טור/אבן העזר/ע: הבדלים בין גרסאות בדף

חייב במזונותיה כיצד אוכל' עמו ממה שהוא אוכל ושות' עמו ממה שהוא שותה. ואם משפחתה ובית אביה מנהגם בגדולו' יותר ממה שנוהג הבעל אם כל בני משפחת' בין אותם שהם עשירים. בין שאינם עשירי'. מבקשים אותם הגדולו' אז צריך להנהיגה כדרך שנוהגי' בני משפחתה דקיימא לן עולה עמו ואינה יורדת עמו. ואם אין כל משפחתה מבקשים אותם הגדולות אלא שבבית נוהגים כן מפני שהוא עשיר. אבל שאר בני משפחתה שאין להם עושר אלא כמו שיש לבעלה אינם מבקשים אותם הגדולות. אז אינו חייב לה בהן כל זמן שאוכלת עמו. אבל אם אינה אוכלת עמו אלא נותן לה מזונותיה לבדה אז צריך להנהיגה בדרך שהיתה נוהגת בבית אביה שהרי ברשותו הוא ליתן לה מזונות והיא תאכל לבדה כל זמן שירצה. דתנן המשרה אשתו על ידי שליש פירוש שמפרנסה על ידי אחר לא יפחות לה משני קבין חטין לשבוע. או ארבע קבין שעורים. ונותן לה חצי לוג שמן וחצי קב קטנית וקב גרוגרות. ומנה דבילה. ואם אין לו פוסק לעומתם פירות ממקום אחר. ואם היא מניקה נותן לה יין. ואם היא רגילה ביין נותן לה אפי' אינה מניקה ואוכלת על שלחנו מליל שבת לל"ש. ונותן לה מעה כסף לשבוע לצורך דברי' קטנים. ואם אינו נותנו לה אז מה שעוש' מותר על מעשה ידיה הקצוב שחייבת לתת לו כדלקמן הוא שלה. ואם צמצמה והותיר' מאלו המזונו' הוא של הבעל. בד"א בעני שבישראל. אבל בעשירי' הכל לפי כבודם. ובירושלמי משמע שאין יכול לפרנסה ע"י פרנס והיא תאכל לבדה אלא א"כ שיהא מרצונה וכן היא מסקנת א"א ז"ל לשון הרמב"ם ז"ל כמה מזונו' פוסקים לאשה פוסקין לה לחם שתי סעודות בכל יום סעוד' בינונית של כל אדם באותה העיר שאינו לא חולה ולא רעבתן מאותו מאכל של אנשי אותה העיר אם חטין חטין ואם שעורי' שעורי' וכן אורז או דוחן או שאר מינין שנוהגים בהן. ופוסקין לה פרפרות לאכול בו הפת: כגון קטנית או ירקות וכיוצא בהן. ושמן לאכילה ושמן להדלקת הנר ופירות ומעט יין לשתות אם הוא מנהג המקום ששותות הנשים יין. ופוסקין לה שלש סעודות בשבת בשר או דגים כמנהג המקום. ונותן לה בכל שבת מעה כסף לצורכה כגו' פרוטה לכבס או למרחץ וכיוצא בה. במה דברי' אמורים בעני שבישראל אבל אם הוא עשיר הכל לפי עשרו אפילו היה ממונו ראוי שיעשה לה כמה תבשילין בשר כופין אותו ופוסקין לה מזונות כפי ממונו. ואם אינו יכול ליתן לה אפי' לחם שהיא צריכה לו כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה עליו בחוב עד שתמצא ידו ויתן. הבעל שרוצה ליתן לה מזונות הראויין לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמ' והוא אוכל ושותה לעצמו הרשות בידו ובלבד שיאכל עמה מלילי שבת ללילי שבת ע"כ. כתב ה"ר אליהו חייב אדם להשכיר עצמו בפועל לפרנס את אשתו דמספר כתובה נלמוד אנא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואכסי יתיכי. ורבינו תם היה אומר שאין צריך ומכתובה אין ללמוד דאנא אפלח אין פירושו שישכיר את עצמו אלא עבודה שדרך האדם לעשו' בבית כמו לחרוש ולזרוע וכן כתב הרמ"ה לחיוביה למעבד לא מחייבינ' ליה אבל היכא דעבד ושקל אגר אע"ג דגבי בעל חוב לא מחייבינן ליה למיפרע מיניה אלא לבתר דמשייר' ליה מזון ל' יום ושאר מילי דסידור גבי מזונות אשתו דלאו זוזי אסקא ביה אלא מזוני חייב לזונה כפי כבודה אפי' אי לית ליה אלא מזונה דחד יומא חייב למיזנה מנייהו או למיכל בהדי' מאי דאכיל. מי שהלך למדינ' הים ואשתו תובעת מזונות בב"ד שלשה חדשים הראשונים אין נותנין לה שחזקה אין אדם מניח את ביתו ריקן. מכאן ואילך פוסקין לה אפילו לא שמעו בו שמת ואפי' שבועה אינה צריכ'. אבל אין נותנין לה כמה שתתקשט דכיון שאין בעלה בכאן אינה צריכה להתקשט: ויש מהגאוני' שכתבו שאין פוסקין לה מזונו' עד שתביא כתובתה דשמא מחלה כתובתה ואין לה מזונות. והרמב"ם ז"ל כתב שפוסקין לה אפי' אין כתובת' בידה (וכן כתב) ס"א וכן אמר) א"א הרא"ש ז"ל. כתב הרמב"ם שבית דין פוסקין לה מזונות ואין חושבין על מעשה ידיה עד שיבא בעלה ואם מצא שעשתה הרי אלו שלו. וכן אם לא עמדה בדין אלא מכרה לעצמה למזונות מכרה קיים ואינה צריכה לא שבועה ולא הכרזה עד שיבא בעלה ויטעון או עד שתבא לגבות כתובתה אחרי מותו ואז מגלגלין עליה שלא מכרה אלא למזונותיה שהיא צריכה לה. וא"א ז"ל כתב שאין ב"ד פוסקין לה עד שידקדקו אם לא יספיקו לה מעשה ידיה שהיא רגילה לעשות שכשנפרעין מנכסיו של אדם שלא בפניו ראוי הוא שיהפכו בזכותו: ואם עמד אחד ופרנסה מדעתו אין הבעל חייב לשלם כיון שלא צוה לו לפרנסה אבל אם לותה בעדים חייב לשלם לזה מה שלותה ממנו ופר"י דוקא שלותה אחר שפסקו לה ב"ד אבל אם לותה קודם שפסקו לה ב"ד אם ירצה לא ישלם כי יאמר היה לה להתפרנס ממעשה ידיה. וא"א הרא"ש ז"ל כתב אם לותה בעדי' אף בלא ב"ד חייב לפרוע ומוציאין מן הבעל ואם יאמר כשיבא צאי מעשה ידיך שעשית או שהיה לך לעשות במזונותיך רשאי ואין משלם מה שלותה אע"פ שאינה מספקת כל צרכיה ממעשה ידיה כיון שמספקת לדברי' גדולים היתה דוחקת ומצמצמת עצמה (כדי שלא תתבייש) (ס"א קודם שתתביש) לבא לב"ד על עסק מזונותיה. אבל ב"ד אין פותחין לו בטענ' זו אלא אומרי' לו צא ופרע מה שלות' ואם מעצמו יטעון רשאי אם ידוע שהיא מספקת לדברים גדולים. אבל אם אינה בת מלאכ' לאו כל כמיניה לטעון כך. ואם קדמו בית דין ופסקו לו כיון שבאת' לפני בי' דין גלתה דעתה שאינ' רוצה להתפרנ' בדוחק ואין לו עוד טענה על מעש' ידיה כי מסתמא כשבית דין פסקו לה מזונות דקדקו מה שצריכה יתר על מעש' ידיה שרגיל' לעשות ע"כ. ואם בא הבעל ואמר הנחתי לה מזונו' כשיצאתי מכאן נאמן פר"י שנאמן להשביעה אם בית דין פסקו ומכרו ונתנו לה ואפילו לותה ואכלה צריך לשלם מה שלותה על פי שבועתה. ורש"י פיר' שנאמן בשבועתו אפי' להוציא מיד' מה שפסקו ונתנו לה כ"ש שלא יפרע מה שלותה. והרמב"ם חילק בדבר וכת' אם פסקו לה ב"ד ומכרו ונתנו לה. או שמכר' היא בעצמ' נאמן להשביעה ונשבעת בנקיטת חפץ שלא הניח לה. ואם לותה נאמן הוא בשבועת היסת ונפטר ונשאר החוב עליה. לא לותה ולא מכרה אלא דחקה עצמה ביום ובלילה ועשתה ואכלה אין לה כלום. וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לדעת רש"י דכיון שהוא מוחזק וטוען בריא לי אין מוציאין מידו וכן יראה דעת רב אלפס שכתב בתשוב' ששאלוהו באשה שהלך בעלה למדינ' הים ובעל' שגר לה מזונו' ובחזרתו מצא עליה חשבון מהוצאות שהוציאו עליה אביה ואחיה והשיב שבעלה יחשב מה ששגר ומה שהניח לה ואם יש בו כדי ספוק' בשיעור שפסקו לה חכמים על הדרך שאמרו עולה עמו ואינה יורד' עמו עם מה שמתחייב במעשה ידיה פטור במה שלותה ואם יפחות יפרע מה שנפחת. ואם האשה אינה מודה בחשבון ששגר לה בעלה ישבע שבועת היסת ונפטר ע"כ. ואם בא ואמר קודם שהלכתי אמרתי לה צאי מעש' ידיך במזונותיך ונתרצית נאמן. והרמב"ם כתב אפילו לא נתרצית בפירוש אלא שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ושתקה אין לה מזונות שאלו לא רצת' בדבר זה ולא סמכה דעת' היה לה לתובעו או לומר אין מעשה ידי מספיקין לי: