטאי, דטוביה חטא וזיגוד מנגיד ובהדי הוצא לקי כרבא, ועוד סיבה שנית והיא כדי לא יגינו עלי כי בעוד אבירי בקרבי לא קרא עלי מועד לשבור בחורי, כי ידע שאבירי אשר בקרבי יבטלו הגזירה, אכן אחר אשר סילה כל אבירי אז קרא עלי מועד לשבור בחורי כי אין אבירים לעמוד בפרץ, ויצא הענין לפועל עד שנמשך מהשבר הבחורים שגת דרך ה' לבתולת בת יהודה כאילו נדרכו בכת, וכיון שאין בחורים מה בצע בבתולות, והמשיל הבתולות לענבים אשר בגת כי מתייחס מצד דם בתוליהן, וכל זה הרע ומר נמשך מסילה כל אבירי. ועל זה אמר דוד המלך עליו השלום: והיה כעץ שתול על פלגי מים וכו' {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/א#ג|תהלים א, ג]]}}. כי הגיד אושר השלם המגיע לו גם לאנשי דורו יחסו בצילו כי הוא כעץ שתול על פלגי מים, ובענפוהי ידורון ויחסו עמו, ולפי שלפעמים רוב המים גורם לאילן שיהא נושר פירותיו, וכמתניתין {{ממ|[[בבלי/שבת/סז/א|שבת ס"ז.]]}} דטוענו באבנים כדי שיכחיש קצת. לזה אמר כי זה השלם פריו יתן בעתו שלא ישיר פירותיו ועליהו הסוכך על הפרי לא יבול, והוא משל נאות שיסוכך תמיד על דורו. ולפי שהאילן המשובח נטיעות שנוטעים ממנו יוצאות כיוצא בו בגובה ובריבוי פארותיו ופירותיו, לזה אמר וכל אשר יעשה יצליח. פירוש יעשה נטיעות ממנו ויצליח שיהיו כיוצא בו, ככה בנמשל השלם יהיו בניו ממלאים מקומו בחסידות ויראת חטא או תלמידים והם בני הנפש, לא כן הרשעים שהם כמוץ בבחינת עצמם וגורמים כמה פורעניות לעולם כמו המוץ אשר תדפנו רוח המזיק לכל העולם. ואל זה כיוון שע"ה באומרו: בוטח בעושרו הוא יפול וכעלה צדיקים יפרחו {{ממ|[[תנ"ך/משלי/יא#כח|משלי יא, כח]]}}. אשר צריך הבין שיהיה סוף פסוק מתייחס לתחילתו, ועוד מאי וכעלה צדיקים יפרחו, שהעלה אינו פורח והיה לו לדמות הצדיקים אל פרחים ושושנים לא אל העלה נבל, אכן אמר כי הבוטח בעושרו והוא הקמצן הבלתי מטיב עם עניי עמו, הנה אדרבה הוא יפול יותר אבל אם יסוכך על הדלים כעלה הזה המגין על הפרי מפני החמה, וכדאיתא (בירושלמי) {{ממ|[[ירושלמי/חולין/צב/א|בחולין צ"ב.]]}} צלו על עליא דאי לאו עלייא לא שלמין אתכלייא. שרוצה לומר שהעלים סיבת קיום האשכולות של ענבים, לזה אמר וכעלה. ר"ל כאשר העשיר הוא כעלה להגין על העני אז צדיקים יפרחו, וצדיקים הוא על הנותן ועל המקבל, כי עשיר ורש נפגשו והטיב עמו אז עושה שניהם ה', כי הרש לא יבעט וצדיק חונן ונותן, נמצא הצדיק ועשיר הוא כעלה, וכן בבחינת הצדקות היא כעלה, שעליו נאמר ועליהו לא יבול כדפרשית. וזהו דומה למשנה סר צילם מעליהם וכו'. וכן מה שפירשו חז"ל גבי היש בה עץ אם אין. שפירשו {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/טו/א|ב"ב ט"ו.]]}} היש בה עוץ הוא איוב. גם פשטיה דקרא עץ צודק עליו כי האדם שלם עץ השדה הוא ותחתיו יחסו עמו ובצילו, וזהו מה שאמר הכתוב רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם וכו' {{ממ|[[תנ"ך/איכה/ד#כ|איכה ד, כ]]}}. אשר הדבר קשה היתכן שיש נספה בלא משפט עד שאומר רוח אפינו וכו' נלכד בשחיתותם, אכן הכוונה כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, והחטא ההוא לא יספיק להמית הצדיק, אכן ביש עון בדור עון הדור גורם לצדיק הלכידה בלבד, ואחר כך אומרים לו הבא זכות והפטר, ואז חטא כל דהו שחטא הצדיק גורם לו המיתה, וזהו אומרו רוח אפינו ר"ל חשוב כרוח אפינו ונפשנו, או ממש מחלק נפש ראש הדור מתפשט לכל העם, ועל כן אמרו חז"ל {{ממ|[[בבלי/ערכין/יז/א|ערכין י"ז.]]}} דור לפי פרנס ופרנס לפי הדור. ולזה אמר רוח אפינו ממש היה משיח ה', ולכידה בלבד נלכד בשחיתותם אבל לא המיתה עצמה כי בחטאו מת, וסיבת הלכידה חייבוה הדור הרע ההוא בדרכם שהשחיתו כדי שלא יגין על הדור, נמצא כי מה שאמרנו בצילו נחיה בגוים גרם לשילכד כדי שיוסר צילו מעלינו, כי הצדיק בחכמתו יצל על הציבור, וזהו ממש: בצל החכמה בצל הכסף וכו' {{ממ|[[תנ"ך/קהלת/ז#יב|קהלת ז, יב]]}}. שיש לחכמה צל להצל תחת כנפיה למסתופפים בה, ועל זה סובבת קינת דהע"ה אל שאול ואל יהונתן, שכל הספדם ובכיתם על שנשארו בלי צלם המסך על הדור. וז"ש הפסוק ויספדו ויבכו ויצומו על שאול ועל יהונתן בנו וכו' {{ממ|[[תנ"ך/שמואל ב/א#יב|ש"ב א, יב]]}}. דידוע הוא דיהונתן בנו הוא, אבל כיוון לומר שראוי לבכות על יהונתן משתי בחינות, האחת מצד עצמו והשני מצד היותו בנו של שאול השלם שראוי להצר בצרת הגדולים, והבחינה השנית והוא כי מת בחייו של שאול שמתו בניו על פניו. וז"ש על יהונתן בנו שראה צערו, ועל עם ה' הן הם תלמידי חכמים שהיו בחברת שאול, וכמו שפירשו חז"ל {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/לג/ב|ב"מ ל"ג:]]}} בפסוק והגד לעמי פשעם {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/נח#א|ישעיה נח, א]]}} אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות וכו'. ועל בית ישראל הם כללות ישראל. או יאמר ועל עם ה' ועל בית ישראל, שהכל על כללות ישראל אלא שיזכו משתי בחינות, האחת מצד היותם עם ה' שנמשך מזה חילול כבוד שם שמים באומרם עם ה' אלה ואיך נפלו בחרב, והשניה מצד הרע הנמשך לישראל. ועל הראשונה אמר על עם ה' שהוא חילול שם שמים, ועל בית ישראל כי נפלו בחרב, והכוונה בהספד לומר שמיתת השלם שאול גרמה אל בית ישראל כי נפלו בחרב כי סר צלם מעליהם, ואל הענין הזה נתן אל לבו שאול עד שבחר מות והרוג עצמו ולהתחייב בנפשו, כי זר מעשהו לכל ישראל כל שכן לבחיר ה' כמוהו, וכדכתיב ואך את דמכם לנפשותיכם וכו' {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/ט#ה|בראשית ט, ה]]}}. שעל ההורג את עצמו נאמר שעתיד ליתן דין וחשבון, וטעם פן יתעוללו בי בלתי מספיק כי גם עתה כדבריו כן הוא שיוכלו להתעולל בגופו, אכן כל דאגת שאול על חילול שם שמים שאם יהרג על ידם יתנו עוז לאלהיהם באומרו שהוא הוא המוסר אותו בידם, וזה מובן מה שאמר ודקרוני והתעללו בי {{ממ|[[תנ"ך/שמואל א/לא#ד|ש"א לא, ד]]}}. שתיבת ודקרוני אינה טענה שגם עתה שואל הוא לנערו "ודקרני בה", אלא ודאי מילתא בטעמא קאמר שמשידקרוני זה יהיה סיבה להתעולל בי בית דגון אלהיהם, כי יאמרו כביר מצאה ידינו, והראיה לזה הם דברי הנער העמלקי האומר ויאמר אלי מי אתה ואומר אליו עמלקי אנכי וכו' {{ממ|[[תנ"ך/שמואל ב/א#ח|ש"ב א, ח]]}}. כי מה היה לו לשאול לשאל בשמו ומשפחתו מי אתה, אלא ודאי חשש פן יהי' אדומי והם אנשי מלחמתו, ולכן בחר אפילו בעמלקי כי אין חילול ה' בדבר דלא אזלי ומודו קמי ע"א כמו כאשר יפול ביד אדומיים עצמם, והוא מסכים אל מה שנאמר גבי ואל עם ה'. או יאומר ועל עם ה' על ההרוגים בעת ועונה ההיא בהווה, ואומר ואל בית ישראל כי נפלו בחרב, על העתיד בוכה כי עד עתה מי ומי הקרב אל בית ישראל מפחדם, וכעת שנצחום הנה גברה יד אדום ונפרצה גדרן של ישראל ונפלו בחרב, וזהו ואל בית ישראל דלא קאמר ואל ישראל, דאומרו בית ישראל מורה אל מה שנתמעטה בית ישלאל למיקר שאונם ומוראם וחיתתם אשר על פני כל העמים. וזוהי כוונת קינת דוד שאמר הצבי ישראל על במותיך חלל {{ממ|[[תנ"ך/שמואל ב/א#יט|ש"ב א, יט]]}}. שר"ל אחר ששאול רוח אפינו משיח ה' נהרג כי הוא על במותיך חלל, מעתה יש לנו לדאג ולומר איך נפלו גבורים כי בנפילת שאול נתחייב נפילת הגבורים, כי שאול הצדיק מגין על הדור היה ועכשיו סר צילו מעליהם, ועל ענין זה אמר אל תגידו בגת אל תבשרו וכו' {{ממ|[[תנ"ך/שמואל ב/א#כ|ש"ב א, כ]]}}. שלא על מציאות המיתה הוא אומר כי לא יעלה בידו לומר אל תגל במילתא דעבידא לגלויי, אבל על ענין זה הנזכר שהצדיק שאול מגין הדור ובהריגתו נסתלק המגן על הענין הזה צוה ואמר אל תגידו ואל תבשרו שמת מגן ישראל פן תשמחנה וכו'. באומרם שלא איש אחד בלבד הרגו בהריגתו של שאול אלא כמה וכמה, כי הוא עוזר ונפל עוזר וכשל עזור, ולא עוד אלא שתחזקנה ידיהם לעתיד לערוך מלחמה עם בית ישראל, לכן אסר להם גילוי סוד זה בחוץ בגת ובחוצות אשקלון, ופן תשמחנה בנות הערלים היינו המדינות והכפרים, כמו בנות ירושלים. וגם בנות ממש יתכן מצד בעליהן הלוחמים תשמחנה הנשים והבנות כי יהי לבן בטוח שתגביר יד פלשתים כי אין צדיק כשאול שיגין ביד ישראל לכן אל תגידו וכו'. עוד אפשר שאמר הצבי ישראל כאלו מקשה קושיא חזקה והיא זו שאם שאול צבי צביונן של ישראל הוא זה אשר חלל על במותיך, הנה יקשה קושי חזק דאיך נפלו גיבורים קודם אליו, כי לפי המונח בפסוק מפני הרע נאסף הצדיק {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/נז#א|ישעיה נז, א]]}}. כדי שלא יצטער וכדי שלא יגין, אם כן היה ראוי שהגבורים יפלו אחריו ולא קודם, כי מפני רעה גדולה כזו של נפילת גבורים ראוי שיאסף הצדיק כשאול, ובעוד היות דהע"ה מתעסק בהספד שאול ויהונן וסיפר בשבחיהם לומר שלילת התלות ספק בחסידות שאול עד שע"י זה תתחזק הקושיא הנזכרת כי אין לדחות בקש נידף לומר ששאול איננו צבי ישראל חלילה, וא"כ הדרא קושיית איך נפלו גיבורים לדוכתא, וזהו שחזר לומר שנית איך נפלו גיבורים בתוך המלחמה, שהוסיף כאן ביאור קושייתו דעיקר קושית איך נפלו גיבורים היינו איך נפלו גיבורים בתוך המלחמה, והראוי היה בסוף המלחמה דהיינו אחרי פטירת שאול, ואחר אשר החזיק הקושיא ביאר תשובתה בצדה והוא אומרו יהונתן על במותיך חלל. דלא קאמר ואיך יהונתן על במותיך חלל שהיה לשון קושיא, אבל אמר יהונתן על במותיך חלל, כי היא תשובה נצחת. והענין הוא כי יהונתן נהרג קודם שאול, כדכתיב ויכו פלשתים את יהונתן ואת אבינדב ואת מלכי שוע בני שאול {{ממ|[[תנ"ך/שמואל א/לא#ב|ש"א לא, ב]]}}. ותכבד המלחמה אל שאול וכו' {{ממ|[[תנ"ך/שמואל א/לא#ג|שם ג]]}}. הרי שיהונתן נהרג אפילו קודם אחיו ואחר כך בסוף נהרג שאול, באופן שאחרי שיהונתן על במותיך חלל, אל תקשה איך נפלו גיבורים בתוך המלחמה, כי יהונתן החסיד ועניו מאד בהסתלקו נסתלק מגן הגיבורים ונפלו, וביהונתן נתקיים מפני הרעה נאסף הצדיק, ובכה על מציאות אהבתו של יהונתן כאח לו, ועל זה אמר צר לי עליך אחי יהונתן כו' {{ממ|[[תנ"ך/שמואל ב/א#כו|ש"ב א, כו]]}}. על יהונתן עצמו, וכמו שאמר עליך ואחר כך אמר איך נפלו גיבורים, שהסתלקות יהונתן ואסיפת הצדיק כמו יהונתן גרמה נפילת הגיבורים שהם הם כלי מלחמתן של ישראל, וז"ש ויאבדו כלי מלחמה {{ממ|[[תנ"ך/שמואל ב/א#כז|שם כז]]}}. ואולי אמר ויאבדו כלי מלחמה לפי שיש קשתות חזקים כנחושת צריכים גיבורי כח להיותם רובים בהם וכן חניתות ורמחים כיוצא בזה אשר בהסתלק הגיבורים בעליהם ומניפים אותם יאבדו אותם הכלים שיבוטלו, ולכן אגב הצטערו על אבידת כלי מלחמה הוכרח להזכיר עוד איך נפלו גיבורים לפי שהם חייבו לאבד כלי מלחמה כאמור. ובזה מובן אומרו ג' פעמים איך נפלו גיבורים. ואפשר עוד שאמר שלשה פעמים איך נפלו גיבורים על שלשה מיני חלקי גיבורים, האחד על גיבורי ישראל החשובים אשר אינם יוצאים כי אם עם המלך בעת המלחמה, ועליהם בכה ראשונה באומרו הצבי ישראל וכו' על ישראל היקרים, ועליהם אמר איך נפלו גיבורים, וכשבכה אחר כך על שאול באומרו בנות ישראל אל שאול בכינה וכו' {{ממ|[[תנ"ך/שמואל ב/א#כד|ש"ב א, כד]]}}. אז בכה שנית על חלק הגיבורים המשרתים פני שאול תמיד עומדים לפניו ונפלו בעת נפילת שאול, ואחר כך כשבכה על יהונתן אומר צר לי עליך וכו' {{ממ|[[תנ"ך/שמואל ב/א#כו|שם כו]]}}. בכה ג"כ על גיבורי יהונתן אשר אתו ועמו נפלו, והוא אומרו שלישית איך נפלו גיבורים. ומה שאמר נפלאתה אהבתך לי. אמר כי אין מהפלא שיאהב דוד ליהונתן אלא הפלא הוא בהפך שיאהב יהונתן לדוד עם היותו בא בגבולו וליטול המלכות ממנו. וז"ש נפלאת אהבתך לי. שתאהבני אתה לי הוא פלא ולא אהבה כל דהו אלא יותר מהאהבה שיאהב האיש את אשתו, ויש סוד בזה כי יהונתן הוא המשפיע בדוד מפאת נפשותם וכמו שכתבתי בפסוק כי אהבת נפשו אהבו {{ממ|[[תנ"ך/שמואל א/כ#יז|ש"א כ, יז]]}}. שהיו נפש אח' יהונתן ודוד, עיין בסדר תולדות יצחק כי שם הרחבתי מפי השמועה היות שם יה"ו ביהונתן יה"ו נתן וה"א אחרונה שבשם בדוד. ויצדק נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים למבינים והוא סוד. הכלל העולה הוא שהצדיק מגן וצינה לדורו ויציאתו מן העולם עושה רושם מק"ו ממה שאמרו חז"ל בויצא יעקב וכו' {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/כח#י|בראשית כח, י]]}}. שיציאת הצדיק מן המקום עושה רושם. ועאכ"ו יציאתו מן העולם, וכוונו חז"ל באומרם שלש חלוקות בשבח הצדיק הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה. ונבין הוא הוא הוא שלשה פעמים, וכן פנה פנה למה לי ליערבינהו ולימא הוא הודה זיוה והדרה. פנה משם פנה הכל והיה מקצר. אכן כיוון אל שלש תועלות גדולות הנמשכות ממנו, האחד ההגנה שמגין על הדור כי לא יאונה כל און לצדיק וה' חפץ שלא יצטער, ובבחינה זו לא תבוא רעה אל המקום בעוד הצדיק בו כי בפרטות יגין יותר על מקומו מעל שאר כל המקומות, והתועלת השני הוא זיוה שמדריכם בדרך ישרה ללכת בסור מרע בשבט פיו ימית רשע, ומיראתו יסוגו אחור מעשות כל רע, והתועלת השלישי בעשה טוב, מחנכם על פי דרכו, ועליו אמר הוא הדרה. ולכן כשפונה לא אמר פנה הכל כי לא הכל תכף בצאתו את העיר אבל יפנו מעט מעט עד תומם, ז"ש פנה משם ר"ל אפילו שלא עקר דירתו לגמרי אלא שפנה פניה כל דהו שדעתו לחזור, וזהו אומרו משם ר"ל מהיותו שם מצוי כעת, ועכ"ז כאשר הוא שם פנה הודו על תועלת ההגנה בפרטות, ואחר כך עוד מעט פונה זיוה כי פנה היראה ממנו, ואח"כ בהמשך זמן יותר פנה הדרה, כי ההרגל שהורגלו לעשות טוב טבע שני לפחות להתנהג על פי מדותיו אשר למדם זמן מה ואפילו אחר שיפנה. מעתה בבוא הצדיק לעולם וזרח השמש ובא ונולד בלי ספק יתחיל להגין מצד מעשיו אשר בכח, ועתידים לצאת אל הפועל. ובזה נבין מאמר חז"ל בדברים רבה {{ממ|[[מדרש רבה/דברם/ז#ה|ז, ה]]}} פ' כי תבוא זה לשונו. ברוך אתה בבואך. א"ר יהודה בן סימון המקרא הזה מדבר במשה, בבואך זה משה בביאתו לעולם קירב רחוקים זו בתיה בת פרעה, וברוך אתה בצאתך זה משה ביציאתו מן העולם קרב רחוקים ראובן, מנין שנאמר יחי ראובן ואל ימות {{ממ|[[תנ"ך/דברים/לג#ו|דברים לג, ו]]}}. דבר אחר ברוך אתה בבואך בפרקמטיא שלך. וברוך אתה בצאתך בפרקמטיה שלך. ודוד מפרשה ה' ישמור צאתך ובואך. דבר אחר ברוך אתה בבואך בביאתך לעולם, וברוך אתה בצאתך ביציאתך מן העולם. אמר רבי ברכיה כתיב עת ללדת ועת למות. וכי אין אנו יודעים שעת הוא שאדם נולד ועת הוא שאדם מת, אלא אשרי אדם שעת מיתתו כעת לידתו, מה בשעת לידתו נקי אף בשעת מיתתו נקי, הוי ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך עכ"ל. כי הם ז"ל פירשו שלש שיטות בפוסק זה, הראשונה סובבת שהצדיק כמשה בדורו תמשך ממנו ברכה לזולתו לקרב רחוקים וגם ביציאתו. וכמו שאפרש בסמוך בס"ד כדי שלא ינגד אל דרושינו, ולפי שלשיטה זו לא דייק תיבת אתה שמורה היות הברכה לו לעצמו בפרטות, לכך פירשו שיטה שנית המדבר בפרקמטיא שלך, שנתיישבה תיבת אתה אך לא בעצם כי הברכה בפרקמטיא איננה ברכה עצמית כי הברכה העצמית היא האושר אשר לנפש ושלימותה היא היא הברכה החלטית, ולכך פירשו ברוך אתה בבואך בביאתך לעולם וכו'. כי לזה הפירוש צודק מאד מאד תיבת אתה כי היא ברכה בעצם האדם הוא עצמות נפשו היותה נקיה מכל חטא בצאת מן העולם כעין ביאתו לעולם, ולבא עד תכונתו ראוי לדקדק ראשונה מאי קשייא ליה בפסוק ברוך אתה וכו' עד שנדחק בדרשות אלו. ועוד קשה לדרשת פרקמטיא שאין זה הסדר נכון דהיה לו להקדים יציאה לביאה, וכי תימא שזה הקושי הוקשה לבעל המאמר ותירצו באומרו ודוד מפרשה השם ישמור צאתך ובואך. שהרי פרשה דוד המלך ע"ה בשנותו את הסדר שבפרשה והוא מקדים יציאה לביאה, שכן כתב צאתך ובואך וכו'. אכתי קשה שלא תקן מהקשי כלום כי בתורה בואך קודם לצאתך, והסדר הנכון בהפך וכמו שכתבם דהע"ה. גם לשון "מפרשה" בלתי מדוקדק כי אין זה נקרא פירוש אלא תיקון סדר בלבד, ועוד קשה מה נתחדר לו לרבי ברכיה בפסוק ברוך אתה מתוך דרשתו של עת ללדת עד שאומר הוי ברוך אתה בבואיך וברוך אתה בצאתך.