טור/אבן העזר/ע: הבדלים בין גרסאות בדף

מי שהלך למדינ' הים ואשתו תובעת מזונות בב"ד שלשה חדשים הראשונים אין נותנין לה שחזקה אין אדם מניח את ביתו ריקן. מכאן ואילך פוסקין לה אפילו לא שמעו בו שמת ואפי' שבועה אינה צריכ'. אבל אין נותנין לה כמה שתתקשט דכיון שאין בעלה בכאן אינה צריכה להתקשט: ויש מהגאוני' שכתבו שאין פוסקין לה מזונו' עד שתביא כתובתה דשמא מחלה כתובתה ואין לה מזונות. והרמב"ם ז"ל כתב שפוסקין לה אפי' אין כתובת' בידה (וכן כתב) ס"א וכן אמר) א"א הרא"ש ז"ל. כתב הרמב"ם שבית דין פוסקין לה מזונות ואין חושבין על מעשה ידיה עד שיבא בעלה ואם מצא שעשתה הרי אלו שלו. וכן אם לא עמדה בדין אלא מכרה לעצמה למזונות מכרה קיים ואינה צריכה לא שבועה ולא הכרזה עד שיבא בעלה ויטעון או עד שתבא לגבות כתובתה אחרי מותו ואז מגלגלין עליה שלא מכרה אלא למזונותיה שהיא צריכה לה. וא"א ז"ל כתב שאין ב"ד פוסקין לה עד שידקדקו אם לא יספיקו לה מעשה ידיה שהיא רגילה לעשות שכשנפרעין מנכסיו של אדם שלא בפניו ראוי הוא שיהפכו בזכותו: ואם עמד אחד ופרנסה מדעתו אין הבעל חייב לשלם כיון שלא צוה לו לפרנסה אבל אם לותה בעדים חייב לשלם לזה מה שלותה ממנו ופר"י דוקא שלותה אחר שפסקו לה ב"ד אבל אם לותה קודם שפסקו לה ב"ד אם ירצה לא ישלם כי יאמר היה לה להתפרנס ממעשה ידיה. וא"א הרא"ש ז"ל כתב אם לותה בעדי' אף בלא ב"ד חייב לפרוע ומוציאין מן הבעל ואם יאמר כשיבא צאי מעשה ידיך שעשית או שהיה לך לעשות במזונותיך רשאי ואין משלם מה שלותה אע"פ שאינה מספקת כל צרכיה ממעשה ידיה כיון שמספקת לדברי' גדולים היתה דוחקת ומצמצמת עצמה (כדי שלא תתבייש) (ס"א קודם שתתביש) לבא לב"ד על עסק מזונותיה. אבל ב"ד אין פותחין לו בטענ' זו אלא אומרי' לו צא ופרע מה שלות' ואם מעצמו יטעון רשאי אם ידוע שהיא מספקת לדברים גדולים. אבל אם אינה בת מלאכ' לאו כל כמיניה לטעון כך. ואם קדמו בית דין ופסקו לו כיון שבאת' לפני בי' דין גלתה דעתה שאינ' רוצה להתפרנ' בדוחק ואין לו עוד טענה על מעש' ידיה כי מסתמא כשבית דין פסקו לה מזונות דקדקו מה שצריכה יתר על מעש' ידיה שרגיל' לעשות ע"כ. ואם בא הבעל ואמר הנחתי לה מזונו' כשיצאתי מכאן נאמן פר"י שנאמן להשביעה אם בית דין פסקו ומכרו ונתנו לה ואפילו לותה ואכלה צריך לשלם מה שלותה על פי שבועתה. ורש"י פיר' שנאמן בשבועתו אפי' להוציא מיד' מה שפסקו ונתנו לה כ"ש שלא יפרע מה שלותה. והרמב"ם חילק בדבר וכת' אם פסקו לה ב"ד ומכרו ונתנו לה. או שמכר' היא בעצמ' נאמן להשביעה ונשבעת בנקיטת חפץ שלא הניח לה. ואם לותה נאמן הוא בשבועת היסת ונפטר ונשאר החוב עליה. לא לותה ולא מכרה אלא דחקה עצמה ביום ובלילה ועשתה ואכלה אין לה כלום. וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לדעת רש"י דכיון שהוא מוחזק וטוען בריא לי אין מוציאין מידו וכן יראה דעת רב אלפס שכתב בתשוב' ששאלוהו באשה שהלך בעלה למדינ' הים ובעל' שגר לה מזונו' ובחזרתו מצא עליה חשבון מהוצאות שהוציאו עליה אביה ואחיה והשיב שבעלה יחשב מה ששגר ומה שהניח לה ואם יש בו כדי ספוק' בשיעור שפסקו לה חכמים על הדרך שאמרו עולה עמו ואינה יורד' עמו עם מה שמתחייב במעשה ידיה פטור במה שלותה ואם יפחות יפרע מה שנפחת. ואם האשה אינה מודה בחשבון ששגר לה בעלה ישבע שבועת היסת ונפטר ע"כ. ואם בא ואמר קודם שהלכתי אמרתי לה צאי מעש' ידיך במזונותיך ונתרצית נאמן. והרמב"ם כתב אפילו לא נתרצית בפירוש אלא שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ושתקה אין לה מזונות שאלו לא רצת' בדבר זה ולא סמכה דעת' היה לה לתובעו או לומר אין מעשה ידי מספיקין לי: